פס"ד בנושא היקף עיזבון ותוקפה של צוואה של אדם בעודו בחיים

ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט טל פפרני) מיום 25/5/16, בתיקים: ת"ע 45974-02-16 ו-ת"ע 47075-02-16.

כב' השופטת א' אלון:

א. רקע וההליכים

1. המנוח, אשר הלך לעולמו 11/2015/XX (להלן: "המנוח") ורעייתו תבדל"א (להלן: "המשיבה" ו/או "האלמנה"), היו הורים לשניים – ש', הוא המערער ואחיו ע'.

2. ביום 9/2014/XX ערך המנוח צוואה בפני שני עדים (להלן: "הצוואה"). בצוואתו הוריש את כלל רכושו לאלמנה, למעט זכות מגורים שהקנה למערער בדירה בתל-אביב (להלן: "הדירה בתל אביב") (סעיפים 2 ו-3 לצוואה). המנוח ציווה, כי אם רעייתו תלך לעולמה לפניו או יחד עמו, יחולק עיזבונו בחלקים שונים בין שני בניו וכספים מקופת גמל, יחולקו בין נכדיו לבין בניו (סעיף 4 לצוואה). עוד ציווה המנוח, כי אם מי מיורשיו יגיש התנגדות לקיום צוואתו או התנגדות להוראה מהוראותיה, יבוטל חלקו בעיזבון של המתנגד והוא יעבור לאלמנה (סעיף 7 לצוואה).

3. האלמנה הגישה לרשמת לענייני ירושה, בקשה לקיום הצוואה; המערער הגיש בקשה ל'עיכוב' מתן צו קיום צוואה. ב"כ היועמ"ש הודיעה, כי בקשת המערער, בעיקרה, עוסקת במחלוקת בין בני משפחתו של המנוח, בדבר שימוש שנעשה בכספי המנוח טרם פטירתו ואין בטענות אלו כדי למנוע מתן צו קיום צוואה, שכן בירור מחלוקות כספיות הקשורות להיקף העיזבון, אינו אמור להשפיע על קיום צוואת המנוח. משכך הודיעה ב"כ היועמ"ש, כי אין להיענות לבקשה ל'עיכוב' מתן הצו. עם זאת, מאחר והמערער ביקש כסעד חלופי, להסדיר את המחלוקות בערכאה המוסמכת, הודיעה ב"כ היועמ"ש, כי לא תתנגד להעברת הבקשות לבית המשפט לענייני משפחה.

4. כב' הרשמת לענייני ירושה העבירה את הבקשה לדיון לפני בית המשפט לענייני משפחה מכח סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), הקובע כי בקשה למתן צו קיום צוואה, תועבר לדיון לפני בית המשפט לענייני משפחה, מקום שבו "הרשם לענייני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית המשפט" וזאת מבלי שהכריעה כב' הרשמת בטענות המערער.

5. בית משפט קמא החליט, כי אין בטענות המערער כדי למנוע מתן צו קיום צוואה וכי עליו להגיש התנגדות מנומקת תוך 30 יום, שאם לא ייעשה כן, יינתן הצו. המשיבה ביקשה, כי המערער יבהיר עמדתו האם מתנגד הוא או לא מתנגד למתן הצו והמערער הודיע לבית המשפט, כי ביקש עיכוב ביצוע ולא התנגדות לתוכן הצוואה וכי אין צורך להוסיף נימוקים נוספים. בית משפט קמא קבע דיון בפניו. התקיים דיון ארוך ומפורט בנוכחות הצדדים וב"כ היועמ"ש. כפי העולה מתוך 13 עמודי הפרוטוקול, בית משפט קמא שמע בהרחבה את טענות הצדדים ואף ניסה להביאם לידי הבנה, ללא צלחה.

6. ביום 25/5/2016, נתן בית משפט קמא את החלטתו והורה על מתן צו לקיום צוואת המנוח.

            בין השאר קבע בית משפט קמא, כדלקמן:

"11. לא מצאתי בטענותיו של המבקש 2 כל טעם של ממש בגינו יש מקום שלא ליתן צו לקיום צוואת המנוח. כאמור לעיל, אין בפניי התנגדות בהתאם להוראות חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 , וזאת למרות החלטה אשר בה הובהר למבקש כי ככל שהוא מתנגד לצוואה, עליו להגיש התנגדות על פי הוראות החוק.

12. גם אם למבקש טענות בעניין שינויים שבוצעו בצוואתה של המבקשת, לרבות הסוגיה האם מדובר בצוואות הדדיות, אם לאו, אין בכך כדי להוות טעם שבגינו אין להיעתר לבקשה לצו קיום.
13. העובדה כי למבקש טענות בעניין פעולות כספיות שבוצעו טרם פטירת המנוח או פעולות אחרות הקשורות להיקף העיזבון, אף הן אינן מהוות טעם שלא ליתן צו קיום כמבוקש, בפרט שכאמור אין מונחת בפני בית המשפט התנגדות.

14. למבקש ניתנו די והותר הזדמנויות על מנת לטעון מלוא טענותיו באופן תקין כפי שימצא לנכון וככל שלא עשה כן, מסיבותיו הוא, הרי שדומה כי הוא זנח טענות אלו ולחילופין יטען טענותיו במסגרת המתאימה בעתיד, כפי שימצא לנכון. יצוין כי בהתאם להוראות הצוואה, ככל שתוגש התנגדות, צפוי המתנגד להיות מנושל מזכויותיו ע"פ הצוואה".

                                                                                                            (להלן: "ההחלטה")

7. המערער הגיש לבית משפט זה, בקשת רשות ערעור וביקש, כי בית המשפט ידון בשתי סוגיות שהגדירן – האם החוק מאפשר להנפיק צו קיום צוואה שהעיזבון אינו מושלם וכן האם ליורשת החתומה על צוואה הדדית, יש זכות לשנות צוואתה, לאחר מימוש הצוואה ההדדית (המקבילה), שתירש (סעיף 1 לבקשה). לחילופין, ביקש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, על מנת שיידון באותן סוגיות (סעיף 2 לבקשה).

8. ביום 15/6/2016 הבעתי את דעתי על טענותיו והמערער התבקש להודיע האם עומד הוא על בירור בקשתו. ביום 22/6/2016 הודיע המערער, כי הוא מותיר לשיקול דעת בית המשפט "כיצד לסיים את ההליך דנן". ביום 26/6/2016 הוריתי על מחיקת הבקשה (להלן: "החלטת המחיקה").

9. המערער הגיש לבית המשפט העליון, בקשת רשות ערעור על החלטת המחיקה וכן הגיש בקשה למתן סעד ביניים - לאסור על המשיבה לשנות צוואתה (בע"מ 5279/16). זו האחרונה נדחתה על ידי כב' השופט י' עמית ביום 19/10/2016, בעוד הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת המחיקה התקבלה ביום 1/2/2017. בית המשפט העליון קבע, כי 'החלטת' בית משפט לענייני משפחה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים ומשכך הינה 'פסק דין' ולא 'החלטה'. בהתאם להוראות סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט, קמה למערער זכות שבדין לערער על פסק הדין והערעור יידון בפני מותב תלתא. התיק הוחזר, כאמור, לדיון בפני הרכב בבית המשפט המחוזי.

10. ב"כ היועמ"ש הודיעה לבית המשפט, כי מאחר וכל הצדדים בגירים וכשירים, אין בכוונתה להתערב ולקחת חלק בהליכים.

11. המערער ביקש להוסיף לערעור גם ערעור על החלטת הממונה על מרשם המקרקעין, שניתנה ביום 28/3/2017. החלטה זו דחתה את שני העררים שהגיש המערער, על החלטת רשמת המקרקעין בתל-אביב ועל החלטת רשמת המקרקעין בחיפה. בכל אחת מההחלטות נדחתה בקשתו לרישום הערות אזהרה על שני נכסים – האחד, בתל אביב והשני, בחיפה.

            נקבע, כי על המשיבה למסור עמדתה לבקשתו זו, אשר תתברר בישיבה הקבועה.

12. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 15/5/2017, חזר המערער על טענותיו ואף צירף טיעון בכתב, המתפרש על פני 8 עמודים. בדיון ביקש המערער לצרף 13 נספחים נוספים, שלדבריו, כמחצית מהם היו בפני רשמת הירושות ובפני בתי המשפט והם נסובים סביב "מהות החזרי הכספים" (ראה: עמ' 3 שורות 24-43 לפרוט' מיום 15/5/17). המערער טען, כי מכוח סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה") יש להתיר צירופם של הנספחים הנ"ל במסגרת הערעור.

            ב"כ המשיבה התנגד להרחבת חזית והותיר ההכרעה בעניין צירוף המסמכים, לשיקול דעת בית המשפט (עמ' 4 שורה 9 לפרוט').

ב. טענות המערער

13. לטענת המערער, היה על בית משפט קמא לדון בטענותיו, טרם מתן צו קיום הצוואה. לטעמו, אין הבדל מהותי בין התובענה שהגיש בדבר 'עיכוב' מתן צו קיום צוואה לבין 'התנגדות' לצו קיום צוואה. משכך, שגה בית משפט קמא עת קבע, כי אין הליך של התנגדות בפניו.

            המערער הוסיף וטען, כי הייתה חובה על בית משפט קמא לדון בכל התובענות שהועברו אליו מכח סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה ואף היה חובה עליו לברר גם כל סוגיה הצופה פני עתיד וזאת, בטרם ניתן צו קיום צוואה.

14. לטענת המערער, בית משפט קמא היה מנוע מליתן צו קיום צוואה, כל עוד לא דן בטענתו בדבר 'עיזבון חסר' ו/או 'אינו מושלם', כלשונו. המערער טען כי, לעיזבון המנוח, מגיע החזר כספים מאחיו וזוגתו, הן בשל שטר חוב שנחתם לפני כעשרים שנה, מכוחו התחייבו שני האחרונים להשיב למנוח כספים שלא השיבו, והן בשל כספים שגבו מהמנוח, בעודו בחייו, עבור שיפוץ נכס שבבעלותם. לנכס זה עברו הוריו להתגורר בשכירות. לטענת המערער, על פי חוק השכירות והשאילה, על הבעלים, קרי - האח וזוגתו, לשאת בהוצאות אלו ולא על השוכרים, קרי - הוריו. לטענת המערער, האב המנוח ביקש בצוואתו לממש התחייבויות וחובות שקמו קודם למותו ועל פי עיקרון 'הנפילה המיידית', יש לכנס את נכסי העיזבון, לשלם חובות ולגבות זכויות, ורק לאחר מכן יחולק העיזבון.

15. המערער טוען, כי שגה בית משפט קמא משלא נדרש ולא התייחס לטענתו, כי מדובר בצוואות הדדיות טרם מתן צו קיום הצוואה. לטענתו, הוריו ערכו צוואות הדדיות, שתיהן נכתבו ונחתמו באותו יום, שתיהן הופקדו בפני רשם הירושות סמוך לעריכתן ותוכן שתי הצוואות, זהה באופן עקרוני.

            משהשמיע ב"כ המשיבה, בדיון בפני בימ"ש קמא את עמדתו, כי אין מדובר בצוואות הדדיות, היה על בית משפט קמא לדון בסוגיה זו, במטרה לפתור בעיות הצופות 'פני העתיד'. שכן לטענתו, אחיו וזוגתו לוחצים על המשיבה לשנות את צוואתה "ההדדית" ואין למשיבה זכות לבטל את צוואתה ההדדית, בהתאם להוראות סעיף 8א לחוק הירושה.

16. למעלה מהאמור, המערער מבקש להוסיף ולדון בערעור על החלטת סגנית הממונה ברשם המקרקעין, וזאת מכח סעיף 6 לחוק שעניינו 'איחוד דיון בבית משפט אחד'. לטענתו, שגה הממונה משלא קיבל את ערעורו על רישום הערות בלשכת רישום המקרקעין בדבר 'זכות עתידים', שלו ושל אחיו. רישום ההערות "ישקפו את האמת העובדתית כלפי העולם כולו".

ג. טענות המשיבה

17. לטענת המשיבה, המערער המציא הליך שאינו קיים, 'עיכוב' צו קיום צוואה, שאינו עונה לאף אחד מהקריטריונים הספציפיים שבסעיף 64א(א) לחוק הירושה. אין בפי המערער טענה נגד תקיפות הצוואה, ולטענתה הוא אף נזהר מלטעון, שהוא מתנגד למתן צו קיום צוואה, שכן משמעות התנגדות שכזו עלולה להוביל למסקנה, לפיה מי שמתנגד להוראות הצוואה, ינושל ממנה. משכך, לטענתה, צדק בית משפט קמא משקבע בסעיף 11 לפסק הדין: "כי אין בפניו התנגדות בהתאם לחוק הירושה".

18. לטענת המשיבה, בית משפט קמא דן בבקשה לקיום צוואה, במקום הרשמת לענייני ירושה, מכח סמכותה המנהלית של הרשמת לענייני ירושה. משכך, אין בית משפט קמא קונה סמכות לדון בשאלות נוספות על אלו שמצויות במפורש בחוק הירושה (סעיף 66 לחוק הירושה). לטענת המשיבה, בצדק קבע בית משפט קמא, כי השאלות שמבקש המערער למקד את הדיון בהן – האחת, המדובר בצוואות הדדיות שלא ניתנות לשינוי והשנייה, שימוש בכספים טרם פטירת המוריש – הן שאלות שיש לדון בהן במסגרת תביעות נפרדות, שהמערער התעקש שלא להגישן.

19. לטענת המשיבה, יש לדחות את טענת המערער, כי יש לדון בהחזר כספים טרם מתן צו קיום הצוואה. תביעה שכזו הינה במהותה תביעה כספית, אודות תקופה בה היה המנוח בחיים. תביעה זו הינה נגד צד שלישי, שכלל אינו צד להליך אותו יזם המערער. לטענתה אין המערער רשאי ואינו יכול לקבוע להוריו כיצד ישתמשו ברכושם טרם מותם. יתרה מזו, למערער אין זכות עמידה ו/או יריבות בתביעה שכזו, כשאינו יורש כלל, שהרי המשיבה היא יורשת עיזבון המנוח.

20. לטענת המשיבה, השאלה האם הצוואות הינן הדדיות, אינה יכולה להיבחן בחיי המשיבה, אלא רק אחרי אריכות ימיה. רצון המערער לקבוע מסמרות באשר לטיב הצוואות, נוגד את הכלל הבסיסי והמהותי של "החופש לצוות" ומשמעותו, דרישת המערער מהמשיבה לאסור עליה בעודה בחיים, לשנות את הוראות צוואתה. זאת ועוד, מדובר בסוגיה תיאורטית לחלוטין, שטרם אירעה ושאינה יכולה להיות נדונה בהליך המתנהל תחת סעיף 67א לחוק הירושה.

21. למעלה מהאמור, המשיבה מתנגדת להוספת ערעור על הערעור הקיים, מכמה טעמים – אי צירוף משיבים נכונים לערעור; העדר רלוונטיות לערעור עצמו והן לגוף הערעור. לדעת המשיבה, רישום הערת אזהרה לזכות המערער במקרקעין שירשה המשיבה, על פי צו קיום הצוואה, יש בו כדי למנוע ממנה, כיורשת היחידה, שימוש ברכושה, כפי רצונה. לטענתה, למערער אין כל זכות קנויה במקרקעין, לא על פי צוואת האב המנוח, שהמערער אינו יורש על פיה ולא מכוח כל התחייבות חוזית של המשיבה כלפיו. עוד לטענתה, אין בייפויי הכח שצירף המערער, כל הסכמה לרישום הערת אזהרה ו/או התחייבות להימנע מכל דיספוזיציה, אלא כל שיש בו הוא הבטחה למגוריו בלבד.

ד. דיון והכרעה

22. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, בכתב ובעל פה, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק-דינו של בית משפט קמא על כנו.

23. המערער הגיש לכב' הרשמת לענייני ירושה בקשה שהגדירה 'עיכוב מתן צו קיום צוואה'. כב' הרשמת ראתה צורך להעביר את הבקשה לבית המשפט בהתאם לסעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, שהינו 'סעיף סל' המאפשר העברת הבקשה לצו קיום צוואה לבית המשפט לענייני משפחה, גם כאשר לא מוגשת התנגדות לבקשה [ראה: סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, ראה גם: שוחט, פיינברג, פלומין, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית, (להלן: "שוחט") עמ' 17-19 פרק 1.3.4].

24. המערער בחר במודע שלא להגיש 'התנגדות' למתן צו קיום צוואה והתעקש על 'עיכוב' קיום הצוואה. המערער מבקש לכפות על בית המשפט את דרך הילוכו – 'עיכוב' – הליך שאין לו אחיזה בדין (ראה: סעיף 67 לחוק הירושה – הגשת התנגדויות) ואף אין לו אחיזה מהותית, שכן אין בפי המערער כל טענה נגד תקפות הצוואה. אציין, כי יש ממש בטענת המשיבה, כי יכול והמערער בחר במכוון שלא להגיש התנגדות בשל הוראת סעיף 7 לצוואת המנוח הקובעת, כי אם מי מיורשיו יגיש התנגדות לקיום הצוואה או התנגדות להוראה מהוראותיה, כי אז יבוטל חלקו בעיזבון.

            משהועברה הבקשה לצו קיום צוואה לבית המשפט, כאמור בסעיף 67א לחוק, רשאי היה בית משפט קמא ליתן צו קיום צוואה, שהינו צו דקלרטיבי, היינו, אינו יוצר זכויות, אלא מצהיר על זהות הזוכים על פי הצוואה (ראה: סעיף 69(ב) לחוק הירושה).

25. על אף שדי בטעמים דלעיל כדי לדחות ערעורו. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי טענת המערער לפיה היה על בית משפט קמא לדון בהיקף העיזבון או כלשונו, 'עיזבון חסר', טרם מתן צו קיום הצוואה – דינה להידחות מכל אחד מהטעמים הבאים:

א.         במות אדם, עובר עיזבונו ליורשיו ונופל בחלקם (ראה: סעיף 1 לחוק הירושה). זכות תביעה, היא בגדר עיזבון (ראה: סעיף 40(2) לחוק הירושה). בענייננו, המשיבה היא הזוכה היחידה מכח הצוואה. המערער, כאמור, אינו זוכה על פי צוואת המנוח ומשכך אין לו כל זכות תביעה ובוודאי שאין לו כל זכות לכפות על המשיבה את רצונו.

משכך, רשאית רק המשיבה והיא בלבד, ככל שהיא חפצה בכך, לתבוע את אשר היה המוריש זכאי לו (ראה: שוחט, עמ' 6-7 פרק 1.2.2 וכן האסמכתאות המוזכרות שם).

ב.         טענת המערער לבירור היקף העיזבון אינה תובענה לפי חוק הירושה ואינה תובענה שעילתה "סכסוך בקשר לירושה" על פי סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. עילת התביעה, אליבא המערער , נוצרה בחיי המנוח, ואין לה כל זיקה לירושה או לסכסוך בקשר לירושה. טענת המערער היא טענה הנוגעת להיקף העיזבון, אשר דינה להתברר על פי הדינים הכלליים [ראה: שוחט עמ' 6-7, 24-28; עמ"ש 28507-10-10 א.צ. נ' א.מ. (11/9/2011); בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3/7/2012)].

ג.          תביעה שכזו צריכה להתברר בין בעלי הדין הנכונים. יש היגיון רב בטענת המשיבה, כי המערער אינו בעל זכות התביעה ולכך שטענותיו הכספיות מופנות כלפי האח וזוגתו, שהמערער בחר שלא לצרפם להליך.

26. בדיון ביקש המערער להוסיף ראיות הנוגעות להיקף העיזבון, מכח סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה. נוכח דחיית טענת המערער, כמפורט דלעיל, אני מוצאת, כי צירוף הראיות, שאותן בקש המערער לצרף, אינו דרוש לשם בירור התיק ולכן, אין מקום לקבלן [ראה: בע"מ 1913/05 פלונית נ' פלוני (16.10.2005); ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 719 (2001)].

27. טענתו הנוספת של המערער, כי היה על בימ"ש קמא, טרם מתן צו קיום הצוואה, לדון בבקשתו ולהכריז, כי שתי הצוואות - צוואת אביו המנוח וצוואת אמו, תבדל"א - הן צוואות הדדיות.

            המערער כורך את שתי הצוואות ומבקש להגדירן "צוואות הדדיות". היעתרות לעתירתו זו תביא בהכרח לדיון בצוואת המשיבה, עוד בחייה, בעוד הדין אוסר דיון בתוקפה של צוואת אדם בעודו בחיים, משכך דינה להידחות.

            וביתר פירוט -

בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הירושה "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", מות המוריש הוא בגדר תנאי מוקדם להפעלת מנגנון הצוואה לפי חוק הירושה. הצוואה אינה בעלת תוקף אופרטיבי עד לפטירת המצווה [ראה: ספרו של מיכאל קורינאלדי  דיני ירושה, 191 (2008)], בתקופה זו בין עריכתה ועד לקיומה – הצוואה הדירה. במלים אחרות בעוד המצווה בחיים, צוואתה אינה סופית, ואין לשלול את האפשרות שהמצווה תשנה את צוואתה. 

אשר על כן, לא ניתן לדון בצוואה, לא מהבחינה המהותית, ולא מהבחינה הדיונית, לפני קיומה, קרי, עוד בחייה של המשיבה [ראה: סעיף 1 לחוק הירושה, ראה גם: פסק דינו של כב' השופט הנדל בבע"מ 2035/15 פלוני נ' חסויה  ואח' (8.8.2013)] (להלן: "פס"ד פלוני").

            זאת ועוד, ליורש אין זכות לתבוע לפי צוואה טרם שניתן לגביה צו קיום, צו שכזה  יינתן רק לאחר מות המוריש, ויש בו כדי להצהיר על הצוואה כבת תוקף וכוחו יהא יפה כלפי כל העולם (ראה: סעיפים 69 ו-71 לחוק הירושה). נקבע זה מכבר, כי אין ליורשים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה בעוד המוריש בחיים [ראה: בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פס' 14 לפסק הדין (04.02.07);  ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון פ"ד נג(5) 703 (1999)], זאת להבדיל מזכותו של המוריש המשותף בצוואה הדדית [ראה: סעיף 8א(א) לחוק הירושה הקובע "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר"; עוד ראה: בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (03.07.2012)]. אף בהתקיים חריג זה, בן הזוג שנותר בחיים יכול לשנות את צוואתו כפוף להסתלקותו מהעיזבון או השבת שווי חלקו בעיזבון של המצווה שמת (ראה: סעיף 8א(ב) לחוק הירושה וגם פס"ד פלוני).

            אין להלום את עתירת המערער גם בשל כך, שהצוואה היא פרי רצונו החופשי של עורך המסמך וזכותו לקבוע את גורל רכושו, כחלק מזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מטעם זה, יש להגן על המשיבה, שלא תהיה מושפעת מרצון מי מילדיה, שאינם בעלי מעמד על פי החוק, כל עוד היא בחיים. משקבע המחוקק, כי הגבלת זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה היא (ראה: סעיף 27(ב) לחוק הירושה), אין מקום להיעתר לבקשת המערער ולקבוע, בשלב זה, כי מדובר בצוואות הדדיות.

28. עתירת המערער להוסיף ולדון גם בערעור על החלטת הממונה דינה להידחות. לפי סעיף 122 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הממונה על המרשם, כולל החלטה בערר לפי סעיף 121, רשאי, תוך תקופה שנקבעה בתקנות, לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין הנדונים, לפני דן יחיד (ראה: סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984).

המערער ביקש להוסיף ערעור  חדש על החלטת הממונה מבלי שהגיש ערעור נפרד והפנה לסעיף 6 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. סעיף זה אינו חל בענייננו, שכן הוא קובע, כי "(א) הוגשו תובענות בענייני משפחה לכמה בתי משפט באותו אזור שיפוט, יידונו התובענות יחדיו בבית המשפט לענייני משפחה שיקבע נשיא בית המשפט השלום או סגן הנשיא לענייני משפחה, לפי סעיף 49(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984". הסעיף מתייחס לאיחוד דיונים של תובענות שהוגשו בבית משפט לענייני משפחה. בענייננו, אין מדובר בתביעה שהוגשה בבית משפט לענייני משפחה ומכאן שדין בקשתו זו להידחות. 

29. אשר על כן, אציע לחבריי להרכב, לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך של 10,000 ₪.

השופט סארי ג'יוסי – אב"ד

            אני מסכים.

השופט חננאל שרעבי:

אני מסכים.

לפיכך, הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת א' אלון:

אנו מורים על דחיית הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪. ככל שהפקיד המערער עירבון, זה יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה, עד לסך של 10,000 ₪, בגין ההוצאות שנפסקו לטובתה.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  ה' תמוז תשע"ז, 29 יוני 2017, בהעדר הצדדים.