פס"ד בערעור של אדם שהגיש תביעה נגד חיובו להפקיד סכום לתשלום, כפי שנקבע בהסכם הגירושין במטרה למנוע תביעות נוספות

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת איריס ארבל אסל, בתלה"מ), 77493-12-20, לפיה הורה ביהמ"ש קמא למבקש לשלם למשיבה 100,000 ₪ כתנאי להמשך בירור תביעתו.

העובדות הצריכות לעניין

הצדדים הם בני זוג לשעבר. הם נישאו בשנת 2008 וביום 4.2019, במסגרת ניהול הליך רכושי ביניהם בפני ביהמ"ש קמא ( תלה"מ 35239-12-16) הגיעו להסכם גירושין כולל, אותו הכתיבו לפרוטוקול בית המשפט וזה אושר וקיבל תוקף של פסק-דין (להלן: "הסכם הגירושין").

במסגרת הסכם הגירושין הסדירו הצדדים, בין השאר, את האופן בו יחולק הבית המשותף (ס' 20 להסכם), זכויות הרשומות על שם מי מהם (ס' 21 להסכם) ובאשר למיטלטלין קבעו, כי "הצדדים יסדירו את חלוקת המיטלטלין בכוחות עצמם" (ס' 27 להסכם) . כמו כן נקבעה בס' 19 להסכם  תניית היעדר תביעות לפיה "מוסכם על הצדדים כי הסכם זה הוא סופי ומסלק באופן מוחלט את כל הטענות של הצדדים מכל מין וסוג שהוא ולא ניתן יהיה לפנות בתביעה כזו או אחרת לבית המשפט. צד אשר יפנה לביהמ"ש בבקשה / בהליך / בתביעה מתחייב לשלם 100,000 ₪ קנס , לטובת הצד שכנגד, וזאת למעט שעה שמדובר בעניין דחוף הנוגע למי מהקטינים".

ביום 30.12.20 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה לבית המשפט קמא . במסגרת התביעה טען כי המשיבה נטלה, ללא הסכמתו, מיטלטלין משותפים (אותם פירט במסגרת התביעה) בשווי של 292,800 ₪ ומכאן שעליה לשלם לו שווי מחציתם ( 146,400 ₪).

המשיבה בכתב הגנתה טענה טענה מקדמית ולפיה לאור הוראת ס' 19 להסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פס"ד "הצדדים קבעו תנאי מקדים לניהול ההליך – על הנתבע להפקיד 100,000 ₪ מיידית". המשיבה טענה כי לאור הוראות ההסכם הפקדת סכום של 100,000 ₪ בידיה או בקופת בית המשפט מהווה תנאי לניהול ההליך "כך שלא ניתן לקדם את שמיעת התביעה, שמוגשת בחוסר תום לב רבתי, תוך ניסיון הטעייה מוחלט".

בית המשפט קמא הורה למבקש להשיב לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה והוא עשה כן ביום 18.2.21 ( התייחסות המבקש צורפה כנספח 3 לבר"ע). ביהמ"ש קמא התיר למשיבה להגיש "תשובה משלימה" והיא עשתה כן. ביום 28.2.21, על גבי התשובה המשלימה מטעם המשיבה, נתן ביהמ"ש קמא את ההחלטה הבאה:

" הצדדים נמנעו ביודעים מלקבוע בפסק הדין הוראות בדבר האופן בו תבוצע חלוקת המיטלטלין ועל כן, אין מדובר בתביעה לאכיפת הסכם המופר על ידי הנתבעת אלא בתביעה חדשה. לאור האמור הוראת סעיף 19 להסכם חלה על תביעה זו ועל התובע לשלם לנתבעת 100,000 ₪ כמוסכם. התובע טוען כי אין מדובר בתנאי מקדמי, אולם למקרא ההסכם ברור כי הצדדים התכוונו ליצור מחסום בפניי הגשת תביעות נוספות ומחסום כשמו הוא – נועד להוות חסם בפני בירור ההליך, ועל כן הוא יעיל רק כאשר הוא מוצב בטרם בירור ההליך. נוכח האמור, בטרם ידון בית המשפט בהליך שהוגש, יצרף התובע אישור על ביצוע התשלום על פי ההסכם. "

על החלטה זו מלין המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי.  המבקש חוזר למעשה על טענותיו שנטענו לפני ביהמ"ש קמא -   תביעתו לפני ביהמ"ש קמא היא תביעה לקיום הוראות ההסכם ועל כן הוראת סעיף 19 להסכם הגירושין אינה חלה עליה כלל; סעיף 19 להסכם הגירושין כלל אינו קובע "תנאי מקדמי" להגשת תביעה  אלא "הוא סעיף העומד בזכות עצמו ולא נקבע בו דבר וחצי דבר, כאילו צד כלשהו המגיש תביעה חייב לפני הגשת תביעה, כפי שהורה כב' ביהמ"ש קמא, להפקיד סך של 100,000 ₪ בידי הצד שכנגד".  הקנס בענייננו, מסביר המבקש,  אם יש לאשרו, הוא למעשה פיצוי מוסכם, שגם הוא ניתן להפחתה או לביטול מכוח סמכות בית המשפט לפי סעיף 15 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 ולו רצתה המשיבה לקבל פיצוי זה היה עליה להגיש תביעה עצמאית בעניין; החלטת בית המשפט קמא חוסמת את זכות הפנייה לערכאות, שהיא זכות חוקתית.