פס"ד בערעור לסילוק יד ממקרקעין והגשת ראיות חדשות בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הבכירה ש. ברגר) בתמ"ש 33934-04-17, תלה"מ 26712-10-17, תלה"מ 14765-02-18 ו-תלה"מ 14813-02-18, מיום 31.3.20, במסגרתו דן ופסק בארבע תביעות שהונחו לפניו כשהרלבטנית לערעור זה היא התובענה שהגיש המשיב מס' 2, כנגד המערערת, לסילוק ידה ממקרקעין – פינוי מנכס. תביעתו זו התקבלה לאחר שבית משפט קמא קבע כי למערערת אין זכויות בנכס - בית המגורים מושא אותה תובענה, ונדחתה עתירתה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית שווי אותו בית מגורים.

כמו כן במסגרת ערעורה זה, עתרה המערערת לפנינו להתיר לה הגשת ראיות חדשות בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2. המערערת והמשיב 1, בני העדה הדרוזית, נישאו ביום 4.8.06 בהתאם להסכם נישואין ("עקד") שנערך ביום 2.10.04 ולהם נולדו שני ילדים. בני הזוג התגרשו זו מזה ביום 15.11.17 בבית הדין הדרוזי בעכו. במהלך חיי הנישואין התגוררו בבית מגורים בדלית אל כרמל (להלן:
   "בית המגורים"). בית המגורים בנוי על מגרש כאשר הבעלים הרשום שלו עד להיום הוא המשיב מס' 2, אביו של המשיב מס' 1. ביום 27.10.02 ניתן היתר למשיב מס' 1 לבניית "בית מגורים בקומת קרקע + קומה א' בשטח של 188 מ"ר". ביום 3.12.02 חתם המשיב 2 על תצהיר העברה ללא תמורה של שטח של 500 מ"ר לידי בנו המשיב 1, כאשר העברה זו דווחה לרשויות המס, וביום 8.12.02 נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין לטובת המשיב 1. ביום 18.1.17 הגישה המערערת כנגד המשיב 1 בקשה לצו הגנה וביום 24.1.17 הגיש המשיב 1 בקשה לביטול הערת האזהרה הרשומה לטובתו במקרקעין.

3. כאמור, לפני בית משפט קמא עתר המשיב 2 לפינוי המערערת מבית המגורים והיא מנגד ביקשה להצהיר על בעלותה במחצית הזכויות בנכס זה על בסיס שתי טענות:

               א.           התחייבות המשיב מס' 2 למתן מקרקעין במתנה לבני הזוג – המערערת והמשיב                מס' 1 עם עריכת העקד.

               ב.            מכוח שיתוף ספציפי בבית המגורים.

4. בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים ולאחר שהתרשם במישרין מהעדויות לרבות אלה של בעלי הדין, דחה כאמור את טענות המערערת וקיבל את טענות המשיבים וזאת בין היתר על יסוד הקביעות הבאות:

               א.           דחיית גרסת המערערת לפיה התחייב המשיב 2  ליתן מקרקעין במתנה לבני הזוג                עם עריכת העקד: בית משפט קמא ציין כי גרסה זו לא נתמכה במסמך בכתב כדרישת סעיף                8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, כי מדובר בדרישה מהותית וכי למרות המגמה המקלה                בפסיקה בדבר פרשנותה של דרישה זו, לפיה ניתן להכיר בקיומה המשפטי של התחייבות                לעשות עסקה במקרקעין בשל "זעקת ההגינות" (ראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא פ"ד נ(1)                185 ופסיקה מאוחרת), עדיין נדרשת הוכחה בדמות ראיה בכתב או עדים לביסוס טענת                המתנה, ואלה לא הוצגו לפניו. עוד ציין בית משפט קמא כי מלבד עדותה של המערערת לא                הובאה כל עדות תומכת בגרסתה.

               כמו כן נקבע כי העברת המקרקעין במתנה על ידי האב – המשיב 2 לידי בנו המשיב מס' 1                בוצעה כשנתיים לפני העקד, ונדחתה טענת המערערת כי מדובר בנוהג בעדה הדרוזית,                 משלא הוכח קיומו של נוהג כנטען על ידה.

               לבסוף ציין בית משפט קמא כי לכל היותר המשיב 2 העניק לבנו המשיב 1 במתנה את                השטח כשנתיים לפני העקד, ללא קשר לנישואיו למערערת, כאשר המתנה לא הושלמה                ברישום ועל כן קמה למשיב מס' 2 זכות לבטלה.