פס"ד בערעור של אב על החלטה למתן משמרות על קטינה לאם ואישור הגירה שלהן לקנדה

השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב"ד

העובדות הצריכות לעניין

1. המערער, אזרח ישראלי, והמשיבה, בעלת אזרחות כפולה ישראלית וקנדית, הורים לילדה קטינה ילידת 20.6.2018 (להלן: האב; האם; הקטינה, בהתאמה).

לפני בית המשפט קמא (בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב כב' הש' קרן גיל) הונחו שלש תביעות: תביעת האב לקבלת המשמורת על הקטינה לידיו (תלה"מ 60679-09-19), תביעת האם להתיר הגירת הקטינה, יחד עמה, לקנדה (תלה"מ 42776-09-19) ותביעת הקטינה למזונותיה (תלה"מ 1581-11-19). על מנת לסייע בידו להכריע בתביעות המשמורת וההגירה מינה בית המשפט מומחית על מנת שתחווה דעתה "לעניין המשמורת והסדרי השהות, וכן איזה מהחלופות הבאות עדיפה בהיבט של טובת הקטינה: הקטינה תהגר עם האם לקנדה כשהיא מצויה במשמורתה תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם האב, או שהקטינה תיוותר במשמורת האב בישראל תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם האם". על בסיס המלצות המומחית, שלא נסתרו בחקירתה, ועל יסוד הממצאים שעלו מחקירות הצדדים פסק בית המשפט קמא כי משמורת הקטינה תהא בידי האם וכי תותר הגירתה עם האם לקנדה תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם האב ובטוחה כספית לקיומם. בנוסף נקבעו מזונותיה של הקטינה.

2. בערעור שלפנינו עותר המערער, האב, לביטול פסק הדין בכל הנוגע למשמורת וההגירה והשבת התיק למותב חדש לבחינה מחודשת של שתי סוגיות אלה, לאחר שזה ימנה מומחה חדש שיבחן את עתירתו למשמורת משותפת על הקטינה ולקביעה כאמור, כמו גם את האפשרות להשאיר את הקטינה בארץ יחד עם האם במשמורת משותפת. ככל שעתירותיו אלה לא יתקבלו עתר האב להרחבת ימי הביקור השנתיים של הקטינה בארץ תוך קביעת מנגנון ביקורים חדש וגמיש ; להגדלת סכום העירבון שנקבע להבטחת קיום הקשר עמה כדי חצי מיליון ₪ ; לביטול השתתפותו בהוצאות החינוך של הקטינה (ס' 60 לכתב הערעור).

לטענת האב בית משפט קמא שגה עת קבע את משמורתה של הקטינה בידי האם על בסיס "חזקת הגיל הרך" ומכל מקום סבור הוא שהחזקה נסתרה באופן שהיה עליו לקבוע את משמורתה בידיו ובידי האם, כמשמורת משותפת (ס' 60 (12) ; (13) לכתב הערעור). בהינתן המשמורת המשותפת, וגם בהינתן שהמשמורת בידי האם, היה על בית המשפט להורות למומחית שמינה לבחון אפשרות נוספת על השתיים שהתבקשו – השארת הקטינה בארץ יחד עם אמה. האב מסביר, כי בית המשפט קמא הורה למומחית לחוות דעתה, בהקשר להגירה, לאחת משתי אפשרויות: הקטינה תהגר עם האם לקנדה כשהיא במשמורתה תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם האב או שהקטינה תיוותר במשמורת האב בישראל תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם האם. לגישתו, על פי הפסיקה הנוהגת, היה על בית המשפט להורות למומחית לבחון גם אפשרות שלישית לפיה לא תותר הגירת הקטינה לקנדה והיא תישאר בארץ יחד עם אמה, במשמורתה או במשמורת משותפת.

אלו הן טענותיו העיקריות של האב בערעור ומכאן עתירתו לקבלת הערעור והשבת התיק לבית משפט קמא, למותב חדש, לבחינת סוגיות אלה.

בפי האב טענות נוספות – א. המומחית לא ביצעה את המבחנים הנדרשים להכרעה בסוגיות שנמסרו להמלצתה (מבחני מסוגלות הורית להורים ואבחון פסיכודיאגנוסטי לקטינה). ב. אם הערעור יידחה והגירת הקטינה לקנדה יחד עם האם תאושר מן הראוי היה להגדיל את סכום הבטוחה להבטחת השמירה על הקשר עמו ולהרחיב את ימי הביקורים של הקטינה בארץ. ג. בית משפט קמא שגה עת חייב אותו להשתתף בעלות הוצאות החינוך של הקטינה. היה עליו להטיל את מלוא הוצאות אלה על האם.

דיון והכרעה

3. לאחר שבחנו את טענות המערער, הן בכתב הן בעל פה, בדיון לפנינו ביום 17.7.2022, באנו לידי מסקנה, כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לקביעת המשמורת על הקטינה בידי האם והיתר ההגירה שניתן לה, בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 משלא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ממצאים שתומכים במסקנה המשפטית שלא מצאנו בה טעות שבחוק.

4. למעלה מן הנדרש מצאנו לנכון להרחיב מעט בטענת המערער לפיה היה על בית המשפט קמא להנחות את המומחית לבחון גם את האפשרות לפיה תישאר הקטינה עם אמה בארץ בהיבט של טובתה, על פני הגירתה עם האם לקנדה. משלא נבחנה אפשרות זו, כך המערער, יש לקבל את הערעור ולהשיב את עניינם של הצדדים בהקשר זה לבחינה מחודשת. המערער סומך את טענתו על פסק הדין שניתן בעמ"ש (ת"א) 58966-10-15 פ'ש'ל' נגד ש'ח', 16/10/2016 (להלן: עניין פלוני) וההחלטה שניתנה ע"י המשנה לנשיאה, כב' השופט רובינשטיין בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין - בע"מ 1896/16 פלוני נ' פלונית  3.2016 (להלן: החלטת הש' רובינשטיין)  ; ועל פסיקה שקדמה לאלו שבמקרים מסוימים בחנה גם אפשרות זו.

בעניין פלוני, נדחתה תביעת האם להתיר הגירתה עם ילדיה הקטינים לחו"ל על בסיס הנחה שהאם תיוותר ותישאר בארץ עם הקטינים אם לא תותר הגירתם עמה. על רקע הנחה זו קבעה המומחית, שם, כי "טובתם של הקטינים תמוצה אם תסורב הגירתם, יישארו בארץ, יטופלו...וגו'" במשמורת משותפת לשני ההורים. האפשרות שטובת הקטינים להגר עם האם כשהם במשמורתה בהינתן שהאם לא תישאר בארץ כלל לא נבחנה על-ידי המומחית שמונתה בערכאה הראשונה. בבית המשפט המחוזי, דעת הרוב הייתה כי משנדרש בית משפט לשאלת הגירתם של הקטינים עם מי מהוריהם עליו לבחון שתי חלופות: הקטינים מהגרים עם ההורה שעותר להגירה כשהם מצויים במשמורתו תוך קביעת הסדרי קשר ושהות בינם להורה האחר; הקטינים נותרים במשמורתו של ההורה האחר בישראל תוך קביעת הסדרי קשר ושהות בינם להורה שעתירתו סורבה ונאלץ להגר לבדו. אמנם, אין מניעה לבחון גם חלופה לפיה יישאר ההורה שעתר להגירה בארץ אם עתירתו תדחה אך אין בחינת חלופה זו בגדר חובה. משכך, הערעור התקבל והתיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לבחינת שתי החלופות הנ"ל. דעת המיעוט הסכימה עם הצורך בבדיקת שתי החלופות "משאין לקחת, בבחינת המובן מאליו ... כי המערערת תישאר בארץ בעל כורחה , אם לא תותר הגירת הקטינים עמה" (עמ' 6 פסקה 1 לפסק הדין) עם זאת, כך קבעה, בהינתן שוויון בקשיים כתוצאה מהניתוק קרי במקרים בהם "הקושי שצפוי להיגרם לקטין כתוצאה מהגירתו וניתוקו מההורה שנשאר בארץ זהה בדיוק לקושי שייגרם לו מניתוקו מההורה המהגר, עת לשניהם מסוגלות הורית טובה" אין פסול בכך שבית המשפט יראה לנגד עיניו גם למי מבין ההורים יש נכונות או יכולת להישאר בארץ המוצא (פסקה 6 לפסק הדין). צא ולמד, תוצאת פסק הדין בית המשפט המחוזי הייתה – קיימת חובה לבחון את שתי החלופות (הותרת הקטין בארץ עם ההורה המקומי והיתר לקטין להגר עם ההורה שעתר לכך). אי בחינתן של חלופות אלה מהווה עילה להתערבות כש"אין מניעה" לבחון חלופה שלישית לפיה ההורה שמבקש להגר עם הקטינים יישאר בארץ אם בקשתו תדחה באותם מקרים מיוחדים אליה כיוונה דעת המיעוט בפסק הדין.

5. סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה מורה כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". האם יש בהחלטת הש' רובינשטיין שניתנה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק הדין בעניין פלוני כדי ללמד, כי קיימת חובה לבחון את החלופה אליה מכוון המערער? אנו סבורים שהתשובה לכך שלילית וכי הדברים שנכתבו בהחלטה עליהם סומך המערער את יהבו אינם עונים על דרישות "ההלכה הפסוקה" שיוצרת תקדים מחייב, בגדר סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה.

ראשית, מדובר כאמור בהחלטה של דן יחיד בבקשת רשות ערעור. אין זהו פסק-דין של מותב תלתא. מדובר בהחלטה, שלא פתחה פתח לערעור באותו שלב טרומי של התיק.  הש' רובינשטיין אף לא דן בבקשת הרשות לערער כבערעור עצמו, אלא דחה את בקשת הרשות, הא ותו לא. לענין זה יפים דברי ביהמ"ש העליון, מפי כב' המשנה לנשיא ש. לוין, ברע"א 7152/94 שידלוב נ. קיהן ואח'  פ"ד מ"ט (5) 309, 313:

"החלטה בבקשת רשות לערעור אינה קובעת  מימצא ואינה משמשת מעשה בית-דין או תקדים, וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער. ממילא אין מקום להבחין בין החלטה הדוחה בקשה לרשות לערער לגופו של הענין בין החלטה הדוחה בקשת רשות לערער שלא לגופו של הענין".   כן ראו הדברים שנפסקו ברוב דעות בביהמ"ש העליון, מפי כב' הנשיא ברק, בבש"א 1481/96 (דנ"א 2401/95) נחמני נ. נחמני ואח' פ"ד מ"ט (5) 598, 606: "המותב הבסיסי של בית המשפט העליון הוא שלושה. פסק-דין שניתן על-ידי מותב זה  הוא פסק-דין של בית המשפט העליון. הוא מהווה תקדים מחייב".

יצויין כי הש' רובינשטיין, במקרה אחר בו נדרש לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי ( רע"א 2996/06 שלום ואח' נ. מע"צ ואח', 18.10.2006) הסתייג אמנם מקביעה גורפת, לפיה החלטה של דן-יחיד של ביהמ"ש העליון, שדחה בקשה לרשות ערעור, אינה מהווה הלכה, ואמר כי במציאות היומיומית של בתי המשפט, ההתייחסות להחלטות של ביהמ"ש העליון בדן-יחיד "אינה נטולת "תקדימיות" ( תוך שהוא מציין כדוגמה את ההחלטות בענייני מעצרים). עם זאת,  באותו המקרה הוסיף וציין הש' רובינשטיין כי על פני הדברים, ובמישור הפורמלי-עיוני - "...החלטות דן-יחיד הדוחות בקשה לרשות ערעור, אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית משפט זה, המחייבת כל בית משפט אחר לפי סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה - שהיא על פי המקובל בשלושה שופטים". לעניין זה  הסתמך הוא, בין היתר, על רע"א 7152/94  שאוזכר לעיל.

שנית,  הטעם העיקרי שבגינו דחה הש' רובינשטיין את בקשת רשות הערעור בעניין פלוני היה כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים שמצדיקה דיון בערכאה שלישית. מטעם זה נדחתה בקשת רשות הערעור "על הסף" ללא דיון לגופן של טענות המבקש שם. זאת ועוד, טענות המבקש שם חתרו תחת החלטת ביהמ"ש המחוזי להחזיר את התיק לביהמ"ש לענייני משפחה לשם קבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית בה ייבחנו שתי החלופות (הותרת הקטינים עם אביהם בישראל או הגירתם עם אמם לחו"ל)  כשטענתו הייתה כי מדובר בצעד מיותר ולא יהיה בבחינה זו כדי להוסיף על חוות הדעת הקודמת שניתנה שבחנה כבר את החלופה השלישית (הישארות הקטינים במשמורת משותפת בארץ עם ההורה המבקש להגר) . השאלה אם נדרשת בחינת החלופה השלישית אם לאו כלל לא הייתה השאלה שעמדה במחלוקת בבקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק-הדין בעניין פלוני ובה נדרש הש' רובינשטיין להכריע. משהש' רובינשטיין לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שקבעה כי לא ניתן לוותר על בחינת החלופה לפיה האם תהגר עם הקטינים, יכול היה לסיים את החלטתו באותה נקודה, שכן זו למעשה הייתה המחלוקת מושא ההכרעה שם. אמירתו של הש' רובינשטיין, שם, בסיפת סעיף י"ד להחלטה, שניתנה מעבר לנדרש, מדברת בלשון "רצוי" שלפני בית המשפט תבוא חוות דעת שתכלול את כל האפשרויות "בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל תיק ותיק" לרבות האפשרות שהאם תישאר בארץ ושני בני הזוג יקבלו משמורת משותפת באותם מקרים בהם "הדבר מתחייב מן הנסיבות" כמו שהיה במקרה שלפניו תוך שהוא מפנה לפסיקה קודמת, אליה מפנה גם המערער, בדגש על הנסיבות שם שגם הצדיקו בחינת החלופה אליה מכוון המערער כאן. העולה מהמקובץ, גם הש' רובינשטיין סבר כי אין לוותר על בחינת שתי החלופות שלשמן הוחזר התיק לבית המשפט לענייני משפחה. שתי חלופות אלה הן בגדר חובה. החלופה השלישית, זו שמכוון אליה המערער, היא בגדר חלופה שראוי להידרש אליה אם הנסיבות מצדיקות זאת. בנסיבות אלו נראה כי דברים אלה שפורטו בסעיף י"ד להחלטת הש' רובינשטיין אינם בגדר "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון", אשר מהווה תקדים מחייב, על פי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה. דגש על "הלכה", כיוון שרק "הלכת הפסק" היא ה"הלכה" שמהווה תקדים מחייב, להבדיל מאמרת אגב שאינה באה בגדר "הלכת הפסק" (ראו בא' ברק, שיקול דעת שיפוטי, הוצאת פפירוס, תשמ"ז  בעמ' 129, 135). אין "הלכה" מקום שלא התקיים בביהמ"ש דיון נורמטיבי לגופו של עניין: "... ניתן לגבש נורמה משפטית, לפיה פסק דין שאין בו כל דיון נורמטיבי, ושכל כולו עובדות והחלטה, לא יהווה כל הלכה לעתיד. הפסק ישמש אך מעשה- בית-דין, אך לא תקדים. נראה לי כי בכך יינתן ביטוי ראוי לרעיון, כי לשם יצירה נורמטיבית דרושה מודעות של השופט ליצירתו". (א' ברק, שם , בעמ' 201). בהחלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור על פסק-הדין בעניין פלוני הש' רובינשטיין לא דן, לגוף העניין, בשאלה אם יש לזנוח את גישת "המעשה העשוי" שדורשת בחינה של שתי חלופות והאם יש לבחון בנוסף, כחובה, את החלופה השלישית לה מכוון המערער. מכאן אנו סבורים שאין בהתייחסות השופט רובינשטיין שניתנה בפסקה י"ד להחלטתו,  באשר לחיוניות הבחינה של החלופה השלישית באותו המקרה, כדי להוות אותה "יצירה נורמטיבית", תוך מודעות של השופט, אשר דרושה לשם יצירת הלכה שתהווה תקדים מחייב (אליבא השופט ברק בספרו הנ"ל).

6. אפילו היינו סבורים כי יש לראות בדברי השופט רובינשטיין בפסקה י"ד להחלטתו בעניין פלוני כדי להוות תקדים מחייב, בנסיבות המקרה דנן אין אנו סבורים כי על ביהמ"ש קמא היה להגיע לתוצאה אחרת, וזאת ממספר נימוקים:

ראשית, המערער לא הלין בזמן אמת, לאחר מתן ההחלטה בדבר מינוי המומחה, על ההוראות שניתנו לה ואף לא עתר להורות לה לבחון את החלופה השלישית לה הוא מכוון בערעור, לא לפני מתן חוות הדעת ולא לאחר הינתנה. טענתו בהקשר זה הועלתה לראשונה בסיכומים.

שנית, מבחינה עניינית, נסיבות המקרה שלפנינו לא מצדיקות, בהכרח, כחובה, בחינת החלופה השלישית לה המערער מכוון. בית המשפט לא היה אמור לצאת מנקודת הנחה שאם לא תותר הגירת הקטינה תוותר האם על עתירתה ותישאר, בעל כורחה, בארץ יחד עמה. האם לא הצהירה על כך וכשנשאלה בחקירה הנגדית על אפשרות זו השיבה, וחזרה והשיבה, כי היא "לא רואה את זה כאופציה" (עמ' 37-38 לפרוט' קמא מיום 28.2.2021). אמנם, המומחית השיבה בחקירתה לשאלה אם האם תהגר ללא הקטינה, כי "אני יכולה להגיד לך בשמה שהיא לא תיסע בלי הילדה" וכי האם ללא ספק אמרה לה את זה (עמ' 24 לפרוט' קמא מיום 24.10.2021 ) אלא שהמערער לא עתר להזמין את האם לחקירה משלימה על מנת לעמת אותה עם דברי המומחית בהקשר זה למרות שהוא ביקש לחזור ולחקור אותה אחרי חקירתה הראשונה בהקשרים אחרים ובקשתו נענתה. 

שלישית, ככל שהמערער סומך על עדות המומחית בעניין זה, אזי משנשאלה השאלה על ידה וזו התשובה שקיבלה משתמע כי החלופה השלישית לה מכוון המערער כן הייתה מונחת על השולחן ובכל זאת המומחית המליצה להתיר את ההגירה. בהקשר זה נוסיף כי המומחית כן נתנה דעתה להשפעה השלילית שיכולה להיות על הקטינה אם תוכרח האם להישאר בארץ עמה. המומחית מציינת שהיא שוחחה ארוכות עם ההורים על הדילמה אליה נקלעו חייה של הקטינה וחייהם שלהם. המומחית דימתה את הסיטואציה הזו, השלישית, לה מכוון המערער להחזקת האם כ"אסירת ציון בארץ" כשהאב והקטינה הם הסוהרים שלה ו"ככל שעובר הזמן מצב רוחה של[האם] הולך ויורד. {הקטינה} בוודאי שאינה מרוויח ממצב זה" (שם, בחוות הדעת הראשונה עמ' 7-8). במצב דברים זה לא ניתן לומר שהחלופה השלישית לא נשקלה על ידי המומחית גם אם לא במפורש.

רביעית, לא ניתן לומר שבמקרה שלפנינו, כדברי חוות דעת המיעוט בעניין פלוני, יש "שוויון בקשיים" כתוצאה מהניתוק. הצביע על כך בית משפט קמא בס' 20 ו – 28 לפסק דינו. המומחית ציינה בחוות דעתה (עמ' 6 לחוות הדעת הראשונה), כי מהבדיקות שערכה עולה כי ההתקשרות של הקטינה עם האם הינה מרכזית וכי הסדרי השהות של הקטינה עם הוריה נשקלים באופן שהעוגן שלה הוא האם והרחבת הסדרי השהות של הקטינה עם האב היא מידת היכולת של הקטינה להתרחק מאמה. המומחית ציינה, כי בין ההורים קיימת הסכמה שכך הם פני הדברים (שם עמ' 6 לחוות הדעת) והוסיפה, כי המערער מבין שלמרות שיש לו כישורים הוריים טובים  הקטינה "אינה יכולה להתפתח באופן תקין הרחק מאמה..." (שם בחוות הדעת עמ' 8 פסקה שלישית). באלה הדברים ניתן גם למצוא את ההסבר להמלצה להעניק את המשמורת על הקטינה לידי האם מה שמתכתב עם "חזקת הגיל הרך", כך שלא החזקה היא שהכריעה את הכף בשאלת המשמורת שאמורה להיבחן על רקע תביעת ההגירה ולא בנפרד כשלעצמה (עניין פלוני, שם ס' 5(ב)).

7. מעבר לנימוקים אלה שיש בהם, לטעמנו, כדי לאשר את דרך הילוכו של בית משפט קמא ואת תוצאת פסק דינו, נוסיף ונאמר – כשהורה מגיש תביעה להגירה הוא לא מבקש אישור בית משפט להגירתו שלו. הוא מבקש אישור להגירת הקטין. הוא עצמו, כאדם בגיר, יכול לקום ולהגר בלא צורך באישור. אם שני ההורים מסכימים - אין צורך בהכרעה בשאלה האם טובת הקטין בהגירה. אם ההורה השני לא מסכים - יש לבחון טובתו של הקטין, עם מי משני ההורים להישאר. איננו סבורים שיש מקום לבחון חלופה שלישית שעומדת בניגוד לזכות יסוד של ההורה לקום ולהגר. החלופה השלישית אינה יכולה להיות חלופה בשעה שמעצם טיבה היא טעונה הסכמה של ההורה המבקש להגר, שאינו חייב לתת אותה. לא בכדי השתרשה בפסיקתנו גישת "המעשה העשוי" שבאה לידי ביטוי ב'הגירה פנימית', העתקת מקום מגורים של קטין עם מי מההורים בתוך תחומי המדינה. לפי גישה זו בית המשפט יכריע במחלוקת בהנחה שההורה המבקש העתיק את מקום מגוריו. בהקשר זה לא נבחנת האפשרות לדחות את הבקשה להעתקת מקום מגורים בהנחה שההורה "המעתיק" לא יממש את זכותו (ראו עמ"ש 1438-01-17 י' ר' נגד א' ר'; 19.3.2018 וכן עמ"ש 9963-06-2011 פלוני נ' אלמונית, 8.2011 שאושר בבע"מ 704/12 פלוני נ' פלונית , 15/1/2012).  אין אנו סבורים כי יש לשנות מגישה זו ב'הגירה חיצונית', העתקת מקום מגורים של קטין מחוץ לגבולות המדינה. בבע"מ 9773/16 פלונית נ' פלוני, 11/6/2017, בו אוזכרה החלטתו של הש' רובינשטיין  בעניין פלוני בהקשר אחר, הש' הנדל שנתן את פסק הדין לא מדבר על מספר החלופות שצריך לבחון ומרוח הדברים עולה שהוא בוחן את התוצאה של פסק הדין, שעסק ב'הגירה חיצונית' על בסיס הגישה של המעשה העשוי.

8. משכך הם פני הדברים התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מתבקשת, נכונה וראויה.

• לא היה צורך במבחני מסוגלות הורית כמו שדרש המערער שהרי אין טענה לאי מסוגלות כזו של מי מהשניים, גם לא מפיו. לא התעורר צורך באבחון פסיכודיאגנוסטי לקטינה נוכח התרשמות המומחית ממצבה. המומחית ליוותה את המשפחה, בהקשר האמור, חודשים רבים, נפגשה עמם, ופרטה את ממצאיה ושיקוליה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ואישרה את ההגירה רק בהגעת הקטינה לגיל 3.

• יש לדחות את טענת המערער, כי זכותה של האם להגר נסוגה מפני טובתה של הקטינה. טענה זו מנוגדת לעמדת הפסיקה. בית משפט קמא גם קבע עובדתית שנימוקי האם להגירה לגיטימיים.

• טענתו בדבר גובה הבטוחה נטענה בעלמא וללא אסמכתא כלשהי ולא עולה בקנה אחד עם קביעות לבטוחה במקרים דומים. גם ניסיון העבר מלמד שהאם לא מנעה קשר של האב עם הקטינה כך שלא היו נסיבות שיצרו סיכון שיצדיק ערובה גבוהה יותר.

• חיובו של המערער בהשתתפות של 30% מהוצאות החינוך של הקטינה, ככל שתתחנך במסגרת יהודית פרטית, בהתאם לבקשה/דרישה שלו, הינו סביר ואין מקום להתערב בו נוכח העובדה שהוא לא חויב בהשתתפות בהוצאות חינוך חריגות כמו שיעורים פרטיים, חוגים, קייטנות, צרכי לימוד וכיוצ"ב בהם היה מחויב בהם אילו הייתה נותרת להתחנך בארץ.

9. לגבי ימי הביקורים – בחוות הדעת המשלימה שינתה המומחית את תקופת הביקור של הקטינה את האב בפסח ובחגי תשרי או בחופשת החנוכה משבועיים לשלשה שבועות. ייתכן שבית המשפט לא שם לב לכך וקבע ביקורים של שבועיים. סבורים אנו שנכון נעשה אם נעמיד את תקופת הביקור בפסח ובחגי תשרי או חנוכה (ההורים יחליטו בעניין זה בהתאם לקרבה בין הביקור בחופשת הקיץ לחגי תשרי) על 18 ימים. בכפוף לשינוי זה הערעור יידחה.

10. המערער יישא בהוצאות המשיבה כדי סך של 30,000 ₪. העירבון שהפקיד המערער, על פירותיו, יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון ההוצאות שנפסקו.

11. עיכוב ביצוע פסק הדין עד יום 25.7.22 כולל.

12. המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים בהקדם.

13. פסק הדין ניתן לפרסום במתכונת בה נחתם ללא שמות הצדדים או כל פרט שעלול להביא לזיהויים

ניתן היום, כ"ב תמוז תשפ"ב, 21 יולי 2022, בהעדר הצדדים.