פס"ד בתביעה להשבת תשלום על חשבון אירוע שבוטל בשל הקורונה

לפניי תביעה כספית להשבת סך של 5,000 ₪ ששילם התובע לנתבעת על חשבון אירוע חתונה שלא התקיים בתקופת הסגר שהוכרז בגין הקורונה.

בכתב התביעה טען התובע כי ביקש לחתן את בתו ולפיכך פנה יחד עם אבי החתן המיועד אל הנתבעת בבקשה לערוך את האירוע ביום 24.3.2020. ההזמנה בוצעה ביום 22.1.2020 כאשר באותו מעמד שילמו כל אחד מהם מקדמה בסך של 5,000 ₪ וביחד סך של 10,000 ₪. לדבריו, לאור מגיפת הקורונה והצווים שניתנו על ידי ממשלת ישראל, לא ניתן היה לקיים את האירוע וזה בוטל על ידי הנתבעת מסיבות מובנות. התובע פנה מספר פעמים אל הנתבעת בבקשה להשבת הסכום ששילם בסך של 5,000 ₪, אך זו סירבה ומכאן התביעה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע ואבי החתן חתמו על ההסכם מרצונם החופשי מתוך ידיעה ברורה והסכמה מלאה על תנאי התשלום ועל דמי הביטול. בגוף ההזמנה הוסכם והוסבר באופן חד משמעי כי אם יבוטל האירוע, יחובו המזמינים ביחד ולחוד בדמי ביטול בשיעור של 70% מערכו. זאת, במידה שלא יימכר האולם המוזמן לאירוע זהה במחירו וגודלו. בעקבות משבר הקורונה, הוטלו מגבלות כבדות על הפעילות במשק ובכלל זאת נאסרה כליל פעילותה של הנתבעת לתקופה מסויימת. כמו כן, העיר בני ברק בו פועל העסק הוכרזה כאזור מוגבל. מדובר במגבלות אשר אינן תלויות או קשורות בנתבעת או שהיו צפויות על ידה והן מחייבות כאמור את שני הצדדים להסכם לנהוג על פיהן. לטענתה, התובע הוא שבחר מרצונו לבטל את החוזה באופן חד צדדי ובחוסר תום לב שכן לנתבעת הייתה ציפייה סבירה ולגיטימית שהאירוע יידחה עד למועד שיתאפשר לקיימו. עוד נטען כי התובע ידע שביום 14.6.2020 אמורות להיכנס לתוקף הקלות בתחום הפעילות של הנתבעת באופן שיתיר לה לחזור ולקיים את פעילותה לרבות הפקת וקיום אירועים. הנתבעת הוסיפה כי המגבלות שהוטלו בגין נגיף הקורונה הינן זמניות ולפיכך אינן נחשבות לאירוע מסכל. זאת, במיוחד כאשר התובע פעל לביטול האירוע ובחר לקיים אותו שלא באמצעותה. הנתבעת ביקשה לבוא לקראת התובע ואף הציעה חלופות לקיום אירוע במועד אחר, אולם התובע דחה הצעה זו. לדבריה, היא הייתה זכאית לגבות דמי ביטול בשיעור של 70% אך בחרה להימנע מכך לפנים משורת הדין. עוד טענה הנתבעת כי על התובע לפצותה בגין הנזקים הרבים שנגרמו לה עקב הביטול. התקנות פורסמו באמצע חודש מרץ ובמועד זה כבר התקשרה עם ספקים לאירוע המיועד ושילמה משכורות, ארנונה, חשמל, ביטוחים וכל הנדרש כדי לשמור על תחזוקה שוטפת של האולם ולצורך קיום האירוע במועדו. המקדמה ששולמה הינה סכום סביר למול היקף הנזק שנגרם לה בגין ביטול האירוע וביחס לתמורה שהייתה אמורה להתקבל אצלה מהאירוע.

בדיון שהתקיים שמעתי את הצדדים. התובע הסביר כי מבחינתו במועד האירוע יכול היה להגיע לאירוע החתונה עם 10 אנשים, אלא שאולם האירועים של הנתבעת היה סגור. הוא הסביר כי מדובר במשפחה חרדית. הם פנו אל הרב אשר אמר כי יש לקיים את אירוע החתונה בכל מקרה במועד כמתוכנן. האירוע התקיים בסופו של דבר בבית פרטי והתובע אף נשא בהוצאות בסך של 20,000 ₪ כדי לקיימו. לדבריו, בעל האולם הציע לקיים את החתונה במועד חלופי אך הוא לא יכול היה להסכים להצעה זו. מנגד, ציין התובע כי הציע לקיים אצל הנתבעת בעתיד אירוע חתונה של בתו השנייה או אירוע משפחתי אחר או אף להותיר בידיה סך של 1,000 ₪, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה.

נציג הנתבעת הסביר כי בתאריך 10.3.2020 ניתנה הנחייה להוריד את כמות המשתתפים באירוע ל - 100 איש. מתאריך 13.3.2020 הוטל סגר ולא ניתן היה לקיים אירועים. לדבריו, רוב המזמינים דחו את האירועים לתאריכים אחרים בין 14.6 עד 9.7 או שניתנה להם חלופה אחרת. הוא הסביר כי הנתבעת נאלצה משך כל התקופה לשאת בתשלומי ההוצאות הקבועות של המקום כגון שכירות וביטוח. לדבריו, המדינה לא סייעה לבעלי האולמות והם נתבעים על ידי בעלי הנכסים לשלם שכירויות עבור החודשים בהם האולמות היו סגורים. בנוסף, הסביר כי ניתנו על ידו הצעות שונות כגון החזר של 30% מהסכום או מתן זיכוי של 50% לאירוע עתידי שיתקיים בתוך שנה, אך לא הושגה הסכמה. לדבריו, בנסיבות הקיימות מאחר שמדובר בביטול שאינו קשור לנתבעת, נכון כי שני הצדדים יתחלקו בנטל.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפני, החלטתי לקבל את התביעה.