פס"ד בתביעות הדדיות בבקשות לקיום צוואה והתנגדות לקיום מצוואה בין בתה של המנוחה ובין בנו של בנה שנפטר

 בעניין עיזבון המנוחה ב' ב' ז"ל

גב' ב' ב' ז"ל הותירה אחריה שתי צוואות: האחת צוואה משנת 2013 לטובת הנתבעת, השנייה צוואה משנת 2018 לטובת התובע. התובע הגיש בקשה לקיום הצוואה משנת 2018, הנתבעת הגישה בקשה לקיום הצוואה משנת 2013, כל אחד מהם הגיש התנגדות לבקשה לקיום צוואה שהגיש משנהו. בכך יש לדון ולהכריע בפסק דין זה.

א. רקע עובדתי:

1. גב' ב' ב' ז"ל (להלן: המנוחה) הלכה לעולמה ביום 16.11.2019, כשהיא אלמנה בת כ- 95 שנים. בשנות חייה נולדו למנוחה בת היא הנתבעת ובן מר ש' ב' ז"ל אשר נפטר לפניה והותיר אחריו אלמנה ושלושה בנים. התובע הוא אחד מבניו של בנה המנוח של המנוחה.

    

2. המנוחה ובעלה המנוח התגוררו בדירה הנמצאת ברחוב --- בי' אשר היתה בבעלותם (להלן: הדירה בי'). בעלה של המנוחה נפטר בשנת 1994 ולאחר פטירתו התגוררה המנוחה בדירה בי' בגפה.

    

3. לדברי הנתבעת, לאחר פטירת בעלה של המנוחה היא טיפלה בכל ענייניה של המנוחה. לטענת הנתבעת, ביום 16.2.2013 חתמה המנוחה על צוואה בפני העדים מר י' א', הנשוי לבתה של הנתבעת, וגב' א' ט', בה ציוותה לנתבעת את כל עיזבונה (להלן: צוואת 2013).

    

4. בשנת 2016 עברה המנוחה להתגורר ביחידת דיור הנמצאת בבית הנתבעת ביישוב צ'.

    

5. לאחר שהמנוחה עברה להתגורר בצ' הושכרה הדירה בי' ודמי השכירות שהתקבלו שולמו לנתבעת.

    

6. בנוסף, בתקופת מגורי המנוחה אצל הנתבעת, שולם לנתבעת סך של 2,000 ₪ לחודש מכספי המנוחה. לדברי הנתבעת, סכום זה שולם לה "תמורת אירוח המנוחה בביתה" (סעיף 22 לכתב ההתנגדות).

    

7. למנוחה ולבעלה המנוח היו זכויות בעלות בחנות הנמצאת בי' (להלן: החנות). לאחר פטירת בעלה ובנה של המנוחה, נרשמו 6/8 מהזכויות בחנות על שם המנוחה, 1/8 על שם הנתבעת ו- 1/8 על שם אמו של הנתבע היא אלמנת בנה של המנוחה. בחודש יוני 2016 חתמה המנוחה על ייפוי כוח במסגרתו ייפתה את כוחה של הנתבעת לטפל בענייני החנות. ייפוי הכוח נמסר לעו"ד א' מ' אשר טיפל בהשכרת החנות מטעם השוכרים (להלן: עו"ד מ'). לכל המאוחר מחודש יוני 2016 שולמו מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנות לידי הנתבעת. לטענת התובע, אף קודם לכן ומשך כ- 20 שנים שולמו מלוא דמי השכירות לידי הנתבעת.

    

8. על שם המנוחה התנהל חשבון בנק בבנק הפועלים ב--- (להלן: חשבון המנוחה). שני ילדיה של המנוחה היו מיופי כוח לפעול בחשבונה ולאחר פטירת בנה של המנוחה נותרה רק בתה-הנתבעת מיופת כוח לפעול בחשבון.

   ביום 1.11.2016 נפתח חשבון בנק משותף על שם המנוחה והנתבעת בבנק הפועלים בסניף בו התנהל חשבון המנוחה (להלן: חשבון המנוחה והנתבעת). ביום פתיחת חשבון המנוחה והנתבעת, הועבר אליו מחשבון המנוחה סך של 1,450 דולר ארה"ב, סך של כ- 59,480 יורו וסך של 60,000 ₪.

    

9. ביום 1.3.2018 שבה המנוחה להתגורר בדירה בי'. לאחר זאת היה זה התובע אשר סייע למנוחה בענייניה השונים. כפי שיפורט להלן, בעניין הטעם בשלו חזרה המנוחה להתגורר בדירה בי' ונסיבות חזרתה, הועלו טענות שונות. אין מחלוקת כי לחזרת המנוחה להתגורר בדירה בי' קדמו טרוניות שונות מצד המנוחה בעניין התנהלות הנתבעת בכספה.

    

10. ביום 12.3.18 התקיימה פגישה בבנק בו התנהלו חשבון המנוחה וחשבון המנוחה והנתבעת, בנוכחות המנוחה והתובע. לאחר מכן הוגבל חשבון המנוחה והנתבעת, כך שנדרשו חתימות שתיהן לביצוע פעולה.

     

11. לטענת התובע, ביום 20.3.2018 חתמה המנוחה על צוואה בפני רשות בפני הנוטריון עו"ד ס' ק' (להלן: עו"ד ק'), בה ציוותה את כל עיזבונה לתובע, וככל שבעת פטירתה לא יהיה התובע בין החיים, לילדי התובע בחלקים שווים (להלן: צוואת 2018).

     

12. ביום 28.5.18 נשלח מכתב מעו"ד ק' בשם המנוחה אל הנתבעת, ובו בין היתר דרישה להשבת כספים אשר נמשכו על פי הנטען מחשבון המנוחה בתקופה בה התגוררה אצל הנתבעת, להשבת כספים שהועברו מחשבון המנוחה לחשבון המנוחה והנתבעת, ולהשבת כספים ששולמו לנתבעת מדמי השכירות שהתקבלו מהשכרת דירת המנוחה ומהשכרת החנות.

     

13. בחודש יוני 2018 ביקשה המנוחה מעו"ד מ' כי ישלם את חלקה בדמי השכירות עבור החנות, לידיה ולא לידי הנתבעת.

     

14. ביום 6.7.18 חתמה המנוחה על מסמך בכתב יד לפיו היא מייפה את כוחו של התובע לטפל בכל ענייניה, "כולל הרפואיים והכספיים" (ת/1).

     

15. בחודש פברואר 2019 חתמה המנוחה בפני עו"ד ק' על ייפוי כוח מתמשך בו מינתה את התובע לשמש כמיופה כוח לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ייפוי הכוח נושא תאריך 6.2.19, מצוין בו כי נחתם על ידי המנוחה, התובע ועו"ד ק' ביום 14.2.19 והוא הופקד אצל האפוטרופוס הכללי ביום 27.2.19. בפועל, ייפוי הכוח המתמשך מעולם לא הופעל.

     

16. בחודש יולי 2019 התדרדר מצבה הבריאותי של המנוחה והיא אושפזה בבית החולים לתקופה של חמישה ימים. בחודשים אוקטובר ונובמבר 2019 פנתה המנוחה לבית החולים בשל חולשה כללית. כאמור, ביום 16.11.19 נפטרה המנוחה.

     

17. לאחר זאת הגיש התובע בקשה לקיום צוואת 2018.

    הנתבעת הגישה התנגדות לקיום צוואת 2018 ובקשה לקיום צוואת 2013.

    התובע הגיש התנגדות לצוואת 2013.

    כמו כן, בהחלטת רשמת הירושה מיום 23.3.2020 בה הורתה על העברת ההליכים לבית המשפט, צוין כי "בשים לב כי הצוואה מחודש פברואר 2013 נעדרת תאריך מלא של עריכתה, זה פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25 בחוק הירושה, תשכ"ה-1965".

     

18. לתשובתו לכתב ההתנגדות שהגישה הנתבעת, צרף התובע תמליל הקלטה של שיחה שקיים עם המנוחה ביום 6.7.18. בקדם המשפט שהתקיים ביום 30.6.20 טענה ב"כ התובע כי העבירה לב"כ הנתבעת את כל ההקלטות שיש לתובע של שיחות שקיים עם המנוחה. כל אחד מהצדדים צרף תמלילים של שיחות נוספות שהתקיימו בין התובע לבין המנוחה.

     

    ב. טענות הצדדים:

     

19. לטענת הנתבעת:

     

    • בצוואת 2018 נפל פגם פורמלי. בעת חתימת הצוואה היתה המנוחה "מרותקת למיטתה". אף על פי כן, והגם שהצוואה נעשתה כצוואה נוטריונית, לא הונחה לפני עו"ד ק' תעודה רפואית בעת עשיית הצוואה.

       

    • משנת 2014 סבלה המנוחה מירידה בזיכרון, מבלבול, שכחה ומחשבות שווא שבתה גונבת ממנה. המנוחה הופנתה לגריאטר אך לא בוצעה בדיקה. בעת החתימה על צוואת 2018 לא הבינה המנוחה על מה היא חותמת.

       

    • צוואת 2018 נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד התובע, אשר גרם למנוחה לסבור שהנתבעת לוקחת ממנה כספים. התובע הזין את המנוחה במידע כוזב ובכך העמיק את הניכור של המנוחה כלפי הנתבעת. התובע בודד את המנוחה והיא היתה תלויה בו. אין לקבל את עדות עו"ד ק' לעניין נסיבות עשיית הצוואה.

       

    • צוואת 2013 נחתמה בבית המנוחה, אמנם לא צוין בה יום החתימה, אך הפרטים הושלמו על ידי העד לצוואה. המנוחה חתמה על צוואת 2013 בפני כל אחד מעדי הצוואה בנפרד. המנוחה סיפרה לעד לצוואה כי העדה הנוספת, אשר בינתיים נפטרה, תחתום אחריו באותו היום. יש לקבוע כי המנוחה הביאה את צוואתה בפני שני עדים, לקבוע כי הפגם נרפא ולקיים את צוואת 2013.

       

    • הנתבעת לא נטלה חלק בעריכת צוואת 2013. בחירת המנוחה לצוות לה את כל עיזבונה תאם את יחסי הקרבה בין המנוחה לנתבעת, אשר מאז פטירת בעלה של המנוחה היתה בעלת קשרים אמיצים מאוד עם המנוחה, דאגה לכל ענייניה, טיפלה בכל ענייני החנות, שיפצה את החנות והשכירה אותה, טיפלה בענייניה הכספיים, ליוותה אותה לטיפולים רפואיים, ביקרה אותה תדיר ושמרה עמה על קשר טלפוני יומי.

       

20. לטענת התובע:

     

    • המנוחה לא היתה "מרותקת למיטתה" בעת עשיית צוואת 2018.

       

    • בעת עשיית צוואת 2018 היתה המנוחה כשירה לערוך צוואה. הנתבעת לא ביקשה למנות מומחה רפואי, אף שזו דרך המלך להוכחת העדר כשרות.

       

    • טענת הנתבעת כי לא היה כל סכסוך בינה לבין המנוחה והתובע הוא שהסית נגדה את המנוחה, נסתרה. התובע לא ניסה להשתלט על המנוחה ולא השתלט עליה או על כספה, אלא אך סייע לה. צוואת 2018 היא תולדה של רצונה החופשי של המנוחה, אשר רצתה להדיר את הנתבעת ולצוות את רכושה לתובע.

       

    • לבקשת המנוחה, התובע תיאם את הפגישה בין המנוחה לבין עו"ד ק' שערכה עבורו בעבר ---. המנוחה הגיעה למשרד עו"ד ק' ומסרה לה את דבר הצוואה ביחידות. התובע הוא שהביא את המנוחה למשרד עוה"ד אולם בכך אין כדי מעורבות פסולה בצוואה.

       

    • צוואת 2013 בוטלה על ידי הצוואה הנוטריונית. מכל מקום, הפגמים שנפלו בצוואה זו מעבירים את נטל השכנוע אל הנתבעת להוכיח את תוקפה, והנתבעת לא עמדה בנטל זה.

       

      ג. דיון והכרעה:

       

21. "'קו-היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת" (ע"א 896/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98 (1977). כלל בסיסי זה בדיני הצוואות חוסה תחת צלו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומשכך בעת בחינת צוואתו של מי שעבר מן העולם יש לנקוט גישה זהירה (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993); עמ"ש (ת"א) 5512-11-19 ח' ט' נ' ג' א' (19.8.2020)).

     

    כאמור, בהליכים שלפניי הוגשו שתי צוואות לקיום. תחילה תיבחן השאלה האם יש לקיים את צוואת 2018, היא הצוואה האחרונה בזמן, שהרי ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית יתייתר הצורך לברר את הבקשה לקיום הצוואה המוקדמת יותר בזמן משנת 2013.

     

    מטרת ההליך היא ניסיון להתחקות אחר רצונה האמיתי של המנוחה. ככל שרצון זה משתקף בצוואה האחרונה, או בזו שקדמה לה, יש לתת תוקף לאותה צוואה. ככל שיימצא כי צוואה שהוגשה לקיום אינה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, אין לקיימה.

     

22. הנתבעת טענה כי אין לקיים את צוואת 2018 משום פגם שנפל בה, שעה שלצוואה אשר נעשתה כצוואה נוטריונית לא צורפה תעודה רפואית אף שלדברי הנתבעת המנוחה הייתה מרותקת למיטתה בעת עשייתה. עוד טענה הנתבעת, כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד התובע. בכתב ההתנגדות טענה הנתבעת גם כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת עשיית צוואת 2018. בסיכומיה לא שבה על טענה זו בצורה מפורשת, אך טענה כי "המנוחה סבלה מירידה בזיכרון מ 2014 (ר' נ/8) ומהחמרה בבעיות בזיכרון כמדווח בנ/13 מ- 1/17, וכן מבלבול שכחה ומחשבות שווא שגונבים ממנה (בתה) החל מ- 4/17, 11/7, 1/18, אלו מועדי הדיווח וההפניה לגריאטר אך בדיקתה לא הסתייעה (נ/13)" (סעיף 9 לסיכומים). עוד טענה הנתבעת, כי המנוחה לא הבינה על מה חתמה בעת החתימה על צוואת 2018. משכך, תיבחן גם השאלה האם המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת עשיית צוואת 2018.

     

    ג.1 - האם נפל בצוואת 2018 פגם פורמלי?

     

23. סעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), קובע כי צוואה תיעשה באחת מארבע צורות הקבועות בו. לגבי כל אחת מארבע הדרכים לעשיית צוואה מפרט חוק הירושה את הדרישות הצורניות (סעיפים 19, 20, 22 ו-23 לחוק הירושה). בהתאם לסעיף 25(א) לחוק הירושה, גם מקום בו נפל "פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19,20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור", רשאי בית המשפט, בהחלטה מנומקת, לקיים את הצוואה, ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד הקבועים לגבי כל אחת מצורות הצוואה והמפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, וכן "לא היה לבית המשפט ספק" כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

     

    הינה כי כן, מקום בו נפל פגם פורמלי בצוואה ומתקיימות דרישות היסוד הקבועות בחוק לגבי אותה צוואה, לא עומדת לצוואה עוד חזקת התקינות, ועל מבקש קיום הצוואה מוטל לשכנע את בית המשפט כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

     

24. צוואת 2018 נעשתה כצוואה בפני רשות, אשר צורת עשייתה מוסדרת בסעיף 22 לחוק הירושה, הקבוע כדלקמן:

     

    "(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

    (ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

    (ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

    (ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.

    (ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.

    (ו)צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

    (ז) לענין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט".

     

25. על צוואה הנעשית בפני נוטריון כרשות חלות הן דרישות הצורה המפורטות בסעיף 22 לחוק הירושה והן דרכי הפעולה המיוחדות לנוטריון בחוק הנוטריונים ובתקנותיו. אחת מאותן דרכי פעולה, קבועה בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977, המורה כי "לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון". בהתאם לכך, אם המצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, על הנוטריון להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית, לפי טופס שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים, עדכנית ונכונה ליום עשיית הצוואה, בדבר מצבו של המצווה. העדר תעודה כאמור מהווה פגם פורמלי בצוואה, ובית המשפט יזדקק לשם קיומה של הצוואה להוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה (ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3) 184; שוחט, פינברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון 93 (סדן 2014) (להלן: דיני ירושה ועיזבון)). מאחר שמטרת התקנה היא לברר את גמירת הדעת של המצווה ולהבטיח את חופש רצונו, אין לתת למונח "מרותק למיטתו" פרשנות מילולית מצומצמת. יש להחיל את התקנה גם על אדם הסובל מקשיי ניידות, נזקק לעזרת הזולת ומחמת גילו ומצבו הרפואי או שניהם גם יחד קשה לו לצאת מביתו (ש' שוחט פגמים בצוואות 106 - 107 (סדן 2016)).

     

26. מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות קבועים בסעיף 22(ב)(3) לחוק הירושה, ואלה הם: הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו. במקרה שלפניי, לצוואת 2018 צורף אישור נוטריוני חתום על ידי עו"ד ק' בו נכתב כדלקמן: "... 2. המצווה אמרה את דבר הצוואה אשר רשמתי לעיל במסמך המצורף והמסומן באות א'. 3. הקראתי למצווה את הצוואה והיא הצהירה מרצונה החופשי כי זוהי צוואתה". עו"ד ק' אף העידה כי המנוחה הגיעה למשרדה ביום 20.3.18, מסרה לה מהו רצונה, עו"ד ק' ערכה את הצוואה בהתאם, הקריאה אותה למנוחה והיא חתמה עליה בנוכחותה. בחקירתה הנגדית השיבה עו"ד ק' לשאלת ב"כ הנתבעת כי כל מה שנרשם באישור הנוטריוני התקיים. מכאן, שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה.

     

27. לטענת הנתבעת, בצוואת 2018 נפל פגם, משום ש"המנוחה נחשבה ל'מרותקת למיטתה' בשל גילה חוסר ניידותה ללא עזרה וליווי צמוד, מגוריה בקומה שלישית ללא מעלית, וחוסר יכולתה לצאת את פתח ביתה בגפה". על כן, לטענת הנתבעת, בהתאם לתקנה 4 לתקנות הנוטריונים היתה עו"ד ק' מחויבת לקבל לידיה תעודה רפואית בטרם מתן אישור נוטריוני (סעיף 79 לכתב ההתנגדות). בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי המנוחה לא היתה יציבה, סבלה מסחרחורות, נפילות, קושי בהליכה וקימה ובעמידה ונעזרה במקל בבית ובחוץ.

     

    כפי שיפורט להלן, טענת הנתבעת כי המנוחה היתה "מרותקת למיטתה" לא הוכחה ואף הוכח היפוכו של דבר. הוכח, שהמנוחה אשר התגוררה בדירה הנמצאת בקומה שלישית בבניין ללא מעלית, התהלכה בעת עשיית הצוואה בכוחות עצמה, יצאה מביתה ללא סיוע ואף עלתה וירדה במדרגות בכוחות עצמה.

     

28. מר צ' מ' (להלן: מר צ' מ'), אשר התגורר בשכנות למנוחה והעיד שהיה עמה בקשרים טובים, העיד כי המנוחה הייתה עצמאית לגמרי. מר צ' מ' העיד כי המנוחה נהגה לצאת מביתה בכוחות עצמה פעמים רבות, באופן עצמאי, ובחלק מהפעמים מבלי להיעזר במקל. לדבריו, המנוחה הניחה כיסא בחדר המדרגות על מנת שתוכל לנוח. לפי עדותו של מר צ' מ', המנוחה נהגה להסתובב בחוץ ללא סיוע, לעתים עם מקל ולעתים ללא, הייתה מאוד חברותית ונהגה לשבת על ספסל עם אנשים מבוגרים נוספים.

     

    מצאתי את עדותו של מר צ' מ' אמינה מאוד. מדובר בעדות של מי שאינו בעל אינטרס בהליך המשפטי ובתוצאתו ואינו קרוב למי שהוא בעל אינטרס. כמו כן, מעדותו ניכרה הקרבה שחש למנוחה, היחסים החמים ששררו ביניהם ורצונו לפרוש בפני בית המשפט תמונה שלימה.

     

29. עו"ד מ' אשר טיפל בהשכרת החנות מטעם השוכרים, העיד כי בחודש יוני 2018, קרי כשלושה חודשים לאחר עשיית צוואת 2018, נפגש עם המנוחה בביתה בעקבות הבקשה שדמי השכירות יועברו לידיה ולא לנתבעת. על פי עדותו, בפגישה "המנוחה הייתה בסדר", היא פתחה לו את הדלת בעצמה, שהתה לבד בבית ללא מטפלת בעת ביקורו, לא היתה לה מוגבלות בתנועה או בהליכה, והיא אף הציעה לו לשתות (פרוטוקול הדיון מיום 1.12.20, עמ' 10; עמ' 18 ש' 31 ועמ' 19 ש' 2 - 3). בהמשך העיד עו"ד מ' שהיה במטבח בבית המנוחה "איזשהו אמצעי עזר, אני לא זוכר אם זה היה מקל או משהו אחר" (עמ' 22 ש' 4). אולם בעובדה זו אין כדי להפוך את המנוחה למי שהיתה אותה עת "מרותקת למיטתה", שעה שעל פי עדותו של עו"ד מ' המנוחה פתחה לו את הדלת באופן עצמאי, ולא היתה מוגבלת בהליכה או בתנועה.

    זאת ועוד, אף אם המנוחה נעזרה במקל הליכה, עדיין היא היתה עצמאית, התהלכה בביתה לבדה וכאמור אף יצאה אל מחוץ לביתה לבדה. משכך, אין לראותה כמי שהיתה מרותקת למיטתה.

    יצוין כי אף כאשר המנוחה חתמה על ייפוי כוח לטובת בתה, בשנת 2016, לפני שעברה להתגורר בצ', הגיע עו"ד מ' לביתה על מנת לשוחח עמה ולעמוד על רצונה העצמאי.

     

    עדותו של עו"ד מ' הותירה בי רושם חיובי ביותר. מדובר בעד אובייקטיבי אשר אין לו כל עניין בסכסוך או קרבה למי מהצדדים.

     

30. לתיק בית המשפט צורפה תרשומת שערכה עו"ד ק' אודות נסיבות עשיית הצוואה. על פי עדות עו"ד ק', התרשומת נערכה ביום בו נחתמה הצוואה. בתרשומת נכתב, בין היתר, כי המנוחה "הולכת בכוחות עצמה. לא נעזרת בישיבה ובקימה. מספרת על העבר וההווה. נשמעת צלולה לחלוטין. נשמעת מאד החלטית. נשמעת שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. לא נראה שמישהו יכול לגרום לה לעשות משהו בניגוד לרצונה. מתמצאת בזמן ובמקום". הינה כי כן, אף לפי התרשומת שערכה עו"ד ק' בזמן אמת, בעת עשיית הצוואה הלכה המנוחה בכוחות עצמה ולא הייתה מרותקת למיטתה. עו"ד ק' העידה בתצהיר עדותה הראשית כי המנוחה הלכה באופן עצמאי (סעיף 5 לתצהיר). בחקירתה הנגדית הסבירה שהמנוחה "לא הייתה בכיסא גלגלים ושלא נכנס מישהו שצריך לעזור לה ללכת, זה עצמאית" (עמ' 99 ש' 1 - 2). לשאלת ב"כ הנתבעת אם המנוחה הייתה מסוגלת להגיע למשרדה לבד, השיבה עו"ד ק' "אני מניחה שאם היא הייתה לוקחת מונית ואומרת לנהג לאיזה כתובת להגיע היא הייתה יכולה להגיע לבד" (שם ש' 29 - 30).

     

    יצוין כי אמנם בעדות עו"ד ק' נמצאו סתירות באשר למועד בו נחתם ייפוי הכוח המתמשך. אולם, ככל הנראה מדובר בבלבול אשר נבע מהעובדה שייפוי הכוח המתמשך תוקן משום טעות סופר שנפלה בו. מכל מקום, אין בסתירה זו כדי לפגום בעדות עו"ד ק' באשר לנסיבות עשיית הצוואה, אשר כלל לא נערכה במעמד עריכת ייפוי הכוח המתמשך אלא כמעט שנה לפני כן. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין לתת אמון בעדות עו"ד ק' משום שלפני כמה שנים טיפלה בעסקת מקרקעין שלא דווחה לרשויות המס. אמנם עדות עו"ד ק' לא התאפיינה בדיוק רב, אולם לא מצאתי שנפלו בה סתירות מהותיות בשלן יש לדחות את העדות, ומכל מקום, באשר לנסיבות עשיית הצוואה לא נמצאו בעדותה סתירות וזאת הגם שחקירתה הנגדית נמשכה זמן רב.

     

31. עו"ד ל' ר' אשר עבד במשרד עו"ד ק' וטיפל בנושא ייפוי הכוח המתמשך של המנוחה, העיד כי בפגישה במשרד אשר התקיימה בחודש פברואר 2019 בעניין יפוי הכוח המתמשך התניידה המנוחה באופן עצמאי, הגיעה עם התובע אך לא החזיקה בו, ולמיטב זכרונו הלכה רגיל וללא אביזר כלשהו. בעדות עו"ד ל' לא נמצאו סתירות והיא נמצאה אמינה.

     

32. אף הנתבעת עצמה טענה כי "המנוחה שבה לי' במצב פיזי ובריאותו טובים, עם עזרה צמודה 24/7 שהחלה עוד כחודש לפני שיבתה מצ', והכל לאחר טיפול מסור של כשנה ורבע לצד בתה ובני משפחתה שדאגו לכל מחסורה". גם בחקירתה הנגדית העידה: "המצב של אמא שלי אצלי בבית הפך להיות מאישה שבר כלי, שכל יום הלכה לבית חולים, לאישה שנראית טוב, שמרגישה טוב, שיורדת במדרגות ..." (עמ' 218 ש' 1 - 3). מכאן, שלטענת הנתבעת עצמה, בעת החתימה על צוואת 2018 כשלושה שבועות בלבד לאחר המועד בו שבה המנוחה לי', היה מצבה הפיזי טוב, ודברים אלה אינם תומכים בטענתה שהמנוחה היתה מרותקת למיטתה אותה עת.

     

33. אמנם בתה של הנתבעת, גב' ד' ב' י', העידה בתצהיר עדותה הראשית כי כאשר המנוחה התגוררה בצ' היא כמעט תמיד סרבה לצאת מהבית מאחר והיתה זקוקה לעזרה צמודה וחששה מנפילות. אולם דבריה נמצאו בלתי אמינים. עדותה הנחרצת כי המנוחה לא יצאה כלל מהבית, אף לא בחגים, ו"אין שום סיכוי שהיא לא הייתה בבית" (עמ' 143 - 145), נסתרה בעדותו של מר צ' מ'. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעדות בתה של הנתבעת שהיא בעלת עניין בהליך. זאת לעומת העדים עו"ד מ' ומר צ' מ' שהם, כאמור, עדים אובייקטיביים ואשר עדויותיהם נמצאו אמינות מאוד. על כן, מצאתי כי יש לתת משקל רב יותר לעדויותיהם של עו"ד מ' ושל מר צ' מ'.

     

34. יצוין כי אף בבחינת המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת מתאריכים קרובים למועד עשיית הצוואה, לא נמצא תיעוד לכך שהמנוחה לא התניידה בכוחות עצמה. יתר על כן בסיכומי ביקור במרפאה מיום 24.12.17 ומיום 23.1.18 נכתב כי אם יהיה רושם שהמנוחה נוטה ליפול יש להפסיק את נטילת התרופות שנרשמו. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שאותה עת המנוחה לא נטתה ליפול. בסיכום ביקור במרפאה מיום 2.11.17 אף נכתב "ניידת בבית ולחצר, יוצאת לאירועים אבל בתה לא מתרשמת שיכולה לגשת ל---". הינה כי כן, ההערכה שהמנוחה אינה יכולה לגשת למרפאה מרוחקת נכתבה מפי בתה של המנוחה ולא מדובר בהתרשמות ישירה של הרופא המטפל.

     

35. מכל האמור לעיל עולה המסקנה כי המנוחה לא נחשבה למי שהיתה מרותקת למיטתה בעת עשיית צוואת 2018 ועל כן לא קמה החובה לצרף תעודה רפואית לאישור הנוטריוני בעת עשיית הצוואה.

     

36. מעבר לאמור ולמעלה מן הדרוש יצוין, כי אף ככל שהייתה מתקיימת חובה לצרף תעודה רפואית לאישור הנוטריוני, ובעקבות כך היה עובר נטל השכנוע לשכם התובע, יש לזכור שהדרישה לצירוף תעודה רפואית נועדה על מנת לברר את גמירת הדעת של המצווה ולהבטיח את חופש רצונו. בעובדות אשר התבררו ואשר יפורטו להלן, וכן בעובדה שצורף אישור רפואי אשר נערך בדיעבד כחודשיים לאחר מועד עשיית הצוואה ולפיו המנוחה היתה כשירה לעשות צוואה, יש כדי לתמוך במסקנה כי הצוואה נעשתה מתוך חופש רצון.

     

37. למען שלימות התמונה יצוין כי בכתב ההתנגדות העלתה הנתבעת טענות לפגמים צורניים נוספים שנפלו בצוואת 2018, אולם משעה שהיא לא שבה על טענות אלה בסיכומיה, הן נזנחו ואין צורך לדון ולהכריע בהן. בבחינת מעבר לדרוש יצוין כי אף אילו היתה הנתבעת עומדת על טענותיה אלה, לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה. כך, הנתבעת טענה שהצוואה חסרה את המקום המדויק בו נחתמה, ובאישור עשיית הצוואה נכתב רק "---" [שם העיר בה נחתמה, ע.ה.כ]. טענה זו דינה להידחות שהרי לא מדובר בפגם בצוואה או באישור הנוטריוני. עוד טענה הנתבעת, כי בעת עשיית הצוואה לא יכלה המנוחה לקרוא, והיה על עו"ד ק' לציין עובדה זו כחלק בלתי נפרד מאישור הצוואה לפי תקנה 8 לתקנות הנוטריונים. אולם, טענת הנתבעת כי המנוחה לא היתה מסוגלת לקרוא בעת עשיית הצוואה, לא הוכחה ומשכך אף דינה של טענה זו להידחות. עוד ובנוסף טענה הנתבעת בכתב ההתנגדות, כי באישור הנוטריוני לא צוין שכר הטרחה. אכן לפי תקנה 17(ב) לתקנות הנוטריונים, בסוף האישור יציין נוטריון את השכר שגבה בעד האישור או שמבקש השירות חייב בו. אף על פי כן באישור הנוטריוני לא צוין מהו השכר שנגבה בעד השירות. עם זאת, אף שבעת פעולת הנוטריון ראוי להקפיד על כל ההוראות החלות על נוטריון, נכון להבחין בין פגם פורמלי הקשור בעשיית הצוואה ואשר יש בו כדי ללמד על המהות לבין פגם בחלק מהפרוצדורה הטכנית של עבודת הנוטריון. העברת נטל השכנוע אל שכם מבקש קיום צוואה כל אימת שנפל פגם טכני באישור הנוטריוני עשויה להביא לתוצאה לא מידתית ואף לפסילת צוואות המשקפות את רצון המצווה. זאת בפרט בשים לב לרמת השכנוע הגבוהה הנדרשת לפי סעיף 25(א) לחוק לשם קיום צוואה למרות פגם שנפל בה: "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". תוצאה זו ודאי אינה רצויה. ראו בעניין זה דברי כב' השופט ש' שוחט בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' (14.4.2013): "... הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה ביחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם – בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו – הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים – אלה הטוענים לפסילת הצוואה – תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים". עוד ראו: ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א' 233 (נבו 1995) להלן: פירוש לחוק הירושה. אי ציון השכר שגבה הנוטריון בעד השירות הוא פגם טכני באופיו. ציון השכר אינו מלמד שהצוואה נעשתה לרצונו החופשי של המנוח, ואי-ציון השכר אין בו כדי להעיד על העדר רצון חופשי. מכל מקום, בעדותה התייחסה עו"ד ק' אף לנושא השכר ופרטה מה היה השכר וכיצד שולם לה.

     

    כל האמור בסעיף זה הוא, כאמור, בבחינת מעבר לדרוש שהרי הנתבעת לא חזרה בסיכומיה על טענותיה לפגמים אלה.

     

38. לסיכום פרק זה, לא הוכח שנפל פגם בצוואה, ומשכך עומדת לצוואה חזקת התקינות לפיה נטל השכנוע מוטל על הנתבעת, המתנגדת לקיומה. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

    מכל מקום, בחינת מכלול הראיות מביא למסקנה כי אף אם היה הנטל מתהפך ומוטל על שכם התובע, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, שהיא כי צוואת 2018 משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

     

    ג.2 - האם המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת עשיית צוואת 2018?

     

39. סעיף 26 לחוק הירושה מורה כי: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". כלל הוא, כי כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 2-1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). מכאן, שכל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כשרות זו נשללה ממנו כדין.

     

    שלילת הכושר לצוות, במיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך. הנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר, ולא די בהעלאת ספיקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לצוות (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760 (1989)). צוואה תהא בטלה מחמת העדר כושר לערוך צוואה, רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה במועד עריכתה, כשנטל השכנוע מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו. הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" קובע הנחייה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981)). המשקל שיינתן לשיקולים אלה ואחרים הוא דבר המשתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מכאן, שהמצווה חייב להבין את פעולות הציווי לא רק מבחינה פורמלית אלא גם מבחינה מהותית. רק כך ניתן לקבוע כי תוכנה של צוואתו הינו פרי הפעלת שיקול דעת עצמאי משלו ולהורות על קיומה (דיני ירושה ועיזבון 122). ידיעתו של מצווה להבחין בטיבה של צוואה, משמעה שעל המצווה להיות מודע למהותה של צוואה על דרך כלל, ולמהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט - וכל זאת בעת שהוא בדעה צלולה ומפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח (3) 705 (1994) 729).

     

    יש להקפיד היטב ולא לפסול צוואה בשל היעדר כשרות, אלא אם אפשר לקבוע בבירור כי לא רצונו החופשי של המצווה הוא שהכתיב לו את דברו האחרון (שם, עמ' 733).

     

40. במקרה שלפניי, הנתבעת לא ביקשה למנות מומחה רפואי לבחינת יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה בעת עשייתה. זאת הגם שמדובר בשאלה שבמומחיות. נוכח ההלכות אשר פורטו לעיל וההנחה הבסיסית לפיה כל אדם כשיר לבצע פעולות משפטיות, העדרה של חוות דעת מומחה הקובעת כי המנוחה לא היתה כשירה לעשות צוואה בעת עשייתה, פועלת לרעת הנתבעת הטוענת להעדר כשרות.

     

41. זאת ועוד, עו"ד מ' העיד כי עת נפגש עם המנוחה בחודש יוני 2018, קרי כ- 3 חודשים לאחר עשיית צוואת 2018, התרשם מהמנוחה כאישה מאוד חביבה, והעיד כי "היא הייתה אישה חזקה, מאוד, היה לה מבט חזק אני זוכר, היא הייתה אחת שיודעת מה שהיא רוצה, זה לא איזה עלה נידף" (עמ' 10 ש' 20 - 24).

     

42. מר צ' מ' העיד כי היה בקשרים טובים מאוד עם המנוחה, וכי לאחר שחזרה להתגורר בדירתה בי' היו לו מספר רב של שיחות עמה ולא התרשם שהיא מבולבלת. לדבריו המנוחה "הרבתה לדבר ודיברה לעניין" (סעיף 38 לתצהיר עדותו הראשית). עדותו של מר צ' מ' לא נסתרה בחקירתו הנגדית.

     

43. בתרשומת שערכה עו"ד ק' בזמן אמת, נכתב כי המנוחה נשמעת צלולה לחלוטין, נשמעת מאוד החלטית, נשמעת שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, לא נראה שמישהו יכול לגרום לה לעשות משהו בניגוד לרצונה, מתמצאת בזמן ובמקום. עו"ד ק' אף העידה בהליך שלפניי כי שוחחה עם המנוחה על נושאים שונים, ניכר היה כי היא יודעת בדיוק מה היא רוצה והחליטה מה היא רוצה שייעשה ברכושה לאחר מותה. לדבריה, המנוחה הבינה היטב שהיא עורכת צוואה ושהיא מנשלת את בתה וזו היתה בקשתה המפורשת (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית). עדות זו לא נסתרה.

     

44. עו"ד ר' ממשרדה של עו"ד ק' אשר פגש את המנוחה בחודש פברואר 2019, קרי כשנה לאחר מועד עשיית הצוואה, התרשם כי המנוחה הבינה את אשר הוסבר לה בעניין יפוי הכוח המתמשך. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שגם כשנה קודם לכן לא נפגם כושרה של המנוחה והיא היתה מסוגלת להבחין בטיבה של צוואה.

     

45. לתיק בית המשפט צורף מסמך רפואי נושא תאריך 17.5.2018 עליו חתום ד"ר ד' צ', מומחה לרפואה פנימית וגריאטריה, לפיו בדק את המנוחה לבקשת התובע, על מנת להעריך את מצבה ויכולותיה הקוגניטיביים לצורך הערכת כשירותה "להוציא צוואה ולחתום עליה". על פי המסמך הרפואי, "הגב' ב' התגלתה האישה עירנית, פעילה ומובילית ... עם חוש הומור מפותח משוחחת בשתי שפות לפחות (עברית ויידיש) באופן שוטף וקוהרנטי – לדבריה היא גם דוברת רוסית, פולנית ואוקראינית דבור וכתיבה. בבדיקתי נוכחתי שהגב' ב' מודעת למצבה ולסובב אותה, זוכרת את שמות כל בני המשפחה, ידעה מהו מקצועי והבינה היטב את מטרת ביקורי אצלה. בצעתי לגב' ב' את הטסט הנוירוקוגניטיבי Mini Mental State Exam – אותו עברה היטב ובציון 26/30 תוך שנמצא חוסר חלקי בלבד בזיכרון לטווח הקצר ושבל עייפות ניכרת, לדבריה, נמנע ממנה לבצע את מטלת העתקת המחומשים שבסיפא של התבחין. לסיכום:- לאור ממצאי הבדיקה – התמצאות, זיכרון מיידי, ריכוז וחישוב, שפה, ביצוע הוראות, קריאה וכתיבה ותבחין ה- MMSE – אני קובע שהגב' ב' ב' צלולה לחלוטין, מבינה את מצבה ואת הנדרש ממנה ולפיכך יש ביכולתה לחתום על צוואתה כרצונה והיא כשירה לעשות זאת ללא כל מגבלות". אמנם, אין להתעלם מכך שהבדיקה נערכה לבקשת התובע, כפי שצוין בו. כמו כן, הבדיקה לא נערכה במועד עשיית הצוואה אלא כחודשיים לאחר מכן. זאת ועוד, ד"ר צ' לא העיד בבית המשפט וזאת הגם שב"כ הנתבעת עמדה על כך שהאישור הרפואי יוגש באמצעותו. אולם, אף ללא האישור הרפואי החתום על ידי ד"ר צ', לא הוכח כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

     

46. הנתבעת הפנתה למסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית וביקשה ללמוד מהם על העדר כשרות לעשות צוואה. אכן, לתיק בית המשפט צורף תיעוד רפואי משנת 2014 לפיו המנוחה התלוננה על מתח נפשי וירידה בזיכרון (ביקור מיום 18.5.2014). כמו כן, צורף מסמך שכותרתו "אומדן סיעודי" מיום 10.3.2015 בו נכתב: "מצב מנטלי: בלבול קל", וכן נכתב "התמצאות: לסרוגין תמצא בזמן במקום ובאנשים. קשר עם הסביבה: מדבר ברור אך לא לענין". עוד צורפו מסמכים רפואיים מהתקופה בה התגוררה המנוחה בצ', בהם הופנתה המנוחה להערכה גריאטרית, תוך שצוין "רושם לירידה בריכוז/דמנציה – השתפרה עם תרופה שהובאה מבריה"מ" (מסמך מיום 10.1.17). בביקור מיום 18.4.17 נכתב כי בתה של המנוחה מתרשמת מהחמרה בזיכרון כולל התקפים של אי שקט סביב תחושה שכסף נגנב. המנוחה הופנתה מספר פעמים לבדיקה גריאטרית אולם בפועל לא נבדקה ולא הלכה גם לבדיקות אחרות אליהן הופנתה. במסמכים אלה אין כדי לשלול את כשרותה המשפטית של המנוחה בדיעבד, ואין בהם כדי להוכיח שבעת עשיית צוואת 2018 לא היתה המנוחה כשירה לעשות צוואה. הדברים נכונים ביתר שאת נוכח בחינת מכלול הראיות שהובאו כמפורט בפרק זה. זאת ועוד, הנתבעת עצמה העידה בחקירתה הנגדית כי ניתן היה לנהל עם המנוחה שיחות בנוגע לטיפולים הרפואיים להם היתה זקוקה ולהחלטות בקשר לכך והדברים הובנו לה (עמ' 203 ש' 28 - עמ' 204 ש' 3). אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שלא נפגם כושרה המשפטי של המנוחה.

     

47. יש לתת את הדעת גם לכך שאמנם – הנתבעת טענה כי כבר בשנת 2014 סבלה המנוחה מבלבול; בתה של הנתבעת גב' ג' ב' י' העידה כי בחודש נובמבר 2016 בסמוך למעבר המנוחה מביתה לצ', המנוחה היתה לגמרי מבולבלת (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.21, עמ' 134 ש' 1 - 3); בתה של הנתבעת גב' פ' ב' י' א' העידה בתצהירה כי בשנת 2016 עוד לפני שהמנוחה עברה לצ' הזיכרון שלה היה "בירידה רצינית יותר" (סעיף 9 לתצהיר) ובחקירתה הנגדית העידה שמחודש אוקטובר 2016 חלה ירידה משמעותית בזיכרון של המנוחה (עמ' 148). אולם, דברים אלה עומדים בסתירה לטענת הנתבעת כי עת נפתח חשבון המנוחה והנתבעת והועבר אליו סך של כ- 300,000 ₪ מחשבון המנוחה, בחודש נובמבר 2016, לא נפגם כושרה של המנוחה. בחקירותיהן הנגדיות של בנותיה של הנתבעת ניכר כי הן חפצות לקדם את ענייניה של אמן. למשל, הגם שבתה של הנתבעת, גב' ד' ב' י' העידה כי המנוחה היתה מבולבלת ו"ממש לא ידעה על מה היא מדברת", היא לא יצקה תוכן אל תוך טענה זו אלא העדות נשארה כללית ומבוססת על העיסוק של המנוחה בכסף. מהעדות עולה כי העדה לא הבינה את תוכן טרוניותיה של המנוחה משום שלדבריה לא התערבה בענייניה הכספים, ואין בכך כדי ללמד על בלבול מצד המנוחה. שתי בנותיה של הנתבעת העידו בחקירותיהן הנגדיות כי לא היו מעורות בנושאים הכספיים, בניגוד לאשר נכתב בתצהיריהן. אף חתנה של המנוחה, מר י' א', העיד בתצהיר עדותו הראשית על נושאים כספיים שונים הקשורים למנוחה ולחמיו, אולם בחקירתו הנגדית העיד שכלל לא היה מעורה בעניינים הכספיים והקפיד לא להתערב בכך.

     

48. הינה כי כן, ממכלול הראיות שהובאו עולה כי לא הוכח שנפגם כושרה של המנוחה לעשות צוואה במועד עשיית צוואת 2018 וטענת הנתבעת שהמנוחה לא ידעה אותה עת להבחין בטיבה של צוואה – נדחית.

     

    ג.3 - האם צוואת 2018 נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת?

     

49. סעיף 30(א) לחוק הירושה, קובע כי: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". על בית המשפט לקבוע אם הייתה השפעה בלתי הוגנת על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי בכוונו לרצונו האמיתי של המצווה (ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות פ"ד מט(2) 441 (1995)). לא מדובר בהשפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318 (1995); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד (2) 337 (2000); פירוש לחוק הירושה 269).

     

50. כאשר עניין לנו בצוואה שלא נפל בה פגם והיא עונה על הדרישות הקבועות בסעיפים 23-19 לחוק הירושה בהתאם לסוג הצוואה שעל הפרק, נטל השכנוע כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על המתנגד לקיומה. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב (2) 813 (1998) (להלן: דנ"א מרום; דיני ירושה ועיזבון, עמ' 126).

     

51. בדנ"א מרום קבע כב' השופט א' מצא ארבעה מבחני עזר אשר יש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלה האם מתקיימת השפעה בלתי הוגנת, ואלה הם: תלות ועצמאות - האם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי הן מבחינה פיזית הן מבחינה שכלית-הכרתית; תלות וסיוע - מקום שהתברר כי המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע וממילא במי שהעניק לו אותו; קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה; נסיבות עריכת הצוואה - מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. זהו מבחן שאינו עומד ברשות עצמו. רשימת המבחנים אינה רשימה סגורה וקיימים מבחני עזר נוספים. השימוש במבחנים צריך שייעשה בזהירות רבה מתוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה (שם).

     

52. את סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת יש לבחון כמכלול. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה, אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הן נסיבתיות. חוטים שונים של עילות שונות, כהעדר כשרות ומעורבות בעשיית הצוואה – גם אם אין בכוחם כדי לבסס עילת פסלות עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את המסקנה שהצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת. "ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילה הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים" ולבחינתה יש להיעזר "בחוטים השונים" (דברי כב' השופט נ' הנדל בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (2015), סעיף 7; ראו גם עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' נ' א' פ' (17.11.2019)).

     

    אקדים את המאוחר ואציין כי לא שוכנעתי שהצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת. נהפוך הוא, הוכח כי הצוואה משקפת את רצונה העצמאי של המנוחה.

     

53. הוכח כי בין המנוחה לבין הנתבעת התגלע סכסוך. למנוחה היו טרוניות באשר לשימוש שעשתה הנתבעת בכספה עת התגוררה בביתה, הנתבעת כעסה על המנוחה, וביום 1.3.2018 החזירו הנתבעת ובני משפחתה את המנוחה לדירה בי' יחד עם המטפלת אשר התגוררה אותה עת עם המנוחה. בין אם הטענות שהעלתה המנוחה נגד הנתבעת מבוססות ובין אם לאו, במלואן או בחלקן, בפועל, בין השתיים פרץ ריב במהלכו כינתה המנוחה את הנתבעת "גנבת" ובסופו החזירה הנתבעת את המנוחה להתגורר בדירה בי'. בכתב ההתנגדות טענה הנתבעת כי "לא חל כל משבר או קרע בין המנוחה לבתה" (סעיף 39). אף בקדם המשפט מיום 30.6.20 השיבה הנתבעת לשאלות בית המשפט כי "לא היה שום ריב עם אמא ... על מה היה לנו לריב?" (עמ' 5 ש' 29 - 30). גרסה זו נסתרה מניה וביה. בקדם המשפט עצמו אמרה הנתבעת כי: "מבחינתי, הייתי צריכה להחליט מי יחיה, אני או היא, כי במצב כזה שהיו לה טענות והיא דיברה עם המטפלת חצי יום לגבי כל מיני דברים סתם לא היה למה. בישלו לה מה שרצתה, קנו לה מה שרצתה, הורידה אותה אם היא הסכימה. לא יכולתי לשבת איתה כל היום. אם הייתי ממשיכה בחוסר השקט הזה, הייתי נגמרת קודם, אז הסכמתי לבקשתה לחזור לי'. היא ביקשה לחזור לי'. בבוקר אמרה לי שלא אחזיר אותה לי', בערב אמרה לבעלי שהדבר היחיד שהיא רוצה זה לחזור לי'" (עמ' 6 ש' 9 - 13). זאת ועוד, הנתבעת עצמה טענה כי המנוחה כעסה עליה משום שבעקבות שיחת טלפון מהבנק בחודש ינואר 2018 סברה המנוחה בטעות שהנתבעת ביקשה ליטול לעצמה סך של 10,000 ₪ מכספי המנוחה, בעוד בפועל, לדברי הנתבעת, היא ביקשה להעביר את הסך האמור מחשבון המנוחה והנתבעת לחשבון המנוחה. הינה כי כן, אף לשיטתה של הנתבעת עצמה המנוחה כעסה עליה, אף שלטענתה הדבר נבע מאי הבנה. אף במסמך רפואי מיום 29.1.18 שצורף על ידי הנתבעת לתצהירה, צוין כי הנתבעת דיווחה לרופאה שהמנוחה מתקשרת לבני משפחה אחרים ומדווחת שגונבת ממנה. זאת ועוד, הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית שגם לפני שיחת הטלפון מהבנק אמרה המנוחה למטפלת שלה שהנתבעת גונבת ממנה כספים (עמ' 193 ש' 14 - 15).

     

    לא זו אף זו, בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי העובדה שהיא נטלה מהמנוחה 2,000 ₪ לחודש בתקופה שהתגוררה אצלה לא היתה לרוחה של הנתבעת, ומדובר בהחלטה שקיבלה הנתבעת בניגוד לדעת המנוחה, וכדבריה: "זה ממש העלה את הסעיף אצלה. שאני לוקחת 2,000 שקל ממנה למזון אצלי בבית" (עמ' 187). הנתבעת אף העידה: "ברגע שהיא אמרה לי שאני גנבת, לא יכולתי לדבר איתה על כלום יותר ... אחרי כל החיים, שהייתי בשבילה, ומה שלא עשיתי בשבילה, ואחרי שהיא אמרה שאני גנבת, תאמיני לי, אני לא יכולתי להגיד לה יותר כלום" (עמ' 200 ש' 23 - 27). על רקע דברים אלה, לא ברור כיצד יכלה הנתבעת לטעון שלא ארע כל משבר ביחסיה עם המנוחה.

     

    זאת ועוד, אף בתה של הנתבעת גב' פ' ב' י' א' העידה כי בתחילת שנת 2017 המנוחה החלה להתלונן על גניבת כסף (סעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית). עו"ד מ' העיד גם הוא שעת נפגש עם המנוחה בשנת 2018 לאחר שחזרה להתגורר בדירה בי', היא סיפרה לו שהיה סכסוך בינה לבין הנתבעת, שהיא לא הרגישה בנוח כאשר התגוררה אצל הנתבעת והיו ביניהן כל מיני ויכוחים (פרוטוקול הדיון מיום 1.12.2020 עמ' 10 ש' 7 - 9). עו"ד מ' העיד כי גם הנתבעת סיפרה לו שהיה סכסוך בינה לבין המנוחה ובעקבות הסכסוך התקבלה ההחלטה שהמנוחה תחזור להתגורר בדירה בי' (עמ' 26 ש' 11 - 20). מר צ' מ' העיד כי המנוחה סיפרה לו ששבה לדירתה בי' בעקבות מריבה עם הנתבעת, אמרה שהיא לא רוצה לשמוע מהנתבעת יותר ואף קיללה אותה נמרצות. מר צ' מ' העיד כי המנוחה סיפרה לו שהרקע לסכסוך הוא כספים שהנתבעת לקחה ממנה והזכירה סך של 350,000, לפעמים דיברה על שקלים ולפעמים על יורו (סעיפים 26 - 27 לתצהיר עדותו הראשית).

     

54. טענת הנתבעת כי המנוחה מעולם לא הוטרדה מניהול כספיה על ידה, ורק בעקבות כניסת התובע לתמונה אשר "עשה לה חינוך מחדש" החלה להיות מודאגת (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת) – אינה הגיונית והיא לא הוכחה. שהרי, המנוחה העלתה את טענותיה בעניין ניהול הכספים עוד כאשר גרה עם המנוחה ביחידת דיור בביתה בישוב צ', וראו בעניין זה אף דברי הנתבעת עצמה בעניין הטענות שהשמיעה המנוחה באזני המטפלת. בנסיבות אלה, נוכח הקרבה הרבה לנתבעת אצלה התגוררה המנוחה והקשר היומיומי ביניהן אותה עת, לעומת המרחק מהתובע והקשר הפחות תדיר ביניהם – לא סביר שהתובע הוא ששטף את מוחה של המנוחה וממילא כאמור הטענה לא הוכחה. התובע העיד כי ביום 22.1.18 שלחה לו המטפלת של המנוחה מסרון אשר העתקו אף צורף לתיק, בו כתבה כי המנוחה מבקשת להגיע לביקור של מספר ימים בביתו וכי הנתבעת הודיעה לה כי בקרוב תשוב המנוחה להתגורר בדירה בי'. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי מכך ניתן ללמוד שמעבר המנוחה לי' נבע מתכנון מוקדם של התובע. אף טענת הנתבעת כי בינה לבין המנוחה "לא היו התחשבנויות", אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותה. העובדה שהנתבעת נטלה לידיה את דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה בי' בתקופה בה התגוררה המנוחה בביתה, משום טענתה שנמנע ממנה להשכיר את יחידת הדיור בה התגוררה המנוחה; העובדה שהנתבעת נטלה לידיה את מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנות משום טענתה שהשקיעה בשיפוץ החנות; וכן העובדה שהנתבעת נטלה סך של 2,000 ₪ לחודש מכספי המנוחה "תמורת אירוח המנוחה בביתה" (סעיף 22 לכתב ההתנגדות) – בכל אלה יש דווקא כדי ללמד על התנהלות תוך התחשבנות.

     

55. הנתבעת העלתה טענות שונות בעניין הטעם בשלו השתמשה בכספי המנוחה. אין צורך לדון בטענות אלה על מנת להכריע בהליך. אולם, על מנת שתהא התמונה שלימה וכן משום הרלבנטיות שיש בשאלת המהימנות של הנתבעת, יצוין כי חלק מטענות הנתבעת בעניין זה נסתרו. כך, למשל כאשר נשאלה הנתבעת מדוע משכה סך של 10,000 ₪ מחשבונה של המנוחה בחודש פברואר 2018, בתחילה הכחישה שמשכה סכום זה; לאחר שעומתה עם הנתונים, העידה שכספים אלה שימשו למימון שיפוץ הדירה בי' ובניית שירותים ביחידת הדיור בה התגוררה המנוחה בצ'; אולם - שיפוץ הדירה בי' נעשה חודשים רבים קודם לכן, בניית חדר השירותים ביחידת הדיור בצ' נעשה אף הוא מספר חודשים לפני כן ובנוסף בחודש פברואר 2018 כבר היה ידוע שהמנוחה צפויה לשוב להתגורר בדירה בי' (עמ' 193 ש' 22 - עמ' 195 ש' 13).

     

56. הנתבעת הפנתה להקלטת שיחה שהתקיימה בין המנוחה לבין התובע ביום 25.6.18 ואשר צורפה על ידה לתצהיר עדותה הראשית, בה אמרה המנוחה: "נ', זה מה שהיא הוציאה 10,000 זה ילך לאיבוד?" והתובע השיב: "אני מקווה שלא. אבל ..." (עמ' 23 ש' 11 - 12). לטענת הנתבעת, התובע ידע שהנתבעת לא נטלה מהמנוחה סך של 10,000 ₪ ואף על פי כן לא העמידה על טעותה ובכך גרם להעמקת הקרע ביניהן. התובע לא ידע להשיב על כך בחקירתו הנגדית. אולם, כך או כך, סברת המנוחה שהנתבעת נטלה ממנה 10,000 ₪ אינו הטעם היחיד לכעסה עליה. כאמור, הנתבעת עצמה העידה כי למנוחה היו טענות נגד תשלום סך של 2,000 ₪ לחודש לנתבעת עת התגוררה בביתה. כמו כן, למנוחה היו טענות בעניין העברת סך של כ- 300,000 ₪ מחשבון המנוחה לחשבון המנוחה והנתבעת. זאת ועוד, בחינת התמליל אליו מפנה הנתבעת מעלה כי טענות המנוחה בעניין ההתנהלות הכלכלית הופנו גם נגד כך ששכר הדירה ששולם תמורת השכרת דירתה וכן תמורת השכרת החנות שולמו במלואם לנתבעת. בחינת התמליל מעלה אף שהנושא הכספי העסיק מאוד את המנוחה, ולא התובע הוא שעודד אותה לכך. התובע לא נשמע בתמליל מנסה לתקוע טריז בין המנוחה לבין הנתבעת.

     

57. לטענת הנתבעת, על פי ההקלטות שצורפו, התובע אישר למנוחה את מחשבתה שפ' גנבה ממנה סך של 100,000 ₪ וזאת הגם שידע שמחשבה כאמור אינה מבוססת. בטענה זו אין ממש. בחינת תמליל השיחה אליו מפנה הנתבעת מעלה שלא המנוחה ולא התובע אמרו שפ' גנבה מהמנוחה 100,000 ₪, אלא המנוחה אמרה שפ' ביקשה את הסך האמור לעצמה, ולא עבור אמה, והתובע אישר את הדברים (תמליל שיחה מיום 15.7.18 עמ' 5 ש' 19 - 21).

     

58. טענת הנתבעת שהתובע נטע בלבה של המנוחה את המחשבה שהנתבעת פתחה את חשבון המנוחה והנתבעת שלא בהסכמת המנוחה – לא נתמכה בכל ראיה ולא הוכחה.

     

59. מהעדויות שהובאו עולה, כי בין המנוחה לבין התובע התקיים קשר חם ואמיץ. התובע העיד כי לאחר שחרורו משירותו הצבאי עשה לו מנהג לבקר את המנוחה באופן קבוע. לאחר שפרץ הסכסוך בין המנוחה לבין הנתבעת והמנוחה שבה להתגורר בדירה בי' בגיל מבוגר, היה זה התובע אשר דאג לענייניה השונים, התקשר אליה בכל יום וביקר אותה בקביעות. ראו גם עדות מר צ' מ' לפיה המנוחה מאוד העריכה את העובדה שהתובע מתקשר אליה, דואג לה ומבקר אותה. על רקע המשבר ביחסים עם הנתבעת ואופי היחסים עם התובע – מתקיים ביחס לצוואת 2018 מבחן "הגיונה של הצוואה".

     

60. אמנם, לאחר שהמנוחה שבה להתגורר בדירה בי' היה זה התובע אשר דאג לענייניה השונים. אולם, לא התקיימה תלות מקיפה ויסודית של המנוחה בתובע. בחודשים מרץ עד יוני 2018, קרי בעת עשיית הצוואה ואף כשלושה חודשים לאחר מכן, התגוררה עם המנוחה בביתה מטפלת. בנוסף, היתה המנוחה בקשר גם עם בני משפחתו של התובע - אמו, סבתו מצד אמו ושני אחיו ובני משפחותיהם. המנוחה היתה בקשר הדוק גם מר צ' מ', אשר העיד כי המנוחה יזמה עמו שיחות רבות ופנתה אליו כשנזקקה לסיוע מעת לעת, למשל על מנת להפעיל את השלט של הכבלים או של המזגן, ללמד אותה להפעיל מכשיר חשמלי חדש ופעם אחת אף לקנות עבורה בשבת תרופה שהיתה זקוקה לה (סעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית). מר צ' מ' העיד אף שהמנוחה היתה אישה חברותית ונהגה לשבת על ספסל עם אנשים מבוגרים נוספים. זאת ועוד, לדברי הנתבעת בקדם המשפט, בעלה נהג לבקר את המנוחה וכך אף שתי בנותיה אשר אחת מהן הגיעה לבקרה אחת לשבועיים. יוער כי בתה של הנתבעת, גב' ד' ב' י' העידה כי בעלה של הנתבעת לא ביקר את המנוחה בשנה וחצי האחרונות לחייה והיא עצמה הגיעה לבקרה כל חודשיים. לדבריה לא הגיעה לביקורים אצל המנוחה בתדירות גבוהה יותר משום שסמכה על התובע, נסעה לסין בתדירות גבוהה והיה עליה גם לטפל באמה שחלתה (עמ' 141 - 142). עדות בת הנתבעת כי המנוחה לא ענתה לטלפונים כאשר התקשרה אליה משום שכך הורה התובע, ועדותה שלא יתכן שהמנוחה לא ענתה משום שלא היתה בבית כיוון שלדבריה לא יצאה כלל מביתה – נשללו לחלוטין. זאת הן בעדויות הנ"ל לפיהן המנוחה נהגה לצאת מביתה, והן בעדויות גב' פ' ב' י' א' ומר י' א' לפיהן נהגו להתקשר אל המנוחה ולשוחח עמה בטלפון ללא מגבלה. גב' פ' ב' י' א' העידה כי היתה בקשר עם המנוחה לאחר שובה להתגורר בדירה בי', כל שבועיים שלושה, הגיעה לבקרה וגם התקשרה אליה ושוחחה עמה בטלפון (סעיף 27 לתצהיר עדותה הראשית, חקירה נגדית בעמ' 152 - 153) ואישרה כי היתה בקשר עם המנוחה מתי שרצתה (עמ' 165 מש' 26 - 27). גם חתנה של הנתבעת, מר י' א', העיד כי לאחר שהמנוחה שבה להתגורר בי' נהג להתקשר אליה ולשוחח עמה, לבקרה ולסייע לה במה שביקשה (עמ' 174 - 175). עוד בהקשר לכך, על פי תמליל שיחה שהתקיימה בין המנוחה לתובע ביום 15.7.18, המנוחה סיפרה לתובע על שיחה שקיימה עם בתה של הנתבעת, בה המנוחה הזמינה אותה לבקרה ואמרה שקשה לה מאוד לאבד את המשפחה, ובתה של הנתבעת השיבה שיבואו. לכך השיב התובע "יופי ... אמרתי לך הרבה פעמים. שיבואו לבקר... " (עמ' 8 ש' 16 - 25).

     

    נמצא, שהמנוחה לא בודדה על ידי התובע ולא נותקה, אלא היתה בקשר עם אנשים נוספים ואף הסתייעה בהם. גם בנותיה של הנתבעת היו בקשר עם המנוחה, ואף אם הקשר לא היה תדיר לא היה זה בעטיו של התובע ואף לא משום בקשת המנוחה אלא על פי בחירתן. יש לזכור כי המנוחה לא התגוררה עם התובע, והתובע לא שהה בביתה מידי יום ביומו, אלא בא לבקרה בערך אחת לשבוע וכפי הצורך, וכן שוחח עמה בטלפון מידי יום.

     

61. הנתבעת הפנתה לתמליל שיחה מחודש פברואר 2019 לפיו המנוחה אמרה לתובע: "... אני חושבת בלעדיך אני לא אעשה שום דבר, בלעדיך. עם הכסף הזה אני לא יודעת לבזבז אותו. אני לא, לא מסוגלת" (עמ' 2 ש' 9 - 10), וביקשה ללמוד מכך על תלות של המנוחה בתובע. אולם, ראשית, מדובר בשיחה אשר נערכה כמעט שנה לאחר המועד בו נחתמה הצוואה. משכך, אף אם המנוחה היתה תלויה בתובע במועד זה, אין בכך כדי ללמד שהיא היתה תלויה בו בעת עשיית הצוואה, אשר נחתמה רק כ- 20 ימים לאחר המועד בו עזבה את ביתה של הנתבעת ושבה להתגורר בביתה. שנית, עיון בכל תמלילי השיחות שצורפו מעלה כי לא אחת שוחחו המנוחה והתובע על כך שהמנוחה נמנעת מלהוציא על עצמה כספים משום חסכנותה הרבה, בעוד התובע אמר לה שיש לה מספיק כסף ועודד אותה להשתמש בו עבור עצמה. לא מן הנמנע כי זו היתה הכוונה אשר עמדה מאחורי הדברים. כך למשל התובע יזם התקנת לחצן מצוקה בדירת המנוחה, ולאחר שהנתבעת העלתה חשש בעניין מחירו, אמר לה שהוא ישלם. כמו כן, לאחר שהופסקה עבודת המטפלת הקבועה בבית המנוחה בחודש יוני 2018, ניסה התובע לשכנע את המנוחה שתסכים להכניס לביתה מטפלות אחרות, כאשר המנוחה העלתה חששות, לא רצתה ש"יסתובבו לה בין הרגליים", ובין היתר טענה כי המטפלות מבזבזות יותר מידי כסף, אוכלות יותר מידי ואף משתמשות ביותר מידי מים.

     

    הגם שהתובע טיפל בענייניה של המנוחה, הוא עשה זאת בהתאם לרצונה ולבקשתה. המנוחה היא שהכתיבה את ההתנהלות ולא התובע. אמנם התובע ניסה לשכנע את המנוחה לפעול בדרך מסוימת, אך כוח ההכרעה נותר בידיה, והתובע פעל עבורה לפי החלטה. כך ניכר ניסיונו של התובע לשכנע את המנוחה להסכים להעסיק מטפלת אשר תתגורר בביתה. התנהלות זו אינה תואמת כלל מערכת יחסים של תלות. התובע העיד כי עת המנוחה התגוררה אצל הנתבעת ובעקבות הסכסוך ביניהן, היא ביקשה ממנו שייקח אותה אל הבנק, הם נסעו יחד לפגישה בבנק ואז הבינה שהנתבעת פתחה חשבון בנק משותף לשתיהן והעבירה אליו סכומי כסף גבוהים מחשבון המנוחה. התובע שב על עדותו זו לאורך חקירתו הנגדית ולא מצאתי סתירה בגרסתו בעניין זה. לא מצאתי ממש אף בטענת הנתבעת בסיכומיה כי נפלו סתירות בין טענת התובע בתצהיר עדותו הראשית לבין טענתו בתשובתו להתנגדות בעניין המועד בו החליטה המנוחה למנותו כמיופה כוח. בחינת הסעיפים אליהם הפנתה הנתבעת מעלה כי בתצהיר עדותו הראשית טען התובע שהמנוחה אמרה לו לפני הפגישה בבנק כי תצרפו כמיופה כוח בחשבון הבנק במקום הנתבעת, אולם בניגוד לדברי הנתבעת, הוא לא טען כי הדברים נאמרו לפני שובה לי'; בתשובה להתנגדות התובע כלל לא התייחס למועד בו קיבלה המנוחה את ההחלטה אלא רק למועד בו התבצעו הדברים.

     

62. כאמור, עו"ד מ' אשר עדותו נמצאה אמינה ומהימנה, העיד כי כאשר נפגש עם המנוחה בחודש יוני 2018 על מנת לוודא מהו רצונה בעניין תשלום השכירות של החנות, התרשם מהמנוחה כאישה חזקה אשר יודעת מה היא רוצה ו"לא איזה עלה נידף" כדבריו אשר הובאו לעיל. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שהמנוחה לא היתה תלויה בתובע תלות מקיפה ויסודית.

     

63. עוד העיד עו"ד מ', שהציע לנתבעת לנסות ליישב את הסכסוך בינה לבין המנוחה, אך הנתבעת סרבה להצעתו (פרוטוקול הדיון מיום 1.12.20 עמ' 11 ש' 18 - 26). בכך יש כדי לשלול את הטענה שהנתק נבע מניכור מצד המנוחה שהוא תולדה של פעולותיו של התובע.

     

    למעשה מאז שבה המנוחה להתגורר בדירה בי' הגיעה הנתבעת לבקרה פעם אחת בלבד, וזאת בעקבות בקשת המנוחה מעו"ד מ' לחדול מהעברת מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנות לידי הנתבעת. כעולה מהעדויות שנשמעו, הנתבעת הגיעה לבית המנוחה על מנת לנסות ולגרום לה לחזור בה מהחלטתה, ואף איימה עליה שאם לא תחזור בה ותורה שדמי השכירות המתקבלים בעד החנות ימשיכו לעבור אליה, "תלשין עליה" לרשויות שהיא קיבלה כספים מגרמניה שלא כדין. לתיק בית המשפט אף צורפה תכתובת בין התובע והנתבעת מיום 7.6.18 באפליקציית ווטסאפ, בה כתבה הנתבעת לתובע: "נ'! אם לא תתקשר מיד לעורך דין של החנות ותבטל את כל הדרישות הרי אודיע לשלטונות שאמא שלי לא ניצולת שואה ובעזרתך הונאתם את השלטונות". גם על פי עדותו של עו"ד מ', הנתבעת כעסה מאוד על החלטת המנוחה לקבל לידיה את דמי השכירות ששולמו עבור החנות. עם כל ההבנה למצבה הרפואי של הנתבעת שהתמודדה עם מחלת הסרטן, אשר ודאי הקשה עליה להגיע לבית אמה, עדיין יש משמעות לכך שהנתבעת לא הגיעה לבקר את אמה כלל משך חודשים ארוכים, למעט פעם אחת כאשר היה לה עניין להמשיך ולקבל את כספי השכרת החנות. זאת ועוד, משך כל אותה תקופה הנתבעת גם לא היתה בקשר טלפוני עם המנוחה. טענת הנתבעת שהמטפלת שטיפלה במנוחה עת שבה להתגורר בי' סיפרה לה שהתובע הנחה אותה שלא לענות לטלפון, לא הוכחה בכל דרך, לרבות באמצעות העדת המטפלת עצמה. טענה זו אף נסתרה, שהרי, כאמור, בתה וחתנה של הנתבעת, בני הזוג א', העידו כי נהגו להתקשר אל המנוחה ולשוחח עמה בטלפון ללא הגבלה.

     

64. יוער כי בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה שהתובע הוא שהוליך את המנוחה בשיחות אשר הוקלטו והוביל את השיחות לפי צרכיו. אכן בעת בחינת תמלילי השיחות יש להביא בחשבון את העבודה שהתובע הוא זה שהקליט את השיחות על מנת שההקלטות יוכלו לשמש אותו בהליך משפטי בבוא העת. אולם, הנתבעת היא שצרפה את מרבית התמלילים לתיק וניסתה לבסס טענותיה עליהם. זאת ועוד, אף שבתמליל השיחה מיום 6.7.18 נראה כי בתחילת השיחה ניסה התובע לגרום למנוחה לדבר על ביקור הנתבעת בביתה בו התרעמה על החלטת המנוחה לקבל לידי את דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת החנות, בהמשכה של אותה שיחה וכן בשאר התמלילים שצורפו, אין זה כך כלל, אלא כאשר העלתה המנוחה טענות נגד הנתבעת היה זה מיזמתה מבלי שהתובע ניסה לגרום לה לדבר על כך. יוער כי אף ביחס לתחילת השיחה מיום 6.7.18 התובע העיד כי שאל את המנוחה אודות הפגישה עם הנתבעת משום שלשיחת טלפון זו קדמה שיחת טלפון שנקטעה מאחר שהתובע היה בעבודה עת המנוחה התקשרה אליו כדי לשתפו בדברים.

     

65. אשר לנסיבות עשיית הצוואה, כאמור, לתיק בית המשפט הוגשה תרשומת שערכה עו"ד ק' על פי עדותה ביום בו נחתמה הצוואה, בה נכתבו הדברים הבאים:

    "תרשמות – צוואה ב' ב'

    הופיעה בפני הגב' ב' ב', אשר בת 92, דוברת עברית טובה מאד, דוברת קצת אידיש, קצת רוסית.

    השיחה התנהלה בעברית.

    הגברת סיפרה שיש לה 2 ילדים, בן שהיא מאוד מעריכה והלך לעולמו ובת שהיא מאד כועסת עליה מכיון שגזלה ממנה כספים ופגעה בה קשות. הגברת סיפרה שנ', אחד הנכדים, בנו של בנה המנוח, הוא שדואג לה, מגיע לביתה, שומר איתה על קשר. הוא מאד יקר לה והבן שלו גם מאד יקר ללבה.

    היא רוצה להשאיר לנ' את כל רכושה.

    היא לא רוצה להשאיר לבתה דבר מפני שהיא פגעה בה קשות וממש איכזבה אותה.

    היום יש לה מטפלת שנמצאת איתה בבית.

    היא הולכת בכוחות עצמה. לא נעזרת בישיבה ובקימה.

    מספרת על העבר וההווה. נשמעת צלולה לחלוטין. נשמעת מאד החלטית. נשמעת שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. לא נראה שמישהו יכול לגרום לה לעשות משהו בניגוד לרצונה.

    מתמצאת בזמן ובמקום".

     

    בתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית פרטה עו"ד ק' כי התובע הוא שפנה אליה בחודש מרץ 2018 ומסר לה שסבתו מבקשת לערוך צוואה. התובע הכיר את עו"ד ק' מכך שטיפלה עבורו בעניינים הקשורים להליך ---. עו"ד ק' העידה שהתובע לא אמר לה מה תוכן הצוואה ולא סיפר לה שהמנוחה רוצה לעשות צוואה לטובתו, אלא אך שיש לו סבתא מבוגרת שרוצה לעשות צוואה (עמ' 69 ש' 13 - 17). על פי עדות עו"ד ק', המנוחה הגיעה למשרדה לפגישה שנקבעה מראש, בליווי התובע והמטפלת. כעבור כשתי דקות בהן ערך התובע ערך היכרות בין המנוחה לעורכת הדין, נותרה המנוחה עם עוה"ד ק' ביחידות במשרדה, ללא התובע והמטפלת. דברים אלה אף תואמים את עדותו של התובע. לפי עדות עו"ד ק', הפגישה ארכה כשעה, המנוחה סיפרה שהיא כועסת על בתה, עו"ד ק' ערכה עבור המנוחה את הצוואה בהתאם להוראותיה, לאחר מכן הקריאה לה את הצוואה והיא חתמה עליה. עו"ד ק' אף השיבה לשאלת ב"כ הנתבעת, כי הסבירה למנוחה כל מה שהקריאה לה, גם את המילים שהן מעט יותר מורכבות, והמנוחה הבינה כל מה שנאמר (עמ' 68 ש' 25 - 30). עו"ד ק' העידה שעבור הצוואה גבתה 650 ₪, ושהסכום שולם לה במזומן, לא במעמד הצוואה. לדבריה, המנוחה אמרה לה שתשלח לה את הכסף במזומן עם התובע, והיא אכן שלחה את הכסף (עמ' 91). כבר עתה יצוין כי בניגוד לעדות עו"ד ק', התובע העיד בתצהירו כי הוציא עבור המנוחה כסף מהבנק והמנוחה היא זו אשר שילמה לעו"ד ק'.

     

66. נמצא, כי התובע הוא שהכיר בין המנוחה לבין עו"ד ק', הוא שקבע את הפגישה לצורך עשיית הצוואה, הוא שהביא את המנוחה למשרדה של עו"ד ק' והוא שהעביר לעו"ד ק' את התשלום עבור הצוואה. פעולות אלה אינן עולות כדי מעורבות היוצרת חזקה להשפעה בלתי הוגנת המביאה לפסלות ההוראות המטיבות עם אותו נהנה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. ראו דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1, 9 (2004): "הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, בעמ' 228-227 (השופט ריבלין); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, בעמ' 847 (המשנה לנשיא ש' לוין). השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים". במקרה שלפניי, כאמור, על פי עדויות עו"ד ק' והתובע, אשר לא נסתרו, המנוחה היא שמסרה לעוה"ד את תוכן צוואתה ולא התובע. התובע אמנם הסיע את המנוחה לפגישה אך לא שהה עמה בפגישה אלא המנוחה שהתה עם עוה"ד ביחידות משך כשעה. נסיבות אלה אינן מקימות עילת פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה, עם זאת, יש להביאן בחשבון יחד עם מכלול הנסיבות בעת בחינת הטענה להשפעה בלתי הוגנת.

     

67. לאחר בחינת מכלול הנסיבות אשר עלו במסגרת בירור ההליך ואשר פורטו לעיל, ובין היתר, הסכסוך בין המנוחה לבין הנתבעת וטענות המנוחה נגד התנהלות הנתבעת בכספיה, העובדה שלאחר שובה להתגורר בדירה בי' היה זה התובע אשר לקח על עצמו את הטיפול בענייניה של המנוחה, העובדה שהמנוחה היתה בקשר עם אנשים נוספים ואף הסתייעה באנשים נוספים ולא התקיימה תלות מקיפה ויסודית בתובע, העובדה שלא נשלל רצונה החופשי של המנוחה – בכל אלה יש כדי ללמד שהצוואה היא תולדה של רצונה החופשי של המנוחה, וזאת גם אף מביאים בחשבון את הפעולות שעשה התובע עצמו בעניין ההתקשרות עם עו"ד ק'.

     

68. אשר על כן, משעילות ההתנגדות שהעלתה הנתבעת נגד צוואת 2018 נדחו כולן, יש להורות על קיום צוואת 2018.

     

     

     

    ג.4 - צוואת 2013 – 

     

69. משעה שנמצא שיש לקיים את צוואת 2018, מתייתר הצורך לדון בתוקפה של צוואת 2013. אף על פי כן, יצוין בקצרה כי לאחר בחינת צוואת 2013 והעדויות שהובאו בעניינה, באתי למסקנה כי לא היה מקום לקיימה גם אלמלא צוואת 2018.

     

70. כאמור, בצוואת 2013 לא צוין תאריך עשייתה המלא, אלא נכתב בה כתאריך חתימת המצווה וכתאריך חתימת העדים לצוואה "היום _____ לחודש פברואר שנת 2013". מדובר בצוואה אשר נפל בה פגם או חסר כהגדרת סעיף 25 לחוק הירושה. ראו בעניין זה גם החלטת הרשמת לענייני ירושה במסגרתה הועברו ההליכים לבית המשפט. משכך, מוטל הנטל על הנתבעת להוכיח את אמיתות הצוואה. הנתבעת לא הרימה נטל זה.

     

71. בצוואה נכתב כי המנוחה חתמה עליה בפני שני העדים: גב' א' ט' בת דודה של המנוחה אשר נפטרה בינתיים ומשכך לא העידה בהליך, ומר י' א', הנשוי לבתה של הנתבעת.

    צוואת 2013 מודפסת, אולם – שמה של המנוחה ומספר תעודת הזהות שלה, שמה של הנתבעת הזוכה לפי הצוואה, כתובתה ומספר תעודת הזהות שלה, חודש ושנת חתימת הצוואה, ופרטי העדים לצוואה – הושלמו בכתב יד.

     

    בעניין נסיבות עשיית הצוואה, מר י' א' העיד שהמנוחה מסרה לו את הצוואה וביקשה ממנו שישמש כעד, וזאת במהלך אחד מהביקורים השגרתיים שלו ושל משפחתו אצל המנוחה בשבת. מר א' העיד שלא היתה ברשות המנוחה מדפסת, כי אינו יודע מי ערך את הצוואה, ואינו יודע איך הצוואה הגיעה אל המנוחה. עוד העיד, כי אינו זוכר מי השלים את הפרטים בצוואה שהושלמו בכתב יד, לרבות שמה ופרטיה של הנתבעת, וכי יתכן שרעייתו, גב' פ' ב' י' א', בתה של הנתבעת, השלימה חלק מהפרטים. על פי עדותו של מר א', כאשר חתם על הצוואה שמה של העדה הנוספת כבר היה רשום על גבי הצוואה, אך היא לא חתמה כעדה יחד עמו, וכאשר הוא חתם על הצוואה "לא ידענו אם זה יהיה באותו יום או ביום אחר" (עמ' 173 ש' 11 - 12) ועל כן לא נרשם תאריך מדויק כמועד חתימת הצוואה. מר א' העיד שמעולם לא שוחח עם העדה הנוספת על הצוואה, ולא ראה את הצוואה לאחר שחתם עליה ועד שהוגשה לקיום. על פי עדותו, שיחזר את תאריך החתימה בדיעבד, כשבע שנים לאחר מועד החתימה על הצוואה.

     

    הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית כי היא זו אשר השלימה בכתב ידה בצוואה את שם המנוחה ואת שמה שלה כזוכה בצוואה (עמ' 226 ש' 18 - 20).

     

    הנתבעת העידה כי זו אשר מסרה למנוחה את טופס הצוואה (שם ש' 5).

     

72. בעניין מערכת היחסים בין המנוחה לנתבעת בעת עשיית צוואת 2013, מר צ' מ' העיד כי במהלך שנת 2013 קראה לו המנוחה וסיפרה לו שהנתבעת ביקשה שהיא תרשום את כל הדירה בי' על שם הנתבעת, והמנוחה היתה מזועזעת מהבקשה כיוון שלדבריה גם לבנה מגיע לקבל מרכושה. עוד העיד כי המנוחה אמרה לו שאם היא לא תיעתר לדרישתה, הנתבעת תהיה איתה "ברוגז" (סעיפים 19 - 20 לתצהיר עדותו הראשית).

     

    הנתבעת העידה כי משנת 1994 היתה המנוחה תלויה בה "בכל מה שהיא הייתה צריכה", למשל על מנת לנסוע לרופא, ללכת לבנק להביא משהו, לתקן דבר מה בביתה (עמ' 205 ש' 11 - 18).

     

73. בהתאם להלכות אשר פורטו לעיל, מכלול הנסיבות אשר פורטו מעלה כי הנתבעת – אשר הביאה בפני המנוחה את טופס צוואת 2013 והשלימה חלק מהפרטים בה בכתב ידה לרבות שם המצווה ושמה שלה כנהנית – נטלה הנהנה חלק בעריכת הצוואה, ומשכך צוואת 2013 בטלה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. אף אם לא היה בפעולות האמורות כדי לענות על עילת הפסלות הקבועה בסעיף 35 לחוק הירושה, הרי שחששה של המנוחה מהנתבעת אותה עת ומתגובתה ככל שלא תחתום על צוואה לטובתה כפי העולה משיחתה עם מק צ' מ', תלותה של המנוחה בנתבעת כפי העולה מעדות הנתבעת עצמה, מעורבות הנתבעת בעריכת הצוואה והעובדה שאחד מעדי הצוואה הוא חתנה של הנתבעת-הנהנית היחידה לפי הצוואה – כל אלה מביאים למסקנה כי צוואת 2013 נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת, היא אינה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה ועל כן אין לקיימה.

     

    ד. לסיכום:

     

74. בהתאם לכל אשר פורט לעיל, אני מורה על דחיית התנגדות הנתבעת לבקשה לקיום צוואת 2018 ועל קבלת בקשת התובע לקיום הצוואה.

     

75. בשים לב להיקף הטענות שהועלו, לכך שהתקיימו שלושה דיוני הוכחות ונשמעו עדים לא מעטים, הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך של 35,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים שבכותרת.

    ניתן היום, ט"ו אלול תשפ"א, 23 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.