פס"ד בשאלת היחס בין חובת דיווח של עובד סוציאלי החושד כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי לבין חיסיון על מידע המוחלף במסגרת יחסי עובד סוציאלי-מטופל

 המבקשים להצטרף להליך:

1. איגוד הקרימינולוגים הקליניים
ע"י עו"ד ליה פלוס, עו"ד ליאת בכור

2. הסניגוריה הציבורית
ע"י עו"ד דורית נחמני-אלבק, עו"ד נועם גוטמן

פסק דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. מהו היחס בין חובת הדיווח שחלה על עובד סוציאלי שהתעורר אצלו חשד כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, לבין החיסיון הנוגע למידע המוחלף בין העובד הסוציאלי למטופל? במילים אחרות, האם בנסיבות שבהן חלה חובת הדיווח הסטטוטורית החיסיון נסוג ועל העובד הסוציאלי למסור לידי רשויות החקירה מידע ומסמכים בנוסף לדיווח עצמו? כמו כן, מהו ההליך שבו ייבחנו הדברים – האם מסירתם של חומרים נוספים נלווית לחובת הדיווח או שמא עליה להיבחן במסגרת הליך נפרד של בקשה להסרת החיסיון? שאלות עקרוניות אלה, ואחרות הקשורות בהן, הונחו בפנינו במקרה דנן.

המסגרת הנורמטיבית: בין החיסיון הטיפולי לחובת הדיווח

2. בפתח הדברים ראוי להקדים ולהציג את הוראות הדין הנוגעות לחיסיון החל על עבודתו של העובד הסוציאלי, כמו גם לחובות הדיווח המוטלות עליו.

3. סעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה), שהוסף בה בשנת 1996 כתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק העובדים הסוציאליים), מכיר בחיסיון סטטוטורי החל על מערכת היחסים בין עובד סוציאלי למי שמטופל על-ידו. וכך מורה סעיף זה:

"(א) עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה.