פס"ד עוסק, בין השאר, בשאלת הסכמה והשלמה ביחס להגירה ואמנת האג וקביעה כי הילדים יישארו בישראל נוכח הסכמה

בעניין: 1. א.ב.  ת.ז. ....... – קטין2. ל.ב.  ת.ז. ....... – קטין

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (כב' השופט יחזקאל אליהו) מיום 3.4.18, אשר דחה את התובענה שהגיש המערער (להלן  גם - האב) לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן – האמנה) ביום 26.10.17, ובה עתר להחזרתם של ילדיהם המשותפים של הצדדים א.ב. יליד 7.9.08 ול.ב.  יליד 27.9.11 (להלן – הילדים) לXXX, בטענה כי ביום 17.3.17 נחטפו הילדים לישראל על-ידי האם – היא המשיבה (להלן גם – האם).בתמצית, קבע בית משפט קמא כי בניגוד לטענת המשיבה "מקום המגורים הרגיל" של הילדים בXXX, חרף אשר נטען על-ידי המשיבה אודות הזיקה אשר נמשכה לישראל. כך גם קבע בית המשפט כי הופרו זכויות המשמורת של האב לפי הדין הXXXי. עם זאת, קבע בית המשפט כי בנסיבות של המקרה דנן, התקיימו שני החריגים שבסעיף 13 לאמנה, הן חריג ההסכמה והן ההשלמה, וכפי שנקבעו הדברים בסעיף 32 לפסק הדין "מהעדויות הארוכות שנשמעו בפניי והראיות הרבות שהובאו לפניי עולה באופן ברור ומפורש כי האב נתן את הסכמתו לשובם של האם והקטינים לישראל באופן מפורש, מראש ובדיעבד. שובם של האם והקטינים לארץ לא היה בגדר אירוע חטיפה...". ובהמשך הדברים "... התובע כפי שיתואר הסכים והשלים עם חזרת האם והקטינים לארץ".עוד קבע בית המשפט כי "יש בטענות האב בעניין זה מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים".

הרקע העובדתי ופסק הדין:2. בחינת הרקע העובדתי, וכעולה מפסק הדין, האב נוצרי אזרח ...., והאם יהודייה ואזרחית ישראלית, אשר נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 7.11.06, וכן בטקס נישואין פרטי בישראל ביום 7.12.06. הצדדים התגוררו בישראל מעת נישואיהם ועד חודש מרץ 2010, בדירת מגורים שרכשו ב....... בחודש מרץ 2010, בעקבות הצעה שקיבל האב לעבוד בחברה ב....., החליטו הצדדים לעזוב את ישראל, מכרו את דירת מגוריהם  ועברו להתגורר בXXX. האב עבד בחברה בין השנים 2010 עד 2012, וכשלטענתו, הקים גם חברת סטרטאפ פרטית מצליחה, אשר נרכשה בשנת 2013, כאשר לאחר מכן קיבל מענק פרישה מכובד בעת פרישתו בשנת 2015.בין השנים 2015 עד 2016 האב חיפש עבודה ב.... סמוך למגורי המשפחה, אולם חרף מאמציו ואין ספור ראיונות, לא הצליח למצוא עבודה ב...., ולטענתו, החל מינואר 2017 ועד חודש מאי 2017, נאלץ לקבל הצעת עבודה במ', בחברה בה השתכר 5,000 יורו לחודש בתוספת בונוסים. 
3. כאמור, רק ביום 26.10.17 הגיש האב את תביעתו, ובה טען אודות "החטיפה" מיום 17.3.17. לא בכדי מצא לנכון בית משפט קמא לפרט את אשר טען האב בתביעתו. האב תיאר כיצד הגיע ביום 17.3.17 כהרגלו מדי שבוע, לבית המגורים, בסיום שבוע עבודה במ', כאשר כל עולמו חרב עליו עת מצא את הבית ריק, חדרי הילדים ריקים ונטושים "... והילדים שכה חיכה לפגוש אינם בנמצא. לאב התברר בדיעבד כי האם ניצלה בציניות ואכזריות את היעדרותו, רוקנה והעלימה את כל תכולת הבית, כמו כן מכרה את הרכב המשפחתי... האב הבין מיד כי הקטינים שמהווים בבת עינו והדבר היקר לו בעולם, נחטפו ע"י האם לישראל והוא פרץ בבכי מר וכואב, ממנו לא יכול היה להירגע במשך שעות ארוכות...".
4. בבוא בית המשפט לבחון את שאלת קיומם של אחד מחריגי האמנה, הפנה בית המשפט להלכה הפסוקה, לפיה יש לפרש את החריגים בצמצום, תוך מתן משקל מכריע לתכלית האמנה להחזרת קטין למקום מגוריו הרגיל, וכי על כן אי החזרת ילד חטוף, שמורה למצבים נדירים וקיצוניים בלבד. יתר על כן, נטל ההוכחה רובץ על ההורה "החוטף", ובעניינו על האם, וכשמדובר בנטל כבד, וכי במקרה של ספק, יוחזר הקטין למדינת המוצא. כישלון בהרמת הנטל, מטיל על בית המשפט חובה קטגורית להורות על החזרת הקטין למדינת המוצא, וכשאין בידיו שיקול דעת. בית המשפט אף הפנה לבע"מ 741/11 פלונית נ' פלוני (17.5.2011; להלן – עניין פלונית), שם נקבע כי אין הכרח כי ההסכמה או ההשלמה תהיינה מפורשות או דווקא בדרך של מעשה אקטיבי, וכי ניתן ללמוד על ההסכמה גם בהתנהגות שבמחדל או התנהגות משתמעת, וכי יש לבחון בהיבט כולל שאכן ההורה ויתר על הגשמתן הדחופה של זכויות המשמורת או הביקור, תוך הפניה לאשר נקבע שם, לפיה "... הסכמה או השלמה הן חוזיות במהותן, שהרי זוהי פעולה חד צדדית הנעשית על ידי אחד ההורים, משתכללת אצל ההורה השני, ויוצרת אצלו אינטרס הסתמכות באשר לשינוי הסטאטוס קוו. לפיכך נקבע כי על חריגי ההסכמה וההשלמה חלים דיני החוזים על כל המשתמע מהם...".
5. בהתאם, בחן בית משפט קמא את נסיבותיו של המקרה דנן, כאשר התמקד בגרסת האב "המתפתחת" בכל הקשור לנטען אודות החטיפה, בקובעו כי "שינוי הגרסאות של הנתבע, שש במספר, בעניין כה מהותי פגע קשות במהימנות ואמינות האב עד כי לא ניתן ליתן כל אמון בגרסתו..." (פיסקה 36 לפסק הדין).הגרסה הראשונה, אשר פורט לעיל מכתב התביעה, דהיינו – חוסר ידיעה מוחלט והטסת הילדים אחורי גבו וללא הסכמתו בעת ששהה במ', וכשהבית נטוש וריק, וכי מעשה החטיפה הנטען "... וניחת עליו כרעם ביום בהיר". הגרסה השנייה, אשר נטענה נוכח הראיות שצירפה האם להגנתה, עניינה כי גם אם אכן נתן הסכמתו, היא אינה יכולה להיחשב כהסכמה, מעת שהיה נתון תחת טרור, סחיטה ואלימות. כך גם ציין בית המשפט כי לא בכדי נשאל האב הכיצד גרסה זו אינה מופיעה בכתב התביעה, והסברו כי נאלץ להגיש את התביעה באופן מהיר, וכך גם טען כי קיווה שהמשיבה תירגע, למרות שעמדו לרשותו תשעה חודשים, וכשבית המשפט קובע כי הסברו זה אינו משכנע, ובעת שמדובר בטענות מהותיות ומרכזיות ולא בפרט זניח ושולי. הגרסה השלישית, מופיעה בתצהיר עדותו הראשית, דהיינו- הודאה שאכן המשיבה אמרה לו שהיא מתכוונת לנסוע לישראל, אולם היה מדובר בנסיעה לחתונה של בת דודתה, וכשלאחר מכן, תשוב בחזרה לXXX. הגרסה הרביעית, עלתה במהלך חקירתו החוזרת, ולפיה נושא החזרה לישראל הועלה על-ידי המשיבה, אך הוא לא האמין כי תממש רצונה זה. גם בהתייחס לגרסה זו, התבקש האב ליתן הסבר בין גרסתו הראשונה והגרסה הרביעית, וכשהאב חזר וטען כי לא האמין שהדבר יקרה, תוך שימוש בסיפור "הרועה והזאב". הגרסה החמישית, גרסתו בחקירתו הנגדית, לפיה בייאושו איפשר למשיבה לקחת את הילדים לזמן קצר, למספר שבועות, וכשגם ביחס לגרסה זו ציין בית המשפט כי אינה עולה בקנה אחד עם יתר העדויות והראיות, לרבות מההודעה כי רצונה של אמו היה להיפרד מהילדים לפני שהאם לוקחת אותם רחוק לישראל. הגרסה השישית, לפיה הסכים אכן למעבר/חזרת האם לישראל, בכפוף לכך כי הילדים יישארו עימו, ובהסתמך על הקלטה.
6. כך קבע בית משפט קמא שמצופה כי אירוע מהותי כחטיפה נטענת, אירוע העומד בבסיס התביעה, ימצא ביטויו הברור, ולא כגרסה משתנה, מתפתחת ומותאמת בהתאם לקשיים הראייתיים אשר בהם נתקל האב מול הראיות שצירפה האם, וכשהגרסה הראשונית "... התבררה כגרסת בדים" (פיסקה 37), וזאת בנוסף להיותה מתפתלת ומתחמקת "... ומביא לתוצאה ולפיה לא ניתן לתן בה כל אמון".עוד הוסיף בית המשפט כי אף אחת מהגרסאות "לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם הראיות והעדויות החד משמעיות שהוצגו בתיק ולפיהן האב הסכים במפורש ומראש לשובם של האם הילדים לישראל" (שם).
7. מכאן, עובר בית משפט קמא לבחינת ההתכתבויות הענפות שבין הצדדים, וזאת באמצעות מיילים ומסרונים, וכשמסקנתו לאשר עולה מהן, כי "... מתקבלת תמונה ברורה, שלמה וחדה לפיה נתן התובע את הסכמתו המפורשת והברורה לחזרת האם והקטינים לישראל, ידע עליה ובשום שלב לא הביע כל התנגדות לה. יתר על כן המדובר בהסכמה ברורה ונמשכת..." (פיסקה 38).
כך הפנה בית המשפט לשיחה מיום 4.2.17, וכשהאב מציין כי הדבר הטוב ביותר עבור האם לחזור לישראל, וכשהוא ממש דוחק ומפציר בה לעשות כן, תוך התייחסות לנושא הגירושין, לרבות נושא של הסדרי שהייה, וכשהאב ציין כי תמיד יהיה אביהם של הילדים, באומרו מפורשות לאם כי הוא מניח שאם יאפשר לה לחזור לישראל, היא תאפשר לו לראות את הילדים בחגים, וכשהאם חותרת בשיחה להסדרי שהייה תכופים.כך גם עולה משיחות נוספות, לרבות מיום 14.2.17, בעת שהאם אומרת לאב במפורש כי החזרה לישראל, לאור המצב הכלכלי, הינה אופציה יחידה, ומזמינה אותו להצטרף, וכי אם יבחר להישאר במ', מבקשת היא כי יאשר שיבוא לבקר, ואף מבקשת ממנו שיבוא לעזור לה במעבר, וכי תוקיר לו תודה אם יחליט לטוס עימם לדרכם החדשה. כך גם בתכתובת מיום 22.2.17, לאחר דיון אודות הקשיים הכלכליים, אומר האב במפורש לאם שהיא יכולה לארגן את המעבר לישראל, וכשהוא גם מוסיף כי ישכור דירה על-מנת לאפשר ביקורי הילדים אצלו, וכשהוא מתייחס גם לעבודתה בישראל. לא בכדי מסיק בית המשפט כי דברים אלו סותרים את הגרסה של הגעה לישראל רק לתקופה קצרה או רק לחתונה, וכך גם לא היו דנים הצדדים אודות מקום מגורים בישראל, האם בדירה שכורה או אצל הוריה. עוד הפנה בית המשפט לדיון בין הצדדים אודות חלוקת המיטלטלין, מכירת הרכב של המשיבה, ואף "... גורלה של הכלבה המשותפת 'אמי'" (פיסקה 38), וכשהאם אף מבקשת את אישורו להקדים את החזרה, על-מנת שתוכל לחזור עם אמה, כאשר הוא ממילא אינו שוהה בXXX באותה עת.לבסוף, מפנה בית המשפט לפרידה מיום 16.3.17, כאשר האב נפרד מהאם, ומאחל לאם טיסה בטוחה ומברך אותם לאושר ושלווה. הנה כי כן, כך בית משפט קמא, לא מדובר על הסכמה באופן חד פעמי או בשפה רפה או באופן משתמע, אלא בהסכמה ברורה וחד משמעית, לאורך זמן ובמספר הזדמנויות. 
8. בנוסף, דוחה בית המשפט הסתמכותו של האב על תכתובת בודדת מיום 15.3.17, בו שואלת האם את האב, אגב שיחה קשה, אודות קריאתו את החוק בענייני משפחה, וקובע כי יש מקום להתייחס לשיחה זו על רקע האווירה הקשה, וכך גם אודות אשר פורט לעיל, הפרידה ביום למחרת.יתר על כן, האב מצא לנכון לצרף רצף מסרונים בין הצדדים רק החל מחודש אפריל 2017, דהיינו – לאחר שובם של האם והילדים לישראל, תוך התעלמות מהתכתובות בשלושת החודשים שקדמו למועד החזרה. בית משפט קמא לא הסתפק בכך אלא התייחס גם למסרונים נוספים אשר האב הפנה אליהם, תוך בחינת תוכנם  ואשר ניתן להסיק מהם, ושוב, תוך הפניה לטיעונים המשתנים גם בסיכומי האב. 
9. עוד הפנה בית המשפט לעובדה שאמו של המערער הגיעה במיוחד לXXX כדי להיפרד מהילדים טרם חזרתם לישראל, בדחיית הטענה וההסבר שנתן המערער, ותוך קביעה חד משמעית, לפיה לא ניתן למצוא, ולו הודעה או אמירה אחת, לפיה האב מתנגד לחזרת האם והילדים לישראל או שהוא אוסר עליה לעשות כן, וכך גם אין לו הסבר מדוע לא פעל כנגד החזרה, אם אכן חשש מכך.בית המשפט גם בוחן את כלל הנסיבות והקשיים הכלכליים, לרבות מעבר האב לעבוד במ', מרחק 10 שעות טיסה מXXX, בשתי טיסות, וכשדווקא האם היא זו אשר באחת התכתובות מ- 2.2.17, מציינת בפניו כי יש בשורות טובות אודות טיסה ישירה מישראל למ', וכשמשך הטיסה שלוש שעות בלבד והמחיר זול. כך גם הקושי לממן את הצרכים. בית המשפט אף התייחס למסיבת פרידה שנערכה בבית הספר, לה  הוזמן אף האב, וברכות שכתבו המורים והתלמידים לילדים, לרגל הפרידה – מסיבת פרידה שאינה מתיישבת עם "חטיפה", אלא עזיבה מוסכמת ומוסדרת. יתר על כן, האב אף הודיע לבית הספר כי ניתן לפרוע חוב מהפיקדון, וזאת לאור חזרת הילדים לישראל, ואף התיר לבעלי הדירה אותה שכרו הצדדים, להביא שוכרים החל מחודש אפריל 2017, דהיינו – ניתוק כל קשר של המשפחה למקום המגורים בXXX, ובכלל האמור, העדר מקום מגורים, מקום לימודים, ביטוח רפואי, דבר המלמד ברורות אודות תכנית מסודרת לעזיבת XXX והמעבר לישראל, תוך דחיית אשר טען אודות חזרתו בחודש מאי 2017 לXXX.
10. לכל האמור יש להוסיף את קביעתו של בית משפט קמא, כי האב אף השלים עם הנעשה, ובהפנותו לכך שהאב לא עשה דבר שיש בו לסתור את הסכמתו שניתנה מראש, וכשהוא יודע היטב מקום הימצאם  - בבית הורי האם, וכי הוא זה שהתחמק ממתן תשובות לאם והילדים היכן מקום הימצאו. יתר על כן, אין בידיו דרישה ברורה וחד משמעית להחזרת הקטינים או טענה ברורה אודות "חטיפה", וכשהתרשמות בית המשפט, כי האב אשר נתן הסכמתו הברורה והמפורשת למעבר לישראל, בחר לאחר מכן להמשיך ולשבת על הגדר, ולבחון אם המהלך מתאים – כל זאת חרף היוועצותו ו עוד בחודש מרץ-אפריל 2017 עם עורכי דין. אם לא די בכך, אף הציע לאם לבוא עם הילדים לביקור בלבד למ', וכך גם פנייתו לרשות המרכזית בXXX רק בחודש יולי 2017, וכשהתביעה מוגשת, כאמור, ביום 26.10.17. דהיינו – מדובר על שיהוי משך תקופה ארוכה, תוך השלמה עם המעבר.
11. עוד ציין בית המשפט כי נוכח המסקנות דלעיל, אין הוא נדרש לחשש החמור הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה.לבסוף, בחן בית המשפט את נושא הוצאות המשפט ושכר הטרחה, ומצא לנכון לחייב את המערער לשלם שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪, וכך גם לשאת בהוצאות התרגום, ההקלטה והתמלול. 
תמצית טענות הצדדים בערעור:12. ב"כ המערער טוען כי בית המשפט התעלם מכל הראיות שהובאו על-ידי האב, והמפריכות את טענת האם אודות ההסכמה למעבר הילדים לישראל, תוך הפניה להתכתבות מיום 15.3.17 אודותיה פורט לעיל, והתייחסות בית המשפט לתכתובת זו, כאשר לשיטתו, מהדברים עולה כי האם ידעה שהאב מכין תביעה נגדה, דהיינו – כי אינו מסכים לחזרתם, וכי על כן לאור המשמעות הברורה והחד משמעית, כל אשר היה לפני, וכל אשר אחרי, אין בהם לשנות. כך הפנה המערער לדבריו, וכך גם לדבריה של האם, בסמוך לחזרה, וכאשר מסקנתו כי לא מדובר בהסכמה ברורה וחד משמעית. יתר על כן, לשיטתו, גם אם הייתה הסכמה, לכאורה, בזמן כלשהו, הרי ההתכתבויות יומיים לפני הנסיעה מצביעות שלא הייתה הסכמה חד משמעית ומפורשת, וכי האם לא הרימה את הנטל המוטל עליה "... זאת במיוחד בנסיבות הקשות שההסכמות הלכאוריות ניתנו – תחת לחץ נפשי עצום, מכבשי לחץ, שהפעילה האם על האב, ומסכת התשה שיטתית למשך ימים ושבועות שהפעילה עליו, כפי שיפורט בהמשך..." (סעיף 10 לעיקרי הטיעון). כך גם הפנה למילותיה הקשות של האם ולשיחות לאחר "החטיפה", אשר לשיטתו, עולה מהן כי הוא אינו מסכים להישארותם בישראל. בין השאר, כי גנבה את הילדים, ותשובותיה כי הוא זה שעזב, תוך שהוסיפה כי האב שינה את דעתו כאשר הכל כבר היה מתוכנן. כך גם טען כי דבריה הצביעו על חוסר אמינותה, וכי היא מדברת בשני קולות, וכשלמעשה, פעלה בנקמנות.עוד הפנה לדברים שונים שציין המערער בתכתובות השונות, או בשיחות, אשר מהן עולה כי לא השלים עם "החטיפה". בנוסף, הפנה המערער להליכים שנקטה האם, כאשר בבקשות שהגישה לא נטען לעניין הסכמת האב, תוך העלאת תהיות שונות, לרבות הכיצד אם ניתנה הסכמה, חששה האם מחטיפת הילדים על-ידי האב, במסגרת בקשה שהגישה לעיכוב יציאתם מהארץ.המערער אף הפנה להסבריו השונים במסגרת החקירה, בציינו כי בית משפט קמא טעה כאשר קיבל את טענות האם, ומנגד כי לאב גרסאות שונות בדבר החטיפה, וכך גם טעה כאשר לא קבע כי הדבר נובע מהנסיבות הקשות והלא נורמליות, כלשונו, כאשר הוא היה שרוי במצב בלתי אפשרי ובלתי אנושי.  כך גם התעלם בית המשפט כי תביעת האב נוסחה במהירות ובסערת רגשות. מנגד, התגלתה האם כלא אמינה. משכך, נטען כי טעה בית המשפט כאשר התעלם כליל מחקירתה ומעדותה הלא אמינה והשקרית של המשיבה, ואף הפנה להקצנה בלתי נתפסת בהתנהלותה של האם בעת שיחת וידיאו עם הילדים, וכשמדובר בשיפוט לקוי ולא תקין של האם, לרבות שליחת תמונת ערום של כוכבת פורנו.לבסוף, טען כי בית המשפט "העניש" אותו בנושא ההוצאות. כל זאת, חרף שלל טענות הסרק והליכי הסרק בעת שהאם טענה אודות מקום מגורי הילדים, טענות שנדחו על-ידי בית המשפט. 
13. המשיבה טוענת כי אשר נטען על-ידי המערער כטעויות של בית המשפט, הינן הטעיות שהמערער ניסה, ללא הצלחה, לגרום לבית משפט קמא להאמין בהן.מדובר על ניסיון ל"מקצה שיפורים", וכשמדובר בהליך ארוך, מורכב ועמוס באלפי עמודי ראיות, תוך חקירת הצדדים. למעשה, אין למערער כל טענה משפטית אלא טענות על אופן הפרשנות וההבנה של בית משפט קמא את ראיותיו. עוד טוענת המשיבה כי כל אשר הובא בכתב הערעור הוצג בפני בית משפט קמא, והיה לנגד עיניו בעת כתיבת פסק הדין ולאחר חקירות ארוכות. כך גם נטען אודות חוסר אמינותו של המערער, וכפי שהתרשם בית משפט קמא, אשר שלל גרסאותיו הסותרות, וכאשר בית המשפט קבע כי המערער העלה טענותיו בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים תוך קביעה שבמהימנות. בית המשפט התבסס על החומר שעמד בפניו, ולמעשה, כל הערעור עניינו בהשגה על ממצאים עובדתיים וקביעה של אמינות ומהימנות הצדדים, קביעות אשר ערכאת הערעור אינה מתערבת בהן. יתר על כן, בית המשפט שם מול עיניו את ההלכה אודות נטל הראיה לקיום החריגים, וכי למעשה המערער הציג את הדברים באופן חלקי  ומגמתי.המשיבה אף התייחסה לנסיבות החיים בXXX, כאשר הצדדים שוהים שם ללא אשרות שהייה, וכשאינה יכולה לעבוד. אם בשנים הראשונות, מכוח הנישואין למערער שהוא בעל אזרחות אירית, הוסדר נושא חוקיות השהייה בXXX, לא כן לאחר מכן, וכשבכל מקרה, לא יכולה הייתה לסייע לפרנסת המשפחה. כך הילדים לא פקדו את בתי הספר הציבוריים, והצדדים אף לא נהנו משירותי בריאות ציבוריים. בשנת 2015 הסדיר המערער לצדדים מעמד של תושבות ב....., אך משפג התוקף בשנת 2016, הוא לא חודש, וממילא הצדדים התכוונו לעזוב את XXX, וכאשר המערער עושה כן עוד בחודש דצמבר 2016, במטרה שלא לשוב ולהתגורר בXXX, שלושה חודשים קודם למועד שובם של המשיבה והילדים לישראל, וכשהמערער הסדיר לעצמו בלבד מעמד של תושב. עוד נטען, כי המערער חדל מלשלם שכר לימוד, ביטוח רפואי, שכר דירה, והותיר את המשיבה בפני שוקת שבורה, כל זאת כאשר היא מטופלת בשני ילדים קטנים, כאשר אחד מהם אובחן על הרצף האוטיסטי.מכל מקום, הפתרון המוסכם היחיד שעמד על הפרק – שובם של הילדים עם המשיבה לישראל, כאשר שמרו על זיקות רבות לישראל בעת שהותם בXXX, וכאשר המערער נתן הסכמתו לכך, וכשהמערער יודע היטב אודות השיבה המתוכננת והמועד המדויק, ואינו עושה מאומה לעיכוב היציאה, אלא הפוך מכך. למעשה, רק שישה חודשים אחרי שובם לישראל, שב המערער, לטענתו לXXX, כנראה לצורך הגשת התביעה. ביחס לראיות השונות, הרי בית המשפט לא התעלם מהראיות, נהפוך הוא, וכשהאם היא זו שצירפה את מרבית הראיות, וכאשר המערער לא נמנע במסגרת הערעור לצטט תכתובת חלקית, תוך ציון כי "... המערער לא הצביע ולו על מסרון אחד בו הבהיר – לפני המעבר לישראל – שהוא אינו מאשר אותו ואף לא הצביע ולו על מסרון אחד בו הבהיר, לאחר המעבר לישראל – שהוא דורש את השבת הילדים לXXX" (סעיף 28 לעיקרי הטיעון).עוד נטען, כי המערער לא התמודד עם אשר קבע בית המשפט אודות הגרסאות השונות, וכשגם המשיבה מפנה לעולה מקובץ השיחות, לרבות אשר הפנה בית המשפט.כך גם נטען כי צדק בית המשפט בקביעתו אודות ההשלמה, וכך גם טענה כי לאור הליך הסרק שנקט המערער, אכן היה מקום לחייבו בהוצאות, וכשהמשיבה אף עותרת לפסיקת הוצאות בגין הערעור בשיעור הוצאותיה בסך של 20,000 דולר.