פס"ד בערעור בנושא דברי לשון הרע שנאמרו כלפי עו"ד

1. זהו פסק דין בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד בבאר שבע (כב' הרשמת הבכירה מיטל חלפון – נזריאן), מיום 20.8.20, בת"א 9069-04-18, שבמסגרתו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער נגד המשיב לתשלום פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע.

2. המערער הינו עורך דין, אשר משמש כנאמן וב"כ של בעל מניות בחברה מסחרית, אשר הגישה תובענה אזרחית נגד חברה שבבעלות המשיב. במסגרת ההתדיינות האמורה, התקיים ביום 20.3.18, דיון בפני כב' הרשם הבכיר אורי הדר בבית משפט השלום בבאר שבע. התביעה שבה ניתן פסק הדין מושא הערעור הוגשה בגין שלושה אירועים שאירעו לטענת המערער ביום הדיון האמור, ובמסגרתם הטיח המשיב במערער, לטענת המערער, אמרות המהוות לשון הרע: "רמאי", "נוכל", "שקרן", "מזייף מסמכים" ו "בושה למקצוע עריכת הדין". על פי הנטען, אירע האירוע הראשון בתום הדיון בפני הרשם הבכיר, בתוך אולם בית המשפט, לפני כב' הרשם הבכיר. שני האירועים הנוספים אירעו סמוך לאחר תום הדיון, מחוץ לאולם בית המשפט, אך בתוך מבנה היכל בית המשפט בבאר שבע (במבואה הסמוכה לאולם ובסמוך למעליות בית המשפט).

המערער תבע על כן לפצותו בגין האמירות הנטענות, ללא הוכחת נזק בהתאם להוראת ס"ק 7א(ב) לחוק. סכום התביעה הועמד על 50,000 ₪ ליום הגשת התביעה.

3. המשיב התגונן בטענות שונות, לרבות הכחשת אילו מן האמירות, ולחילופין טענת "אמת דיברתי" ביחס לתכנם, וטענה שלפיה הדברים נאמרו בתום לב וכהבעת דעה של הנתבע על מעשיו הנטענים של המערער.

נטען, כי אם נאמרו הדברים המיוחסים למשיב, הרי שהם בגדר פרסום מותר, על פי הוראת ס"ק 13(5) לחוק, שכן כל האמירות, לרבות אלה שהושמעו על פי הנטען, מחוץ לאולם הדיונים, הינם בגדר פרסום על ידי בעל דין תוך כדי דיון משפטי. נטען בהקשר זה, כי כך ראה גם המערער את הדברים ולראיה, הוא חזר מאולם הדיונים ודיווח על כך לכב' הרשם הבכיר.

כן נטען, כי האמירות חוסות תחת הגנות הקבועות בס' 15 לחוק איסור לשון הרע: על פי ס"ק 15(3) - משנאמרו לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע;   על פי ס"ק 15(4) – משהיו בגדר הבעת דעה על התנהגות התובע; וכן על פי ס"ק 15(5) לחוק, משהיו בגדר הבעת דעה על התנהגות המערער כבעל דין או כבא כוחו של בעל דין, בישיבה פומבית, במסגרת דיון משפטי.

4. בפסק דינו המפורט והמנומק כדבעי, דן בית המשפט קמא בכל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהונחו לפניו.

בית המשפט קמא סבר, כי לא הורם הנטל להוכיח את התרחשות האירוע הראשון בזמן, אשר על פי טענת המערער התרחש בתוך אולם הדיונים, בפני כב' הרשם הבכיר, ואת האמירות אשר יוחסו למשיב בגדרו של אירוע זה.