אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בערעור שעניינו ביטול הסכמה דיונית לצורך בירור רצון המצווה

פס"ד בערעור שעניינו ביטול הסכמה דיונית לצורך בירור רצון המצווה

תאריך פרסום : 31/08/2020 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
5512-11-19
19/08/2020
בפני השופט:
1. סגן הנשיא שאול שוחט - אב"ד
2. עינת רביד
3. נפתלי שילה


- נגד -
מערערת:
ח' ט'
עו"ד שמואל מורן
משיב:
נ' ג' א'
עו"ד בצלאל הוכמן
פסק דין
 

 

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד:

 

  1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, כב' סגנית הנשיא הש' מירה דהן, מיום 18.9.19 בת"ע 62178-09-17 ו – 63492-09-17 (להלן: פסק הדין).

 

  1. ביום 9.7.00 חתמו הורי הצדדים, כל אחד בנפרד, על "שטר צוואה נוטוריונית" בו ציוו האחד למשנהו את כל עזבונו "מסוג ו/או מין כל שהוא, ובנוסף לכך, כספים, רכוש, נכסים, ו/או זכויות מסוג או מין כל שהוא, שיגיעו" לבעלותו ו/או שיהיה זכאי להם ברבות ימים, ואשר לא פורט בצוואה וכי אם לא יהיה מי מהם בחיים בשעת מותו של הראשון יהא העיזבון לשני ילדיהם – הצדדים – כך שדירת המגורים שלהם תהא לבת – המערערת – ושאר העיזבון בחלקים שווים לשניהם (להלן: ההורים; האב; האם; המערערת; המשיב). בצוואותיהם הנ"ל הותירו ההורים, כל אחד למשנהו, את החופש לנהוג בעיזבון ובשאר הרכוש, במהלך חייו, כבעלים לכל דבר וכפי שימצא לנכון כמו גם את הזכות "לשנות ו/או להוסיף לצוואה זו תוספת כל שהיא, בעתיד, כפי שאמצא לנכון ולמועיל" (להלן: צוואות 2000).

 

  1. ביום 18.4.04, בעוד בעלה בחיים, עשתה האם צוואה חדשה מתוכה אביא את ההוראות הרלבנטיות לנו כלשונן:

 

"2. צוואתי זו חלה על רכושי המפורט להלן:

א. חלקי בדירה ברחוב ...

ב. כספים מכל מין וסוג שהוא שיש לי בבנק ... סניף ... וסניף ...                   

  1. ראשית אבקש לשלם את הוצאות כבודי האחרון.

א. את החלק שלי בדירה המפורט בסעיף 2א' אני מצווה לבני ... אני מבקשת מבעלי ובתי שיקבלו זאת בהבנה.

ב.  הכספים כמפורט בסעיף 2ב' לעיל יתחלקו 75% לבני ... ו25% לבתי... " (להלן: צוואת האם מ-2004).

 

  1. ביום 20.3.2007 הלך האב לבית עולמו. צוואת 2000 שלו קוימה. ביום 11.9.16 הלכה האם לבית עולמה. רק אז נודע למערערת על צוואת האם מ- 2004 ומשזו הוגשה לקיום התנגדה היא לקיומה בטענות שונות של זיוף, חוסר כשרות והשפעה בלתי הוגנת.

 

  1. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 26.2.2019, הגיעו הצדדים להסכמות אשר אושרו וקיבלו תוקף של החלטה:

"בשלב זה הגענו להסכמות לפיהן, הצדדים מסכימים כי יוגשו סיכומים בשאלה הבאה:

מהו היקף העיזבון אליו מתייחסת צוואת שנת 2004, והאם צוואת שנת 2004 כוללת בתוכה גם רכוש שלא היה בבעלות המנוחה בשנת 2004. ככל שיוחלט שלא - כיצד יחולק רכוש זה. האם על פי הצוואה הקודמת, הראשונה או על פי חוק הירושה.

כמו כן, האם חל על החצי השני של הדירה והחלק הרלוונטי בחשבון הבנק שהיה בבעלות האב, בנסיבות הקיימות הוראות יורש אחר יורש.

לגבי השאלות הנדונות ניתן להסתמך על כל החומר שבתיק ובשים לב להסכמה זו, המתנגדת תחזור בה מטענותיה בדבר השפעה בלתי הוגנת ואי כשירות.

הצדדים מסכימים כי אין צורך בעדויות נוספות, וכל התצהירים הנוספים שהוגשו, יוצאו מן התיק" (להלן: ההסכמה הדיונית).

 

  1. לא יכולה להיות מחלוקת, כי צוואת האם מ- 2004 אינה עולה בקנה אחד, בלשון המעטה, עם צוואות 2000. אין גם מחלוקת, כי האם הייתה חופשיה לעשות צוואה זו בהתאם להיתר שניתן לה לעשות כן בצוואות 2000, כך שאין חשיבות לשאלה אם צוואות 2000 היו צוואות יורש במקום יורש או צוואות יורש אחר יורש (הוראת ס' 42 (ב) סיפא לחוק הירושה לא תתפוס גם אם תפורשנה צוואות 2000 כצוואות יורש אחר יורש משום ההיתר שניתן בהן להוסיף עליהן ו/או לשנותן. ראו לעניין זה ס' 53 לחוק הירושה וע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון (17.11.99)). לכך הסכימה גם המערערת (עמ' 2 ש' 31 – עמ' 3 ש' 2 לפרוט' הערעור). משאלו הם פני הדברים דומה שהמחלוקת היחידה, שבית משפט קמא אף נדרש אליה, היא היקף תחולת צוואת האם מ- 2004 ובלשונו: "האם צוואת שנת 2004 כוללת בתוכה גם רכוש שלא היה בבעלות המנוחה בשנת 2004" (ס' 9 לפסק הדין).

 

לטענת המערערת צוואת האם מ- 2004, שנעשתה לפני מות האב, אינה חלה על חלק העיזבון שתקבל מהאב ככל שימות לפניה ולכן יש לחלק את עזבונו בהתאם להוראות צוואות 2000 בעוד שהמשיב גורס כי צוואת האם מ- 2004 חלה גם חלה על חלק העיזבון של האב הגם שזה לא היה חלק מעיזבונה של האם בעת עשיית הצוואה מ- 2004 שכן עם מות האב לפניה הפך עזבונו להיות, בשעת מותה, חלק מעיזבונה. (ס'34(ג) לפסק הדין).

 

  1. על יסוד ההסכמה הדיונית הגישו הצדדים את סיכומיהם.

בהתייחס לשאלה שבמחלוקת קבע בית משפט קמא, כי צוואת 2004 של האם כוללת גם רכוש שלא היה בבעלותה בעת עשייתה את הצוואה ובכלל זה מה שהיא קיבלה לידיה בהמשך לקיום צוואת 2000 של האב (ס'34(ג) לפסק הדין). לדבריו, מכוח ס' 1 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1955 (להלן: חוק הירושה) הייתה המנוחה, בעת פטירתה, הבעלים בשלמות של כלל הזכויות בדירה ובכספים לאחר שזכתה בהם בהתאם לצוואתו של האב והיא גם ידעה, כי אם הוא לא שינה את צוואתו והוא ילך לעולמו לפניה יהא חלקה בדירה – בשלמות "ומשכך הוראותיה בהתייחס לחלקה בדירה, מתייחסות לחלקה בעת הפטירה – ובמקרה זה בשלמות" (ס' 26,27,29, לפסק הדין).

כפועל יוצא של קביעת בית המשפט זכה המשיב במלוא הזכויות בדירה ובשלשה רבעים מהכספים.

 

  1. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו.

לטענתה כללי הפרשנות בדיני צוואות בתוספת כללי הפרשנות הרגילים שמבוססים על עקרונות תום הלב מחייבים את ביטול צוואת 2004 של המנוחה או לפחות לסייג אותה כך שלא תחול על הרכוש שקיבלה מהאב. לגישתה, כללי הפרשנות מאפשרים פנייה לנסיבות החיצוניות שסבבו את עשיית הצוואה גם כאשר לשון הצוואה ברורה וחד משמעית, מה שלא מתקיים במקרה שלנו. הנסיבות העובדתיות הספציפיות – היות האם, לעת עשיית הצוואה, הבעלים של מחצית הזכויות בדירה כשהמחצית האחרת של בעלה – האב - שהיה עוד בחיים; היות צוואות 2000 צוואות הדדיות מהם עולה כוונה משותפת של שניהם להותיר את מלוא הזכויות בדירה למערערת; ידיעת האם כי לעת עשיית הצוואה לא שינה האב את צוואת 2000 שלו; הידיעה שלה כי בצוואת 2004 שלה היא פוגעת ברצונו של האב – כל אלה, ובתוספת שיקולי צדק, מחייבים לפרש את צוואת 2004 של האם "ככזו שהתייחסה רק לחלקה של המנוחה (האם) בדירה, בעוד שאת חלקו של המנוח (האב) היא מותירה להורשה לפי רצונו כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו שלו, או לחילופין לפרש את הצוואה ככזו שלא חלה על מחצית הזכויות בדירה שהייתה שייכת לבעלה המנוח, ומכאן – תתחלק מחצית זו על פי דיני הירושה".

 

המשיב תמך בפסק דינו של בית משפט קמא ואימץ אותו על כל נימוקיו. לגישתו רצונה של האם ברור ואינו צריך פרשנות. האם ידעה על צוואת 2000 של האב ועל כך שהיא עתידה לקבל את עזבונו אם ילך לבית עולמו לפניה ולכן עת כתבה, כי הצוואה חלה על חלקה בדירה וכי חלק זה היא מצווה למשיב פשיטא שהתכוונה לחלק שיהא שלה לעת פטירתה, בין בשלמות בין מחצית, בהתאם לסדר הפטירות, מה גם שהוראת ס' 51 לחוק הירושה מורה כי הזוכה במנה על פי צוואה זוכה בה כמות שהיא במות המצווה.

 

על החובה לקיים את דברי המת

 

  1. החופש לצוות – יסוד מוסד בדיני צוואות. מהחופש לצוות נגזרת החובה לקיום הציווי – קו יסוד בדיני הזכייה על פי צוואה כמאמר הכתוב "קו היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא לקיים את דברי המת" (ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש פ"ד לב(1) 98, 102). קו יסוד זה - המצווה לקיים את דברי המת – חשיבותו הן בקביעת תוקפה של צוואה הן בפרשנותה. הוא מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מזכותו של אדם לכבוד בחייו ובמותו וכחלק מזכות הקניין שלו (ראו בהקשר זה ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד פ"ד מח(1) 22, 28-29 וכן שאול שוחט "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית, 27-30), מהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי (ע"א 1900/06 טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי פ"ד נ"ג (2) 817) ומקורו במורשת התרבותית שלנו בהיותו עיקרון ידוע של המשפט העברי.

 

  1. מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו". והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו. (ש' ז' חשין המנוח "דמויות מבית המשפט" (תשי"ג), 144).

 

  1. והוא איננו?

המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה.

על מעמדה הרם של החובה לקיים את דברי המת ועל תפקידו של בית המשפט לחתור לקיומם ולמנוע כל פגיעה של בעלי אינטרס בהם, ניתן ללמוד מעמדת שופטי הרוב ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו פ"ד נג(3) 97, אשר ראו לפסול מהלך דיוני ילדי המנוח (הסתלקות, התנגדות לצוואה ובקשה לצו ירושה) שכל כולו נועד לסכל את רצון המנוח לפיו זכאות הילדים תעלה ותבוא אך ורק לאחר מות אשתו ולא לפני כן.

 

על פרשנות הצוואה

 

  1. בענייננו הציב בית משפט קמא, בהסכמת הצדדים, את השאלה הבאה להכרעה: "האם מחצית הדירה ומחצית חשבון הבנק אשר ירשה המנוחה מבעלה יחולקו עפ"י ההוראות שבצוואת המנוחה משנת 2004 או שהם יחולקו עפ"י הוראות צוואת המנוח ועפ"י ההסדרים שקבע לחלוקה לאחר פטירת המנוחה, ובדין יורש אחר יורש".

למקרא השאלה ניתן לסבור כי בסוגיה משפטית עסקינן. ברם ענייננו בסוגיה עובדתית - למה התכוונה האם במילים "חלקי בדירה", עליו החילה את צוואת 2004 שלה (ס' 2 (א) לצוואה) ובמילים "את החלק שלי בדירה המפורט בסעיף 2א' לעיל, אני מצווה לבני" (ס' 4 (א) לצוואה) – האם התכוונה רק לחלקה בדירה, אותה מחצית שהייתה בבעלותה בעת עשיית הצוואה או לזכויות בדירה בשלמות, כולל חלקו של האב שיהיה שלה לעת פטירתה, על פי צוואת 2000 שלו, אם ימות לפניה? ובאשר לכספים "מכל מין וסוג שהוא שיש לי בבנק" (ס'2 (ב) לצוואה) לגביהם הורתה, כי 75% יהיו למשיב והיתרה למערערת (ס'4 (ב) לצוואה) – האם התכוונה, כי החלוקה הלא שוויונית תחול על הכספים שיש לה בבנק בעת עשיית הצוואה או על הכספים שיש ויהיו לה בבנק לעת פטירתה, כולל החלק שתקבל מהאב על פי צוואת 2000 שלו, אם ימות לפניה?

אשר לתוצאה – ככל שיקבע כי האם התכוונה לחלקה בדירה ובכספים, כפי שהיו לעת עשיית הצוואה, המשמעות היא שצוואת 2004 שלה אינה חלה על חלקו של האב בדירה ובכספים, בהם זכתה מכוח צוואת 2000 שלו. על אלה תחול צוואת 2000 שלה ומכוחה תקבל המערערת את חלקה.

 

  1. תהא אשר תהא התשובה לשתי השאלות אין ספק כי הוראות צוואת 2004 של האם סוטות מאומד הדעת המשותף של האב והאם בצוואות 2000, מרצונם המשותף, לפיו לאחר אריכות ימים ושנים של שניהם הדירה בשלמותה תהיה למערערת, כמו גם מחצית מהכספים. האם ידעה זאת. ידעה כי בהוראותיה אלה היא מסכלת את אותו רצון משותף. לא בכדי בקשה היא את סליחת האב והבת, המערערת, אף בקשה שיקבלו את הוראתה בנוגע לדירה בהבנה (ס' 4(א) לצוואה).

 

  1. ומה התשובה?

לא נדע בבטחה.

הצדדים יצאו מאולם בית המשפט (ישיבת יום 26.2.19) וחזרו עם הסכמה, שאותה גבשו, לפיה לא ימשיכו במסכת הראיות בה החלו והשאלה שבמחלוקת, זו שפורטה לעיל ואשר הועמדה לבחינה על ידם, תוכרע על בסיס החומר שהצטבר, עד שלב זה, בתיק. אין מחלוקת שבשאלה שבמחלוקת לא נשמעו ראיות. עיון בפרוט' ההוכחות (החלקי לאור ההסכמה הדיונית) מאותו יום מלמד, כי לא נשאלה אף לא שאלה אחת בהקשר אליה והיחידה שנחקרה (חלקית כאמור) הייתה המערערת, לא המשיב אף לא מי משני עורכי הדין שערכו את הצוואה.

ההכרעה, אפוא, על פי לשון הצוואה, הוראות החוק וכללי חזקות ונטלים.

 

  1. בית משפט קמא השיב וקבע – רגע פטירת המנוח הוא רגע התגבשות מעבר העיזבון ליורשים. בעת פטירתה הייתה האם הבעלים של כל הזכויות בדירה ובכספים. לפי ס' 51(א) לחוק הירושה הזוכה בנכס על פי צוואה זוכה בו כמות שהיה במות המצווה. מאחר שידעה שהיא תזכה בעזבונו של האב אם ילך לפניה (צוואת 2000 של האב) אזי הוראותיה ביחס לדירה (ולכספים) מתייחסות לחלקה בעת פטירתה.

 

במות אדם עובר עזבונו ליורשיו. כך ס' 1 לחוק הירושה. אלא שאין לעיקרון הנפילה המידית, שבא לידי ביטוי בס' 1 הנ"ל, ולא כלום עם היקף העיזבון שנקבע על פי הדינים הכללים ולא על פי הוראות חוק הירושה. כך למשל יכול אדם, לעת פטירתו, להיות הבעלים של נכס מכוח רישום אלא שנכס זה לא יהיה חלק מעיזבונו משום שהתחייב בהתחייבות כדין, טרם פטירתו, להוציאו ממנו. זאת ועוד, הגם שהזכויות בירושה נקבעות לפי המצב במות המוריש, בוודאי בירושה על פי דין, אין הכרח שכך יהיו פני הדברים בזכייה על פי צוואה שהרי זו כפופה להוראות המצווה. כך למשל במקרה שלפנינו - הגם שלעת מות האם כלל עיזבונה גם את חלקו של האב בדירה ובכספים עדיין יש לפרש ולקבוע אם צוואתה מ-2004 חלה על חלקו של האב. זאת ועוד, אפילו על העיקרון שקבוע בס' 1 הנ"ל ניתן להתנות והתניה כזו תקפה מכוח ס' 41 לחוק הירושה. גם ההפניה לס' 51 אינה מלמדת דבר לענייננו. ס' 51 מכוון למצבו של הנכס. אם התבלה הנכס מושא הציווי בפרק הזמן שחלף מאז הצוואה ועד לפטירה הזוכה אינו יכול לבוא בדרישות אל היורשים האחרים. אם רשם המצווה שעבוד על הנכס מושא הציווי, לאחר עשיית הצוואה, יזכה הזוכה בנכס כמות היה במות המצווה, על השעבוד שרובץ עליו (שוחט, פיינברג, פלומין "דיני ירושה ועיזבון" מהדורה שביעית, עמ'  159 וההפניות שם). מכאן, לא הוראות החוק הנ"ל יובילו אותנו לרצון האם, לאומד דעתה אם למלוא הזכויות ביום הפטירה כיוונה או לזכויותיה, אלו שיש בידיה, לעת עשיית צוואתה.

 

  1. האם די בלשון הצוואה כדי לסייע? נחזור ונזכיר -

בס' 2 לצוואת 2004 קבעה האם, כי צוואה זו חלה על רכושה כמפורט להלן "חלקי בדירה..." (ס"ק (א)) ו-"כספים מכל מין וסוג שהוא שיש לי" באחד הבנקים (בנק לאומי –בשני סניפים). אין מחלוקת שלעת הגדרת רכושה כלל הוא מחצית דירה ומחצית הכספים. בס' 4 (א) קבעה "את החלק שלי בדירה בסעיף 2 א' לעיל" אני מצווה לבני. האם התכוונה למחצית שלה, זה החלק שיש לה בדירה לעת עשיית הצוואה? בס' 4(ב) קבעה "הכספים כמפורט בסעיף 2 ב' יתחלקו" 75% למשיב והיתרה למערערת (ס"ק (ב)). האם התכוונה לכספים שהיו בידיה לעת עשיית הצוואה? המערערת משיבה בחיוב. המשיב בשלילה. לדעתו, התכוונה היא למלוא זכויותיה הדירה ובכספים כפי שיהיו בידיה לעת פטירתה שזה הרגע בו מתגבשת העברת העיזבון.

אם אכן כוונת האם הייתה לדעת המשיב מדוע לא העלתה כוונתה זו במפורש כמו שעשתה בצוואת 2000 שלה? בצוואות 2000 ידעה האם (כמו גם האב) לציין במפורש שהוראות ההנחלה חלות גם על רכוש שיתקבל לידיה ברבות הימים. אחרי שהגדירה את עיזבונה ככולל את מחצית הדירה, חסכונות, פיקדונות וניי"ע בחשבונות בנקים שונים שפרטה קבעה, בס' 2(ב) לצוואה, כי לאחר סילוק חובותיה וההוצאות שכרוכות בהסתלקותה מהחיים "יהיה כל עזבוני מסוג ו/או מין כל שהוא, ובנוסף לכך, כספים רכוש, נכסים ו/או זכויות מסוג או ממין שהוא, שיגיעו לבעלותי ו/או שאהיה זכאית להם ברבות הימים, ואשר לא פורט לעיל" גם אלה יהיו לבעלה, האב (הדגשה שלי ש' ש'). האם (גם האב) ידעה לומר כי צוואת 2000 תחול לא רק על מה ששלה ביום עשייתה אלא גם על רכוש שיתווסף לה עד למועד פטירתה. היא הביעה רצונה זה מפורשות במילות הצוואה. היא לא עשתה כן בצוואת 2004. האם יש בשוני זה כדי לקבוע, כי במילים חלקי בדירה כיוונה למה ששלה במועד הצוואה, ותו לא? לא אדע לומר, אך יש בשוני זה כדי להעמיד בספק את אומד דעתה של האם כפי שהמשיב ובית משפט קמא ראו אותו מה גם שבצוואת 2000 פתחה ואמרה האם "הואיל ורכושי מורכב כיום מהנכסים דלהלן: מחזית הזכויות בדירה... ".

האם מבקשת סליחה, בכל הנוגע להוראת ההנחלה של חלקה בדירה למשיב (בצוואת 2004) במקום למערערת (בצוואת 2000). רצון האם כי שינוי זה יתקבל "בהבנה" הוא במקומו בין אם מדובר בחלקה שלה בדירה, נכון למועד עשיית הצוואה בין אם מדובר במלוא הזכויות בדירה, כולל חלקו של האב. כך או כך מסכלת היא את הרצון המשותף להנחיל את מלוא הזכויות בדירה למערערת, גם חלקה שלה גם חלקו של האב. אלא שבקשת הסליחה "גדולה יותר" ככל שגם את חלקו של האב העניקה היא למשיב במקום למערערת. לאיזו סליחה כיוונה היא בבקשתה? לא נוכל לדעת זאת לבטח. מבחינת לשון הצוואה בקשת הסליחה תואמת לכאורה דווקא את הפרשנות לפיה בכוונת המנוחה היה להנחיל רק את זכויותיה שלה למערערת ולא את הזכויות שיפלו בחלקה לאחר פטירת בעלה. הטעם לכך פשוט – האם ציינה, כי היא מבקשת "מבעלי ובתי" שיקבלו בהבנה את השינוי. מכאן שאם נשפוט על פי לשון הצוואה בלבד אז אומד דעת האם, לפחות בכל הנוגע לסיפא של סעיף 3א', היא כי בעלה יוותר בחיים אחריה (ולכן הבקשה שמופנית אליו בצוואתה שיקבל רצונה בהבנה). מכאן הקושי לפרש את רישת הסעיף, שמנחיל את חלקה בדירה, כצופה פני עתיד של פטירת הבעל (שאז ורק אז חלקה בדירה יכלול גם את חלקו).

בצוואת 2004, זו שפרשנותה עומדת על המדוכה, נקטה האם לגבי הדירה בלשון "חלקי בדירה..." בעוד שלגבי הכספים לא אמרה "חלקי בכספים" אלא "כספים" ובהוראת ההנחלה הבחינה בין "את החלק שלי בדירה..." לבין "הכספים המפורטים..". האם יש במינוח השונה כדי ללמד, כי בכל הנוגע לדירה התכוונה לחלקה שלה, המחצית שיש בידה לעת עשיית הצוואה, בעוד שלגבי הכספים התכוונה גם לחלק שייפול בידיה אם האב ימות לפניה?

על כל אלה יש להוסיף ולשאול, האם אין משמעות לעובדה שצוואת 2004 של האם, על השינוי שבה, נעשתה עוד בחייו של האב ולא לאחר מותו שאז גם עזבונו שלו הפך להיות חלק מעיזבונה, שאז חלקה בדירה הוא כבר בשלמות ולא רק מחצית? האם אין משמעות להיות צוואות 2000 צוואות הדדיות כדי להשליך על הפרשנות שיש לתת לצוואת האם ולאומד דעתה מבחינת עוצמת הפגיעה שיש לייחס לאם באומד הדעת המשותף שלה ושל האב להעניק למערערת את מלוא הזכויות בדירה ומחצית הכספים בצוואות 2000?

 

  1. טרחתי והעליתי את הספיקות שפורטו לעיל כדי להבהיר שתיתכן גם תיתכן פרשנות אחרת, שמובילה לתוצאה הפוכה. כל פרשנות והגיונה בצידה. ברם, אנו לא עוסקים כאן בהגיונה של צוואת האם אלא בהתחקות אחר רצונה. לשם כך אין די, מסתבר, בלשון הצוואה או בהשוואתה לצוואות 2000. יש חשיבות רבה להבאת ראיות חיצוניות על מנת לרדת אל חקר האמת. ודוקו ! ייתכן שגם לאחר שמיעת הראיות החיצוניות – למשל עדותם של עורכי הדין שערכו את הצוואה – עדיין לא יותרו הספיקות. ברם, אנו חייבים זאת ללקוח שלנו – המנוח – למען יידע שבית המשפט לא שקט ולא נח ועשה כל שניתן על מנת לקלוע לרצונו.

דא עקא, שבמהלך הבאת הראיות הגיעו הצדדים להסדר דיוני שמנע שמיעתן של ראיות חיצוניות בנוגע לרצון האם.

 

על הסדר דיוני בכלל ודיני צוואות בפרט

 

  1. צדדים להליך האזרחי רשאים להגיע להסכמות דיוניות בדבר אופן ניהול ההליך, לרבות בהקשרים ראייתיים. בפסיקה, שעוסקת בשאלת תוקפו של הסדר דיוני, ניתן להצביע על שתי גישות. האחת מקדשת את ההסדר הדיוני וסוברת שעל בית המשפט לכבד את רצון הצדדים בקיומו, זולת אם נפל פגם שמקורו בדיני חוזים או בתקנת הציבור. על פי גישה זו "אמת והסכם – הסכם עדיף" ו"מצווה מן המובחר לתת תוקף של פסק דין להסכמת בעלי הדין" גם אם יהא בכך כדי למנוע את בירור האמת שכן "אין במניעת בירור האמת משום פגיעה בתקנת הציבור" (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי פ"ד מב(1) 446, דברי הש' גולדברג בעמ' 474-475; דברי הש' אלון, שם בעמ' 476-477; ע"א 4092/90 מיטלברג נ' ניגר פ"ד מח(2) ,529, 556-557 שבו לא סטה הש' בך מההסדר הדיוני למרות שהתמונה שנפרסה לפניו הייתה חלקית. ראו עוד מובאות בע"מ (י-ם) 729/05 סובול נ' לויטין (9.8.05) להלן: סובול נ' לויטין). הגישה האחרת סוברת שהסדר דיוני אינו כובל את בית המשפט אם הוא נוגד את תקנת הציבור או מדיניות שיפוטית וכי הסכם כזה נתון לפיקוח וביקורת של בית המשפט, שרשאי להתיר לבעל דין לחזור בו מהסכם אם קיים טעם לכך, אפילו חל על הסכם כזה חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וזאת לאור האמור בסעיף 61(ב) לחוק זה (הש' יצחק כהן בע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה(1) 467, 469. זו גם דעתו של השופט מצא בע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג(2) 49, 64). על פי גישה זו, יש לברך על הסדרים דיוניים שמטרתם לצמצם את מספר העדים, כל עוד אין בהסדר כדי לגרוע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט. אמנם, צדדים להסדר דיוני זכאים לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על-פי המתכונת שנקבעה בהסדר עליו הסכימו מראש. אך אין ההסדר בבחינת "ראה וקדש", ואם מתברר שניהול ההליך על-פי ההסדר הדיוני לא יאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת האמתית רשאי בית המשפט להתיר סטייה מן ההסדר (ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח', פ"ד נא(2) 171, בעמ' (189-190. מכאן, אף שבית המשפט נוטה לכבד הסדרים דיוניים בהליך אזרחי, הוא מוסמך לסטות מהם מקום שנסיבות בעלות משקל מצדיקות זאת שכן ההליך הדיוני נועד להגשים תכלית של בירור ענייני ושלם של הסוגיות השונות העולות במשפט ולהבטיח כי התוצאה שתושג בסופו של יום תשען על מערכת ראייתית מלאה ובדוקה היטב (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' רפי אטיאס (17.5.05) הש' פרוקצ'ה, פסקה 5).

 

  1. בפרשת סובול נ' לויטין נדונה בהרחבה שאלת תוקפו של הסדר דיוני. השופטים שפירא ודרורי נחלקו בדעותיהם. בעוד שהש' שפירא דגל בגישה השנייה תמך הש' דרורי בגישה הראשונה. הש' רביד, הגם שסקר בהרחבה את שתי הגישות, לא הביע עמדה עקרונית בנוגע

לגישה הראויה ובחר להכריע במקרה הפרטני שהיה לפניו על רקע הימנעות מי מהצדדים לבקש לחזור בו מההסדר הדיוני באותו מקרה ובאין טענה כי ישנן ראיות נוספות (הכרעה על בסיס עדות הנוטריונית בלבד).

 

  1. לגישתי יש לתת את הבכורה לגישה השנייה בוודאי בדיני צוואות.

 

ברע"א 5256/17 פהד חאג' נ' ראג'י אל חאג' (7.11.17) (להלן: חאג') נקבע, כי ההסדר הדיוני אינו כזה ראה וקדש וכי יש לבית המשפט שיקול דעת אם לקבלו / אם לנהוג על פיו. אכן, ככלל, בית המשפט לא יתערב בהסדרים דיוניים. ברם – כל עוד ההסכמה שבבסיסו אינה כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מן המתדיינים או ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי. בית המשפט מבהיר, כי המקרים החריגים, שבהם תתערב הערכאה המבררת בהסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים, הם מקרים שבהם יש בהסכמה כדי לפגוע בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים או באינטרס ציבורי רחב ומסביר כי מדובר בכלל שחריג לצידו: "הכלל הוא כי הצדדים רשאים להגיע להסדרים דיוניים וראייתיים. החריג מתרכז באינטרס הציבורי – כגון הסכמים הנוגדים את תקנת הציבור – או בפגיעה בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים". לדבריו, הבניית שיקול הדעת השיפוטי בצורה שבה הובנה – כלל וחריג ולא שיקול דעת רחב וכללי – נעשתה לנוכח התועלת הרבה שבהסדרים הדיוניים לכן, ככלל ,יש לברך על הסדר כזה, ובלבד ש"אין בו כדי לגרוע מיכולתו של בית המשפט לעשות משפט, בעלי הדין זכאים לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על פי המתכונת שנקבעה בהסדר שעליו הסכימו מראש". לסיכום, כך בית המשפט העליון "הכלל הוא כי יש לתת תוקף להסכמת הצדדים. כלל זה מוצדק מטעמים שביעילות ובצדק. בית המשפט רשאי לסטות ממנו, אך זאת כחריג, במקרים שבהם עלולה תקנת הציבור להיפגע, או במקרים שבהם ההסכמה הדיונית פוגעת ביכולתו של בית המשפט לפסוק את הדין על פי התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר לפניו".

 

  1. אם כך בדין הכללי - בדיני צוואות על אחת כמה וכמה.

העיקרון של "מצווה לקיים את דברי המת" הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בהליכי קיום צוואה אין שני צדדים. יש שלשה. אחד שאיננו וישנו. הוא השלישי. כל ציפייתו היא שדבריו, אותם גולל בגיליון הנייר שהותיר אחריו, יקוימו כפי שהתכוון ורצה. אכן, "כפי שרשאי אדם לוותר על ממונו או לתיתו במתנה כך רשאי הוא – במסגרת הליך משפטי – לקבוע ולהסכים כי הגורל של ממונו (או סיכוייו להצליח בתביעתו) יוכרע על ידי עד פלוני או מסמך אלמוני" (הש' דרורי בפרשת סובול נ' לויטין) אלא שבקיום צוואה, קל וחומר בפרשנותה, אנו עוסקים בממונו של המנוח, בהוראות שנתן הוא בנוגע לממונו שלו ובציפייתו כי הן תקוימנה ותבוצענה כפי שהתכוון ורצה. מכאן, עת מובא הסדר דיוני לאישור לפני הערכאה המבררת, בית המשפט לענייני משפחה, צריכה היא לבדוק שמא יש בהסדר כדי למנוע, לפגוע, לסכל ואף להקשות על בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה. אין בדברים אלה כדי לחסום כליל הסדרים דיוניים בהליכי קיום צוואה אף לא בפרשנותה (כל מקרה לנסיבותיו ולתוכנו של ההסדר). ברם, יש בהם כדי להבהיר כי לנגד עיניה של הערכאה המבררת צריכה לעמוד דמותו של המנוח שצופה ומצפה מבית המשפט שיעמוד על המשמר.

בהיותי שופט בבית המשפט לענייני משפחה הונחה לפני צוואה שבה נקבע, בס' 3 לצוואה:

"את כל הכספים במזומנים שיהיו בחשבונות הבנק שלי בעת פטירתי, לאחר תשלום הוצאות קבורתי ופרעון כל חובותיי, הנני מצווה לילדיהם...

בסעיף 4 לצוואה נקבע:

"הנני מצווה את כל יתרת רכושי, כולל דירתי שברחוב .... לאחייני..

בסעיף 5 לצוואה נקבע:

"נפטר יורש לפני, יירשו ילדיו את עזבוני בחלקים שווים.

ניתן צו קיום לצוואה.

השאלה שהונחה לפתחי הייתה, שאלה פרשנית. למה התכוון המנוח במילים "הכספים במזומנים שיהיו בחשבונות הבנק שלי בעת פטירתי...", האם לכספים בחשבונות העו"ש בלבד או גם לכספים בחשבונות שמסונפים להם דוגמת פיקדונות, ניי"ע, מט"ח וכו'. בפרשנות המרחיבה נקטו הזוכים בס' 3 לצוואה ובמצומצמת האחיין שבס' 4 כמי שזוכה ביתרת הרכוש. ההבדל עצום - שקלים בודדים לעומת סכום של כמיליון וארבע מאות אלף ₪. מתוך מחשבה כי ניתן להכריע בשאלה הפרשנית ללא שמיעת ראיות הוסכם, בהסדר דיוני, כי יוגשו סיכומים בכתב. הסיכומים שהוגשו נשענו בין היתר על טיעונים בלשניים באשר למילים טעונות הפרשנות. עת ניגשתי לכתוב את פסק הדין באתי לידי מסקנה כי לא ניתן להתחקות אחר כוונתו ורצונו של המנוח באשר להיקף ההנחלה שבס' 3 ללא שמיעת ראיות. בהחלטה יזומה שלי ביטלתי את ההסדר הדיוני והוריתי על קביעת התיק להוכחות תוך מתן הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. בתום ההוכחות התברר לי באופן חד וחלק כי המנוח ביקש לזכות בס' 3 בכל הכספים בחשבונות שלו בבנקים המדוברים ולא רק בחשבונות העו"ש. ללא מהלך זה היו מתקיימים בי דבריו של הש'eve : "אני נרעד מהמחשבה כי בבוא יומי יהא עלי לפגוש בכל אותם מצווים שאת רצונם עלי אדמות סיכלתי בפסקי הדין שלי" (R.Megarry Miscellany- at-Law 142). ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה כמו גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (תמ"ש 32240/02 פלוני ואח' נ' אלמוני (17.11.05) לא פורסם במאגרים המשפטיים).

 

בפרשת חאג' לא עשה בית המשפט שימוש בחריג ולא סטה מההסדר הדיוני משום ששם מדובר היה במקרה שבו הערכאה הדיונית יכולה הייתה "להכריע בכל המחלוקות העובדתיות על פי החומר המצורף". במקרה שלפנינו מתקיים החריג, שכן לא ניתן להכריע בדבר אומד דעת על בסיס החומר שהוצג משחסר מסד עובדתי משמעותי לצורך הכרעה, זאת מעבר לעובדה שכאן מדובר בפרשנות צוואה וקיים אינטרס עליון להתחקות אחר אומד דעתו של המצווה.

 

  1. כך בערכאה המבררת.

כך גם בערכאת הערעור אם כי ביתר זהירות.

בפרשת חאג' נדרש בית המשפט העליון גם להתנהלותה של ערכאת הערעור באשר להסדרים דיוניים עליהם הוסכם בערכאה המבררת וקבע, כי הסמכות נתונה גם לה "שאף היא אינה כבולה להסכמת הצדדים ויכולה לסטות ממנה במקרים המתאימים. בגדר סמכותה של ערכאת הערעור מצויה גם הסמכות להחזיר את התיק לערכאה המבררת לשם קבלת ראיות נוספות, וזאת גם במקום שבו הצדדים הסכימו על מתן פסק הדין ללא הצגתן של אותן ראיות (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)". עם זאת, השימוש של ערכאת הערעור בסמכות זו יעשה במשנה זהירות, מטעמי מניעות והשתק, שכן בשלב הערעור לא מן הנמנע שאחד הצדדים יודע כי ההסכמה הדיונית תומכת ביריבו וברי כי ינסה לחזור ממנה. כך או כך, גם כאן "כלל וחריג לצדו. אם אין המדובר בפגיעה באינטרס ציבורי, בחוסר צדק כלפי אחד הצדדים או בהסדר המונע מבית המשפט למלא את תפקידו – אל לו לבית המשפט לסטות מן ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. כך בערכאה המבררת, וכך באופן מחמיר יותר כאשר מדובר בערכאת הערעור, הדנה בהסדר דיוני שאושר בערכאה המבררת"( שם, בפרשת חאג'). על כך נוסיף, כי בענייני משפחה בכלל ובדיני צוואות בפרט יש מקום לריכוך כלל זה, בהיותו כלל שבפרוצדורה, לאור הסמכות של ערכאת הערעור בעניינים אלה (ס' 8-9 לחוק ההסמכה).

 

  1. משבאנו לכאן ולנוכח הספיקות שפורטו לעיל אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינה של האם לבית משפט קמא לשמיעת ראיות באשר לכוונתה ורצונה בכל הנוגע להיקף ההנחלה למשיב. בית משפט קמא יזמן את הצדדים לישיבת קדם משפט על מנת לקבוע את השלמת הראיות הנדרשת לבקשתם ולשיקול דעתו שלו. בתום ההליך יינתן פסק דין חדש. מן הראוי שעורכי הצוואה והעדים לה יזומנו כעדים מטעם בית המשפט.

 

               בטרם חתימה אציין כי עם תום הדיון בערעור הוגשה בקשה מטעם ב"כ המערערת לצירוף אסמכתאות כאלו ואחרות. אפשרתי למשיב להשיב לבקשה והוא אכן התייחס לה בשתי תגובות ובקשות מהימים 10.8.20 ו-17.8.20. לאור תוצאות פסה"ד לא נדרשתי כלל לאסמכתאות שהובאו בבקשת המערערת ומכאן גם התייתר הצורך להידרש להתייחסויות המשיב לבקשה.

 

משההסדר הדיוני היה של הצדדים לא ייעשה צו להוצאות.

 

העירבון שהפקידה המערערת יושב לה באמצעות בא כוחה.

 

 

                                                                                                                                      

                                                                                                                        ___________________

                                                                                                                               שאול שוחט, שופט

                                                                                                                                   סג"נ, אב"ד

 

 

 

 

השופטת עינת רביד:

 

אני מסכימה.

                                                                                                                       

                                                                                                                        _________________

                                                                                                                           עינת רביד, שופטת

 

 

 

 

השופט נפתלי שילה:

 

אני מסכים.

 

                                                                                                                       

                                                                                                                        _________________

                                                                                                                          נפתלי שילה, שופט

 

 

נפסק כאמור בפסק דינו של כבוד סג"נ אב"ד השופט שוחט.

פסק הדין מותר בפרסום במתכונת בה נחתם ללא שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר אודותיהם.

 

ניתנה היום, כ"ט אב תש"פ, 19 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

 

שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא

אב"ד

 

עינת רביד, שופטת

 

 

נפתלי שילה, שופט

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ