פס"ד בעתירה נגד החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה אשר אישרה תוכנית להקמת חוות טורבינות רוח באזור יער יתיר

1. זהו פסק דין, בשתי עתירות שאוחדו, ואשר במסגרתן מבוקש לבטל החלטה לדחות עררים שהגישו העותרות, על החלטה לאשר הקמת טורבינות רוח ביער יתיר. הוחלט לדחות את העתירות, כמפורט להלן.

2. העתירות המאוחדות תוקפות את החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן: "ועדת המשנה לעררים") מיום 19.5.20, העוסקת בעררים על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז דרום (להלן: "הוועדה המחוזית") מיום 23.7.19, לאשר את תכנית 699-0272872 טורבינות רוח ביתיר, שעניינה הקמת חוות טורבינות רוח להפקת חשמל בקצה הצפון-מזרחי של יער יתיר (להלן: "התכנית").

בהחלטת ועדת המשנה לעררים הוחלט לדחות את העררים שהגישו העותרים, על אישור התכנית בוועדה המחוזית (ולקבל בחלקו את הערר שהגישה רשות הטבע והגנים). כמו כן תוקפות העתירות את החלטת הוועדה לתכנון עניינים עקרוניים (ולנת"ע), לאשר את התכנית על פי תמ"א 35, על פי תמ"א 22 ועל פי התוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.

3. העותרת בעת"מ 73098-06-20 היא אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ ביישוב שני ליבנה.

העותרים בעת"מ 4977-07-20 הם ועד מקומי הר עמשא והר עמשא כפר שיתופי להתיישבות חקלאית.

המשיבות לעתירות הן: המועצה הארצית לתכנון ולבניה, בשבתה כוועדת משנה לעררים ובשבתה כולנת"ע; הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז דרום; רשות מקרקעי ישראל ובעלת הקרקע מושא התכנית; משרד האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, אשר היו מעורבים בהליכי התכנון, וצורפו לעתירה על פי הוראות סעיף 6(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (כל אלה מיוצגים על ידי פרקליטות מחוז דרום – אזרחי, ויקראו יחד להלן גם: "המשיבה"); היזמים ומגישי התכנית: שותפות "כרמי הרוח", מושב כרמל ומושב בית יתיר (להלן יחד גם "היזם"; הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תמר והמועצה האזורית תמר – שבשטחה עתיד להיות שטח התכנית (כיום בשטח המועצה האזורית הר חברון) – שהגישו גם הן ערר נגד התכנית למשיבה, ערר אשר נדחה; ורשות הטבע והגנים הלאומיים.

4. במדינת ישראל בדומה למדינות רבות אחרות, גוברת ההכרה כי דלקים פוסיליים הם משאבים מתכלים, ועל כן יש למצוא חלופות להפקת אנרגיה כדוגמת אנרגיות מתחדשות. אחד המקורות המתחדשים לייצור חשמל הוא אנרגיית רוח. לטורבינות רוח יש יתרונות בייצור חשמל כגון: הקטנת התלות בדלקים פוסיליים, שיפור הביטחון האנרגטי, גיוון מקורות הייצור, עלות נמוכה של הפקת אנרגיית רוח בהשוואה לאנרגיות חלופיות אחרות, משאב שאינו מתכלה ואינו גורם לזיהום סביבתי, זמינות לאורך כל שעות היממה, ייצור חשמל ללא כל זיהום וצריכת מים ותפיסת שטח קטנה המאפשרת שימוש יעיל יותר בקרקע. לשימוש באנרגיית באמצעות מתקנים המתנשאים לגובה עלולים להתלוות חסרונות, כגון: הפרעות לבטיחות טיסה ולפעילות מערכת הביטחון, פגיעה בבעלי כנף, השפעות בריאותיות, אי שמירת מרחק מספיק מאזורי פיתוח או מאזורים המיועדים לפיתוח ופגיעה בנוף. כפי שנקבע בבג"ץ 963/19 לשם נ' ממשלת ישראל (23.6.19), בפסקה 36, במסגרת הליך תכנונו של מיזם להפקת אנרגיית רוח יש לבחון את האינטרסים המתנגשים, ולבצע את האיזונים הנדרשים.

במסמך מדיניות בנושא יעדי משק האנרגיה לשנת 2030, נקבעו יעדים של 13% ייצור מאנרגיה מתחדשת עד שנת 2025, ו-17% ייצור מאנרגיה מתחדשת עד שנת 2030. בחודש אוקטובר 2014 החליטה ממשלת ישראל לקבוע מכסה של 730 מגה-ואט לייצור חשמל מאנרגיית רוח, עד שנת 2020.

נוכח יעדים מנחים אלו וקודמיהם הוכן מסמך "מדיניות לקידום תוכניות להקמת טורבינות רוח", ובעקבותיו אושרה תכנית מתאר ארצית לטורבינות רוח – תמ"א 10/ד/12 בחודש אוגוסט 2014, היא תכנית המתאר הארצית התקפה והמחייבת כיום לעניין טורבינות רוח, והיא חלק מתמ"א 10 המאגדת את תוכניות המתאר הארציות החלקיות לתחנות כוח ורשת חשמל. מטרתה של תמ"א 10/ד/12 היא: "לקבוע הנחיות להכנת תכניות ולמתן היתרים להקמת טורבינות רוח על מנת לעודד את ניצול אנרגיית הרוח כמקור של אנרגיה מתחדשת לצורך ייצור חשמל. זאת, תוך מזעור הפגיעה בשטחים הפתוחים, באיכות הסביבה, הנוף, האקולוגיה והמורשת, ובמגמה לפשט ולייעל את תהליכי תכנונן".