פס"ד בשאלה אם נכרת הסכם בפקס או בעל פה, מסמך בכתב ובחינת שאלת השתק שיפוט הדדי

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ:

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב - יפו (כב' השופט ארז שני), מיום 6.7.17 (תמ"ש 18846-01-16), אשר קיבל את תביעת המשיבה, וקבע כי המשיבה זכאית לאכיפת הסכם מכר שנכרת בינה לבין המערערת ביום 26.3.05 (להלן: הסכם המכר) למכירת מקרקעין המצויים ....... ליד מתחם המרכז הרפואי ע"ש "שיבא" בתל השומר ברמת גן (להלן: המקרקעין או הקרקע) ובהתאם זכאית היא לרשום הערת אזהרה, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות בסך 65,000 ₪.

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים:

2. המשיבה הינה אמו של בעלה לשעבר של המערערת (להלן: הבן).

בשנת 2002 רכשה המערערת את המקרקעין, חלקת קרקע חקלאית אשר נרשמה ע"ש המערערת, וכאשר המשיבה טענה כי המקרקעין נרכשו יחד על ידי המערערת והבן (להלן: בני הזוג), ובמשותף יחד עם בנה האחר של המשיבה ורעייתו, אולם הסכם הרכישה והרישום בוצע ע"ש המערערת וגיסתה (דהיינו הנשים), כאשר מדובר ברכישה של 400 מ"ר, מחצית ע"ש כל אחת מהן.

במהלך שנת 2004 עזבו בני הזוג את ישראל ועברו להתגורר בארה"ב. 

3. לטענת המשיבה, בשנת 2005 החליטו בני הזוג למכור את המקרקעין בשל מצוקה כלכלית וכאשר הבן פנה אליה על מנת למצוא רוכש למקרקעין. אזי הציעה המשיבה לרכוש בעצמה את הזכויות תמורת 95,000 דולר, מחיר שהיה גבוה ממחיר השוק.

לטענתה, מספר ימים לאחר מכן היא קיבלה את הסכם המכר חתום על ידי המערערת הנושא את התאריך 26.3.05, לו צרפה את חתימתה. בהתאם, ביום 31.3.05, העבירה הקונה לחשבון המשותף של בני הזוג את הסך של 95,000 דולר.

בהסכם המכר שכותרתו "הסכם מקרקעין" הצדדים הינם המערערת והמשיבה, וכאשר "המוכר", היא המערערת, מצהירה כי הינה הבעלים וברצונה למכור ל"קונה", היא המשיבה, את כל  הזכויות, תוך הצהרה כי המקרקעין נקיים מכל חוב או זכות צד שלישי. כך הוסף במבוא "חשוב מאוד: הקונה רשאי להעביר את הזכויות באדמה בכל עת שיחפוץ ולא רק בסמוך לחתימת חוזה זה", וכאשר בהמשך, לאחר סעיף הקישור כי המבוא מהווה חלק בלתי נפרד, מופיע סעיף 2, כדלקמן: "תמורת התחייבויות המוכר בהסכם זה ישלם הקונה למוכר סכום של 0 (אפס) שקלים", לאחר מכן מופיעות חתימות הצדדים.

לטענת המשיבה, הוסיפה חתימתה ופנתה למערערת על מנת לקבל הסכם מתוקן אשר ישקף את המוסכם, דהיינו התשלום ולא כפי שנוסח העברה ללא תמורה, ובנוסף ייפוי כוח לצורך העברת הזכויות, אולם בקשותיה לא נענו. מאחר ונתנה אמון מלא בבני הזוג לא דאגה, לרבות מאחר ומדובר בהסכם המנוסח בלשון משפטית.

כעבור שנה וחצי לערך ממועד המכירה החליטו בני הזוג להתגרש. המשיבה טענה כי במסגרת דיון בין בני הזוג בבית המשפט לענייני משפחה המערערת הצהירה שאכן העבירה את זכויותיה במקרקעין אליה.

בנוסף, טענה המשיבה, כי בחודש אוקטובר 2015, במסגרת התקשרות בהסכם קומבינציה של יתר בעלי הזכויות במקרקעין, הובהר כי על מנת להצטרף לעסקה עליה להיות רשומה כבעלת הזכויות, וכי חרף האמור המערערת לא הסכימה לרשום את הזכויות על שמה של המשיבה.

4. משכך הגישה הקונה-המשיבה, ביום 11.1.16, את תביעתה למתן פסק דין הצהרתי כי היא בעלת הזכויות במקרקעין.

בטענותיה בפני בית משפט קמא התייחסה המשיבה לחוות דעת מומחית להשוואת כתב יד, הגב' איה שוחט (להלן: המומחית) שמונתה ע"י בית משפט לצורך השוואת חתימת המוכרת-המערערת בהסכם המכר, לחתימות אחרות שלה, זאת לאור טענתה של המערערת כי חתימתה זויפה, וכאשר המומחית קבעה כי חתימת המערערת על הסכם המכר אינה חתימתה. לטענת המשיבה לא הוצג בפני המומחית כל מסמך מקורי להשוואה, וכן טענה, כי לא מן הנמנע שבחלוף 11 שנים יתכן וחתימתה של המערערת השתנתה, דבר שגרם להטעיית המומחית.

עוד הדגישה המשיבה, כי לא בכדי מי שניסח את הסכם המכר ידע על ההבדל בין עסקה בתמורה ושלא בתמורה, בין בני משפחה, וכאשר המערערת אכן עבדה כעורכת דין.