פס''ד בנושא שוויין של מניות שהיו חסומות ביום הקובע והבשילו לאחר המועד הקובע

ערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופטת אלה מירז) מיום 5.8.18 בתמ"ש 24256-10-14 (משמורת), 24282-10-14 (רכושית) ו- 24141-10-14 (מזונות).

השופטת א. אלון

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ס. הנשיא אלה

מירז) מיום 5.8.18 (להלן: "בית משפט קמא"), במספר תביעות שהתבררו במאוחד. בפסק הדין קמא, נקבע כדלקמן: בתביעת המשמורת- הצדדים יחלקו אחריות הורית שווה ומשמורת משותפת. באשר לזמני השהות, הם נותרו בעינם  (תמ"ש 24256-10-14); בתביעת המזונות- חויב המערער לשלם מזונות חודשיים בסך כולל של 1,200 ₪ לכל קטינה, וכן סך של 300 ₪ עבור מדור ואחזקת מדור; נקבע כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך החריגות והבריאות החריגות (תמ"ש 24141-10-14); בתביעת הרכוש- אוזנו הזכויות בהתאם לחו"ד האקטואר בחלוקה שווה בין הצדדים, לרבות בימי החופשה ובמלוא המניות. כן נתנו הוראות לפירוק השיתוף בחשבון הבנק, ברכב ובמיטלטלין (תמ"ש24282-10-14) (להלן: "פסק הדין קמא").

2. המערער, אשר מאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, הגיש את ערעורו לפנינו. ערעורו נוגע לעשרה נושאים שהוא עמד על בירור כל אחד מהם. בשל ריבוי הנושאים העומדים להכרעתנו ועל מנת למקד את הטיעון והדיון בכל סוגיה, אדון בנפרד בכל סוגיה , תחילה אביא את הכרעת בית משפט קמא, בהמשך את טענות הצדדים ולבסוף את דעתי ומסקנתי באשר לאותה סוגיה.

א. זמני שהות-

3. לצדדים נולדו 3 בנות: ש' כיום כבת 14, ר' כיום כבת 10 ו-ש' כבת 6. כל אחד מבני הזוג הקים זוגיות חדשה ולמערער נולד בן מזוגיות זו.

            בית משפט קמא קבע כי זמני השהות הנהוגים בין הצדדים, שהוסכמו בתחילת ההליך ומתקיימים הלכה למעשה, ימשיכו לחול :

"בשבוע הראשון, לאחר סוף שבוע בחזקת האב, שוהות הבנות עם האם  בימי א', ב' ו-ד', ועם האב בימי ג' ו- ה'. בשבוע העוקב, ולאחר סוף שבוע בחזקת האם, שוהות הבנות עם האם בימי ב',ד' ו-ה', ועם האב בימי א' וג'" (סעיף 23 לפסק הדין קמא).

4. בית משפט קמא בחן את בקשת המערער להרחיב את זמני השהות באופן שאחת לשבועיים, בשבוע הראשון והשלישי לכל חודש, הבנות תשהנה עמו, גם ביום ב' באופן שיווצר רצף בימים ב' ו-ג' וקבע:

"...לאחר שהפכתי בדבר כשלנגד עיני המלצות העו"ס וכלל הנסיבות האופפות הליך זה, לא מצאתי לנכון לשנות מחלוקת זמני השהות המתקיימים והבקשה נדחית. לפיכך נקבע כי זמני השהייה יוסיפו להתקיים במתכונתם הנוכחית. אני סבורה כי הנזק שבהיענות לדרישת האב יעלה עשרות מונים על התועלת שגלומה בה לכאורה עבור הבנות, ולפיכך לא אוכל לקבלה בנסיבות העניין...". (סעיף 24 לפסק הדין קמא).

5. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא עת שהותיר את זמני השהות בעינם ולא הרחיבם. לטענתו, היה על בית משפט קמא להוסיף יומיים (בחודש) בהם תשהנה הקטינות יחד עמו וכן עם אחיהם הקטן, שנולד לו מבת זוגו החדשה. זמני השהות השווים המתקיימים בחופשות וחגים, צריכים, לעמדתו, לחול לכל אורך השנה, גם בימי שגרה. לעמדת המערער, שגה בית משפט קמא משקבע כי העו"ס לא מצאה לנכון להמליץ בכתב או בחקירתה על הרחבת זמני השהות חרף בקשתו, שכן בחקירתה, אישרה עו"ס לסדרי דין, את חשיבותה ומעורבותה של ד"ר קמינר בכל הקשור לסוגיית הבנות. ד"ר קמינר, היא הגורם הרלוונטי בכל הקשור בבנות, קבעה בחוות דעתה, שצוטטה בתסקיר עו"ס מיום *** "בעתיד אפשרי להיענות לבקשת האב לקבל את הבנות ברצף של יומיים באמצע השבוע". בנסיבות אלה טוען המערער, כי משהעו"ס לא התנגדה או שללה הרחבת זמני השהות, לא היה מקום לדחיית בקשתו, עליה עמד מתחילת הערעור, לזמני שהות שווים ואין הדבר מהווה שינוי מהותי. קביעת בית משפט קמא כי השינוי המבוקש יסב נזק לקטינות, מנוגדת להמלצת הפסיכולוגית המומחית והיא מיושמת בחופשת הקיץ  עת מתקיים שוויון בזמני השהות,  דבר המיטיב עם הקטינות, עם ההורים ועם משפחתם הקרובה.

6. המשיבה טוענת כי יש לדחות טענת המערער. קביעתו של בית משפט קמא מנומקת ומפורטת והיא עולה בקנה אחד עם המלצות עו"ס לסדרי דין, הן בתסקיריה והן בחקירתה. המערער הפנה למשפט בודד בחוות דעת הפסיכולוגית כי "בעתיד אפשרי יהיה..." והוא מנסה לנתקו משאר קביעותיה של הפסיכולוגית שהסדרי הראיה הקיימים הינם סבירים ביותר ויש לאפשר לקטינות רגיעה ושקט. לטענת המשיבה, בית משפט קמא תיאר באריכות את כל הכרוך והקשור ביחסי בני הזוג, בסוגיית זמני השהות ואת כברת הדרך שעבר התא המשפחתי מאז התפצל (ניכור הורי, הפרעות אכילה..) על יסוד כל אלו ולאחר חקירות הצדדים וחקירת עו"ס לסדרי דין, קבע בית משפט קמא כי טובת הקטינות לשמור על יציבות וכי אין להעמיד במבחן את יציבות היחסים בין כל אחת מהבנות להוריהם, יחסים אשר עלולים להתערער בעקבות ערעור היציבות בין ההורים ולפיכך הותיר את חלוקת השהות בעינה.

7. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית משפט קמא (סעיפים 7-28 לפסק דין קמא), את טענות הצדדים, את התסקירים הרבים שהוגשו, שהראשון שבהם מיום *** והאחרון מיום ***, את הדוח שערכה ד"ר קמינר מיום ***, ציטוט חו"ד ד"ר קמינר מיום *** (בתסקיר מיום ***), את חקירה של עו"ס לסדרי דין- גב' אהובה וינוגרד בשתי ישיבות מיום  *** וכן מיום *** ואת הודעת המתאמים ההוריים מיום *** בדבר הפסקת התיאום ההורי, שוכנעתי כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לפיהן טובת הקטינות להותיר את זמני השהות בעינם. בית משפט קמא התרשם התרשמות ארוכת טווח מהצדדים, מהדינמיקה ההורית ביניהם, מהקטינות ומהיחסים שבין הקטינות לבין כל אחד מההורים , תוך שהוא נותן דעתו לעמדת הגורמים המקצועיים. לאחר כל אלה , קבע בית משפט קמא: "אני סבורה כי הנזק שבהיענות לדרישת האב יעלה עשרות מונים על התועלת שגלומה בה לכאורה עבור הבנות, ולפיכך לא אוכל לקבלה בנסיבות העניין..." (ראו סעיפים 7-24 לפסק דינו של בית משפט קמא).

8. בית משפט קמא מפרט את נימוקיו ואין לי אלא להביאם כלשונם:

"25. הצדדים עברו כברת דרך, כמו גם בנותיהם, וכפי שתואר באריכות לעיל, הצליחו להביא ליציבות בחייהם שלהם ובחיי הבנות. הבנות כאמור עושות חיל והפנימו את פרידת הוריהן ואת חלוקת זמנן בין בתי ההורים. ההורים כך נדמה, מצאו כל אחד זוגיות חדשה בואכה "פרק ב'" בחייהם,  ולאב כאמור ילד חדש מזוגיות זו.  אני מוצאת ביציבות שבהסדרי הראיה לאורך השנים כגורם מכריע בין יתר כל הגורמים שהביאו את הצדדים לרגיעה, אשר השפיעה לטובה על הבנות. בנסיבות אלה, שינוי של זמני השהייה, שינוי כלשהו לכאן או לכאן, יפר את היציבות ויכניס את הצדדים לעמדת עימות, עמדה אשר לטעמי הם אינם מצויים בה יותר. אין להעמיד במבחן את יציבות היחסים בין כל אחת מהבנות להוריהן, יחסים אשר עלולים להתערער בעקבות ערעור היציבות בין ההורים. אציין בהקשר זה כי עלה בידי הצדדים לשפר פלאים את מצבה של הבת הגדולה ש', אך היא עודנה בעיצומו של גיל ההתבגרות ונכונו לה התמודדויות רבות. הבת ר' פוסעת אף היא לעבר גיל ההתבגרות ולצדדים עוד נכונו סוגיות שתעמדנה במבחן את חוסן שיתוף הפעולה ביניהם. אני סבורה כי לא יהא זה נכון לשנות מן המצב הנוהג ולשנות מן החלוקה הקיימת.

26. בנוסף לכל אלה, העו"ס לא מצאה לנכון להמליץ, בכתב או בחקירתה, על הרחבת זמני השהות כבקשת האב, חרף כי הונחה לפניה חדשות לבקרים, ואף אמירתה החיובית של ד"ר קמינר בהקשר זה, מתייחסת לאפשרות להענות לדרישת האב בזמן עתיד ואינה בבחינת קביעת מסמרות. אציין עוד כי אין בהמלצת העו"ס להרחיב את ההסדרים כמבוקש ע"י האב אד-הוק בחודש אוגוסט 2017, כדי ללמד על חלוקת הזמנים הרצויה, והיא התייחסה ואף היתה נכונה רק לחופשת הקיץ".

9. למעלה מן הצורך אוסיף, כי טענת המערער שיש להקיש מהחלוקה השוויונית המתקיימת במהלך החופשות והחגים ליכולתן של הקטינות לקבל את השינוי/ ההרחבה בעת שגרה, אינה תואמת את דיווחה של עו"ס לסדרי דין בסוגית הסדרי השהות "מדיווחי ההורים עולה כי בשגרה ההסדרים מתנהלים על פי החלטת בית המשפט, למעט קושי הדדי במספר חופשות וחגים בהחזרת הבנות".

            על כן, דין הטענה להידחות.

ב.         עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבת ש'–

10. לטענת המערער, יש מקום לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא רק כנגד הבת ש'. לטענתו, החלטה זו מצריכה את הצדדים לשוב ולפנות לפתחו של בית משפט, ללא כל צורך, כל אימת שהקטינה ש' מבקשת לצאת מן הארץ. עוד ובנוסף טוען המערער כי החלטה זו נתנה לבקשת המשיבה, על ידי שופטת תורנית במהלך הפגרה, מבלי שהתקיים הליך תקין.

11. המשיבה מבקשת שלא לדון בטענה זו של המערער, מאחר וההחלטה אינה חלק מפסק הדין נשוא הערעור. ההחלטה ניתנה לאחר הגשת הסיכומים ובידי מותב אחר. משלא פנה המערער לבית משפט קמא בבקשה להשלים את פסק הדין או לחילופין לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זאת, דין הטענה להידחות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי המערער יוצא עם הבת ש' מן הארץ לרחבי העולם דרך קבע, מבלי לעדכן אותה כלל וגם מטעם זה יש להותיר את ההחלטה על כנה.

12. דין הטענה להידחות. מקבלת אני את עמדת המשיבה כי ההחלטה המורה על עיכוב יציאה מן הארץ של הבת ש', אינה חלק מפסק הדין ומשכך אין מקום לדון בה. זאת ועוד, אין להקל בטענת המשיבה כי הותרת צו עיכוב היציאה מן הארץ תחייב את האב לעדכן אותה טרם יציאתו עם הבת ש' את הארץ ולו בשל החשיבות של שימור הקשר בין הבת ש' לבין המשיבה. ראו לצורך הדוגמא המלצות ד"ר קמינר באשר לשימור הקשר בין האם לבין הבת ש' בשני הדיווחים ובתסקירים השוטפים.

ג.          חיוב המערער בהוצאות בסך 3,000 ₪ בגין זימון המומחה לחקירה -

13. בית משפט קמא קבע כי חקירתו של המומחה הייתה מיותרת, הובילה לבזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט ומשכך חייב את המערער בהוצאות בסך 3,000 ₪ והורה כי סכום זה יופקד לתוכנית חסכון של כל קטינה, 1,000 ₪ לכל קטינה (ראו סעיף 71 לפסק דין קמא).

14. לטענת המערער, בית משפט קמא "קנס" אותו, כלשונו, עת חייבו לשלם הוצאות בסך של 3,000 ₪ בגין זימון המומחה, מר יום טוב בילו לחקירה. לטענת המערער, הוא נאלץ, בלית ברירה, לזמן את המומחה לחקירה, לאחר ששני סבבים של משלוח שאלות הבהרה למומחה לא הביאו את המומחה לתקן את חוות דעתו. רק לאחר חקירתו, תיקן המומחה את חוות דעתו ופירט את החלופות השונות באשר למניות העומדות להכרעה בתביעת הרכוש.

15. לטענת המשיבה, לו שלח המערער שאלות הבהרה למומחה ו/או היה מעביר מבעוד מועד למומחה מסמכים אותם שלף רק במהלך חקירת המומחה, הייתה מתייתרת החקירה והיה נחסך זמנם של הצדדים ושל בית משפט קמא. לטענת המשיבה, בית משפט קמא עשה עם המערער חסד עת השית עליו הוצאות מתונות ביותר והורה על העברתם לחסכון הקטינות.

16. דין הטענה להידחות.

            ככלל, לערכאה הדיונית שיקול דעת נרחב בכל הקשור לקביעת שכר טרחה והוצאות המשפט במסגרת פסק הדין (ע"א 6793/08 לוא בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (פורסם בנבו 28.6.09) ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות הנפסקות בערכאת הדיונית (ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת  בע"מ, פסקה 10 (פורסם בנבו 30.5.13) והאסמכתאות שם.

17. לגופו של עניין, המערער נמנע מלהמציא למומחה מסמכים מהותיים, חרף פניות חוזרות ונשנות. ראו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה ששלחו שני הצדדים ותשובות המומחה בחקירתו. מסמך מעבודתו לעניין המניות, צורף רק בסבב השאלות השני לאחר חו"ד מיום ***, ונוהל פדיון ימי החופשה מעבודתו, הוצג למומחה רק במהלך חקירתו (עמ' 34 ש' 3-5 וש' 20, עמ' 37 ש' 26). התנהלות זו אין להלום וראו סעיפים 1 ו – 4 להחלטת בית משפט קמא בתום חקירת המומחה ביום 9.5.16:

"מן הראוי היה ללבן את כל השאלות ולהמציא את כל המסמכים הנדרשים על מנת שהיום תהיה חוות דעתו סופית ולא נידרש לתיקונים נוספים וזימון נוסף של רו"ח וכל זאת על מנת לחסוך מזמנם של הצדדים". "כל נושא השיהוי והסרבול בתיקון חווה"ד יבוא לידי ביטוי בהוצאות במסגרת פסק הדין".

            טענת המשיבה כי בית משפט קמא עשה חסד עם המערער בקביעת הוצאות בשיעור נמוך והעברתן לחיסכון לכל אחת מהקטינות, יש בה ממש.

ד.         איזון משאבים במניות "החסומות" RSU (Restricted Stock Units) –

18. בית משפט קמא קבע כי מלוא המניות (5,858 מניות), שנתנו למערער ממעסיקתו, יאוזנו בין הצדדים ובהתאם לכך, חויב המערער להעביר למשיבה את מחיצת שווים של מלוא המניות, בהתאם לחלופה הראשונה בחוות דעתו המעודכנת של המומחה (מיום ***):

"52. בהקשר למניות- בחקירתו הסביר האקטואר את עמדתו באריכות והסביר השקפתו בהקשר למניות בכך שאמנם יש במניות אלה משום רכיב עתידי, וכדי להמריץ את הנתבע להתמיד במקום העבודה, אך יחד עם זאת אלו זכויות שניתנו זה מכבר, ותמומשנה בעתיד (עמ' 39, ש' 13 ואילך). במקום אחר השיב כך:

"לא נתקלתי במקרה כזה שבו ניתנו אופציות כנכס עתידי אני מדבר פה על מניות, לא אופציות, שהן חסומות אמנם, הן יתממשו בעתיד אבל ביום הקרע הן כבר היו בסל המשפחתי. אני לקחתי את זה בחשבון שבמועד הקרע הן היו ולכן חילקתי אותן שווה [...] בין היתר זה בונוס שישאר כי רוצים אותך כי אתה טוב כי הוכחת את עצמך. ככה אני הבנתי" (עמ' 40, ש' 1 ואילך). ועוד: "לקחתי את הכל ואמרתי שזה הסל שלהבנתי ביום הקרע היה קיים, חלקו טרם מומש 40% ממנו טרם מומש סופית, לקחתי את כולו כסל ואם יוחלט אחרת, יוחלט אחרת. למיטב הבנתי ראיתי את זה כמסת הנכסים, כסל קיים".

53. בהתאם לעמדתו זו, ונוכח העובדה כי חלק מן המניות שהוענקו מומשו, וחלקן (40%) טרם מומש, העמיד האקטואר שתי אפשרויות בחוות דעתו. לפי אפשרות "א", אכן יש להביט על המניות כ"סל" אחד ואין להבחין בין המניות שטרם מומשו לבין האחרות (וסה"כ 5,858 מניות), ולפי אפשרות "ב", יש לערוך אבחנה כזו, והמניות העומדות לאיזון הן אלה שעמדו לזכות הנתבע ממועד ההענקה ועד המועד הקובע (2,676 מניות בחישוב משוקלל).

54. לאחר בחינת טענות הצדדים בהקשר זה, חקירתו של המומחה וחוות דעתו העדכנית, אני מקבלת את עמדת המומחה. הנתבע לא הוכיח כי המומחה שגה בתחשיביו ומקובלת עלי עמדת המומחה, כי כלל המניות העומדות לזכות הנתבע, גם אם חלקן טרם מומש, הן בבחינת נכס בר-איזון. הנתבע לא הוכיח כי המניות הן בבחינת נכס שניתן עבור ביצועים עתידיים, ואני מקבלת את עמדת המומחה כי החומר שהונח בפניו על ידי הנתבע אינו תומך בעמדתו כי אם בעמדת המומחה דווקא. מתוך תפיסה זו אני מקבלת את אפשרות "א" בחוות הדעת, לאמור כי הנכס העומד לאיזון הוא כמות מלאה של המניות "החסומות" ובהתאם לאמור בסעיף 6(א) לחוות הדעת המעודכנת".

19. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משקבע כי המניות "החסומות" RSU הינן בנות איזון, בעוד שעל פי הראיות שהציג בפני בית משפט קמא, מדובר במניות שניתנו כתמריץ לעתיד לשימור העובד בחברה. לעמדת המערער, היה על בית משפט קמא לאמץ את החלופה השלישית שהציע המומחה, היינו כי מדובר במניות חסומות שלא הבשילו עד מועד הקרע ומכאן שאינן בנות איזון. טענה נוספת שטוען המערער לעניין זה, היא כי היה על בית משפט קמא לנמק מדוע בחר בחלופה הראשונה לפיה -כל המניות הינן בנות איזון, על פני שתי החלופות האחרות שהציע המומחה ושהותיר להכרעת בית משפט קמא.

20. לטענת המשיבה, טענת המערער כי מדובר במניות חסומות, אינה רלוונטית והפכה לאקדמית, שעה שהמניות מומשו זה מכבר (במהלך השנים 2014-2018). מדובר בהטבה/ הענקה של מניה שאינה בת ביטול והיא נתנה למערער כחלק מתנאי עבודתו ולאור מעמדו הבכיר, על סמך הישגי המערער והצלחתו בעבר. לטענת המשיבה, המניות אינן ניתנות לביטול, אינן מותנות בביצוע עתידי של המערער ומומשו במלואן, כפי שעולה גם ממסמך מעבודתו (נספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המערער). לטענת המשיבה ,יש לדחות את טענת המערער ולדחות את ניסיון המערער להתייחס למניות כאל אופציות.

21. לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים לרבות הפסיקה אליה הפנה המערער, את חו"ד המעודכנת של האקטואר מיום ***, את תשובותיו בחקירה, את מסמך ג' לעיקרי הטיעון של המערער Proxy Statement  2009 ואת פסק דינו של בית משפט קמא, דעתי היא כי יש להותיר קביעתו של בית-משפט קמא על כנה ואביא נימוקיי.

22. טענת המערער כי אין ערך למניות "החסומות" מאחר והן מומשו לאחר המועד הקובע, היא טענה שאין לקבלה. אין חולק כי המניות נתנו למערער עוד קודם למועד הקובע (12.8.14) והן הבשילו במועד מאוחר יותר בין השנים 2014-2018.

            העובדה כי אין חפיפה בין המועד שנקבע לצורך עריכת האיזון, קרי "המועד הקובע", לבין המועד למימוש הזכות, אין בה כדי לתמוך בטענת המערער כי המניות אינן בנות איזון מאחר ובמועד הקרע, לא היה להן ערך.

            המועד הקובע תוחם את היקף הנכסים, אותם יש לאזן, אך לא את שווים. לא בהכרח ולא בכל המקרים, קיימת חפיפה בין המועד למימוש הזכות לבין המועד שנקבע לצורך עריכת האיזון. ראו הסכמת הצדדים לעניין שווי הבית המשותף, בהתאם להערכת השמאי ביום הביקור בנכס ולא במועד הקובע. בהתאם לחו"ד שהינה מאוחרת למועד הקובע, שילמה המשיבה למערער את מחצית שווי הבית המשותף- 2.7 מיליון ₪.

            קביעת שווי זכות או נכס שהיא מאוחרת למועד הקרע, נעשית גם בחלוקה ובאיזון כספים וזכויות שנצברו בקרן השתלמות. במקרה זה, נקבע החלק המגיע לבן הזוג באחוזים אך המימוש בפועל והתשלום נעשה לאחר המועד הקובע, תוך שהכספים צוברים את הריבית שנצברה לקרן על אף שצבירה זו נעשתה לאחר מועד הקרע.

            הדברים נכונים אף בכל הקשור לחלוקת פנסיות שונות כאשר מימוש הזכות וחישוב ערכה בפועל ייעשה בעת גמלת הזכויות  - אפשר שזמן רב אחר מועד הקרע (ראו דברי השופט א. רובינשטיין בבע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, ביום 5.9.17); בע"מ 1681/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 13.9.18) וכן ראו עמ"ש (מרכז) 19796-09-17 י.צ. נ' ש. ס .צ (פורסם בנבו 13.9.18) לרבות הדוגמא שהובאה שם בדבר רכישת כרטיס הגרלה שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני המועד הקובע, אך ההגרלה נערכה לאחר המועד הקובע, ושווי הזכייה  עמד על מיליון ₪.  הדעת נותנת כי שוויו של הכרטיס יהיה על פי ערכו במועד ההגרלה, על אף שזו התקיימה בפועל אחרי המועד הקובע (שם סעיף 34 לפסק הדין. כן ראו ניסים שלם יחסי ממון ורכוש הדין והפסיקה עמ'  175-176 (2013).

            הוראות סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), מסמיך את בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לפי הנסיבות, באשר למועדי הביצוע וכך מורה הסעיף:

                        "6(ג). באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו    דרך יבוצע האיזון , יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות ורשאי      הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית   במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים"

23. אסכם ואומר, כי כשם שהמערער יכול למצות את שווי המניות ולממש את פוטנציאל הרווח הגלום במניה, כך ראוי להעמיד את המשיבה, בת זוג, באותו מצב. חוק יחסי ממון חותר אל איזון. מצב בו בן זוג אחד יכול לממש את הפוטנציאל, שנוצר בתקופת החיים המשותפת, בעוד בן הזוג האחר מנוע, הוא מצב של חוסר איזון, החותר תחת תכלית האיזון ואינו צודק. המניות הן נכס משותף אשר ניתן למערער בתקופה המשותפת ויש לאזנם בין הצדדים על פי ערכם האמיתי , היינו בעת המימוש.  

24. שאלה נוספת שהציב בפנינו המערער, היא האם יש להעריך את מלוא כמות מהמניות או רק כמות משוקללת. האם יש להותיר בעינה את קביעתו של בית משפט קמא שביכר את חלופה א' בחוות דעתו המעודכנת של המומחה, מלוא המניות – סך של 5,858 מניות או שיש להורות כי תחול חלופה ב' בחוות הדעת המעודכנת, ויאוזנו רק חלק מהמניות – סך של 2,676 מניות. 

25. בית משפט קמא קבע כי יש להביט על המניות כ"סל אחד" ואין להבחין בין המניות שטרם מומשו לבין האחרות, ולפיכך קבע כי כלל המניות העומדות לזכות הנתבע הן בבחינת נכס בר איזון, לאמור, מלוא כמות המניות "החסומות". (ראו סעיף 53 לפסק דין קמא).

נקודת מבטו של המומחה, שאומצה על ידי בית משפט קמא, היתה כי במועד הקרע היו המניות בסל המשפחתי ולפיכך הינם חלק ממסת הנכסים המשותפים. ראו סעיף 3 בתשובת המומחה לשאלות ההבהרה מטעם המשיבה מיום ***: "כמו כן להבנתי הזכות למניות אלו שהתקבלו עד המועד הקובע הינם חלק ממסת הנכסים המשותפת"; ראו סעיף 3 בתשובת המומחה בסבב השני של שאלות ההבהרה מטעם המערער מיום ***: "הרי שבמועד הקרע כבר היה ידוע כמות המניות שיתקבלו בעתיד" "עצם קבלת האופציות (טרם מועד הקרע) מלמדת שהינה נכס משותף... אומנם נכס עתידי אשר בספק אם ימומש, אבל עדיין נכס."

            על תפיסתו זו, כי יש לאזן את מלוא המניות, חזר המומחה לאורך כל חקירתו הנגדית:

"...בפועל הם כבר ניתנו וזה רק זמן לחכות עד שזה יתממש. אותו דבר למעשה זה כמו שאחזור לימי מחלה – ניתנים ימי מחלה אבל תוכל לפדות אותם רק שתגיע לפנסיה, אף אחד לא מבטיח שתגיע לפנסיה אבל בכל  מקרה ניתן לך את ימי המחלה כחלק מהזכויות שנצברו לטובת אותו עובד" (שו' 19-22 בעמ' 39). 

"אני מדבר פה על מניות, לא אופציות, שהן חסומות אמנם, הן יתממשו בעתיד אבל ביום הקרע הן כבר היו בסל המשפחתי. אני לקחתי את זה בחשבון שבמועד הקרע הן היו ולכן חילקתי אותן שווה" (שו' 1-3 בעמ' 40);

"לקחתי את הכל ואמרתי שזה הסל שלהבנתי ביום הקרע היה קיים, חלקו טרם מומש 40% ממנו טרם מומש סופית, לקחתי את כולו כסל ואם יוחלט אחרת, יוחלט אחרת. למיטב הבנתי ראיתי א זה כמסת הנכסים, כסל קיים" (ש' 2-4 עמ' 42). 

            המומחה נשאל מפורשות על ידי בא כוח המערער באשר למימד הזמן - שקלול המניות לפי תקופת המניות החסומות:

"ש. כתפיסה אין מבחינתך הבדל אם באוגוסט 2014 כל המניות הבשילו לבין אם המניות חסומות ורק חלק יחסי קטן הבשיל? לצורך החישוב אין הבדל?

ת. זה לא קטן, 3,500 מניות מתוך 5,800 זה 60% , זה לא 2 או 4 או ה – 100. אני לקחתי את זה כסל שנמצא במשפחה כרגע וחילקתי לחצי, צריך החלטה משפטית לראות אם זה סך של הכל או באופן יחסי כמו שעשיתם 3,516" (שו' 15-19).

26. בית משפט קמא בחן את שלושת החלופות שהציג המומחה בחוות דעתו המעודכנת, ואת טענות הצדדים בהקשר זה, וקבע כי הנכס העומד לאיזון הוא כמות מלאה של המניות "החסומות", ובהתאם לאמור בסעיף 6(א) לחוות הדעת המעודכנת (ראו סעיף 54 לפסק דין קמא). קביעתו זו של בית משפט קמא נכונה בעיניי, ומתיישבת עם רציונל האיזון והשוויון עליו עמדתי בסעיפים 22 ו-23 לעיל.

            מסקנתי היא כי גם באשר לכמות המניות יש לדחות את טענת המערער.

ה.         ימי החופשה-

27. בית משפט קמא קבע כי כל ימי החופשה שלא נוצלו, נכון למועד הקובע , יאוזנו:-

"55. בהקשר לימי חופשה- במסגרת חוות הדעת העדכנית עמד האקטואר על כך שמעיון בנוהל חופשות של עבודתו עולה כי "ישנה אפשרות לקבל שווי ימי החופשה בעת סיום העסקה (עזיבה או פרישה) אזי הנכס (ימי החופשה הצבורים למועד הקובע) הינם ברי מימוש בעתיד בעת פרישה או עזיבת עבודתו". דבריו אלה תואמים את עמדתו בחקירה בפני (עמ' 36, ש' 1-19; עמ' 36; עמ' 37, ש' 1-8). גם בהקשר זה אני דוחה את טענות הנתבע ומקבלת את עמדת האקטואר. הנתבע לא הוכיח  כי חרף האמור והמבואר על ידי המומחה בחוו"ד המעודכנת ובחקירתו, הוא אינו יכול לצבור ימי חופשה ו/או כי אלה אינם בבחינת בני-איזון. שוכנעתי כי האקטואר גיבש עמדתו על בסיס מומחיותו ואף על בסיס החומר הרלוונטי שהמציא לו הנתבע, וכי היא נטועה בדין ובנסיבות המקרה".

28. לטענת המערער, קביעה זו של בית משפט קמא, כי כל ימי החופשה שלא נוצלו, יאוזנו, היא קביעה המנוגדת לנוהל החופשות של עבודתו וכן לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, כי עובד זכאי, בסיום עבודתו, לכל ימי החופשה שלא עשה בהם שימוש בשנה החולפת וכן בשלוש השנים הקודמות שקדמו לה (ע"ע 42510-06-15).

29. לטענת המשיבה, יש לדחות טענתו זו של המערער. המומחה קבע מפורשות בחוות דעתו כי מדובר בזכות שיש לאזנה. המומחה השיב לכל שאלה שהציג בפניו המערער ונותר דבק בקביעתו גם לאחר בירור נוהל החופשות בעבודתו. הלכה היא כי בתי משפט נוהגים לאמץ את קביעות המומחים שמונו ובענייננו, אין מקום לסטות מחוות דעת המומחה.

30. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, עיינתי בתשובות המומחה בחקירתו הנגדית מיום ***, בחו"ד המעודכנת ובפסק הדין קמא, אני בדעה כי דין הטענה להידחות.

            בהתאם לנוהל בעבודתו, קיימת חובה לניצול ימי חופשה וניתן לצבור רק את ימי החופשה של השנה הקודמת והשנה השוטפת ולא ניתן לפדות את ימי החופשה בכסף, למעט בעת עזיבת עבודתו ו/או סיום העסקה. המומחה נחקר ארוכות בעניין ימי החופשה (עמ' 35-37) ועמד על כך כי ימי החופשה שצבר המערער- 23.6 ימי חופשה צבורים, משקפים את החופשה הצבורה לטובת המערער, שנצברה רק בשנה שקדמה למועד הקובע ובשנה השוטפת וכי במועד הפרישה, יהא זכאי המערער לקבל את שווי ימי החופשה. קביעה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית. לא נעלם מעיניי כי המערער לא הציג אישור מעבודתו התומך בטענתו וזאת בניגוד לדברי באת כוחו כי ניתן להמציא אישור שכזה:

"ש. הנוהל לטעמנו ברור, מה שלא ברור, הוא ימציא אישור מעבודתו (א.א) ואתה תתקן בהתאם.

ת. אם יביא אישור שהוא לא זכאי לקבל פדיון ימי חופשה בזמן פרישה, אפשר לתקן" (ראו שו' 16-17, עמ' 36 דברי ב"כ המערער).

            אשוב ואחזור, העובדה כי את שווים של ימי החופשה ניתן יהיה לקבל בעת סיום ההעסקה (עזיבה או פרישה), אינה מאיינת את שווים של ימי החופשה שנצברו עד המועד הקובע. ראו הרציונל עליו עמדתי בניתוח לעניין המניות, ההבדל בין המועד הקובע לצורך עריכת איזון לבין המועד למימוש/ לגמילת הזכות (סע' 22 ו- 23 לעיל).

            כאמור, רכיב זה בערעור, דינו להידחות.

            ו. יתרת החשבון המשותף-

31. בית משפט קמא קבע כי הכספים יחולקו בין המשיבה לבין הקטינות- סך של 12,500 ₪ יועבר למשיבה והיתרה תופקד לטובת חיסכון הקטינות:-

                   "59. לאור האמור לעיל נקבע, כי בעוד התובעת משכה סך של 45,000 ₪ משך הנתבע  70,000 ₪ ללא צידוק נראה לעין, ולא הוכח בפני כי היה צידוק לנטילת ההלוואה על-ידי הנתבע. אני קובעת אפוא מכוח שיקול דעתי הרחב ולשם איזון בהתחייבויות ההדדיות של הצדדים, כי הנתבע נטל 25,000 ₪ יותר מהתובעת וכי התובעת זכאית למחצית הסך האמור, קרי, 12,500 ₪.

60. נוכח טענות הצדדים לפני והעולה משלל כתבי הטענות וחקירת הצדדים, ועל מנת לבכר פתרון מעשי למחלוקת זו, אני קובעת כי מתוך היתרה שבחשבון המשותף, סך של 12,500 ₪ מיועד לתובעת, ואילו היתרה תופקד לטובת חסכון הקטינות המצוי בחשבון בחלקים שווים. אני מורה עוד על הוצאת הנתבע מהחשבון המשותף ועל הפיכתו לחשבון פרטי של התובעת".

32. המערער טוען כי היה על בית משפט קמא להורות כי הכספים שנותרו בחשבון המשותף, יועברו לרשותו. המערער מלין על כך שבית משפט קמא קבע כי הוא משך 70,000 ₪ ללא צידוק נראה לעין, שעה שהוא נאלץ לבצע משיכה זו רק לאחר שהמשיבה משכה סך של 45,000 ₪. על מנת למנוע מהמשיבה משיכות נוספות, פעל המערער להביא את חשבון העו"ש לתקרת האשראי (100,000 ₪). לטענתו, שגה בית משפט קמא משקבע כי הוא נטל ביתר, סך של 25,000 ₪ והמשיבה זכאית למחצית הסך, קרי 12,500 ₪, שכן, לטענתו, נטל הלוואה מחשבונו החדש והפקיד לחשבון המשותף סך של 50,000 ₪ נטו לכיסוי יתרת החובה שיצרה המשיבה בחשבון המשותף. בנסיבות אלו, משהפגין המערער אחריות כלכלית, היה על בית משפט קמא, להורות שיש להעביר למערער סך של 50,000 ₪.

33. לטענת המשיבה, המערער פעל בחוסר תום לב עת משך מהחשבון המשותף סך של 70,000 ₪ לצרכיו שלו בעוד המשיבה נטלה סך של 45,000 ₪ לשדרוג הרכב המשותף. המערער עשה כל שביכולתו להסתיר משיכה זו ולא ציין אותה במפורש בתצהיריו ובסיכומיו. יתרה מזו, בטענת המערער אין מאומה, שכן בית משפט קמא הגיע לתוצאה נכונה וצודקת ואיזן את ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים במטרה להביא לפתרון מעשי למחלוקת.

34. לאחר שקראתי פסק דינו של בית משפט קמא (סע' 57-60), את חקירת המערער עמ' 79, 80, (לפרוט' מיום ***) ואת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ומשכך הביקורת השיפוטית הינה מצומצמת, אלא למקרים חריגים, ובענייננו אין המקרה שבעניינו בא בקהלם. לתמיכה בטענותיו צירף המערער טבלת אקסל שערך וכן בקשה לקבלת אשראי מבנק לאומי על סך 80,000 ₪(נספחים 22 ו-23 לתיק המוצגים). המערער מבקש שנכנס לפני ולפנים של העברות הכספיות שבוצעו, משל היינו הערכאה הדיונית. אין זו דרכה של ערכאת הערעור לבחון כל ראיה מבראשיתה, בפרט כאשר לא מצאתי כי קביעות בית משפט קמא אינן עומדות במבחן הראיות או כי נפל בהם פגם היורד לשורשו של עניין, כאשר יתרת הזכות שעמדה בחשבון המשותף, עמדה על סך של 18,167 ₪ בלבד (ראו סע' 118 לתצהיר עדות ראשית שהגיש המערער לבית משפט קמא).

            כאמור, דין הטענה, להידחות.

ז.          השתכרות המשיבה-

35. אקדים ואציין כי המערער הינו בוגר תואר ראשון בהנדסת חשמל, מסלול משולב חשמל פיזיקה, בוגר תואר ראשון במדעי החיים ועובד משנת 2003 (כשנה וחצי טרם הנישואין) בחברת ***. בית משפט קמא ציין כי המערער העמיד את שכרו לשנת 2017 בממוצע על סך של 26,485 ₪.

            המשיבה בוגרת תואר ראשון במערכות מידע ניהוליות, תואר שני בספרות במגמת כתיבה יוצרת, תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים. המשיבה עבדה כמנתחת מערכות במספר חברות, עובר למתן פסק הדין. בית משפט קמא ייחס למשיבה פוטנציאל השתכרות בסך 12,000 ₪, מחצית משכרו של המערער.

36. בית משפט קמא ייחס לתובעת פוטנציאל השתכרות בסך של 12,000 ₪, המגלם את השכר המשולם לה לטענתה בסך של 7,000 ₪ בצירוף סך של 4,000 ₪ המשקף על דרך האומדנה את דמי השכירות המתקבלים מדירתה.

            בית משפט קמא פירט את השתכרותה בסע' 33-34 לפסק דינו:

"33. השתכרות האם- במועד ההחלטה למזונות זמניים, עמדה הכנסתה של התובעת לפי טענתה על סך של 15,500 ₪ (ברוטו בהפחתת ניכויי חובה). במועד הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמה, היתה התובעת מובטלת וזכתה לתשלום דמי אבטלה (ס' 96-98 לתצהירה). במועד חקירתה הנגדית  ביום *** (א.א), טענה התובעת כי היא מועסקת בחברה בשם "***" (א.א), בעיקר באמצעות עבודה מהבית, ומשתכרת עבור עבודתה 2,000 ₪ בחודש (עמ' 67, ש' 23 ואילך). התובעת הוסיפה כי לאורך שנת 2016, השתכרה כ 5,000 ₪ מעבודה בחברה לייעוץ ארגוני עד שפוטרה, ולאחר מכן עבדה כמזכירה עבור 5,000 ₪ מידי חודש. לטענתה גם מעבודה זו פוטרה, והיא תלתה הדבר בצורך להיות דרוכה בכל עת ושעות היום על מנת למנוע הסתת הבנות על ידי הנתבע ואמו (התובעת חוזרת על נימוק זה בסיכומיה, ר' ס' 47). בסיכומיה מציינת התובעת כי כיום היא משתכרת סך של 7,000 ₪, "נטו לחודש" לדבריה מעבודתה כאנליסטית נתונים בחברת "***" (א.א). התובעת לא הציגה סימוכין לעבודתה ו/או השתכרותה הנטענת. פוטנציאל השתכרות של התובעת משתקף אף בהשכלתה, והיא מעידה על עצמה כי היא בעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה, תואר ראשון במערכות מידע, ותואר שני בספרות. אני מוצאת את התובעת בעלת כישורים ויכולת השתכרות בלתי מבוטלים.

34. בתצהירה טענה התובעת כי היא נושאת בדמי שכירות עבור הדירה ברח' *** בחיפה, בסך של 5,750 ₪ (ר' ס' 106 לתצהירה, והן הסכם השכירות סומן נספח "28", שם). אלא שבסיכומיה (ס' 51) טוענת התובעת כי היא "מתגוררת כיום בדירה שכורה ב*** בחיפה. דירה אשר הובטח לה כי תוכל להתגורר בה ללא הגבלת זמן אשר תקנה יציבות בחיי הבנות". מעבר לכך התובעת לא הרחיבה או הציגה סימוכין לדבר. לא ברור אפוא באופן בהיר דיו מהי הזיקה של התובעת לאותה דירה ***, האם היא נושאת בשכר דירה בגינה, ומה שיעורו. בסיכומיה נמנעה התובעת אף מלהתייחס לדמי השכירות המתקבלים מדירתה. אציין כי גם במסגרת תגובת התובעת מיום *** (א.א) לבקשת הנתבע למתן פסק דין, לא ניצלה התובעת את ההזדמנות להבהיר את הדרוש הבהרה בנוגע לשכר הדירה בו נושאת, לבדה או עם אחר, כמו גם לדמי השכירות המתקבלים בידיה, אם בכלל, מהשכרת הדירה שבבעלותה. אך בחקירתה השיבה התובעת בחיוב לשאלה האם הבית מושכר (עמ' 74, ש' 15) ואף ציינה כי "הבית לא שלי. למרות שבטאבו רשום על שמי הכסף שהתקבל לרכישת הבית הוא על ידי משקיע ואני צריכה להחזיר לו את הכסף תוך חצי שנה, אני בעיכוב איתו ובנתיים הכסף מועבר למשקיע לא אלי, הוא מושכר ב 7,000 ₪" (שם, ש' 17 ואילך). עוד מציינת כי ניסתה למכור את הבית (ש' 24, 28)...
35. השתכרות האב...

36.לאחר שהעמדתי מול עיני את הנתונים, ולקחתי בחשבון את הנתונים שאינם לנגד עיני, אני מוצאת לנכון לייחס לנתבע הכנסה ממוצעת בסך 24,000 ₪ מידי חודש. נוכח טענות התובעת וחוסר הבהירות והעקביות בהקשר זה, ולנוכח פוטנציאל השתכרותה עליו עמדתי לעיל, מצאתי לנכון לייחס לתובעת פוטנציאל השתכרות בסך 12,000 ₪ המגלם את השכר המשולם לה לטענתה בסך 7,000 ₪, בצירוף סך של 4,000 ₪ המשקף על דרך האומדנה את דמי השכירות המתקבלים מדירתה. מכאן, כי יחס ההשתכרות בין הצדדים, לשם קביעת שיעור מזונות הקטינות, הוא יחס של 2:1 לטובת הנתבע. עוד אני קובעת, בהתאם לקביעתי דלעיל בנוגע לחלוקת זמני השהייה, כי לצורך קביעת שיעור המזונות, יש להתייחס לזמני השהות אותם חולקים הצדדים עם הקטינות כשווים, ואת יחס זמני השהייה להעמיד על 50:50".

37. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משאמד את הכנסות המשיבה על סך של 12,000 ₪ לחודש (7,000 ₪ שכר ו- 4,000 ₪ מדמי שכירות) ולא על סך של 22,500 ₪ לחודש, המהווים את פוטנציאל השתכרותה. לטענת המערער, בית משפט קמא העריך בחסר את הכנסות המשיבה, כאשר זו לא הביאה כל אסמכתאות לגיבוי השתכרותה, כאשר בעת פסיקת המזונות הזמניים עמדה הכנסתה, על פי טענתה, על סך של 15,500 ₪ לחודש ודמי השכירות המשתלמים לה, על פי עדותה, הינם סך של 7,000 ₪ לחודש.

38. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר נתן אמון בעדות המשיבה ובהצהרותיה לעניין נתוני השתכרותה. המשיבה מציינת כי במועד הגשת עדות ראשית הייתה מובטלת וקיבלה דמי אבטלה ובמועד חקירתה העידה כי היא משתכרת סך של 2,000 ₪ לחודש. בעת הגשת סיכומיה, השתכרה המשיבה סך של 7,000 ₪ נטו לחודש. באשר להכנסתה משכר דירה, דירה זו נמכרה ומכל מקום, יש להציב את שכ"ד מול תשלום המשכנתא. באשר לכישוריה, טענה כי אלו אינם מוכחשים, אך אין די בכישורים אלו, בפרט בשוק התעסוקה המקומי בזמננו. ולראייה, המשיבה סיימה את עבודתה ב*** ונדדה ממקום עבודה אחד למשנהו, דבר המעיד על קושי אמיתי להשתלב בשוק התעסוקה. המשיבה מדגישה כי בית משפט קמא הסתמך על נתוני השתכרותה המלאים של המשיבה, שהינם פחותים פי כמה וכמה משכרו של המערער.

39. דין הטענה באשר להיקף השתכרותה של המשיבה, להידחות.

            בית משפט קמא שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של הצדדים. קביעתו של בית משפט קמא באשר להשתכרות המשיבה בכוח או בפועל, היא קביעה סבירה המתיישבת עם חומר הראיות שהוצג בפניו על פני תקופה. המערער לא שכנע כי מדובר בטעות בולטת, כזו שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה הדיונית, אשר שמעה את הצדדים והתרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי לאורך כל תקופת ניהול ההליך- 4 שנים ובחנה את השתכרות הצדדים לאורך התקופה.

            בית משפט קמא ציין כי המשיבה מקבלת דמי שכירות בסך של 7,000 ₪ וכי המשיבה מנסה למכור את הבית (סעיף 34 לפסק הדין קמא) ובכל זאת העמיד את הכנסתה משכר דירה על סך של 4,000 ₪, נוכח טענתה כי נטלה הלוואה לצורך מימון רכישת חלקו של המערער בדירה. 

ח.         שיעור המזונות -

ט.         חיוב המדור והוצאות המדור –

40. בית-משפט קמא קבע כי צרכי כל קטינה עומדים על סך של 2,000 ₪ לחודש, ובשים לב ליחס ההשתכרות בין הצדדים, שהינו 2:1 לטובת המערער ובשים לב לחלוקת זמני השהייה, 50:50, קבע בית-משפט קמא כי חלקו של המערער במזונות כל קטינה הוא בסך של 1,200 ₪ לחודש וסך הכול 3,600 ₪ עבור כל הבנות, כאשר לסכום זה יש להוסיף הוצאות מדור ודמי מדור בסך של 300 ₪ לכל ילדה, ובסך הכול 900 ₪ לכולן.

            ראו סעיפים 36 ו-37 לפסק-הדין קמא:

"36. לאחר שהעמדתי מול עיני את הנתונים, ולקחתי בחשבון את הנתונים שאינם לנגד עיני, אני מוצאת לנכון לייחס לנתבע הכנסה ממוצעת בסך 24,000 ₪ מידי חודש. נוכח           טענות התובעת וחוסר הבהירות והעקביות בהקשר זה, ולנוכח פוטנציאל השתכרותה עליו עמדתי לעיל, מצאתי לנכון לייחס לתובעת פוטנציאל השתכרות בסך 12,000 ₪ המגלם את השכר המשולם לה לטענתה בסך 7,000 ₪, בצירוף סך של 4,000 ₪ המשקף על דרך האומדנה את דמי השכירות המתקבלים מדירתה. מכאן, כי יחס ההשתכרות בין הצדדים, לשם קביעת שיעור מזונות הקטינות, הוא יחס של 2:1 לטובת הנתבע. עוד אני קובעת, בהתאם לקביעתי דלעיל בנוגע לחלוקת זמני השהייה, כי לצורך קביעת שיעור המזונות, יש להתייחס לזמני השהות אותם חולקים הצדדים עם הקטינות כשווים, ואת יחס זמני השהייה להעמיד על 50:50.

"37. בשים לב כי העמדתי צרכיה של כל קטינה על סך 2,000 ₪, והואיל וזמני השהות שווים, ותוך התחשבות בהפרשי השכר לטובת הנתבע, מצאתי לנכון להעמיד חלקו של התובע במזונות כל קטינה על סך 1,200 ₪, וסה"כ 3,600 ₪ עבור כל הבנות. בנוסף, ועל בסיס המפורט לעיל, מצאתי לנכון להפחית שיעור חלקו של האב במדורן של הבנות, לסך כולל וקבוע של 300 ₪, לכל ילדה הכולל את הוצאות אחזקת המדור. כך מן הטעם כי לתובעת זכויות בדירה אשר יכולה להניב שכר דירה, אשר יכול לשמש למדור (דמי שכירות ו/או משכנתא). לא השתכנעתי מטענות התובעת, אותן היא לא התיימרה להוכיח, כי הדירה אינה שלה יותר, או כי אינה מקבלת עבורה דמי שכירות אשר משולמים ל"משקיע" אלמוני. אבהיר כי כנאמנה לעמדתי בדבר הצורך והחובה ביציבות בחיי הצדדים והבנות, מצאתי לנכון להעמיד את דמי המדור ואחזקת המדור על שיעור קבוע כאמור, באופן שימעיט התחשבנויות וחיכוכים ויצמצם את זירות המחלוקות שעלולות לצמוח בין הצדדים".

41. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משהעמיד את צרכי כל קטינה על סך של 2,000 ₪ לחודש, סכום שהוא עצום ומופלג וחריג בגובהו. לטענתו שגה בית משפט קמא משחייב אותו לשאת בסך של 1,200 ₪ לכל קטינה והכפיל את דמי המזונות במספר הקטינות, בניגוד להלכת ורד. בית משפט קמא לא נימק מדוע הכפיל את גובה דמי המזונות הקבועים מדמי המזונות הזמניים שאז עמדו על סך של 1,100 ₪ לכל קטינה. לטענת המערער, שגה בית-משפט קמא משלא קיזז את חלקה של המשיבה בהוצאות. וכן, משלא ביצע קיזוז של ההוצאות הישירות שבהם הוא נושא בפועל, עת שוהות הבנות עמו וזאת בניגוד לבע"מ 919/15 ועקרונות השוויון והצדק. לטענת המערער, נוכח נתוני ההכנסה ו/או פוטנציאל ההכנסה של המשיבה, ניצבים ההורים במצב כמעט זהה בהכנסות ובהתחשב בזמני השהות הקיימים (50:50) ראוי היה כי בית משפט קמא ייקבע כי כל צד יישא במזונות הקטינות כשהן עמו ולא תבוצע העברת כספים מצד אחד למשנהו.

42. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא עת חייב את המערער לשלם סך של 900 ₪ לחודש בגין מדור. לטענתו, בית משפט קמא לא נימק כלל את קביעתו, כיצד הגיע לסכום זה ולא לסכום אחר. למשיבה, אשר רכשה את חלקו בדירה המשותפת, יש יכולת כלכלית זהה ליכולתו, דבר המאפשר לה לשאת בעלות המדור בו היא מתגוררת ובהתאם להלכת בע"מ 919/15, יש לבטל את חיובו ברכיב המדור.

43. לטענת המשיבה, טרוניית המערער על כך שבית משפט אמד את צרכי הקטינות על סך של 2,000 ₪ לחודש הינה טרוניית סרק, שכן בית משפט קמא עשה עמו חסד שעה שהעמיד את צרכיהן על סכום מתון ביותר ביחס לשכרו של המערער ורמת החיים אליה הרגיל את הקטינות. הלכה היא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיעורם של דמי המזונות שקבעה הערכאה הדיונית שהיא בעלת הכלים המתאימים לברר את שיעור המזונות הראוי והנכון. כך גם הוא הדבר במקרה בו ערכאת הערעור הייתה פוסקת סכום שונה במקצת לו היה הדבר נידון בפניה כערכאה ראשונה. צרכי הקטינות אינם דורשים כל הוכחה ובוודאי הסכומים שפסק בית משפט קמא.

44. לטענת המשיבה, יש לדחות את טרוניית המערער על כך שבית משפט קמא חייב אותו בהוצאות מדור ואחזקת מדור בסך של 300 ₪. קביעת בית משפט קמא מיישמת כנדרש את הלכת בע"מ 919/15 שהותירה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לבחון את עניינם של הצדדים על פי הנסיבות המשפחתיות לרבות בחינת שאלת הוצאות המדור ותשלום המזונות. הגם שהמשיבה סבורה כי היא קופחה במידת מה על ידי בית משפט קמא, לא הוגש ערעור מטעמה בשל טובת הקטינות.

45. לאחר שבחנתי את פסק דינו של בית משפט קמא ואת טענות הצדדים, דעתי היא כי יש להותיר את קביעת בית משפט קמא על כנה. קביעה זו הינה סבירה ומידתית ואינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בפסיקת המזונות שהינה תלוית עובדות ונסיבות של המקרה הקונקרטי (בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 21.11.05)); בע"מ 817/17 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו ביום 31.1.18); בע"מ 8915/15 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו ביום 27.1.16) והאסמכתאות שם. בענייננו, מבקש המערער כי נתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא ולצורך כך צירף לתיק המוצגים אסופה של קבלות שהיקפם משתרע על פני 70 עמודים, ובכל עמוד כ-4 קבלות. בעיני דווקא כמות זו מלמדת כי אין בידי המערער ראיה "חזקה" ממנה ניתן ללמוד על שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות או בקביעת העובדות. טענת המשיבה כי הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות העובדתיות שנדונו והוכרעו על ידי הערכאה הדיונית היא טענה שראוי לקבלה.

46. לא זו בלבד, שלטעמי אין לקבל את טענת המערער כי שגה בית משפט קמא משהעמיד את צרכיה של כל קטינה על סך 2,000 ₪ לחודש, אלא שטענתו בערעור אינה תואמת את גרסתו בהליך בבית משפט קמא. ראו דברי המערער באשר לצרכי הקטינות ולרמת החיים (הגבוהה) שהורגלו להן הקטינות:-

"...הסקי עם הבת ש' זה דבר שהחל עם האחים של המשיבה לפני 6 שנים, ולאחר מכן כל שנה כולל שנה אחת שהמשיבה הצטרפה נסענו לסקי עם הבנות בחורף, אני המשכתי בדבר הזה כי הבנות אוהבות את זה. השנה ר' התחילה לראשונה ונעזרה במדריך וקורס מקצועי וזאת הסיבה שהלכנו למקום הזה בצרפת כי יש שם קורס מקצועי." (שורות 22-26, עמ' 84 לחקירתו)

"הסכומים שאני מוציא על הבנות, אני אעריך אותם בשליפה בין 5,000 ל-10,000 ₪, אני לא יודע אם זה מתכוון למזונות הקבועים ולהוצאות שאני מעביר למשיבה.

ש. אתה קונה להן ביגוד והנעלה?

ת. כן.

ש. בכמה?

ת. משהו כמו 2,000-1,000 ₪ בחודש." (שורות 13-18, עמ' 87 לחקירתו)

"לו אני הייתי ההורה היחיד שלהן והייתי צריך לכלכל אותן אני מעריך סדר גודל של אולי 2,000-2,500 ₪ לילדה כולל חוגים והכל. זה קצת משתנה כי הבת הקטנה בגן פרטי." (שורות 3-5 עמ' 88 לחקירתו)

וכך גם בעיקרי הטיעון שהגיש לפנינו:

"רק לסבר את הדעת הרי שבשנים 2016-2017 טיילה הבת ש' אל מחוץ לישראל עם הוריה 4 פעמים בכל שנה (4 פעמים הן ב-2016 והן ב-2017), ובשנת 2018 בלבד נסעה 7 פעמים (!) לחו"ל" (סעיף 18 לעיקרי הטיעון).

47. מילים אחרות, קביעת בית משפט קמא כי צרכיה של כל קטינה הם בשיעור של 2,000 ₪ לחודש, היא לתפיסתי קביעה זהירה התואמת את גרסת המערער. טענת המערער כי מדובר בסכום מוגזם אין לה על מה שתסמוך במיוחד שקודם להלכת בע"מ 919/15, עמדו צרכיו ההכרחיים של כל קטין בשיעור של 1,400 ₪ לחודש ולא מלוא הצרכים בכללותם.

            כיום, ניתן לראות ניצנים לגישה כי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על צרכי קטין המתגורר בבית אחד, וזאת נוכח הכפילות הנדרשת מטבעם של דברים בחלק מהוצאותיו. כב' השופט ויצמן העריך, למצער, את צרכים אלו על סך של 2,250 ₪ לחודש לקטין (ראו סעיף 10 לרמ"ש 59188-10-18 נ. נ' נ. פורסם בנבו ביום 25.10.18).

48. כן לא מצאתי טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בחיוב המערער בהשתתפות בדמי המדור ובהוצאות המדור (300 ₪ לחודש לכל קטינה). לטעמי מדובר בקביעה על הצד הנמוך. בענייננו מדובר באב אמיד, שהעמיד את הכנסתו לשנת 2017 (כולל בונוס) בממוצע על סך של 26,485 ₪ לחודש, וראוי ששיעור החיוב במזונות בנותיו הקטינות ייפסק "בנחת ולא בצער, ברווח ולא בצמצום" (ראו תיק מעמד אישי (חי') 663/92 פלונית נ' פלוני (פ"מ תשנ"ה (1) 37, בעמ' 41 פורסם בנבו ביום 26.6.94). דין הטענה באשר לשגיאה שנפלה בידי בית משפט קמא עת עסק בדמי המדור ובהוצאות המדור בשיעור של 300 ₪ לחודש לכל קטינה, להידחות.

            י. תשלום מזונות ישירות לקטינה שבגרה-

49. המערער ביקש כי נורה שתשלום המזונות יבוצע ישירות לכל קטינה בהגיעה לגיל 18. מסקנתי היא כי יש לדחות את טענתו זו של המערער. בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית (פד"י מח (3) 461 (פורסם בנבו ביום 12.10.94). נקבעה ההלכה לפיה האחריות לזון ילדים חלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמשך שירותו הצבאי, עד לשחרור מצה"ל.

            בבע"מ 5267/04 ז.ס נ' ע.ס ואח' (פורסם בנבו ביום 5.5.05), נקבע כי המזונות ישולמו לידי האם הן לתקופה שטרם בגרותו, והן לתקופה שלאחר בגרותו, בעת שירותו הצבאי (והטרום צבאי) וזאת כדי לא להותיר את האם לשאת בנטל המזונות בעת השירות הצבאי וגם, ואולי בעיקר, שלא להעמיד ילד במצב בו הוא עלול לתבוע את אביו ולהציבו בקושי רגשי מיותר. קביעת בית משפט קמא כי האב יוסיף וישלם לידי האם את מזונות הקטינות גם לאחר בגרותן ועד תום השירות הצבאי, היא קביעה רצויה המשרתת תכלית צודקת והוגנת.

            סוף דבר

50. אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו.

            נוכח היקף הערעור ועמידתו של המערער על כל אחד ואחד מהנושאים, אציע לחבריי להרכב לחייב את המערער בהוצאות משפט לטובת המשיבה.

השופט סארי ג'יוסי  [אב"ד]:

אני מסכים.

השופט חננאל שרעבי:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת א. אלון.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך של 15,000 ₪.

עירבון שהפקיד המערער, יועבר לידי ב"כ המשיבה, עבור המשיבה ועל חשבון ההוצאות שפסקנו לטובתה.

מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.