פס"ד בתביעה לפירוק שיתוף ותביעה רכושית

תביעה לפירוק שיתוף ותביעה רכושית שהגישו הצדדים האחד כנגד משנהו ואשר ידונו במאוחד, ובמסגרתן תתברר שאלת הנכסים השנויים במחלוקת שיכללו או יוחרגו ממסת איזון המשאבים, שאלת עיתוי ואופן חישוב זכויות הפנסיה של הצדדים שעה שאחד מבני הזוג טרם מימש את זכאותו לפרוש לגמלאות, אופן ביצוע פירוק השיתוף בבית ושאלת החיוב בדמי שימוש ראויים.

הרקע הצריך לעניין:

1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 14.8.85 ומנישואיהם נולדו להם שלוש בנות, כיום בגירות.

1. בבעלות הצדדים בחלקים שווים בית מגורים בXXX (להלן: "הבית").

1. במהלך נישואיהם החל התובע לעבוד בפרקליטות הצבאית, ממנה פרש לגמלאות בשנת 2001. הנתבעת עובדת מאז שנת 1982 כספרנית באוניברסיטה העברית וטרם פרשה לגמלאות הגם שהיא זכאית לעשות כן.

1. הצדדים הסכימו שהתובע ילמד לימודי דוקטורט בניו-יורק ארה"ב באופן שילמד סמסטר אחד בכל שנת לימודים, אחריו ישוב ארצה וישהה בה עד לתחילת הסמסטר בשנה שלאחר מכן. התובע יצא את הארץ לניו יורק ביום 27.8.12 והחל את לימודיו שם בחודש  9/12. התובע שב לישראל בחודש 1/13 לאחר תום הסמסטר הראשון, אז הודיע לנתבעת כי ברצונו להיפרד הימנה. לאחר שהסתיימה חופשת הסמסטר שב התובע לניו-יורק ומאז הוא שוהה שם בעוד הנתבעת נותרה להתגורר בבית.

1. ביום 2.10.13 עתר התובע בתובענה לפירוק שיתוף בבית ולחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים (תמ"ש 5635-10-13). ביום 2.12.13 הגישה הנתבעת תובענה רכושית שכנגד במסגרתה עתרה לפסק דין הצהרתי בדבר בעלותה במחצית מהזכויות שנצברו על שם התובע, בחיובו להשיב כספים שמשך מחשבון משותף ובחיובו בתשלום ארנונה (תמ"ש 4215-12-13).

1. תביעת גירושין שהגיש התובע כנגד הנתבעת עדיין מתנהלת בבית הדין האזורי בירושלים. מהודעה שהגישה הנתבעת ביום 2.4.17 עולה כי הצדדים הגיעו להסכמה לסידור הגט.

תמצית טענות הצדדים:

7. בתביעתו לפירוק שיתוף עתר התובע לפירוק השיתוף בבית וכן לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בעד השימוש שהיא עושה בבית בגפה מאז שלהי חודש 8/12, אז עזב לניו יורק. בהגנה מפני התביעה הרכושית הנגדית שהגישה הנתבעת טען התובע לכלול באיזון המשאבים גם כספים שהיו מצויים בחשבון XXX שהוא בבעלות משותפת של שניהם (להלן: "חשבון קנדה") וכן סך של 92,500 דולר קנדי שנמשכו ממנו במספר פעימות על ידי הנתבעת לאחר פירוד הצדדים, וכן לכלול באיזון גם חוב של הצדדים בגין הלוואה שנטל בניו יורק לצרכי מחייתו עובר למועד הקובע.

עוד טען התובע כי כל עוד הנתבעת אינה מממשת את זכאות הפרישה ממקום עבודתה היא עובדת ומשתכרת סכום העולה על גמלת הפנסיה שלו, המהווה את הכנסתו היחידה. על מנת להגיע לתוצאה הוגנת יש לטענתו לדחות את איזון הפנסיה שלו עד שתפרוש הנתבעת לגמלאות, ולחילופין להורות על ביצוע האיזון באופן שתחושב הפנסיה הרעיונית של הנתבעת כאילו כבר פרשה.

8. לטענת הנתבעת אין להיעתר לדרישת התובע להכליל באיזון המשאבים את כספי חשבון קנדה או את ההלוואה שנטל בניו יורק היות וסעדים אלו לא נתבעו על ידו בתובענה מתאימה.

לגופם של דברים טוענת הנתבעת כי מקור הכספים בחשבון קנדה הם מכספי ירושה בה זכתה מעיזבון אמה המנוחה כבר בשנת 2000, והם מצאו את דרכם לחשבון המשותף בשל כך שהתובע הונה אותה והביא אותה לעשות כן תוך תכנון מחושב ולאחר שכבר גמלה בלבו ההחלטה להיפרד ממנה עוד קודם לכן.

גם את ההלוואה שנטל התובע בניו יורק מסרבת הנתבעת להכליל במסת הנכסים לאיזון משום שלדבריה נטל אותה התובע לצרכיו האישיים ללא ידיעתה וממילא ללא הסכמתה.

הנתבעת דוחה את טענות הנתבע לאיזון כספי הפנסיה באופן שתחושב הפנסיה הרעיונית שלה, וטוענת כי התובע אדם ברוך כישרונות, עיסוקים והכנסות כך שאין לראות את כספי הפנסיה שלו כהכנסתו היחידה וממילא אין לראות באיזון כספי הפנסיה כחלוקה לא הוגנת.

הנתבעת אינה מתנגדת לפירוק השיתוף בבית אך לטענתה יש לאפשר לצדדים ראשית להוציא היתר בנייה על מנת להשיא את התמורה בגין מכירתו. כן דוחה הנתבעת  מכל וכל את טענות הנתבע לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים.

גדר המחלוקת:

1. בדיון מיום 23.4.14 הסכימו הצדדים לקבוע את המועד הקובע ביום הפרדת חשבונות הבנק המשותפים, הוא יום 3.6.13 (להלן: "המועד הקובע"). כן הסכימו שיש לאזן את כלל הזכויות והנכסים שנצברו על שם מי מהם מיום נישואיהם ועד למועד הקובע (להלן: "התקופה הקובעת"), וכי ימונה רו"ח לצורך עריכת חוות דעת לאיזון המשאבים (להלן: "המומחה") וימונה שמאי לצורך הערכת שווי הבית.

עוד הסכימו הצדדים לשאת שווה בשווה בתשלום ההחזר החודשי של הלוואת המשכנתא הרובצת על הבית.

1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לכספים שמקורם מכספי ירושה שקיבלה הנתבעת וכן להלוואה שנטל התובע בארה"ב בעת לימודיו, אם יכללו במסת הנכסים לאיזון אם לאו. כן חלוקים הצדדים בשאלת עיתוי ואופן חישוב זכויות הפנסיה לצורך איזון הנכסים.

1. באשר לפירוק השיתוף בבית, תחילה טענה הנתבעת כי ניתן לפרק השיתוף בדרך של חלוקה בעין אולם בהמשך לא עמדה על טענתה זו (ס' 19 לתצהירה מיום 1.5.16), ומשכך מוסכם למעשה על הצדדים כי יש לפרק השיתוף בבית באמצעות מכירתו, והמחלוקת ביניהם נעוצה אך בשאלת אופן ביצוע הפירוק וטענת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש.

1. לאחר שכל ניסיונות בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות לא נשאו פרי (לפני הגשת הסיכומים ולאחריהם), לא נותר אלא להכריע בשאלות השנויות במחלוקת.

דיון והכרעה

1. על המדוכה אפוא שלוש מחלוקות שנותרו בין הצדדים הדורשות הכרעה:

• א. הנכסים השנויים במחלוקת שיכללו או יוחרגו ממסת איזון המשאבים.
• ב. עיתוי ואופן חישוב זכויות הפנסיה של הצדדים.
• ג. אופן ביצוע פירוק השיתוף בבית ושאלת החיוב בדמי שימוש ראויים.

המתווה המשפטי

14. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1985 ומשכך, חל עליהם משטר של איזון משאבים דחוי בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן : "חוק יחסי ממון"). בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון הכלל הוא כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג", למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, אשר מוצאים "מבסיס האיזון".

15. באשר לאופן שבו יש לערוך את איזון המשאבים, קובע סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון, כי :

"באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים".

על פי פסיקת בית המשפט העליון, יישום הסדר איזון המשאבים ייעשה באופן הבא:

"האיזון בעת פקיעת הנישואין נערך איפוא תוך קביעת שוויים של כלל נכסי בני הזוג. הווי אומר, אין נוטלים כל חשבון בנק או כל נכס בנפרד ומחלקים אותם לשניים כדי לקבוע שווייה של המחצית בחשבון שהיא חלקו של כל אחד מבני-זוג, אלא מצרפים את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג. אין צריך לומר, שזו גם הדרך ההגיונית, שהרי איזון שייערך בשלבים, ובנפרד לגבי פרטים קנייניים נבחרים (להבדיל מכלל הנכסים), עלול להביא להיפוכה של התוצאה המבוקשת, היינו לאי-איזון בכלל הנכסים" [ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584 (1991)].

16. סעיף 6 לחוק יחסי ממון חל על כל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים ללא קשר על שם מי הם רשומים וזאת למעט נכסים וזכויות שהוצאו ממסגרת האיזון בסעיף 5(1) – 5(3) לאותו חוק. מסיבה זו נקבע, כי יש לקרוא את סעיף 6 בצמוד לסעיף 9 לחוק הקובע:

"ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששויים יאוזן בין בני הזוג".

17. הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון מקנה סמכות מיוחדת לבית המשפט לענייני משפחה לסטות מהכלל שנקבע בסעיף 5 לחוק וזאת ב"נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". מטרתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הינה להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות [השוו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614].

מהדין לנדון,

טענה מקדמית:

18. טרם נבוא בגופם של דברים יש להסיר מעל הדרך טענה מקדמית שהעלתה הנתבעת ולפיה אין לדון בבקשת התובע להכליל את כספי חשבון קנדה ואת ההלוואה שנטל במסת הנכסים לאיזון שכן סעדים אלו כלל לא נתבקשו במסגרת התובענות המונחות לפני בית המשפט וכי בית המשפט אינו מוסמך ליתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה (סע' 10-20 לסיכומים).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לדחות את הטענה. להלן אפרט נימוקיי.

19. כתב התביעה שכנגד אותו הגישה הנתבעת הוכתר על ידה "כתב תביעה כנגד – רכושית" ובמסגרתו עתרה, כנזכר, לשלושה סעדים: ליתן פס"ד הצהרתי לפיו היא הבעלים של מחצית מכלול הכספים והזכויות שנצברו על שם התובע או על שם מי מטעמו ולרשום מחציתם על שמה, לרבות את זכותה לקבל באופן שוטף מחצית מתשלום הפנסיה החודשי של התובע מחודש 7/13 לכל המאוחר; להורות לתובע להשיב לידיה סך של 5,245 $ קנדי ש"בזז" מחשבון קנדה; לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מחשבון הארנונה בבית עד ליום בו יבוצע פירוק השיתוף.

20. כמפורט לעיל, המשטר הרכושי החל על הצדדים הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון ומשמעות המנגנון הקבוע בו, אשר מכונה "הסדר איזון המשאבים" או "שיטת השיתוף הדחוי", הוא הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין וחלוקה של כלל הנכסים במועד התרת הנישואין בדרך של שומה כספית של נכסי כל אחד מבני הזוג וביצוע "תשלומי איזון" ביניהם. הוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון אכן מורה על איזון בכלל משאבי הצדדים, ואף הפסיקה פירשה זאת כך שיש לצרף את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג [פרשת חנוך; ע"א 11550/04 סיטבון נ' סיטבון (פורסם בנבו, 13.7.04)].

משכך, ככלל תביעת בן זוג מבן זוגו לתשלום סכום כסף, בגין זכויות וחובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים מוגשת כתביעה לאיזון משאבים, מכוח הוראות חוק יחסי ממון. מהותית תביעה מעין זו היא למעשה תביעה לביצוע התחשבנות הדדית, כאשר אין לשלול את האפשרות שבגמר ההתחשבנות, דווקא הצד שהגיש את התביעה מלכתחילה, הוא שיחויב לשלם לצד האחר סכום כסף, בגין אותו איזון משאבים [השוו: עמ"ש (מחוזי ת"א) 1229/07 י.ב. נ' א.ב. (פורסם בנבו, 2010) בפסקה 69 לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי חיפה) 33249-05-15 ז.א. נ' ז.ל. (פורסם בנבו,2015) בפסקה 10 לפסה"ד]. תוצאתה של הפרקטיקה האמורה היא, ששני הצדדים הן התובע והן הנתבע נדרשים לעשות את כל שביכולתם בכדי להעלות את כלל טענותיהם במסגרת הליך איזון משאבים, ובכלל זה לטעון במסגרתו את כלל טענותיהם העשויות להשליך על אותו איזון משאבים. מהותית יש לראות אפוא את שני הצדדים לתביעת איזון משאבים משום תובעים, חרף שפורמאלית רק אחד הצדדים הוא שהגיש את התביעה והאחר נתבע.

21. בענייננו, הגם שהכתירה את תביעתה כתביעה רכושית ועתרה בה לסעדים ספציפיים בקשר לזכויות שצבר התובע, טענה הנתבעת בעצמה בכתבי טענותיה כי יש להביא בחשבון את כלל הרכוש שצברו הצדדים, ואף הלינה על כך שהתביעה שהגיש התובע היא לפירוק שיתוף בחלק מנכסי המשפחה, תוך התעלמות מיתר נכסי הצדדים, והדגישה כי פעל בניגוד להלכה הפסוקה (ס' 3 לכתב הגנתה; ס' 11 לסיכומיה). בחקירתה הסכימה כי התכוונה בתביעתה שיאוזן גם כל רכושה (עמ' 24, ש' 4-5 לפרוטוקול). קרי, הנתבעת עצמה ראתה כי נכון יהיה להכריע באיזון כלל נכסי הצדדים לצרוך עריכת איזון כולל של משאבי הצדדים.

ואכן, במהלך דיון קדה"מ הראשון הסכימו הצדדים, כנזכר, לערוך איזון בכלל זכויותיהם ונכסיהם ואף הסכימו על מועד הקרע (ראו פרוטוקול הדיון מיום 23.4.14) וכי "נושא ביצוע איזון יידון ויוכרע על ידי בית המשפט" (עמ' 5, ש' 14 לפרוטוקול מיום 28.4.15).

הנה כי כן, תביעת הנתבעת היא למעשה תובענה לאיזון משאבים, ויש לראות את שני הצדדים בה משום תובעים הנדרשים להעלות במסגרתה את כלל טענותיהם בקשר לזכויות וחובות שנצברו בחייהם המשותפים.

22. העולה מהאמור הוא שאין ממש בטענות הנתבעת כי אין לדון במסגרת התובענה בטענות התובע באשר לכספים שהיו מצויים בחשבון קנדה המשותף והוברחו ממנו על ידי הנתבעת עובר למועד הקובע או בחובות שנצטברו על שמו עובר למועד הקובע.

זאת ועוד, הנתבעת עצמה העלתה בתביעתה שכנגד סעד להשבת כספים שמשך התובע מחשבון קנדה, ומשכך בעצמה מתחה את יריעת הדיון בסוגיית השיתוף בכספים אלה.

משסילקנו מעל הדרך טענה מקדמית נפנה לעסוק בגופם של חילוקי דעות.

מסת הנכסים לאיזון

1. פרט לכספי חשבון קנדה ולהלוואה שנטל התובע הצדדים למעשה אינם חלוקים כי יש לאזן את כלל הרכוש והזכויות שנצברו על שם מי מהם במהלך התקופה הקובעת. כך אין חולק כי בבעלות הנתבעת קופות גמל, קרן השתלמות (שכבר נפרעה לידיה) וקופת תגמולים, שיש להכליל במסגרת איזון המשאבים (ס' 59-61 לתביעת הנתבעת). כמו כן, מוסכם על הצדדים כי יתר החובות כבר התחלקו ביניהם שווה בשווה (עמ' 5, ש' 5 לפרוטוקול מיום 28.4.15). ביום 5.11.15 הוגשה חוות דעת האקטואר באשר לאיזון המשאבים שבין הצדדים. לאחר משלוח שאלות הבהרה הוגשה חוות דעת מתוקנת ביום 3.3.16 עליה לא חלקו הצדדים (עמ' 28, ש' 21-22; עמ' 29, ש' 1 ואילך לפרוטוקול).

1. הנתבעת טוענת כי יש להחריג ממסת האיזון שני נכסים שנצטברו עובר למועד הקובע, האחד חיובי, כספים שנמצאו בחשבון קנדה ומקורם בכספי ירושה והשני שלילי, הלוואה שנטל התובע. בתוך כך עותרת היא להורות לתובע להשיב לידיה סך של 5,245 דולר קנדי שמשך מחשבון קנדה עובר למועד הקובע (בסיכומים תיקנה לסך של 4,245 דולר קנדי).

לעומתה טוען התובע כי הן הנכס החיובי והן הנכס השלילי הם משותפים וצריכים אף הם להיכלל במסגרת איזון הנכסים ועל כן על הנתבעת להשיב סך של 92,500 דולר קנדי שמשכה מחשבון קנדה עובר למועד הקובע.

להלן אדון בכל אחד מהנכסים הנטענים בנפרד.

חשבון קנדה

25. התובע אמריקאי במקור ואילו הנתבעת קנדית במקור (עמ' 25 שורה 10 לפרוטוקול). לאחר נישואיהם צירפה הנתבעת את התובע כבעלים יחד עמה בחשבון הבנק שלה בקנדה על מנת להפקיד בו את כספי מתנות החתונה (עמ' 25 שורות 1-8 לפרוטוקול).

26. הנתבעת ירשה סך של כ- 80,000 דולר קנדי מאת עזבון אמה המנוחה, כשנה לאחר פטירתה בשנת 1999 (עמ' 25, ש' 29 ואילך לפרוטוקול), שהושקעו באגרות חוב בקנדה על שמה בלבד. עם תום התקופה, שוחררו הכספים בסך כולל של 102,000 $ קנדי (ביום 7.9.12 סך של 42,000$ וביום 11.10.12 סך של 60,000$) והופקדו בימים 25.10.12 ו- 6.11.12 לחשבון הבנק המשותף של הצדדים בקנדה (נספח 1 לכתב ההגנה). העולה מהאמור הוא שעובר למועד הקובע הופקדו לחשבון הבנק המשותף סך של 102,000$ קנדי אשר מקורם בכספי ירושה.

27. ככלל, חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף שהם שייכים לבעלי החשבון בחלקים שווים [ע"א 1967/90 גיברשטין נ' גיברשטין, פד"י מו' (5), 661, 667; ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פד"י כח' (2), 672; ע"א 575/98 ברנהויים נ' פרנקל, פד"י לג' (3), 137]. הטוען לבעלות שונה בחשבון המשותף עליו הראיה. מסקנה זו עולה גם מכוח חקיקה, הקובעת חזקת שוויון בחלקיהם של השותפים במיטלטלין, כך למשל, סעיף 59(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע בעניין ריבוי נושים כי:  "חזקה על הנושים שהם שותפים בחיוב בחלקים שווים". וכן סעיף 9(ב) לחוק המיטלטלין, תשל"ה-1971 הקובע:  "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במיטלטלין, חזקה  שהם שווים". הדין הוא אפוא כי מקום שלצדדים חשבון בנק משותף חזקה היא שסכומי הכסף המופקדים באותו החשבון משותפים לצדדים בחלקים שווים. הטוען לבעלות ייחודית בסכומי כסף אלה – עליו הראיה.

28. בענייננו, אין מחלוקת כי חשבון קנדה הפך משותף מיד עם נישואי הצדדים בשנת 1985 וכי הכספים הופקדו אליו כעבור 27 שנים. משכך, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח כי הכספים שהיו בחשבון עד למועד הקובע אינם בבעלות משותפת אלא שייכים לה בלבד.

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים ובחנתי את הראיות והעדויות שהובאו לפני באתי לכלל מסקנה כי בנטל זה לא עמדה הנתבעת, ואת עיקר טעמיי למסקנה האמורה אביא להלן.

29. הנתבעת סומכת טענתה על כך שלכתחילה כספי ירושה אינם נכללים במסגרת האיזון בהתאם לחריג הקבוע בהוראת סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון ולפיה נכסים שהתקבלו בירושה בתקופת הנישואין לא יכללו באיזון המשאבים.

עם זאת, הנתבעת, המבקשת להפריך את החזקה בדבר היות הכספים משותפים לצדדים, אינה טוענת כי הכספים לא הוטמעו בנכסים המשותפים, אלא טוענת כי שהשיתוף בהם נוצר על דרך של מצג שווא ומרמה שכן לדבריה התובע תכנן מראש את הגירושין וזמם לבזוז את רכושה (סעיף 4 לסיכומים, בפרק שהוכתר על ידה "הבגדת וגם גזלת?!"). לדבריה "בתחכום רב" הצליח התובע להביא אותה להפקיד את הכספים בחשבון המשותף ואף להשתמש בחלק מהכספים למחייתו בעת שהותו בארה"ב (סעיף 5 לסיכומים) לאחר שכבר גמלה בלבו ההחלטה להיפרד, וזאת על מנת "להבטיח את עתידו הכלכלי מכספי הירושה" (סעיפים 75, 78 לסיכומים).

30. בסיכומיה טענה הנתבעת לראשונה כי חשבון קנדה "כמעט" לא שימש את הצדדים (סעיף 75). די בכך שהטענה נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים כדי לדחותה משהיא בבחינת הרחבת חזית אסורה [רע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343]. גם לגופו של עניין לא אך שהטענה לא הוכחה אלא מעדויות הצדדים (ובתוך כך עדות הנתבעת עצמה) עולה כי ההיפך הוא הנכון, וכי במהלך 27 השנים למן נישואי הצדדים וגם לאחר מועד הפקדת הכספים נעשתה בחשבון פעילות משותפת.

הנתבעת העידה כי לאחר הנישואין הופקדו לחשבון זה כספי מתנות שקיבלו הצדדים וכן כספים שצברה עובר לנישואיהם (עמ' 25 שורות 1-8 לפרוטוקול). אין חולק כי משך השנים הופקדו לחשבון זה גם הכנסות של התובע מעבודתו מידי שנה כחזן בימים הנוראים בקהילות שונות בארה"ב כמו גם כספים שקיבל בעקבות החזרים ממס ההכנסה האמריקאי (עמ' 15 שורות 11-16 לפרוטוקול). העולה מהאמור הוא שלבד מכספי מתנות וחסכונות שהופקדו בחשבון עם נישואי הצדדים, משך השנים שלאחר מכן הופקדו לחשבון כספים שמקורם בהכנסות התובע. לטענת הנתבעת בעצמה בחודש 10/12 יתרת הזכות בחשבון עמדה על הסך של 1,200$ בלבד (עמ' 15 שורות 17-18 לפרוטוקול) ופשיטא כי הכספים שהופקדו אליו משך השנים נמשכו על ידי הצדדים, ומכאן שנסתרת טענת הנתבעת כי החשבון "כמעט" לא שימש את הצדדים.

אכן יתכן כי הפעילות בחשבון זה הייתה נמוכה משמעותית ביחס לפעילות הצדדים בחשבון העיקרי ששימש אותם בארץ לכלכלתם השוטפת, ואולם אין בכך כדי ללמד שהחשבון לא היה פעיל או שלא נעשה בו שימוש משותף של הצדדים במשאבים משותפים.

31. אין חולק גם כי לאחר שעזב התובע לניו יורק לטובת לימודיו נעשה על ידו שימוש בכספים בחשבון זה וכך נמשך על ידו סך כולל של 5,245$. מתוך סכום זה מסכימה הנתבעת כי סך של 1,000$ נמשך לטובת בתם שחיה אותה עת ביפן, ועל כן בסיכומיה טענה כי היא עותרת להשבת סך של 4,245$ בלבד (סעיף 83) וכי ייתר הסכום שימש את התובע למחייתו (סעיף 5).

32. יוער בהקשר זה כי לו הייתה הנתבעת טוענת כי הכספים כלל לא נטמעו בחשבון המשותף הרי שהייתה טענתה זו עומדת בסתירה לטענתה כי ההטמעה נעשתה בדרך של מצג שווא ומרמה של התובע, שהרי לו לא הוטמעו היכן פעולת הרמייה? [בבחינת למעלה מהדרוש, לעניין מסקנה שיפוטית כי הטמעת כספי ירושה בחשבון משותף ושימוש בהם מצביעה על שיתוף ראו: תמ"ש (י-ם) 1622/06 ו. א. נ' כ. מ. (פורסם בנבו, 31/12/2007). לעניין מסקנה שיפוטית, כי כספים שהיו בבעלות פרטית נחשבים למשותפים מרגע שהופקדו בחשבון המשותף ראו: ע"א 655/89 דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ, פ"ד מה (3) 845 , 849-850 (1991) ; תמ"ש (כ"ס) 22780/05 ח. ד. נ' י. ד. (פורסם בנבו, 11/07/2007)].

33. הנתבעת טוענת כי הכספים הוטמעו בחשבון המשותף מאחר והתובע רימה אותה משהסתיר את כוונתו להיפרד הימנה סמוך לאחר הטמעת הכספים. טענה בדבר תרמית מחייבת ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד [ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (פורסם בנבו, 3.2.2011) בפסקה 31 בפסק הדין], ועל הטוען טענת רמייה מוטל "נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני בית המשפט" [ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, 615 (1993), וראו גם: ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף פ"ד מה(1) 729, 742 (1991), ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984)].

34. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי ההחלטה להפקיד את הכספים שנפדו מאגרות החוב שהיו רשומות עד אותה עת על שמה בלבד נעשתה ב"לחץ" מצד התובע (סעיף 64 לתצהירה וסעיף 78 לסיכומים).

התובע טען כי הכספים היו מצויים לכתחילה בחשבון המשותף ומשם בשלב כלשהו הופקדו באגרות חוב חלקן על שם הנתבעת חלקן על שם בנותיהן (עמ' 19 שורות 7-8 ושורות 22-24 לפרוטוקול) אך לא הוכיח טענה זו. בהקשר זה יצוין כי אגרות החוב היו לתקופה של 10 שנים ואף אחד מהצדדים לא ביאר ולא הוכיח היכן הוחזקו הכספים קודם לכן.

35. עם זאת, אין מחלוקת כי הכספים נפדו כמהלך טבעי עם פקיעת תוקפן של אגרות החוב ולא כתוצאה ממהלך יזום של הצדדים. מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה ההחלטה להפקיד את הכספים שנפדו מאגרות החוב בחשבון המשותף התקבלה על ידם במשותף לאחר התייעצות ולאחר שבחנו אפיק השקעה שהוצע על ידי אחות הנתבעת (שם, שורות 24-28).

הנתבעת טענה שהכספים שנפדו מאגרות החוב התקבלו אצל אחותה המתגוררת בקנדה (סעיף 63 לתצהירה) ומהשאלות שהפנתה לתובע בחקירתו עולה כי לשיטתה אחותה אכן הייתה גם מעורבת בהחלטתם בדבר אופן השקעת הכספים, כדלקמן:

 "ש.        האם אתה יכול לאשר לי וזה גם אחרי ששוחחנו עם אחותה של פלונית (תיקון שלי- א.ב.ד) שבאותה התקופה אתה משוחח עם אחותה ועם פלונית (תיקון שלי- א.ב.ד) שוב ושוב ואומר לשתיהן שההשקעה הטובה ביותר היא להכניס אתה כספים לחשבון המשותף בקנדה, זה דבר שמאוד טוב מבחינת ריבית תכניסי את זהו אז אחרי שאתה לוקח גם על אחותה וגם על פלונית (תיקון שלי- א.ב.ד), הכספים מופקדים לחשבון המשותף בקנדה.

ת.            התשובה היא לא ולא. לא נכון לחלוטין ואת בדית את כל זה כרגע. כן דיברתי עם אחותה כיוון שרציתי לברר מה פשר ההשקעה שהיא ייעצה. כאשר ראיתי את מה שהיא הציעה והסתכלתי בעמוד הבית של הבנק לא היה מבון לי למה היא בחרה באגרת חוב שלכאורה הייתה בריבית מאוד נמוכה. היא הסבירה לי את מהות אגרת החוב והבנתי שאני לא הבנתי את מה שכתוב באינטרנט נכון וכאשר היא הסבירה לי אמרתי אה נראה לי שזאת השקעה טובה.

ש.           ואתה זה שאמרת לאחותה שזאת השקה טובה להכניס את הכסף לחשבון הבנק

ת.            לאחר שקיבלתי הסבר מאחותה, אישרתי שזאת נראית השקעה טובה.

ש.           ואת הדברים האלה אמרת גם לאחותה וגם לפלונית (תיקון שלי- א.ב.ד), שזאת השקעה טובה וכדאי לפדות את אגרות החוב.

ת.            אני לא ייעצתי לפדות. האגרות הן לעשר שנים.

ש.           המסקנה שההשקעה טובה, אמרת גם לפלונית (תיקון שלי-א.ב.ד) וגם לאחותה?

ת.            אני בדקתי וחשבתי שזאת השקעה לא טובה, ואז אחותה של פלונית (תיקון שלי-א.ב.ד).. ואז היא הסבירה לי שזאת השקעה טובה ואני הסכמתי לאחר מכן. אני חושב שזה היה בשיחת טלפון עם אחותה. לפלונית (תיקון שלי-א.ב.ד) בוודאי שאמרתי את זה גם".

(עמ' 20 שורות 4 – 22 לפרוטוקול)

36. אם ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת אזי הלחץ שלטענתה הפעיל עליה התובע לצורך הפקדת הכספים לחשבון המשותף נעשה כך ששכנע אותה ואת אחותה שהפקדת הכספים לחשבון המשותף היא ההשקעה הטובה ביותר. הגם שניכר מדבריה כי לכאורה היה בעדות אחותה לחזק את גרסתה ללחץ הנטען שהפעיל עליה לכאורה התובע נמנעה התובעת מלהביאה כעדה.

נקבע בפסיקה כי אי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על עניין שבמחלוקת מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב [ע"א 498/81 זמיר נ' שא"ז חברה לשירותים, תק-על 85 (3) 210 ; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח',  פ"ד מז(2), 605].

הנתבעת גם לא טענה וממילא לא הוכיחה כי אותם יתרונות גלומים היו אך ורק בחשבון הספציפי אליו הם הופקדו, ומה מניעה הייתה לה להפקיד את הכספים בחשבון נפרד על שמה עם תנאים דומים לו ביקשה להותיר את הכספים בבעלותה הנפרדת.

37. השתכנעתי כי הנתבעת התייעצה עם התובע באשר לאופן השקעת הכספים. מסקנה זו מתחזקת לאור דברי הנתבעת לפיהם גם עת משכה לאחר מכן את הכספים מחשבון קנדה התייעצה עם התובע בשאלת אופן השקעתם (הגם שלא פירטה באזניו כי בכוונתה להפקידם בחשבון שעל שמה בלבד, עמ' 26 שורה 11 לפרוטוקול). כמו כן, סך של 60,000$ אשר משכה הנתבעת מהחשבון המשותף היא הפקידה בקופה משותפת לצדדים ורק לאחר מכן הפקידה אותם לחשבון בנק נפרד על שמה (עמ' 26 שורות 14-17 לפרוטוקול) ובשום שלב לא טענה כי התובע לחץ עליה שוב להעביר את הכספים לקופה משותפת.

38. לא אך שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע "לחץ" עליה להפקיד את הכספים בחשבון המשותף, לא עלה בידיה גם להוכיח כי הוא "תכנן מראש את הגירושין". הנתבעת אינה טוענת כי התובע גילה, בשלב כלשהו, כי ההחלטה להיפרד ממנה התקבלה אצלו קודם למועד חזרתו ארצה בחודש 1/13. מדובר למעשה במסקנתה המבוססת על סברה שלה הנובעת מסמיכות הזמנים שבין הפקדת הכספים לחשבון קנדה לבין הודעת התובע על אודות רצונו להיפרד, כאשר בין לבין בילה שבוע בברלין ללא ידיעתה, והיא מניחה שעשה כן עם אישה אחרת עמה לשיטתה כבר היו לו יחסים.

39. התובע הודה כי ההחלטה להיפרד לא התגבשה אצלו בין לילה (ראו למשל עמ' 16, ש' 21, 31; עמ' 17, ש' 3 ואילך לפרוטוקול מיום 30.5.16).

התובע הודה גם כי שהה משך שבוע בברלין טרם הגעתו ארצה לאחר תום הסמסטר הראשון ללימודיו בניו יורק, תוך שהוא הסתיר עובדה זו מהתובעת (עמ' 15, ש' 25-26; עמ' 16, ש' 8 לפרוטוקול מיום 30.5.16), ולא מצאתי לקבל את הסברו לכך (כדי לא לפגוע בבת שעמדה ערב גיוסה, עמ' 15 שורות 30-32 לפרוטוקול) משאינו סביר בעיני כלל ועיקר, ויש בו אף כדי ללמד על החשיבות שהייתה עבורו לשהות זו בברלין לבדו כאשר ידע שמעשה זה עשוי לפגוע גם בבתו. התובע הודה גם כי למחרת היום שבו הודיע לנתבעת על רצונו להיפרד, ניהל שיחת טלפון בשעת לילה מאוחרת ליעד בברלין (עמ' 17 שורה 29 – עמ' 18 שורה 10 לפרוטוקול). התובע לא מיהר לפרט היכן שהה בברלין (והשיב: "בחדר, בדירה של מכר, של קולגה. שמה XXX", עמ' 17 שורה 25 לפרוטוקול) ורק לאחר התערבות בית המשפט השיב עם מי שוחח באותה שיחת טלפון בשעת לילה מאוחרת (עמ' 18 שורה 10 לפרוטוקול).

40. בנסיבות בהן הצד שכנגד הוא שמחזיק במידע ומטבע הדברים קשה למצוא ראיות (אשר ספק אם ישנן) להוכחתו, דומני כי יש להקל בנטל שעל הצד הטוען לכך להרים, אשר בידיו אין ראיות ישירות אלא נסיבתיות בלבד. ברם, בענייננו דומני כי לא די בראיות הנסיבתיות דלעיל, אותן עלה בידי הנתבעת לערום, כדי להוכיח את טענתה כי התובע ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת עמה שהה בברלין במהלך חודש 12/12 וכי תכנן להיפרד ממנה עוד קודם לכן. יתרה מכך, גם אם אקבל כי די בראיות אלה כדי להוכיח שהתובע שהה בחודש 12/12 בברלין עם אישה אחרת (ואינני אומרת כה), הרי שאין בכך ללמד כי הקשר ביניהם החל עוד קודם להפקדת הכספים בחשבון המשותף וממילא אין בעובדה זו כשלעצמה להוכיח את המרמה הנטענת.

41. לא הוכח לפניי כי כבר בעת הפקדת הכספים לחשבון המשותף הייתה דעתו של התובע "נחושה לקראת גירושין ופירוד" (כלשון הנתבעת בסעיף 66 לסיכומים). התובע העיד כי הנתק הרגשי שבין הצדדים נמשך 16 שנים קודם לפרידתם (עמ' 16 שורה 18 לפרוטוקול) וכי במהלך שהותו בארה"ב כמעט שלא שוחחו ביניהם אלא בעניינים הקשורים באחזקת הבית, ואיש לא שיתף את רעהו בקורותיו (עמ' 16 שורות 13-17 לפרוטוקול). בעדותה הנתבעת לא חלקה על כך, אלא ניסתה להסביר זאת בכך שהתובע לא אוהב לשוחח בטלפון, היא לא אוהבת "סקייפ" ובשל הפערים בשעות (עמ' 25 שורות 25-27 לפרוטוקול). ניכר מהעובדות דלעיל שלא חל שינוי באופן בו חיו הצדדים את חייהם אשר יכול ללמד על כך שהתובע התכוון כבר בחודשים 09-11/12 לסיים את חייו המשותפים עם הנתבעת והתמהמה עד לאחר הפקדת הכספים בחשבון.

42. כנזכר לעיל, הכספים נפדו כחלק ממהלך טבעי של פקיעת אגרות החוב ולא כמהלך יזום של מי מהצדדים. הראשונה באגרות החוב פקעה כבר ביום 7.9.12, קרי, 10 ימים בלבד לאחר שעזב התובע ללימודיו בארה"ב. השתכנעתי כי ההחלטה היכן להשקיע את הכספים בעצה משותפת לא הייתה דרמטית ויוצאת דופן אלא הייתה חלק משגרת חייהם של הצדדים, וכי ביצועה אף הוא לא יצר שינוי במהלך חייהם.

בהקשר זה יש להדגיש כי קצבת הפנסיה של התובע מצה"ל המשיכה להיכנס לחשבון הבנק המשותף של הצדדים בארץ גם במהלך שהותו בניו יורק והיא שימשה את הנתבעת להוצאות הבית (עמ' 25 שורה 20 לפרוטוקול). עוד יש לזכור כי הפרדת החשבונות (בחודש 6/13) נעשתה על ידי הצדדים אך לאחר שמשכה הנתבעת את הכספים מחשבון קנדה (עמ' 26 שורות 2-10 לפרוטוקול).

43. דומני גם כי סכום הכסף מושא המרמה הנטענת (כחמישים אלף דולר קנדי) הנמוך ביחס לכלל הרכוש והזכויות שצברו הצדדים משך הנישואין (ראו חוות דעת המומחה), מחליש את טענות הנתבעת לתכנית רמייה סדורה ומתכוננת של התובע להביא אותה להטמיע את הכספים לחשבון משותף ורק לאחריהם להיפרד הימנה.

44. אל מול עדות הנתבעת הנסמכת על סברה עומדת עדות התובע אשר מצאתי אותה מהימנה כי הצדדים ראו את הכספים כמשותפים עוד קודם לכן וכי הפקדתם בחשבון קנדה המשותף הייתה הטמעתם הפורמאלית בנכסים המשותפים.

עלה בבירור מטענות הצדדים כי משך שנות חייהם המשותפים הם נהגו שיתוף בכלל נכסיהם ומשאביהם. לטענת התובע העובדה שכספי הירושה הוחזקו באגרות חוב על שם הנתבעת בלבד לא נבעה מתוך ראיית כספים אלה כנפרדים, וכי הצדדים יכלו להרשות לעצמם שלא לעשות בהם שימוש נוכח הכנסותיו ששימשו לכלכלת המשפחה (סעיף 40 לסיכומים). אומר מיד כי אינני מקלה ראש כלל ועיקר בתרומתה של הנתבעת משך השנים לכלכלת המשפחה מהכנסתה מעבודה, כמו גם בנשיאה בעול הטיפול בבית ובילדים. עם זאת, ניכר היה מעדויותיהם כי יש ממש בטענת התובע לאיחוד כלל משאביהם, כי הכנסותיו הגבוהות משך השנים וזכויות שקיבל עם פרישתו אפשרו לצדדים שלא להזדקק לכספים אלה ולהחזיק בהם בחיסכון וכי ראו בהם כנכס משותף עוד טרם הפקדתם לחשבון המשותף. על כך אני לומדת מעדות הנתבעת בעצמה כי הפקידה לחשבון המשותף גם כספים שצברה עובר לנישואיהם והטמיעה אותם ברכוש המשותף  (עמ' 25 שורות 1-8 לפרוטוקול).

כמו כן, העובדה שהנתבעת התייעצה עם התובע באשר לאופן השקעת הכספים מחזקת את גרסתו לפיה עוד קודם לכן ראו הצדדים את הכספים כמשותפים על אף מקורם מכספי ירושה ועל אף רישומם הנפרד על שם הנתבעת.

על כך יש להוסיף כי גם לאחר שמשכה את הכספים הפקידה אותם הנתבעת לחשבון משותף נוסף ורק משם הוציאה אותם לחשבון נפרד על שמה.

45. משהטמיעה הנתבעת את הכספים בחשבון הבנק המשותף בו נמצאו אף כספים משותפים אחרים לבני הזוג ושמקורם בהכנסות של התובע לא נדרש התובע להוכיח את כוונת השיתוף בהם. קרי, כספי הירושה הופקדו לחשבון הבנק המשותף ונטמעו עם יתר כספיהם של הצדדים ומשכך גילתה הנתבעת דעתה כי כספי הירושה יועברו מבעלותה הבלעדית של לבעלות משותפת של הצדדים ולא עלה בידיה להוכיח כי עשתה כן בעקבות פעולת רמייה מצד התובע.

46. העולה מהמורם והמקובץ הוא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי יש להחריג את הכספים שהוטמעו בחשבון המשותף ואשר מקורם בכספי ירושה ועל כן יש לכלול אותם במסת הנכסים לאיזון.

47. אין חולק כי הנתבעת משכה מהחשבון סך כולל של 92,500 דולר קנדי עובר למועד הקובע, והפקידה אותם בסופו של דבר בחשבונות בנק הרשומים על שמה בלבד, זאת כדי למנוע מהתובע להשתמש בהם (עמ' 26 שורות 15-22 לפרוטוקול).

לאור המסקנה דלעיל להיות הכספים משותפים לצדדים, אני מורה כי במסגרת האיזון יכללו גם אותם 92,500 דולר קנדי שנמשכו על ידי הנתבעת.

48. מהטעמים דלעיל מצאתי גם לדחות את טענת הנתבעת להורות לתובע להשיב סך של 4,025 דולר קנדי שמשך מחשבון קנדה עובר למועד הקובע לצרכי מחייתו בארה"ב. אין חולק כי כשותף בחשבון הבנק זכאי היה התובע למשוך כספים מהחשבון (השוו: סעיפים 9 ו- 13(א) לחוק המטלטלין). הנתבעת אינה טוענת כי התובע לא היה רשאי לעשות כן, ואם ירדתי לסוף דעתה בעניין זה טענתה היא שעל התובע להשיב לידיה כספים שהופקדו לחשבון על יסוד התרמית שלו.

משנדחתה טענתה זו, ומשהודתה הנתבעת כי התובע עשה שימוש בכספים למחייתו (סעיף 5 לסיכומים), לא מצאתי עילה להורות לתובע להשיב כספים שנמשכו על ידו מהחשבון קודם למועד הקובע.

הדברים אמורים במיוחד עת לא כפרה הנתבעת בטענות התובע כי בנוסף לסכומים דלעיל שלהשבתם עתר, משכה אף היא סך של 5,000 דולר קנדי מהחשבון (סעיף 53 לסיכומי התובע).

49. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת להחרגת הכספים בחשבון קנדה ממסת הנכסים המשותפת ומורה כי יתרת הכספים נכון למועד הקובע תיכנס למסת האיזון, וכי במסגרת האיזון יובאו גם 92,500 דולר קנדי שנמשכו על ידי הנתבעת.

חוב בגין הלוואות שניטלו בחו"ל

1. בסעיף 12 לתצהירו טען התובע לראשונה לקיומה של הלוואה אשר לדבריו יש לכלול במסת איזון הנכסים, כדלקמן: "כתוצאה מכך שעיקר הכנסותיי מאוגוסט 2012 עד יוני 2013 הופקדו בחשבון המשותף בארץ, נאלצתי לקחת הלוואות סטודנט בסך 32,000$ על מנת לכסות את הוצאותיי בניו יורק. על X לשאת במחצית הלוואה זו". התובע לא צירף כל אסמכתא לקיומה של ההלוואה, ולא פירט את מועד נטילתה ולאיזה חשבון בנק הופקדו הכספים.

1. לטענת הנתבעת אין לכלול חוב זה במסת האיזון משום שהתובע לא המציא אסמכתאות להוכחתו. לדבריה לראשונה המציא התובע לידי המומחה פירוט שתי הלוואות נטענות, אשר אחת מהן ניטלה על ידו לאחר שכבר נפרדו הצדדים, ואילו הקודמת ניטלה על ידו עת כבר תכנן את הגירושין. לדבריה התובע נטל את ההלוואות על דעת עצמו מבלי ליידע אותה ומבלי לקבל את הסכמתה, והכספים נכנסו לחשבון הבנק האישי שלו ממנו לא המציא תדפיסים אף לא למומחה והם שימשו אותו לצרכיו.

1. הלכה היא כי שיתוף בנכסים כולל אף שיתוף בחובות. חריג לכלל זה הוא חוב בעל אופי אישי, שיוחרג ממסת איזון הנכסים. נטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען כי חוב מסוים איננו משותף [ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, מט(5) 163 (1996); ע"א 1967/90 גיברשטיין נ'  גיברשטיין, מו(5) 661 (1992); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, סב(1) 165 (2006)].

בע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נ"א (3), 541, 544 נקבע:

"כן נפסק באותו עניין ופסיקה מאוחרת אימצה קביעות אלו, כי "אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב... חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים".

1. מצאתי כי יש ממש בטענות הנתבעת לפיהן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את קיום החוב משלא המציא אסמכתאות להוכחתו. גם למומחה המציא הנתבע את האסמכתאות אך לאחר המועד שנקצב בהחלטה מיום 28.4.15,ומבלי שהחובות פורטו כנדרש על ידו בתצהיר ומבלי שהאסמכתאות לקיומם צורפו לתיק בית המשפט. אף המומחה ציין בחוות דעתו מיום 5.11.15 כי תנאי ההלוואות שנטל התובע בחו"ל אינם נהירים לו.
2. כעולה מחוות דעת המומחה מיום 3.3.16 נטל התובע בחו"ל שתי הלוואות במועדים שונים. הראשונה בסך של 20,500 דולר ארה"ב ניטלה על ידו ביום 7.11.12 והשנייה בסך של 11,720 דולר ארה"ב ניטלה על ידו ביום 29.1.13. גם אם אניח לטובת התובע כי עלה בידו להוכיח את קיום ההלוואות וכי די בצירוף אסמכתאות למומחה אודות קיום החוב, סבורתני כי בנסיבות העניין נותר נטל ההוכחה בידיו להוכיח מה מקור החוב.

אמנם הצדדים הסכימו למועד קובע (3.6.13) מאוחר למועד הפירוד (שלהי חודש 1/13) ומשמעות הדבר היא שגם ההלוואה השנייה ניטלה עובר למועד הקובע, ואולם סבורתני כי בנסיבות בהן אחד מבני זוג נוטל הלוואה לאחר מועד הפירוד חלה עליו חובת תום לב מוגברת עת מבקש הוא להכליל את החוב במסת הנכסים לאיזון.  בענייננו על התובע הנטל להוכיח כי הכספים שהתקבלו מההלוואה אותה נטל לאחר מועד הפירוד על דעת עצמו ללא ידיעת הנתבעת וממילא ללא הסכמתה שימשו אותו לצרכי מחייתו ולא לצרכים אחרים. נטל ההוכחה נותר בידי התובע גם באשר להלוואה שנטל עובר למועד הפירוד.

ודוק. חוב שנטל התובע לצרכיו עובר למועד הקובע כאשר הכנסתו העיקרית מופקדת לחשבון בנק משותף של הצדדים הוא חוב שיבוא בכלל מסת הנכסים לאיזון. ברם, משלא הוכיח התובע את קיומן של ההלוואות, משאין חולק כי הנתבעת כלל לא ידעה על קיומן וכי אחת מהן נלקחה אף לאחר מועד הפירוד, ועת התובע הוא בעל הגישה היחידה לראיות דומני כאמור כי הנטל עליו להוכיח כי יש להכליל את ההלוואות במסת הנכסים לאיזון, וכי בנטל זה לא עמד התובע.

1. אין חולק כי גם לאחר שנסע לניו יורק בחודש 8/12 הופקדה קצבת הפנסיה של התובע לחשבון הבנק המשותף של הצדדים בארץ ושימשה את הנתבעת לצרכי הבית. לא יכול להיות גם חולק כי בעת שהותו בניו יורק נדרשו לתובע כספים לצרכי מחייתו (ובנפרד מעלות שכר הלימוד). אין חולק גם כי הוסכם על הצדדים שהתובע יתקיים מהכנסות שיעמדו לו מעבודות מזדמנות בארה"ב מתרגום, מתן הרצאות וחזנות (עמ' 14, ש' 19-20 לפרוטוקול; ס' 18 לכתב הגנת הנתבעת). לטענת התובע בנוסף לכך הוסכם על ידי הצדדים טרם צאתו את הארץ כי יעשה שימוש בכספים המצויים בחשבון קנדה, ואלה שצפויים היו להיות מופקדים אליו (כספי פירעון אגרות החוב בסך של 102,000 דולר קנדי) ועל כן משך מחשבון זה כספים שעלו על גובה יתרת הזכות שהייתה בו (עמ' 14 שורות 19-20; שם שורות 26-29; עמ' 15 שורות 7-8; שם, שורה 20 לפרוטוקול).

1. התובע טען בכלליות ובסתמיות בתצהירו כי נדרש ליטול הלוואה בסך של 32,000$ על מנת לכסות את הוצאותיו בניו יורק. ודוק. בתצהירו טען התובע לקיומה של הלוואה אחת כנזכר ואף לא פירט אימתי ניטלה על ידו. התובע לא מסר גרסה מה היו הוצאותיו בעטיין נדרש ליטול את ההלוואות בכל אחד מהמועדים תוך פירוט הכנסותיו והוצאותיו כדי לשכנע בהכרח להקמתן. רק בחקירתו הסביר כי הכסף היה מיועד לתשלום שכר דירה, הוצאות מחייה ושכר לימוד וכי הפקיד את כספי ההלוואות לחשבון בנק על שמו שפתח בניו יורק חלף לחשבון הבנק המשותף בקנדה ונימק זאת ברצון לחסוך בעלויות ההמרה ממטבע אמריקאי למטבע קנדי (עמ' 18 ש' 22, 25-27; עמ' 19, ש' 1-3 לפרוטוקול). התובע לא פירט מדוע נדרש לשאת בשכר לימוד שעה שקיבל מלגות לצורך האמור,  ולא ביאר מדוע לא השתמש בחשבון קנדה שהיה נגיש לו.

57. משלא עמד התובע בנטל להוכיח כי הכספים שימשו אותו לצרכי מחייתו מצאתי לדחות את טענתו להכליל את כספי ההלוואות שנטל בניו יורק למסת איזון הנכסים בין הצדדים.

זכויות הפנסיה של הצדדים

1. התובע פרש כאמור בשנת 2001 מצה"ל ומאז מקבל גמלת פנסיה חודשית. הנתבעת, לעומת זאת, ממשיכה בעבודתה באוניברסיטה העברית על אף שחצתה את גיל הפרישה לפנסיה. לטענת הנתבעת, יש לכלול במסגרת איזון המשאבים כיום את קצבת הפנסיה החודשית של התובע. לדבריה התובע הוא איש אשכולות העובד ומתפרנס מעבודות שונות בנוסף לקצבת הפנסיה ומשכך אין לראות בה כהכנסתו החודשית היחידה. לעומתה טוען התובע, כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לעבוד כיום כך שקצבת הפנסיה היא הכנסתו היחידה וכי הנתבעת בוחרת מרצונה להמשיך לעבוד חלף לפרוש לגמלאות, ומשכך אין לאזן את קצבת הפנסיה שלו בטרם תפרוש הנתבעת לגמלאות, שאם לא כן יוותר הוא עם הכנסה חודשית נמוכה. לחילופין טען כי יש לאזן  גמלתו עתה למול הפנסיה הרעיונית של הנתבעת.

1. המונח "כלל נכסי בני הזוג" בסעיף 5(ג) לחוק מנוסח על דרך ההרחבה וכולל בחובו אף זכויות שאינן זכויות קניין "מסורתיות", אלא זכויות בעלות אופי אישי הנובעות מעבודה וחסכון פנסיוני: "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". על כן, ככלל, שיתוף הנכסים בין בני הזוג כולל אף זכויות סוציאליות הנובעות מעבודתם [ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1991); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992); בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית (14.6.2007)].

1. בפסיקה נקבע זה מכבר כי דין פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה, קרי זכות בת איזון, ולא כדין שכר עבודה. משהיקף הפנסיה המוקדמת נעוץ בעבודתו של העובד במהלך הנישואין, הרי שיש לראות בכך זכות חיובית, ככל זכות חיובית אחרת שיש לאזנה בין הצדדים [בע"מ 3514/13 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 18.12.13)].

1. לא מצאתי טעם לקבל את טענת התובע כי יש לדחות את מועד איזון זכויותיו הפנסיוניות עד למועד פרישת הנתבעת לגמלאות. עם זאת, מצאתי טעם בטענת התובע כי יהא זה בלתי צודק לחלק את גמלת הפנסיה המשתלמת לו כיום בעוד שלנתבעת גם הכנסה מעבודתה.

1. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי למן מועד פרישתו אין לתובע עבודה מסודרת וקבועה על אף "כשרונותיו הברוכים" והכנסת הנתבעת משמשת מאז "הכנסה משמעותית להכנסת המשפחה" (סעיף 12), וכן כי שעובדת "הירידה הדרסטית בהכנסות המשפחה" הנובעת מכך שהכנסתו פחתה מסך של 35,000 ₪ בחודש (אותה השתכר קודם לפרישה) לסך של 11,000 ₪ בלבד (קצבת הפנסיה) היוותה "אבן נגף" ביחסי הצדדים (סעיף 13). לעומת זאת, בסיכומיה ביקשה הנתבעת להציג תמונה עובדתית שונה ולפיה לאחר פרישתו לגמלאות מימש התובע את הכשרתו וכשרונותיו והפיק הכנסה, "מכובדת ונאה" "מעבר לקצבת הפנסיה השוטפת" (סעיף 32). אמנם ניסתה הנתבעת לרכך את הפער בין הגרסאות בטענתה כי התובע "מנצל רק חלק קטן מכשרונותיו ומיכולותיו ואינו מתאמץ לממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו" (סעיף 33), ואולם הסיפא של אותו משפט "ויחד עם זאת השתכר בממוצע הכנסה נאה ומכובדת" (שם) אינו עולה בקנה אחד עם הגרסה העובדתית לה טענה בכתב ההגנה ולפיה, כאמור, הכנסתו הסתכמה בקצבת הפנסיה.

1. התובע טען כי הוסכם על הצדדים כי לאחר פרישתו יקדיש עצמו להמשך לימודיו האקדמאיים וכי המשפחה תתקיים מקצבת הפנסיה שלו ומהכנסת הנתבעת מעבדותה (סעיף 16 לתצהירו). התובע לא חלק על כך שלמן מועד פרישתו ועד שהחל בלימודיו ניסה להשיא את הכנסתו גם מעבודות שונות, בהן עבד לתקופות שונות ומהן השתכר סכומים שונים: לדבריו שלח ידו בניסיון לניהול פרקטיקה כעו"ד אשר לא הניב הכנסות גבוהות (עמ' 9 שורה 14 לפרוטוקול); כרב קהילה (עמ' 9; עמ' 11 שורה 10; שורה 32  לפרוטוקול) עבודה שהכניסה לו סך שעלה עד 10,000 ₪ לחודש; ובמקביל אף עבודות מזדמנות שהכניסו לו הכנסה לא גבוהה: הדרכה ב"יד ושם" (עמ' 11 שורה 23 לפרוטוקול), ובתרגום (עמ' 12 שורה 28 לפרוטוקול). אין חולק גם כי שימש כחזן בימים נוראים בקהילות בחו"ל תמורת שכר (עמ' 13 שורות 15-18 לפרוטוקול).

64. בסעיף 34 הדגישה הנתבעת את כישוריו המשפטיים של התובע כעו"ד וכנוטריון אשר ניהל פרקטיקה פרטית ואף נתן חוות דעת משפטיות, כמתרגם מאמרים משפטיים ופסקי דין והכשרה כמגשר. בסעיף 35 הדגישה את הסמכתו לרבנות ואת התפקידים בהם כיהן מעת הפרישה ועד לתחילת לימודיו בארה"ב, וטענה כי על התובע לממש את פוטנציאל השתכרותו.

1. אין חולק כי ההחלטה שהתובע ישלים את לימודי הדוקטורט שלו בארה"ב נרקמה שנים לפני שיצאה מהכוח אל הפועל והתקבלה במשותף על ידי הצדדים (סעיפים 15-17 לכתב ההגנה). כן ניכר מעדויות הצדדים כי הוסכם עליהם שבמהלך לימודיו לא יעבוד עוד התובע במשרה כפי שעשה קודם לכן כרב קהילה או בפרקטיקה פרטית כעו"ד, ואף לטענת הנתבעת הוסכם עליהם כי יעבוד בעבודות מזדמנות בחו"ל שיעמידו לו הכנסה כלשהי.

66. התובע הודה בחקירתו כי מעבודותיו המזדמנות, מחזנות, תרגום ומתן הרצאות, הוא הכניס בשנת 2015 בארה"ב סך שנתי של 15-16,000 $ (עמ' 20 שורות 24-25 לפרוטוקול). קרי, למעלה מ- 1,300 $ ארה"ב לחודש.

אמנם הנתבעת הצליחה להראות כי התובע זכאי לקבלת מלגות לימודים שונות, ואולם לא עלה בידיה להוכיח כי הסכומים עולים על גובה שכר הלימוד ויש בהם כדי לממן את עלויות הקיום והמחייה (ובהקשר זה יודגש כי בחקירתה אף לא ידעה להשיב מה עלות שכר הלימוד של התובע, עמ' 23 שורה 20 לפרוטוקול).

העולה מהאמור הוא שלטענת התובע הכנסתו החודשית מעבודות מזדמנות ולהוציא מלגות, עולה כדי 1,300$ לחודש. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי הכנסתו עולה על הסך האמור.

67. התובע לא הוכיח בחוות דעת רפואית כנדרש את מניעתו הרפואית הנטענת מלהשתכר. יוער בהקשר זה כי עולה מהאישורים הרפואיים שהמציא שהוא סובל מהבעיות הרפואיות הנטענות שנים קודם למועד הפירוד וכלל לא ברור מה השתנה במצבו וביכולת השתכרותו מאז. עם זאת, בנסיבות האמורות בהן הסכימו הצדדים כי התובע ישלים את לימודיו ולא יעבוד במשרה קבועה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי עליו לממש את מלוא פוטנציאל השתכרותו על מנת להשיא את הכנסתו.

1. הכנסת הנתבעת מעבודתה במשרה חלקית עולה כדי 14,500 ₪ לחודש בקירוב (ראו חוות דעת המומחה מיום 5.11.15 בעמ' 2 סעיף 5). קרי, כמעט משולשת מזו של הנתבע.

הפנסיה החודשית של התובע עומדת על סך של 12,000 ₪ בממוצע חודשי בקירוב (כעולה מחוות דעת המומחה).

כן יש להביא בחשבון בהקשר זה כי שיעור זכויות הפנסיה שנצברו לזכות הצדדים בקרן הפנסיה של הנתבעת בתקופה הקובעת הוא 59.33% (חוות דעת המומחה מיום 3.3.16) והתובע זכאי למחצית מזכויות אלו, היינו קצבה בשיעור של 29.665% מהמשכורת הקובעת לפנסיה. שיעור זכויות הפנסיה שנצברו לזכות הצדדים בקרן הפנסיה של התובע בתקופה הקובעת הוא 100% והנתבעת זכאית למחצית מזכויות אלו, היינו 50%.

69. העולה מהאמור הוא שחלוקת קצבת הפנסיה של התובע בין הצדדים תניב לכל אחד מהם סך של 6,000 ₪ בקירוב. אם נוסיף על סכום זה את הכנסות כל אחד מהצדדים נגיע לתוצאה כי כל עוד לא פורשת הנתבעת תעמוד לה הכנסה של 20,500 ₪ לחודש בעוד שהכנסת הנתבע תגיע רק כדי מחצית מהסכום ממחצית קצבת הפנסיה ומהכנסותיו מעבודה.

70. ההסדר הקבוע בהוראות חוק יחסי ממון, ובמיוחד בהוראת סעיף 8, בא להעמיד את בני הזוג ביחסי שוויון ולאזן את משאביהם באופן שהתוצאה הסופית תיצור שוויון בין הצדדים.

71. בנסיבות אלה, בהן הנתבעת בוחרת לדחות את מועד פרישתה מעבודה למועד לא צפוי, למרות זכאותה לעשות כן זה מכבר, בהן לנתבע אין כל השפעה על קבלת החלטה זו ואימתי תארע בעתיד, ובהן אי התחשבות בפנסיה הרעיונית של הנתבעת תוביל לתוצאה לא שוויונית בה הכנסתה בתוספת למחצית מקצבת הפנסיה של התובע תהיה כפולה משלו, ועל מנת לשאוף לתוצאה צודקת והוגנת ובכדי לערוך איזון במועדי הפרישה הלא שוויוניים, מצאתי לקבל את הצעת התובע לחישוב הפנסיה הרעיונית של הנתבעת ולהורות כי המומחה יערוך תחשיב רעיוני של חלקו של התובע בפנסיית הנתבעת לו הייתה פורשת במועד הקובע, ולקזז מחלקה של הנתבעת בפנסיה המוקדמת של התובע את חלקו של התובע בפנסיה הרעיונית שלה [ראו לעניין זה פסק דיני בתמ"ש (י-ם) 30831-03-12 א.ה נ' ה (פורסם בנבו, 27.9.14); וכן תמ"ש (ת"א) 48482/07 ש.מ נ' א.מ (פורסם בנבו, 30.11.11); תמ"ש (נצ') 55595-02-12 ח.נ נ' ד.נ (פורסם בנבו, 3.3.13)].

72. העולה מהאמור הוא כי על המומחה יהיה להעריך את שווי הגמלה שהייתה משולמת לנתבעת לו הייתה יוצאת לפנסיה במועד הקובע (3.6.13) ויקזז את חלקו של התובע מתקבולי הפנסיה הרעיונית של הנתבעת מהסך הנזקף לנתבעת מכספי הפנסיה של התובע.

1. אשר על כן, באשר לתמ"ש 4215-12-13 הריני מורה כדלקמן:

• א. כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה (בהתאם למתווה שפורט בסעיפים 71-72 לפסק הדין) שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום נישואיהם או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד ליום למועד הקובע (3.6.13) בהגיע מועד מימושן. כמו כן, הנני קובעת כי כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מן הכספים שנצברו על ידי הצד השני בתקופה שמיום נישואיהם ועד למועד הקובע בחסכונות בבנקים, בחברות ביטוח ובכל גוף פיננסי אחר, וזאת, במועד פירעונם.

• ב. במסת איזון המשאבים יובאו בחשבון סך של 92,500 דולר קנדי שהפקידה הנתבעת בחשבונותיה, אולם תוחרג ההלוואה שנטל התובע עבור הוצאות שהותו בארה"ב (כמפורט בסעיפים 49 ו- 57 לפסק הדין).

• ג. על הצדדים לערוך ביניהם התחשבנות כוללת לאיזון משאבים בהתאם לעקרונות ולקביעות בפסק דין זה. אם לא יעלה בידיהם לעשות כן באופן עצמאי יהיה על צד מעונין לעתור בתובענה לביצוע פסק דין.

פירוק שיתוף בבית

1. הצדדים מסכימים כיום כי יש לפרק את השיתוף בבית באמצעות מכר (וכעולה מדיון ההוכחות מסכימים הם אף למינוי מתווך, עמ' 27, ש' 19-20 לפרוטוקול). ברם, הצדדים חלוקים  באשר לשאלה האם יש לנסות למכור אותו באופן עצמאי או שמא למנות כונס נכסים (שאף על זהותו הם חלוקים), וכן האם יש תחילה להסדיר את חריגות הבניה בבית עובר למכירתו או למכור אותו במצבו הנוכחי.

1. לפי חוות דעת השמאי מיום 9.7.15 (נספח א' לתצהיר התובע מיום 31.3.16) ערכו של הבית נכון למועד עריכת השומה נאמד בסך של 1,400,000 ₪. היה ויתקבל היתר בניה, יעלה הערך לסך של 1,440,000 ₪ (קרי, תוספת של 40,000 ₪).

לטענת התובע, יש למכור הבית כמות שהוא, באמצעות כונס נכסים (בא כוחו), וזאת בשל העדר כדאיות כלכלית בהסדרת היתר הבניה.

לטענת הנתבעת, יש להסדיר היתר הבניה בטרם יימכר הבית, וכן יש למצות תחילה ניסיון מכירה עצמאי ע"י הצדדים למשך חצי שנה. היה ולא יעלה בידם למכור את הבית באופן עצמאי, או אז ניתן יהיה לשיטתה למנות כונסי נכסים (באי כח הצדדים גם יחד).

1. בשים לב למשך הזמן (הרב שחלף) מעת עתירת התובע לפירוק השיתוף בבית (חודש 10/13) ועד כה, במהלכו לא השכילו הצדדים לפתור את המחלוקות ביניהם בעניין זה בהסכמה, ולאור הפער הנמוך בין תמורת מכר הבית לאחר הוצאת היתר הבניה (שעלות הוצאתו מתחילה על פי הערכת השמאי בסך של 13,500 ₪) לבין תמורת המכירה ללא הוצאת ההיתר (26,500=40,000-13,500), סך מוערך של 13,250 ₪ לכל אחד מהצדדים, מצאתי לדחות את טענות הנתבעת לפיה יש להורות על מכירת הבית אך לאחר הסדרת היתר הבנייה.

77. היות והצדדים הסכימו על מינוי מתווך לדירה, ולאור הודעת הנתבעת מיום 8.8.16 בה עדכנה כי נמצאו קונים פוטנציאליים לדירה סבורני כי על מנת לצמצם לצדדים את העלויות הכרוכות במכירה יש לאפשר להם תחילה לפרק את השיתוף בבית בכוחות עצמם. עם זאת, בשים לב למשך הזמן הארוך שחלף למן הגשת התביעה וחוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים עד כה, מצאתי לתחום את התקופה בה ינסו למכר את הבית בכוחות עצמם למשך 60 יום בלבד, אלא אם כן יאריכו אותה בהסכמה.

אעיר כבר בעת הזו, כי איני מוצאת מקום למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים על זכויות הצדדים בבית לשם ביצוע פירוק השיתוף וככל שיש מקום למנות כונס נכסים הרי שיש למנות כונס נכסים "חיצוני" שאינו בא כוח מי מהצדדים. מינוי שני כונסי נכסים מזמן תקלות המקשות על הליך הכינוס וכן לגישתי, כונס נכסים המייצג מי מבעלי הדין עלול להימצא בניגוד עניינים בין תפקידו כבא כוח צד לבין תפקידו ככונס נכסים.

78. אשר על כן אני קובעת כי יפורק השיתוף בבית המצוי ברח' XXX בדרך של מכירה בשוק החופשי למרבה במחיר וחלוקת הפדיון לאחר סילוק המשכנתא והוצאות המכר באופן שווה בין הצדדים.

המכירה תתבצע בהקדם האפשרי. הצדדים בעצמם ינסו למכור את הבית, ואם לא יצליחו לחתום על חוזה מכר תוך 60 יום מהיום, אזי יעתור הצד המעוניין בכך בתובענה לביצוע פסק דין בה ימונה עורך דין, שאיננו מבין ב"כ הצדדים, ככונס נכסים לשם ביצוע המכר.

דמי שימוש

1. במסגרת תביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בעד השימוש הייחודי שהיא עושה בבית, הנאמד על ידו בסך 8,000 ₪ לחודש החל מחודש 8/12  (אז עזב את הבית) ועד למכר הבית למעשה (ס' 8 לתביעתו).

הנתבעת טוענת לדחיית ראש תביעה זה לדמי שימוש ראויים ממספר טעמים. ראשית, התביעה לוקה בחוסר תום לב מצד התובע, שכן בחודש 08/12 שהה התובע בלימודים בחו"ל, בהסכמת הצדדים, תוך שהבטיח כי ישוב להתגורר בדירה בסמסטר השני, ואך בחודש 01/13 יידע אותה כי ברצונו להיפרד. שנית, לפי ההלכה הפסוקה אין לחייב את בן הזוג שנותר להתגורר בדירה ונשא בעול המשפחה בדמי שימוש ראויים לבן הזוג שעזב את הדירה. שלישית, טענה כי מעת עזיבת התובע לארה"ב ועד היום, עת מבקר הוא בישראל,  עושה הוא מנהג בעלים בדירה ומשכך יש לדחות תביעתו לדמי שימוש ראויים. כן טענה הנתבעת בחקירתה כי שווי השימוש בבית הוא לכל היותר 5,000 ₪.

80. אמנם הנתבעת לא טענה לכך, ואולם ראשית מצאתי לעמוד על הפגמים הדיוניים שנפלו בעתירת התובע לסעד של דמי שימוש ראויים. תובענה לשכר דירה ראוי הינה מעצם טיבה וטבעה תובענה כספית בה עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום סך כספי. תקנה 16 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד- 1984 קובעת כדלקמן: "היתה התביעה לסכום כסף, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע במדויק". בעניינו, התובענה הוכתרה על ידי התובע "פירוק שיתוף לרבות תשלום דמי שימוש", ולא הוכתרה על ידי כתובענה כספית, לא פורט שוויה כנדרש ולא שולמה אגרה מתאימה להליך הנדון. די בכך היה כדי למחוק ראש תביעה זה.

כפי שאראה להלן, גם לגופו של עניין מצאתי לדחות את עתירת התובע לתשלום דמי שימוש ראויים.

81. דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין נפסקים מכח סעיפים 31 ו - 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. מקור נוסף לזכות לדמי שימוש ראויים נמצא בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). [ראו: ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (פורסם בנבו, 20.1.93) (להלן: "עניין זרקא")]. מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין "החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט". [ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778 (1999) (להלן – "עניין זידאני"); דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח – 1998, בעמ' 432].
82. הדין הנוהג באשר לפסיקת דמי שימוש ראויים הוא כפסיקת בית המשפט העליון בעניין זרקא שם נקבע: "חובה זו (אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים" (פסקה 6 לפסק הדין). אמנם על הלכה זו נמתחה ביקורת רבה, הן בפסיקת בתי המשפט והן בספרות [ראו לדוגמא: עניין זידאני; תמ"ש (ת"א) 73931/98 קיסרי נ' קיסרי (פורסם בנבו, 5.7.00)]. ברם, עדיין ההלכה הנוהגת היא כפי שנקבע בעניין זרקא [ראו: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 9.4.06); ע"מ (תל-אביב-יפו) 1165/04 א.ז. נ' ע.ז. (פורסם בנבו, 22.9.05)].

83. בהתאם להלכת זרקא, נפסק כי ככלל בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. מחד, אין לכפות על בן הזוג להמשיך לגור בכפיפה אחת עם בן הזוג האחר, מאידך אין משמעות הדבר כי בהכרח הופך בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה כשוכר בעל כורחו [ע"מ (מחוזי י-ם) 320/02 עפל רפאלי נ' עפל (פורסם בנבו,10.02); ע"מ (מחוזי - חיפה) 363/06 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 8.2.07). יחד עם האמור נפסק גם כי "העובדה שעקב סכסוך עוזב אחד מבני הזוג את דירת המגורים - אפילו מרצונו - אינה מעידה כשלעצמה כי הוא מוותר על זכויותיו הקנייניות בדירה, ובכלל זאת הזכות ל"שכר ראוי עבור השימוש" [בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 9.4.2006)], וכי: "אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו מעתה ועד עולם" [בר"ע 9126/05 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.06)]. הפתרון שנמצא הוא "הדרך המעשית לטפל בשינוי קבע של המצב הוא על ידי פירוק שיתוף" [בע"מ 9881/05, שם בפסקה ה']. השאלה מהו המועד שממנו ואילך יהיה זכאי תובע לדמי שימוש ראויים נותרה לשיקול דעת בית המשפט. בתי המשפט נמנעו מלקבוע מסמרות בעניין וההכרעה נעשית בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו.

84. בשורה של פסק דין נקבע כי משהוכח שההסכמה שהייתה בשעתו שוב אינה קיימת, לא יהיה בעזיבה ההיסטורית של בן הזוג כדי לשלול ממנו דמי שימוש בתקופה מאוחרת יותר. באשר למועד תחילת החיוב, ככלל לא יוקדם זה מעת שבא הגילוי בדבר העדר הסכמה או ויתור, והכל לפי נסיבותיו של כל מקרה. תביעה לפירוק שיתוף מלמדת על העדר הסכמה לשימוש בלעדי של שותף מסוים בנכס, והיא גם דרך המלך לבקש את דמי השימוש הראויים עבור ההנאה שצמחה באין הסכמה. שכן "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים" [עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (21.4.13)].

ברוח דומה נפסק כי "הגשת התביעה לפירוק השיתוף היא ביטוי ראוי ומוצדק לרצונו של בן הזוג להפסיק את מגורי החינם" [עמ"ש (מחוזי חיפה) 29522-05-13 מ.ח.ל. נ' ל.א. [פורסם בנבו] (9.3.13)]. 

85. ככלל, לא יקדם החיוב בדמי שימוש ראויים ממועד מתן החלטה על פירוק השיתוף [ראו: עמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני, (פורסם בנבו, 28.4.13) כב' השופט שנלר בעמ' 18], אלא אם מתברר כי צד אחד מעכב מתן החלטה כזו. במקרה כזה מועד החיוב יהא מהמועד הסביר בו היה מבוצע פירוק השיתוף, אלמלא העיכוב שנגרם בגין השותף המתגורר בדירה.

86. יחד עם האמור יש להביא בחשבון גם את התהליך הנדרש ליישום וביצוע ההחלטה לפירוק השיתוף, שהרי בכל מצב היה התהליך אורך זמן, והובעה הדעה בפסיקה כי במשך זמן זה יתכן ולא יהיה מקום לחייב את השותף שעושה שימוש ייחודי בדירה בתשלום דמי שימוש ראויים. באחת הפרשיות גם הובעה הדעה כי "אם הוחלט כי עם הגשת התביעה לדמי שכירות ראויים יש לפסוק אותם, הרי ניתן לשקול מועד סביר לאחר הגשת כתב התביעה, בהתאם לנסיבות, על מנת לאפשר לבן הזוג להערך (כמו למצוא דירה קטנה יותר למגוריו)" (דברי כב' השופטת ש' שטמר בעמ"ש (חיפה) 29522-05-13,שם).

87. כן הובהר בפסיקה כי "...הזכות לשכר ראוי אינה - כפי שמשתמע מהבקשה - ערוץ פיצוי, או שמא סנקציה, כלפי שותף המעכב את פירוק השיתוף. אם סבור שותף כי נגרם לו נזק כתוצאה מעיכוב בלתי מוצדק של פירוק השיתוף, פתוחות בפניו אפשרויות משפטיות אחרות" [בע"מ 956/07 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו, 25.4.2007)].

88. בהגשת התביעה לפירוק שיתוף יש לראות אי הסכמה מצד התובע להמשך שימוש בלעדי של הנתבעת בבית. בענייננו אין מחלוקת למעשה שהנתבעת לא מנעה מהתובע להתגורר בבית, וכי ההחלטה לשוב לארה"ב להמשך לימודיו בתום חופשת הסמסטר הראשון, בניגוד להסכמתם המקורית, הייתה פרי רצונו הבלעדי של התובע להיפרד מהנתבעת. הנה כי כן, התובע הוא שבחר להתגורר במקום אחר והנתבעת לא מנעה ממנו לשוב ולהתגורר בבית.

89. הלכה היא שסידור גט בין צדדים יוצר למעשה מניעה אובייקטיבית לעשיית שימוש משותף בדירת המגורים ומקים חיוב בדמי שימוש: "לסיכום: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש", כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף" ([בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 22.10.06) פסקה י"א לפסק הדין; ראו גם: תמ"ש (נצ') 4550/07 נ.א. נ' א.א. (פורסם בנבו,29.3.11)].

הנתבעת אמנם הודתה בחקירתה כי סירבה להתגרש עד לשלהי חודש 5/16 (עמ' 22 שורות 10-11), קרי שלוש וחצי שנים בקירוב לאחר שהודיע לה התובע אודות רצונו בפירוד. לו הייתה הנתבעת משתפת פעולה עם הגירושין, הייתה נוצרת לתובע מניעות להתגורר בדירה, שתוצאתה חיוב בדמי שימוש.  ברם, לא הוכח על ידי התובע אימתי עתר בתובענה לגירושין לבית הדין ומשך איזו תקופה נמנעו הגירושין בעטיה של הנתבעת. ודוק. בחקירתו העיד התובע כי בחודש 1/13 כלל לא דיבר על גירושין, וגם לא בקיץ שלאחר מכן (עמ' 16 שורה 25 לפרוטוקול).

90. מקום ששותף מסכל את ביצוע הפירוק או מעכבו, לא תשמע הגנתו מפני חובתו בדמי שימוש ראויים. מסקנה זו נובעת גם מעקרון תום הלב החל על כל הפעלת זכות במקרקעין [השוו: ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה, פ"ד לז(4) 737]. אכן הנתבעת לא סייעה לקידום הפירוק בבית, וזאת בלשון המעטה, וכך למשל לא שיתפה פעולה בנושא השמאות משך שנה בקירוב (עמ' 27, ש' 21 ואילך לפרוטוקול), אך התנהלות התובע במהלך השנים לא תרמה אף היא לפירוק מהיר ותכליתי של השיתוף. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי אין להפריד את מכירת הבית מחלוקת יתר רכוש הצדדים (סעיף 6). בדיון קדה"מ הסכימו הצדדים כנזכר למנות שמאי להערכת שווי הבית אך לא הסכימו על פירוק השיתוף בו. משך השנים, בהן התארך עוד ועוד ניהול ההליכים שאוחדו (מטעמים שונים וגם בעטיו של התובע השוהה בארה"ב וחוסר יכולתו להגיע ארצה לדיונים, ועיכוב מטעמו בהעברת מסמכים למומחה), במהלכן לא עתר בבקשה למתן החלטה לפירוק שיתוף בנפרד מהכרעה ביתר המחלוקות שבין הצדדים.

1. מצאתי טעם בטענות הנתבעת כי עתירת התובע לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים כבר מחודש 8/12 נגועה בחוסר תום לב. התובע יצא את הבית ביום 27.8.12 ושם פעמיו ללימודים למשך סמסטר אחד בניו יורק. משך תקופה זו המתינה הנתבעת לשובו כמתוכנן, ורק לאחריה, במהלך חודש 1/13 הופתעה לשמוע על אודות רצונו להיפרד. מהלך חודש 1/13 ועד לשובו לניו יורק עוד שהה התובע ועשה שימוש יחד עם הנתבעת בבית. בהקשר זה יצוין כי התובע המשיך לעשות שימוש מסוים בבית גם לאחר מכן, כאשר המשיך להחזיק בו משרד המצוי בקומת המרתף, בו אף ביקר סמוך למועד דיון ההוכחות (עמ' 9, ש' 19-20; עמ' 18, ש' 10-11, 16-19 לפרוטוקול).

1. חרף פרק הזמן הארוך שבו עשתה הנתבעת שימוש ייחודי בבית, בנסיבות דלעיל מצאתי לדחות את עתירת התובע לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים.

1. עם זאת, כמי שהשתמשה בבית לבדה חייבת כמובן הנתבעת בכל התשלומים הקשורים באחזקתו, לרבות תשלום הארנונה, החל מיום 1.2.13 ועד מועד פירוק השיתוף בפועל או עד מועד עזיבתה את הדירה, לפי המאוחר.

אשר לחוב הארנונה שנצבר לחובת הצדדים עובר למועד הפירוד, 1.2.13, הרי שהם חייבים בו במשותף.

אדגיש בהקשר זה כי הגם שהסכימו הצדדים על מועד הקרע ביום 3.6.13, מועד הפרדת חשבונות הבנק, מצאתי שחיוב התובע בתשלומי הארנונה שעה שכבר לא עשה שימוש בבית וגמר אומר להיפרד מהנתבעת בחודש 1/13, ומקום שפירוק השיתוף התעכב משך תקופה כה ארוכה יהיה בלתי הוגן.

1. סיכומו של דבר באשר לתמ"ש 5635-10-13 מתקבלת התובענה לפירוק שיתוף ונדחית התובענה לדמי שימוש ראויים.

1. בנסיבות העניין, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ודרך ניהול הצדדים את ההליך, מצאתי שלא ליתן צו להוצאות.

ניתן היום,  כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.