פס"ד העוסק במחלוקת האם צו הורות פסיקתי מכונן או דקלרטיבי וכך מועד תחולתו

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:

1. ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט, נפתלי שילה, סג"נ) מיום 1.12.16, לפיה דחה ביהמ"ש את בקשת המערער לביטול פסיקתא מיום 13.9.16, אשר ניתנה במעמד צד אחד ולפיה צו ההורות הפסיקתי שניתן הינו צו הצהרתי שתחולתו רטרואקטיבית למועד לידת הקטין, יליד 22.9.16.

הרקע העובדתי וההליכים:

2. המשיבות הינן בנות זוג החל משנת 2006 המקיימות משק בית משותף כידועות בציבור ולהן אף חשבון בנק משותף.
3. המשיבה 2 (להלן: מ') אף הוסיפה לשמה את שם משפחתה של בת זוגה המשיבה 1 (להלן: ה'), והיא נושאת את שני שמות המשפחה.
4. המשיבות בחרו יחדיו תרומת זרע, וביום 22.9.14 ילדה מ' את הקטין ה'(להלן: הקטין), הנושא את שם המשפחה של שתי המשיבות.
5. ביום 6.4.16 חתמו המשיבות על הסכם חיים משותפים, בו נקבע כי יגדלו את הקטין יחדיו, ויישאו במשותף בכל החיובים כלפיו. עוד הוסכם ביניהן כי ההורה הלא ביולוגי יהא אפוטרופוס על הקטין, וכי אם ייפרדו לא תהיה פגיעה בקשר של הקטין עם כל אחת מהן, והן תשאנה במשותף במזונותיו.
6. מאז לידת הקטין, המשיבות מגדלות אותו יחדיו במשותף וכל החלטה בעניינו נעשית בתיאום בין שתיהן.
7. ביום 21.4.16 הגישו המשיבות בקשה למתן צו ההורות פסיקתי לה', ללא צורך בתסקיר. 
8. ב"כ המערער טען כי לא ניתן לפי הנחיית היועמ"ש לתת צו הורות פסיקתי ללא תסקיר, זאת לאור הנסיבות במקרה דנן אשר אינן עונות על הנחיות המערער למתן צו ללא תסקיר. אולם, לאחר שבית המשפט ביקש את עמדת המערער אם ברצונו לחקור את המשיבות, לא עמד המערער על כך והותיר את שאלת עריכת התסקיר לשיקול דעת בימ"ש.
9. ביום 13.9.16 החליט ביהמ"ש קמא כי לאור האמור וכך גם לאור העובדות אשר פורטו בכתב התביעה ולא נסתרו, אין כל צורך בהזמנת תסקיר ובהמשך "...לפיכך, ניתן בזאת צו הורות פסיקתי, כמבוקש" וכי ה' תגיש פסיקתא לחתימה.
10. ואכן, הוגשה הפסיקתא לחתימה, בו ביום, וכאשר צוין בה, בין השאר, כי ה' היא אימו הנוספת של הקטין "...מיום היוולדו..." וכשהצו נחתם אף הוא באותו יום.
11. המערער הגיש בקשה לביטולה של הפסיקתא, בטענה שהצו ניתן במעמד צו אחד, אשר לא הומצא לו העתק של הצו בטרם חתימתו, ולא ניתנה האפשרות לטעון טענותיו, וכי הצו אינו משקף נאמנה את החלטת ביהמ"ש שניתנה באותו יום.המערער התייחס לאותה תוספת של תחולת הצו מיום לידת הקטין, וכאשר המשיבות התנגדו לתיקון המבוקש. 

החלטת בית משפט קמא:

12. בית המשפט תיאר את הרקע העובדתי וכך גם את קביעתו, כי מעת שהמערער לא חלק על העובדה שהמשיבות מגדלות יחדיו את הקטין במסירות אין צורך בהגשת תסקיר. בית המשפט דחה את עמדת המערער לפיה יש לחייב הגשת בקשה לביהמ"ש תוך 90 יום ממועד הלידה, וכך גם ביחס לדרישתו לחתימת הסכם ההורות לפני הליכי הפריון, בקובעו כי דווקא באותה עת עסוקים בני הזוג או בנות הזוג בטיפול ברך הנולד, ולא נגרם נזק אם הדיון מתקיים שנה או שנתיים לאחר הלידה.ודוק, האמור מתייחס לנושא הצורך בתסקיר.
13. ביהמ"ש נדרש למחלוקת שבין הצדדים, כאשר המערער טען כי צו הורות פסיקתי יוצר את ההורות המשפטית מכאן ולהבא, וזאת במובחן מפסק דין הצהרתי על הורות, המצהיר על הורות קיימת.מנגד, המשיבות טוענו כי מאחר והן משמשות כאימהות של הקטין מיום היוולדו וכך היו גם שותפות יחדיו בהחלטה להביאו לעולם, אין כל סיבה לשנות מאשר נכתב בצו ההורות. יתר על כן צו ההורות הפסיקתי אינו מכונן ואינו יוצר את הורתן המשותפת של בנות הזוג, אלא רק מצהיר על קיומו של קשר הורי קיים מלכתחילה ומיום הלידה. עוד נטען כי רק צו הורות אשר מוחל מיום הלידה, משקף נאמנה את טובת הקטין.המערער, בהתייחסותו לנטען, טען כי במאות צווי הורות שניתנו עד אותו מועד, כוננו יחסי ההורות מיום מתן הצו ולהבא וכי הרחבת תחולתו של צו הורות פסיקתי עניין למחוקק לענות בו ולא בפסיקת בתי המשפט, וכי ההכרה הפסיקתית אין בה להכשיר החלה רטרואקטיבית, וכאמור הצו הינו צו מכונן ועל כן הוא חל ממועד פסק הדין, בהפנותו גם להוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד) תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק הפונדקאות) וכך גם להוראות חוק אימוץ ילדים תשמ"א – 1981 (להלן: חוק האימוץ) אשר בשניהם נקבע כי רק עם מתן צו ההורות או עם מתן צו האימוץ – יחולו התוצאות של האמור.לבסוף, נטען על-ידי המערער כי הרחבת התחולה עלולה להיות בעלת השפעה על טובתם של קטינים ועל תקנת הציבור ואף לגרום נזק לקטינים אחרים, וכי ככל שמדובר על צו דקלרטיבי לא תהא סמכות לבית המשפט שלא להצהיר על קשרי הורות מכוח זוגיות.