ההליך
- שתי תובענות כספיות-רכושיות לפניי, של איש אשר חי עם אישה וכן בנוסף תביעת האישה, שעניינה לשון הרע כביכול, שהוציא האיש עליה.
- הצדדים לא נישאו מעולם, לא רכשו נכס מקרקעין והם חיו יחדיו או לפחות היו ביחסים זוגיים בין השנים 2010-2015, אז נפרדו דרכיהם בכעס ועלבון, בעיקר מצדו של האיש.
- ראשית (תלה"מ 9934-07-17), דרש האיש תשלום בסך 119,500 ₪, לפי הפירוט כדלהלן (סעיף 46 לכתב התביעה):
- סך של 40,000 ₪ - עבור השיפוצים שבוצעו בדירה.
- סך של 30,000 ₪ - עבור מוצרי החשמל שנרכשו על-ידי התובע ונותרו כבני ערובה בידי הנתבעת.
- סך של 35,000 ₪ - עבור הכלבה המשותפת של הצדדים שנמסרה לידי צד ג' ללא רשותו/הסכמתו, הוצאות שוטפות כגון אילוף הכלבה ווטרינר, וכן לחייב את הנתבעת לעדכן מה עלה בגורל הכלבה, בידי מי היא מוחזקת ומה מצבה.
- סך של 2,000 ₪ - עבור הוצאות/טיפולים רפואיים.
- סך 12,500 ₪ - עבור הוצאות משפטיות.
- שנית (תלה"מ 10000-07-17), תבע האיש סך 150,000 ₪ נוספים, בשל תלונות שווא כביכול שהגישה האישה נגדו.
בגוף התובענה טען האיש, כי האישה ובן זוגה (החדש) העלילו עליו בצוותא, אך אותו בן זוג לא נתבע על ידי האיש.
- בסעיף 33 פירט האיש תביעתו, כך:
- סך 100,000 ₪ - עבור תלונות הסרק שהוגשו נגד התובע.
- סך 50,000 ₪ - עבור עוגמת הנפש שגרמה הנתבעת לתובע במשך התקופה האחרונה.
- באומרו "תלונות", התכוון האיש לחקירה שנחקר בשל תלונות על הטרדות וחקירה מרכזית, לפיה העיד בן הזוג, מפי האישה, כי זו נאנסה על-ידי האיש.
- התובענה השלישית (תלה"מ 44712-10-17), שכאמור הוגשה על-ידי האישה, אשר סברה כי מדובר בפרסום במזיד, על דרך תלונות שווא שהגיש נגדה האיש במשטרה, ופרסום כתבה שתוכנה כוזב.
- מפרסם הכתבה לא נתבע, והתובענה שהאישה סברה כי שוויה כ- 1,300,000 ₪, הועמדה על סך 400,000 ₪, תוך שהאישה מחשבת בינה לבינה כי לפחות 13 איש נחשפו לדברים הפוגעים בה.
טענות האיש, בתמצית
- האיש העביר והשקיע כספים בדירה ששכרה האישה ולשכירותה ערב הוא, , כמו כן ההשקעה בשיפוץ, לפי דוח שמאי כ- 40,000 ₪, וב- 30,000 ₪ רכש הוא מוצרים לבית.
- למרות הבטחות, לא השיבה האישה הרכוש גם לא תמורתו ואת הכלבה מסרה.
- התובע ובני משפחתו מסרו לנתבעת סך 110,000 ₪ על-פי חישובה היא.
- אשר לתלונות של האישה, אלו לא הוגשו אלא כשנדרשה האישה להשבת כספים.
- התלונה בדבר הצמדת סכין שלושה חודשים טרם הגשתה היתה בדויה, כך גם טענת בן הזוג החדש, לפיה שמע מהאישה כי נאנסה על-ידי האיש. עניין כוזב לחלוטין, ששימש גם בסיס לצו הגנה.
- לשיטת האיש, הכתבה פורסמה בעילום שם, לא היתה לשון הרע ולא נתכוונה להזיק לנתבעת, מה גם ש"לחימה" בהגשת תלונות שווא במשטרה היא עניין שיש לציבור עניין בו.
- עוד טען האיש כי לא הובא כל עד אשר העיד על זיהוי האישה מן הכתבה, והכתבה עצמה אינה מזהה או כוללת פרטים מזהים מובהקים אודות האשה.
טענות האישה, בתמצית
- האיש לא הוכיח קיומו של הסכם להשבה.
- השיפוץ נועד לצרכי האיש ולא לצרכי האישה.
- האיש לא שילם דמי שכירות ולא השתתף בהם.
- המיטלטלין בשווי 30,000 ₪ נרכשו במשותף, חולקו בפועל וממילא מה שנותר בדירה נותר בהסכמת האיש.
- שווי המיטלטלין לא הוכח.
- הכלבה לא היתה של האיש; ייחוס שווי 35,000 ₪ לכלבה שעלתה מאות שקלים ספורים מחוסר היגיון; הנתבע לא לקח את הכלבה למרות שניתן לו זמן סביר לעשות כן.
- לא הוכח כי התלונות מטעם האישה, תלונות שווא היו.
- הנתבעת לא הלינה על הסכין אלא על איומים ולא טענה בפני המשטרה כי נאנסה.
- האיש הודה כי פעל לפרסום הכתבה נשוא תביעת האישה ועשה זאת כדי לפגוע באשה כפי שאיים.
- הציבור יכול היה להסיק מפרטי הכתבה כי מדובר בצדדים.
דיון והכרעה
בפתח הדלת
- הבה נזכור כי לא מעט פסיקה הורתה לבית המשפט למעט מלהתערב בתא המשפחתי ולהקטין העיסוק בתובענות נזיקיות אשר נועדו "ליישב חשבונות", מקום שאין בכך ערך של ממש (וראה: עמ"ש (מרכז) 56871-01-16 מ. ז. כ. נ' ע. ז. כ. {פמ"מ – 28/2/2017}).
- ככלל, כבר קבעתי בשעתו (וראה: תמ"ש (ת"א) 14157-02-15 ד. פ. נ' א. א. {פמ"מ – 26/12/2016}) כי בין בני תא משפחתי, ככלל, לא תותר התחשבנות לעניין הוצאות עבר שהוצאו למחיה, וכך כתבתי:
"80. נשאלת השאלה, הכיצד מביטה הפסיקה על תובענות להתחשבנות בשל הוצאות עבר לצרכי קיום?
- הדין סובר שדרישתו של תובע ל"התחשבנות" בגין העבר, בגין ההתנהלות השוטפת לעת תקופת החיים המשותפים, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, לפיה אין עורכים התחשבנות באשר להוצאותיהם המשותפות של מי מבני הזוג במהלך מערכת היחסים הזוגית, ובפרט הוצאות שוטפות בעבור התא המשפחתי.
- לתימוכין באמור, ראה: תמ"ש (טב') 15754-12-09 מ.ת נ' א.ר. (פמ"מ – 20/1/2012):
"אם הצדדים היו שותפים וניהלו משק בית משותף, אין מקום להתחשבנות ופנקסנות ביחס לכספים שהוצאו בתקופת החיים המשותפים".
וכן תמ"ש (קריות) 1501/08 פלוני נ' אלמונית (פמ"מ – 15/9/2009):
"לא יעלה על הדעת כי בני זוג יערכו התחשבנות ופנקסנות על אשר אירע כל מהלך נישואיהם – לא יעלה על הדעת כי כל החלפת רכב תחייב שמירת קבלות ואסמכתאות וכל השקעה בני"ע תחייב הסכם ממון; חיוב כאמור יעקר מתוכן את מושג חיי הנישואין והשיתוף הכלכלי...".
כן ניתן להקיש לעניין זה מן ההלכה בדבר מתנות שהוחלפו במהלך החיים המשותפים, וראה: תא"מ 23076-05-12 פרנק נ' בן יעקב (פמ"מ - 14.9.2014):
"כאשר הכספים ניתנו במהלך מערכת יחסים זוגית, בה דאגו הצדדים איש לרעהו וחשוב אחריות זה לזו, עומדת לנתבע "חזקת המתנה". משמע, דווקא על הטוען לכך שהמדובר בהלוואה הנטל להוכיח את טענתו...
בענייננו, נטל הראיה עומד לפתחו של התובע וזאת מתוקף טיב יחסיהם של הצדדים בעת הרלוונטית. מנסיבות מתן הכספים נשוא התובענה, יש בכדי להצביע שהכספים ניתנו במטרה לסייע לנתבעת ולא הוכחש שהוצבה לצד כך כל דרישה מהתובע. יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה התובע סייע לנתבעת במצוקתה והעביר לה כספים אלו מבלי שציפה שתשיבם ולא הוכח כי סוכם על הלוואה בין הצדדים".
כמו כן, ר' האמור במסגרת תמ"ש 53160-09-12 ד.מ.ש נ' ח.מ.ש (פמ"מ - 1.4.2014):
"מקום בו הצדדים "קרובים קרובים" ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר, קמה "חזקת המתנה." כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו".
- אם תרצה ובמילים אחרות, אזי הסכמה שלא קיבלה תוקף של פסק-דין לעניין הפקדת השתתפות בדמי קיום, כמוה כמתנה של משלם העיקר לחברו והיא יותר בגדר משאלת לב מאשר צורך חשבונאי או הסכם הצריך לקיום, בוודאי כאשר הקיום נדרש לאחר עשרות בשנים.
- אם לא יעלה על הדעת כי הצדדים יערכו פנקסנות על כל אשר אירע במהלך יחסיהם, מה צריך צד להסכם כמו התובעת לעשות לבל תיחשב כמי שמחלה על החוב?
- ובכן, שתי דרכים היו פתוחות בפני התובעת (ורטינה או מחאה בעל-פה באזני הנתבע או מקורביה אינן ביניהן): או לעשות מאומה ואז להיחשב כמי שמחלה על ההתחייבות, או לתבוע את המגיע מכוח ההסכם. תביעה או דרישה בכתב כמובן לא הוצגו וברור שלא באו לעולם."
- אל מול דברי לעיל, ניצבת תחושת ההגינות ושאלת הנורמה הרצויה לקביעה, בבחינת מדיניות שיפוטית ראויה.
- בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט (1) 665 (פמ"מ – 8/9/2004) נאמר ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין:
"בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח)".
- באותו פסק הדין (14157-02-15), שבתי והפניתי בדברי למעין חוזה לא כתוב הקיים בין בני משפחה למיניהם וכך, בין השאר, אמרתי בכווני לכך כי הפרת אותו "חוזה משפחתי", היא עצמה יש בה עילת תביעה:
"123. כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים. ההגינות היא לכן בבחינת חובת תום לב מוגברת.
- המשכו של עקרון תום הלב והגינות גם נמצא "בפרק נוסף" בחוזה המשפחתי, הקובע, כי צד לחוזה שכזה יכול אפילו לחוב ברשלנות או בעילה של הפרת חוזה, אם לא ינהג זהירות ראויה בשותפו לחוזה.
- במה שכיניתי ה"חוזה המשפחתי" מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה (3)449(פמ"מ – 4/6/1981). במילים אחרות הדין מאפשר שלא ליתן לתובע אפילו זכויות ברורות בדיני המשפחה שעה שהוא רואה בפעולותיו חוסר תום לב (וראה: ע"א 1915/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, מט (3) 529 {פמ"מ – 13/8/1985}).
- הפועל היוצא מדברי לעיל הוא שכשם שהחוזה המשפחתי מכיל פרקים לענין משמורת, סדרי ראיה, חלוקת רכוש ואחזקתו, זכויות למזונות וכו', הוא מכיל גם "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות.
- כך למשל בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, (פמ"מ – 14/7/2004) קבע כב' הנשיא ברק:
"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בי-אישיות".
...
- ולעניין חובת ההגינות אמרה נשיאת ביהמ"ש העליון כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 518/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פמ"מ – 14/5/2009), בפס' 38-39:
"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי-הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך ב 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...
ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".
- ושוב, טיבם של ההגינות ותום הלב צריך להיבחן בהבנה שלא כל הסכם או התנהלות בתחום התא המשפחתי צריכה או נכונה היא למשפט (וראה: תמ"ש (ת"א) 23849-08-10 י.ק. נ' ב.ש.ק. {פמ"מ – 9/10/2011}).
- ואגב כללו של דין, נדרש אני אף לטענת האישה, לפיה ממילא ויתר האיש על שנתן.
- אגב תמ"ש (פ"ת) 19556-02-13 ע.כ. נ' ש.כ. (פמ"מ – 7/12/2016) כתב כבוד השופט ב. יזראלי (והדברים יפים גם לענייננו) כך:
"בהתאם לפסיקת בית-המשפט, על בן זוג הטוען לויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית מוטל נטל ראייתי להוכיח שאכן בן הזוג האחר ידע אודות הזכות המגיעה לו וויתר עליה באופן מודע ומתוך גמירות דעת (ר' בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול ]נבו, 21.12.06]; כב' השופט דרורי בבע"מ (י-ם) 222/08 ש' א' נ' ש' ד' [פורסם בנבו], 2.2.2010).
יתכנו מקרים בהם על אף שלא צוין במסגרת ההסכם ויתור מפורש, יתרשם בית-המשפט, על בסיס ראיות ועדויות שיובאו בפניו כי בן זוג ויתר על זכויותיו (ר' למשל: בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני [נבו, 10.6.12])".
- אלו תיחומי הדין בין קוטביהן נעות התובענות.
התביעה הרכושית
- אומר ראשית, כי תביעת סך 35,000 ₪ בעבור כלבה שעלותה 600 ₪ בלבד, והיא במקרה הטוב, מבחינת התובע כלבה "משותפת", היא אבסורד, גם אם לאחר מכן "שיפר" התובע טיעונו וטען כי חלק ניכר מדרישתו הוא בגין "עגמת נפש".
- על-פי עדות התובע עצמו לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/2018, בעמוד 20, אזי ביולי 2015, הציעה לו הנתבעת ליטול את הכלבה או שהיא תמסור אותה, ותגובתו לנתבעת: "בהצלחה", די בה לדחות תביעתו לעניין זה.
- וכך מצאנו מעמוד 20 לפרוטוקול:
"ש. אני אוחזת בידי התכתבות מיולי 2015, יותר נכון 17 ליולי 2015 שם נאמר כך ו....ל כותבת: "..., היי, מה שלומך? אשמח אם תשאל את ... הווטרינר אם מישהו מעוניין בכלבת שמירה, אני מוסרת את ...." ואתה כותב לה: "תתקשרי ותשאלי אותו" וכותבת לך: "אני שולחת אותה לעוקץ או משמר הגבול" וכתבת לה: "בהצלחה".
אם אתה ידעת שהיא עומדת למסור את הכלבה ושאתה ובנותיך תחוו עגמת נפש, כאב וסבל כה חמורים וגדולים שפי שתיארת לפני רגע ובתביעתך, אז הכיצד לא בחרת להציע לה לעצור ושאתה לוקח את הכלבה, שבנותיך לוקחות את הכלבה? תחת זאת איחלת לה בהצלחה. תסביר.
ת. היא כתבה את זה והייתי ימים לפני עזיבת הדירה, כי היא טענה שהילדה תתאבד אם לא אעזוב. אני עברתי לגור אצל ההורים, עד שמצאתי דירה ושכרתי. לאן יכולתי לקחת את הכלבה? גם לא האמנתי שהיא מתכוונת לזה, כי יש לה שני ילדים.
ש. לבית המשפט: היא נתנה לך הזדמנות לקחת אותה? כי אמרה לך שתמסור ל"עוקץ" ולך לא היתה אפשרות לקחת את הכלבה, נכון?
ת. נכון.
ש. לבית המשפט: אז היא מסרה את הכלבה למי שמסרה.
ת. היא מסרה בתחילת אוקטובר אני חושב, הכל שקר ו"פייק".
ש. לעניין זמנים, תאשר שתבעת את השבת הכלבה חזרה רק לאחר שנפרדתם, נכון?
ת. לאחר שנודע לי שהיא מסרה אותה כבר. היא אמרה לי בשיחת טלפון, אם אני לא טועה ב- 13.10.2015 שמסרה את הכלבה למשפחה בקלנסואה, אמרה שיש לה קשרים בכל מקום. את זה אני יודע, כי היא מתעסקת עם עבריינים.
ש. לבית המשפט: כשהבנת שהכלבה כבר לא אצלה, ביקשת אותה חזרה?
ת. כן. אמרתי לה שתגיד לי איפה הכלבה, שאני רוצה אותה חזרה."
- במילים אחרות, התובע המתין חודשים עד שגילה כי הכלבה נמסרה, על-מנת לדרוש אותה כביכול חזרה.
- אם תאמר כי התובע חפץ בסיטואציה כולה למעשה כדי לפגוע בנתבעת ולא כדי באמת לקבל את הכלבה, תימצא כנראה צודק.
- בעמוד 22 ואילך לפרוטוקול הדיון מיום 28/6/2018, העיד התובע כדלהלן:
"ש. אני אקריא לך ממייל ששלחת ל.... ביום 01.11.2015, בו אתה כותב: "כולם אבל כולם יגרמו לך ולילדייך ולסביבתך נזק בלתי הפיך ועוגמת נפש ... יש בידי צעדים ואמצעים חוקיים שאשתמש בהם בעת הצורך, כולם אבל כולם יגרמו לך ... לא אהסס להשתמש בהם, תיאלצי לעזוב את ..., תשקלי בכובד ראש את פנייתי, את מכירה אותי ומכירה את היכולות שלי וההליכים השונים!!! ועוד היד נטויה". למה אתה מאיים?
ת. זה לא איום, קבעתי עובדה. בידיי דברים וחקרו במשטרה והגיעו למסקנה שאין בי כל אשמה פלילית, שאם היא לא תחזיר לי את הסכום שהשקעתי, זה יפגע בה ויגרום לה בושות – כמו גניבה ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ ויש לי הוכחות לכך, היא גם היתה מעורבת בסרטים כחולים ופדופיליה, כשהיא שוכבת עם ילדים בני 13 וזה ממשטרת ישראל, יש הוכחה על כך.
ש. אבל למה אתה מאיים?
ת. אני לא מאיים. במצב שהייתי ב- 1.11, כשידעתי שהיא לא מתכוונת להחזיר לי את הכספים, אז אמרתי שאסיר את הכפפות מבחינה חוקית ובמשטרה גם האמינו לי. כל כלי שחוקי לפגוע בה, זכותי לעשות את זה.
ש. אציג לך מסרון ששלחת שעה לאחר אותו מייל, בו אתה כותב ל....: "לא יהיה משפט, תהיה אדמה כרוכה, אשתמש בכל קלף עם בוגדות, עם זונות ..." כתבת את הדברים האלה?
ת. בוודאי, גם אמרתי את זה במשטרה.
ש. אז איימת עליה.
ת. לא. ואיפה מה שהיא כתבה לי, שיירד דם, ששנינו ניפצע.
ש. אז לא איימת, רק אמרת לה מה עומד לקרות?"
- בראי האמור לעיל, יש לראות גם את תביעת התובע לעניין הכלבה.
- אין בדעתי לעסוק בניסיון התובע לדרוש הוצאות משפט בסוף ההליך מחד, ולבקש בנוסף החזר הוצאות משפטיות מאידך, כחלק מן התחשיב. אשר על כן, גם העתירה בעניין זה נדחית. ושוב, אני רושם לעצמי את שיטת התובע לדרוש גם דרישות שאין להן כל הצדק.
- הבה נתקדם לסוגיית כספים שמקורם בתובע, וכן השקעתו בשיפוץ הדירה השכורה ו/או ברכישת מכשירי חשמל.
- נקודת המוצא היא, שזה הנותן לשיפוץ בדירה שכורה (גם אם השיפוץ נדרש לצרכי הזולת), אינו בגדר ה"בונה" או "נוטע במקרקעי הזולת" ואין הוא זכאי להשבה.
השבה במקרה כזה תקום רק אם קיים הסכם מפורש להשבה ושאינו מצוי במחלוקת.
- החי עם זולתו ורוכש מיטלטלין לבית, אינו זכאי להשבה, אלא לחלוקה בשווה של הנרכש.
- משכתב התובע את שכתב במסרונים, כפי שהוא מעיד בעמודים 16-17 לפרוטוקול, אזי מהווה תשובתו ויתור מפורש על השבה של אותם מוצרים, יהיו השיחות בין הצדדים אשר קדמו למסרונים כאשר יהיו.
- אל יהא ספק, השתכנעתי כי, בציניות לא מבוטלת, לא התכוונה הנתבעת מלכתחילה להחזיר דבר לתובע לעניין זה, ואולם התנהלותו של התובע אפשרה לה לנהוג כך.
- כאן ובמאמר מוסגר אומר, כי לא השתכנעתי כי קיים קשר סיבתי ישיר ומלא בין יחסי הצדדים לבין מצבו הרגשי של התובע, שהגיע לחיים המשותפים מרקע לא קל של הליך פשיטת רגל, שינה במשרד ועוד.
- נתקדם ונאמר שוב, כי טענת הנתבעת לפיה הושקעו כספים "יחד" או נקנו חפצים "יחד" אינה משכנעת אותי. בהאזיני לעדות הנתבעת, נחה דעתי כי זו לא השקיעה סך משמעותי כלשהו מכספה, לא בשיפוץ, גם לא ברכישת התכולה שבמחלוקת. כשהיא אומרת "השקענו יחד", האמת היא שהיא היתה נוכחת בחיי התובע, הא ותו לא.
- אם כן, מה משמעות ההקלטה שצירף התובע, במסגרתה אמרה הנתבעת כי "תחזיר... עד השקל האחרון"? (אמירה שברור לי, לימים, שלא התכוונה לקיים).
- מובן כי הנתבעת הרוויחה כלכלית מהשקעת התובע.
- מעמוד 56 לפרוטוקול הדיון מיום 5/8/2018, העידה הנתבעת, כך:
"ת: מעיינת – במשטרה הייתי מבולבלת, לא נחקרתי אף פעם הייתי לחוצה. לא
זוכרת שאמרתי את המשפט שאתה מקריא. בעניין הפרקטים והמזגנים, אנחנו חיינו יחד, עשינו את הדברים יחד, אני מאמינה שגם אתה עם אשתך לא עושה רשימה של כל דבר ודבר.
ש: תאשרי לי שהתובע וגם בני משפחתו העביר לידיך מאות אלפי שקלים לחשבון הבנק שלך.
ת: לא.
ש: לא היה ולא נברא.
ת: אני מחכה שתגיד לי משהו ספציפי. מאות אלפי שקלים לא.
ש: כמה כן העבירו אליך.
ת: אני אגיד לך. האם להראות את המסמך קודם לעורכת הדין?
ש: כמה כסף העבירו לך..?
ת: אני מחזיקה מסמך והתשובה שלי היא 30 אלף שח, 30 אלף שח, ו- 40 אלף שח. ובסה"כ 110 אלף שח. וכשבימ"ש אומר שהחשבון לא יוצא, אני אומרת שיש לי אישור שהעבירו לי 110 אלף שח עבור שכירות, בתקופה שאני והוא חיינו יחד, קרי החל מיום 1.7.2010 עד 30.6.2014. יש לך את האישור הזה.
ש: בגין דמי שכירות של 4 שנים? זה מה שאמרת.
ת: בגין דמי שכירות של 3.5 שנים, אחרי שהוא ...אני רואה את החיוך. אחרי שהוא השחיר לי את המכתב ואז שחי יחד איתי בשנת 2013 פתאם אני שמה לב שהוא הרוויח עוד שנה על הגב שלי. מה שהוא עשה אחרי שהוא הפקיד את שלושת השיקים, הוא הפקיד אותם בחשבון בנק, הוא הביא לי הנה זה המכתב של אמא משנת 2010 עד ה-30.6.14 ז.א. עוד שנה הוא לא שילם לי את השכירות.
לבימ"ש:
ש: את אומרת שהוא עקץ אותך, את מתכוונת שבאישור של האם יש יותר זמן ממה שהיה באמת.
ת: כן...
ש: אני לא מבין, איך מישהו עוקץ את חברו על דרך זה שבמילא הוא נתן לך כסף 110 אלף שח. קיבלת הוא בעצם שילם את השכירות. נכון.
ת:נכון.
ש: זה לא שהתחלקתם בשכירות. הוא ממן לך שכירות.
ת: זה החלק היחסי של השכירות. הכל בשיקים כן.
ש: ז.א. את נתת לאותה קופה 110 אלף שח.
ת: לא. חלק אני שילמתי וחלק הוא שילם. אני שילמתי את ההוצאות שליש מהשכירות.
ש: איך שילמת שלי שמהשכירות.
ת: השכירות לא היתה 3000 שח אלא 4700 או 5000 שח. הוא שילם חלק מהשכירות. הוא אמר לי שהוא בקשיים.
ש: יש לך אסמכתאות קבלות מבעל הבית באיזה שהי אצורה שהוא קיבל ממך כסף.
ת: לא. מדובר בשכירות נדמה לי סכום של 4700 שח.
......
ש: הביאו לך שלושה שיקים שונים.
ת: לא זוכרת מתי קיבלתי. אני לא חיה את זה. יש לי דברים אחרים יותר מעניינים. מזלי.
ש: ה- 110 אלף שח האלה לא קשורים לרכב החדש שקנית אחרי התאונה.
ת: מה הקשר לרכב. עברתי תאונת דרכים. הוא היה סוכן ביטוח טיפל בזה.
ש: בתאונת דרכים הושבת לך הרכב?
ת: אני לא זוכרת אם הושבת או לא הושבת.
ש: את לא זוכרת אם לא הושבת לך הרכב.
ת:אני בענייני ביטוח כ"כ סמכתי עליו, זו היתה טעות שלי, לא התעסקתי בזה.
לבימ"ש:
ש: הרכב נפגע בתאונה, חזרת להשתמש בו. תיקנו אותו.
ת: לא תיקנו אותו.
ש: ז.א. קיבלת שיק מחב' הביטוח.
ת: כן.
...............
ש: השיק הזה הספיק לך לרכוש רכב חדש אח"כ.
ת: לא זוכרת .לא חיה את הדברים האלה.
ש: אני אומר לך שמשפחת התובע העבירה לך חוץ מ- 110 אלף שח, עוד כסף ל רכוש רכב חדש. שישים אלף שח.
ת: אני לא זוכרת את השישים אלף.
בית המשפט:
אם יש אסמכתא זה הזמן להראותה.
...................
ש: אין בידי את האסמכתא.
ש: את הכספים שכרגע אישרת שקיבלת החזרת חזרה.
ת: זה האישור.
ש: אישור שקיבלת.
ת: זה האישור על הכספים האלו. מציגה.
ש: את אומרת קיבלתי 110 אלף שח, שילמתי שליש לשכירות ושאר השכירות החזרת למישהו חלק מ- ה 110 אלף שח.
ת: לא החזרתי את מה שלא התחייבנו, הוא רכש יחד שטחים שהיו אמורים להיות על שמי. תשובתי היא לא .
ש : אלו שטחים.
ת: התובע קנה שטחים. הוא ביקש ממני הלוואה.
ש:ממך.
ת: כן.
ש: הבאת לו.
ת: וזה עבר אליו... ה- 110 אלף שח עברו אליו הוחזרו לו כדי שיוכל לקנות את השטחים.
לבימ"ש:
ש: אם הוא השתמש ב- 110 אלף שח המשפחה שלו כדי לקנות את השטחים, איך הם משותפים? למה את קוראת להם שטחים משותפים.
ת: מכיון שהוא רצה שאהיה בתוך העסקה, ברחתי ברגע האחרון למזלי הגדול.
ש: אמרת כרגע שזה היה /2/3 מהשכירות ושליש את שילמת. עכשיו זו עיסקה לרכישת שטחים, מה מבין השניים נכון.
ת: הוא שאל אותי את השאלה לגבי האישור הזה, הוא לא באמת שילם על השכירות הוא תפס אותי בתמימותי, הוא ידע שאני מאוד נאמנה וגם היום אני מאוד נאמנה בזוגיות, אני טיפוס נאמן הוא ניצל אותי.
ש: אם הכסף לא נכנס לדמי שכירות, אז מי כן שילם את הכסף החסר מעבר לחלק שלך.
ת: אני שילמתי.
ש: ז.א. את שילמת את כל ה- 4700 שח לחודש כפול הזמן הזה.
ת: כן. אני חסכתי 110 אלף שח, חלק מהם קיבלתי במזומן, זה מתועד, חלק מזה אם צריך אני אגיש את התיעוד והראיות, הוא עשה עלי סיבוב.
ש: אז למה לפני כמה דקות אמרת שה- 110 אלף שולמו לשכירות ואת שילמת שליש.
ת: מכיון שכך זה לשאלתו התחיל, הצגתי את זה כך.
..................
ש: איך החזרת לו את ה -110 אלף שח.
ת: יש לי ראיות שאני לא מגישה כרגע רק אם צריך אגיש אותם. לא סתם אני מחכה לזה. התגלו במחשב שלי העוקץ שהוא עשה. כל הראיות במחשבים של הילדים. אגיש אותם בהתאם אם צריך. יש לי הכל."
- נחה דעתי כי הנתבעת נטלה סך 110,000 ₪, ואם פרעה היא לבדה שכירות אם לאו (שהרי התובע טוען כי השתתף אף בכך), אין בכך מאום, שהרי בין שניים החיים יחדיו אין מקום להתחשבנות עבר דווקנית בשאלה מי שילם שכר דירה וכמה.
- משברור כי הכספים הנזכרים לעיל הועברו, עובר הנטל, בבחינת מעין הודאה והדחה, לנתבעת, להוכיח לשם מה שימשו הכספים בידיה.
- באין ראיות מספקות, אין בידי לקבל טענתה בעלמא של הנתבעת, כי עשתה שימוש בכספים לצורך רכישת שטיחים למען התובע.
- בניגוד להבנתי כי בתמלילים שהציג האיש, אין הסכם מפורש להשיב כספים, טוענת בסיכומיה הנתבעת טענות מהן משתמע, כי הכספים שימשו לשיפוץ ו/או לרכישת מיטלטלין, ומכאן, לשיטתה, אין היא חייבת דבר, אלא שהטענה אינה נטענת, כאמור, במפורש.
- ה"זיגזוג" בגרסאות הנתבעת בדבר השתתפותה בדמי שכירות, מי שילם עלויות רכישת חפצים, שיפוץ, וכו' אינן מצליחות להרים הנטל בדבר השימוש אשר נעשה בכספים.
- אמור, כי לא הוכח בפניי שימוש ספציפי לאותם כספים, והדבר מביאני לעיון בדיני עשיית עושר ולא במשפט.
- אמר בית המשפט העליון עוד, אגב רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו, מט(2) 309
(פמ"מ – 18/1/1990), בין השאר, כך:
- אין לי ספק שנוצר מצב בו "התעשרה" הנתבעת שלא בדין (זולת אם תטען היא למתנה), ובנסיבות העניין היתה ההתעשרות ותוצאותיה (יציאת התובע ללא מאומה), בלתי צודקת.
- אלא שצדק זה יחסי הוא, שכן אל מול הנאת הנתבעת משלל מכשירי החשמל, מחלק מהשיפוץ ומהשכירות, שלא לומר גם הכספים כולם, יכול ובמידת מה נהנה מחלק אף התובע, יכול ולאו.
- פתרון הסוגיה הוא בראיית העברת הכספים כמעין מתנה לשני הצדדים וצודק, אפוא, להורות על השבת מחציתם (סך 55,000 ₪), מן הנתבעת אל התובע.
תביעה בגין תלונות סרק
- מעיון בעדויות, סביר שהנתבעת היא אשר סיפרה לבן זוגה את שסיפרה, כך שזה הבין כי נאנסה על-ידי התובע ומי שהלין כך במשטרה, היה בן זוגה החדש שלא נתבע.
- משלא נתבע בן הזוג, אין התובע יכול לטעון לקנוניה בין הנתבעת לבין בן זוגה, וגם אם סיפרה הנתבעת "סיפורי בדים" לבן זוגה בעניין זה, הרי למשטרה לא כזבה היא ולא טענה שם לאינוס.
- אשר לאירוע הצמדת הסכין, לגביו טוען התובע כי היה זה בבחינת תלונת שווא אשר הוגשה באיחור, אומר כי אף בעניין זה דין התביעה להידחות.
- הפרקטיקה המקובלת היא, שיש להקל על הסבור שהוא קורבן עבירה להתלונן ושלא להרתיעו מתלונה אם בסופו של יום ייסגר התיק (וראה: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל {פמ"מ – 17/3/2008}).
- מכאן, שלא יחוב אדם כעוולה נזיקית בגין תלונת שווא, זולת אם הוכח ברמת נטל גבוהה כי זה ידע לעת התלונה שמגיש הוא תלונת שווא (וראה: בג"צ 6825/06 צור נ' לינדנשטראוס {פמ"מ – 24/6/2009}).
- סבור אני, במידת הנטל הדרושה במשפט אזרחי, כי אכן פנייתה של הנתבעת למשטרה בשל איומי התובע "להשאיר אדמה חרוכה", אגב איזכור אירוע הסכין, היתה חלק ממריבת הצדדים והתנהלותם הדרמטית כל אחד בפני עצמו, אך אין בידי לקבוע כי אירוע הסכין בדוי היה ולא אירע, או כי לנוכח רגשנותו וצורת התבטאותו של התובע, לא היה מקום לחשש מצד הנתבעת וכפועל יוצא פניה למשטרה.
- אכן, יכול גם יכול וכפי שמצאה המשטרה, לא עבר התובע עבירה פלילית, אך עצם התבטאויותיו די היה בהן להצדיק את עצם הפניה למשטרה, גם אם אליבא דאמת היו הכוונות בפני הנתבעת רעות, ובן הזוג (שלא נתבע) הפך לזמן קצר את התובע לחשוד על לא עוול בכפו, באינוס. התגלגלות הדברים לעניין האינוס, יש בה מן הרשעות, אך עוולה אזרחית כלפי האשה לבדה אין.
- דין התובענה בעניין זה להידחות.
תביעת האישה לעניין לשון הרע
- בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פמ"מ – 19/5/2014), נכתב כי "כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע. סכסוכים מסוג כזה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית, ועלוולים לגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כענין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על ידי הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לעניני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. יחד עם זאת, לכלל הזה ישנם יוצאים מהכלל, ודומה כי המקרה הנוכחי הינו דוגמא מובהקת ליוצא מן הכלל. אין המדובר בפרסום אקראי ובלתי מכוון של לשון הרע מתוך סערת רגשות, שראוי לנהוג בסלחנות ביחס אליו, אלא במסכת שיטתית, עקבית ומרושעת של פרסומים".
- בכאן עסקינן בכתבה, אשר לא הוכח בפניי שמי ממכרי הנתבעת נחשף אליה באמת. הכתבה לא נקבה בשמות, לא בהכרח ניתן היה לזהות כי בנתבעת מדובר, והיא עצמה לא הביאה ראיה ממשית לנזק הניתן להוכחה.
- מדובר באירוע חד-פעמי (ומקבל אני כי אכן התובע הוא שיזם את הכתבה), שקל להבינו.
- הרי אדם המוצא עצמו מואשם על לא עוול בכפו באונס, לא רק חש עצמו נפגע וכפי שהעלילו עליו, אלא יכול הוא בקלות לסבור שאין זה מעניינו הדקויות שבין הנתבעת לבין בן זוגה החדש, מי יטען אונס ומי רק סיפרה "בסתר" לבן זוגה את שסיפרה והוא בן הזוג "הסיק" שנאנסה.
- ברור שאף לגרסת הנתבעת, היו יחסי מין שלא אגב שום כפיה, אך מבחינת התובע חבירת בן הזוג לפרשה ותלונת הנתבעת על איומים, הניבו את עלילת האונס.
- במובן זה וברוח הדברים, קשה לראות בכתבה בבחינת חסרת עניין ציבורי או בבחינת כזב.
- די לי באמור לעיל על-מנת לדחות התובענה.
סוף דבר
- אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובע, תוך 30 ימים, סך 55,000 ₪.
- יתרת התובענות נדחות.
- בראי התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.
- אני מתיר פרסום פסק דין זה, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
- המזכירות תסגור את תיקי הצדדים.
ניתן היום, ז' אדר א' תשע"ט, 12 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.