פס''ד ביישום הוראות צוואה ופרשנותה ביחס לכספים שהותיר המצווה אחריו

השופט סארי ג'יוסי [אב"ד]

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בן ציון ברגר) מיום 22.3.2017 בתמ"ש 28010-06-16 (להלן: "בית משפט קמא"), אשר קבע כי יש להתחקות אחר אומד דעת המנוח  פ' ה' ז"ל (להלן: "המנוח") שהנחיל במסגרת צוואתו את כל הכספים המצויים בחשבון בנק המשותף לו ולמשיבה – אלמנתו, נ' (להלן: "נ'"), לאחרונה, וכפועל יוצא, כי היא זוכה בכל הכספים שעברו לחשבון ההשקעות מהחשבון המשותף.

לשון אחרת, על פי בית משפט קמא, העברת כספי החשבון המשותף לחשבון אחר, אינה מפקיעה את זכות הירושה של נ' בשלמות באותם כספים, וזאת בהתאם לעקרון העקיבה, משעדין יש להתייחס אליהם כאל כספי אותו חשבון משותף, ולא כיתרת עזבונו של המנוח המתחלק בין נ' והמערערים, בחלקים שווים.

1. יצוין, כי הכספים הופקדו בתחילה על ידי נ' והמנוח בחשבון הבנק המשותף להם בבנק ד', בהמשך הועברו עוד בחיי המנוח מהחשבון המשותף לחשבון אחר, אף הוא משותף לבני הזוג,  בבנק ד' בניהול בית ההשקעות ט', ולאחר פטירת המנוח הוחזרו לחשבון השקעות אחר בניהול בנק ד'.

רקע ועובדות רלוונטיות:

1. המנוח ו- נ' נישאו זל"ז בשנת 2002 כשלכל אחד מהם ילדים מנישואיהם הראשונים.

המערערים, מ' ג' (להלן: "מ'") וא' ה' (להלן: "א'") הינם ילדיו של המנוח.

1. אתעכב תחילה על השתלשלות האירועים שקדמה לעריכת צוואותיהם הנפרדות של המנוח ו- נ' – הראשונות והאחרונות, ובהמשך על התנועות וההעברות הכספיות הרלוונטיות.

1. עובר לעריכת הצוואות הראשונות, החזיקו המנוח ו- נ' בשני חשבונות נפרדים בבנק *******:

• חשבון מספר ****** - חשבון בלעדי של המנוח, שאינו משותף עם נ'.
• חשבון מס' ****** – חשבון בלעדי של נ', שאינו משותף עם המנוח.

1. ביום 25.11.2003 פתחו המנוח ו- נ' חשבון המשותף לשניהם בבנק ד', שמספרו 1234 (להלן: "החשבון המשותף").

1. ביום 13.2.2006 וביום 15.3.2006 ערכו המנוח ו- נ' שתי צוואות נפרדות, במסגרתן ניתנו הוראות בנוגע לחלוקת הכספים והרכוש שיותירו לאחר פטירתו של כל אחד מהם, ואופן חלוקתם בין יורשיהם - ילדיהם מהנישואין הראשונים ובן/בת הזוג הנותר בחיים, המנוח או נ' בהתאמה (להלן: "הצוואות הראשונות").

1. בצוואת המנוח הראשונה מיום 13.2.2006 נכתב בין היתר כדלקמן:

"3. הנני מצווה, את כל רכושי מכל סוג ומין שהוא כדלקמן:

3.1 את זכויותי בחשבוני בבנק ****** מס' *** מרכז ה****, חשבון מס' ********, או לכל חשבון אחר אליו יועברו כספים וזכויות או חלקם מהזכויות בחשבון הנ"ל, הנני מצווה כדלקמן:

3.1.1 לאשתי נ' , בעלת ת.ז. מס' *********, (להלן – "אשתי נ'") מ****, רחוב ה***** **, – שליש

3.1.2 יתרת שני השליש בחשבון בבנק ..... סניף מס' *** מרכז ה****, חשבון מס' *******, הנני מצווה בחלקים שווים לשני ילדי:

(1) לבתי – מ' ג' ת.ז. *********, רחוב ***** * ** **** להלן – "בתי מ'"

(2) לבני – א' ה', ת.ז. ********* להלן – "בני א'"

4. הנני מצווה את יתרת עזבוני לאשתי נ' – שליש, לבתי מ' – שליש, ולבני א' – שליש."

עינינו הרואות, כי צוואתו הראשונה של המנוח הכילה הוראות מפורשות בנוגע לחשבונו הפרטי בבנק *******, אך לא ניתנו בגדרה הוראות כלשהן בנוגע לחשבון הבנק המשותף לו ול- נ'.

בנקודה זו יצוין, כי לטענת נ', עובר לפתיחת תוכנית החיסכון בחשבון המשותף, עליה עוד ארחיב בהמשך, היא והמנוח העבירו כספים מחשבונותיהם הפרטיים לחשבון המשותף לטובת מימון ההוצאות השוטפות (סעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית).

עוד ראוי לציין את העובדה, כי ההפקדה הראשונה של כספים ביום 15.12.2011 בחשבון המשותף לטובת השקעה בתוכנית החיסכון הייתה בסך של 1,000,000 ₪, 500,000 ₪  מכל אחד מהם (נספח ד' לתצהירי העדות הראשית של נ'), וכי במועד העברת הכספים (15.5.2014) מתוכנית החיסכון לחשבון השקעות בניהול בית ההשקעות ט', עמדה היתרה בחשבון על 1,001,500.13 ₪.

נמצא, כי לכאורה, ממועד פתיחת החשבון המשותף בשנת 2003 ועד למועד הפקדת הכספים לטובת תוכנית חיסכון משותפת, איש מהצדדים לא הפקיד סכומים משמעותיים בחשבון המשותף. 

1. כאמור, ביום 15.12.2011 הפקידו המנוח ו- נ' סך של 1,000,000 ₪ בחשבון הבנק המשותף בתוכנית חיסכון ("פיקדון חסכון מענק 18 חודשים"; תכנית חיסכון מס' ******-***-**).

1. ביום 3.3.2014 ערכו המנוח ו- נ' שתי צוואות נפרדות, אשר שינו את הוראות הצוואות הראשונות.

זה המקום לציין, כי יתרת הזכות בחשבון המשותף נכון ליום 2.3.2014, ערב עריכת צוואתו האחרונה של המנוח, עמדה על 1,000,000 ₪.

1.  מפאת חשיבות צוואתו האחרונה של המנוח, העומדת במוקד ההתדיינות,  להלן החלק הרלוונטי מתוכה:

"3. הנני מצווה, את כל רכושי מכל סוג ומין שהוא כדלקמן:

3.1 את זכויותי בחשבוני בבנק ****** סניף מס' *** מרכז ה****, חשבון מס' ********, או לכל חשבון אחר אליו יועברו כספים וזכויות או חלקם מהזכויות בחשבון הנ"ל, הנני מצווה בחלקים שווים, לשני ילדיי:

(1) לבתי – מ' ג'.... להלן – "בתי מ'"

(2) לבני – א' ה'... להלן – "בני א'"

...

3.2 הנני מצווה לאשתי נ' :

3.3. את זכויות הדיירות...., השייכת לי, וגם לאשתי נ' , בעלת ת.ז. ********* (להלן "אשתי נ'"), כתוצאה ממגורים משותפים עם "אשתי נ'", בדירה ב****, רחוב ה***** **, קומת ....., (להלן "הדירה ה........") כשזכות הבעלות של הבית בו נמצאת "הדירה ......" הינה בבעלות ****' ** ****.

3.4 את זכויותי בחשבון המשותף עם "אשתי נ'" בבנק ד', סניף ***, מרכז ה****, חשבון מס' 1234.

3.5 את זכויותי במכונית .............

3.6 את זכויותי במכונית .........או כל מכונית אחרת שתהיה בבעלותי או שיהיו לי בה זכויות.

3.7 הנני מצווה את יתרת עזבוני לאשתי נ' – שליש, לבתי מ' – שליש, ולבני א' – שליש..."(להלן:"הצוואה האחרונה").

אם כן, במסגרת הצוואה האחרונה ציווה המנוח את כל הכספים והזכויות אשר בחשבונו הפרטי בבנק ****** לשני ילדיו בלבד (1/2 לכל אחד), בשונה מהצוואה הראשונה שהורתה על חלוקה שווה של כספי החשבון הפרטי בין נ' לבין ילדיו (1/3 לכל אחד). בכך למעשה היטיבה הצוואה המאוחרת את מצבם של המערערים.

כמו כן ובשונה מהצוואה הראשונה ששתקה בכל הנוגע לחשבון המשותף, ולכאורה זה נמנה על יתרת עזבונו בו זוכה נ' לשליש, הפעם התייחס המנוח במפורש לחשבון זה, והורה כי מלוא הכספים המופקדים בו יונחלו ל- נ'.

1. ביום 15.5.2014, כחודשיים וחצי לאחר עריכת הצוואה האחרונה, משכו המנוח ו- נ' את הכספים מתוכנית החיסכון שבחשבון המשותף בסך 1,001,500.13 ₪ ולמחרת, ביום 16.5.2014, העבירו את הסך של 1,000,000 ₪ לחשבון השקעות מס' ********* שאף הוא משותף לשניהם ובאותו בנק ד' סניף מס' ** במרכז ****, כאשר חשבון זה נוהל על ידי חברת ההשקעות – ט' בית השקעות בע"מ (להלן: "ט'") ומספרו ב- ט' היה ****** (להלן: "תיק ההשקעות").

1. ביום 26.11.2014 הלך המנוח לבית עולמו לאחר .......

1. ביום 5.2.2015 הפסיקה ט' לנהל את תיק ההשקעות, ולבקשת נ', העבירה את הכספים לניהול בנק ד'.

1.  ביום 25.2.2015 קיימה נ' שיחת ייעוץ עם נציגים בבנק ד' בנוגע לכספי תיק ההשקעות. במהלך השיחה המליצו נציגי הבנק על תיק השקעות שיתאים לדרישות אותם העלתה נ' בשיחה בין הצדדים – תיק השקעות בעל סיכון נמוך. במסמכי סיכום הפגישה צוין כי מספר החשבון של תיק ניהול ההשקעות הנוכחי הינו *********, וכי מספר החשבון הקודם הינו ******.

1. ביום 2.4.2015 ניתן צו לקיום צוואתו האחרונה של המנוח.

1. המחלוקת בין נ' לבין המערערים, ילדי המנוח, נסובה סביב גורל כספי תיק ההשקעות, האם חוסים הם תחת הוראת סע' 3.4 לצוואתו האחרונה של המנוח, לאמור, רואים בהם חלק מהזכויות שהיו למנוח עם נ' בחשבון המשותף, ו- נ' זוכה בהם בשלמות, או כחוסים תחת הוראת סע' 3.7 לאותה צוואה ונמנים על "יתרת" עזבונו של המנוח ומתחלקים שווה בשווה בין שלושת יורשיו – נ' ושני ילדיו המערערים.

אין צריך לומר, כי נ' צידדה בחלופה הראשונה ואילו מ' ו- א' בשניה.

לטענת נ', מקורם של הכספים שבתיק ההשקעות הינו בחשבון המשותף שהונחל לה באופן בלעדי בצוואתו האחרונה של המנוח, ועל כן אין בשינוי טכני של מספר החשבון שבוצע לאחר עריכת הצוואה, כדי לאיין זכות הירושה שלה ובשלמות בכספים אלה. לעומתה, טענו המערערים, כי יש לערוך הבחנה בין תיק ההשקעות מס' ********* אשר אינו מאוזכר בצוואתו האחרונה של המנוח, לבין החשבון המשותף הקודם מס' 1234 אשר צוין בגדרה.

פסק דינו של בית משפט קמא:

1. בית משפט קמא קיבל את עמדת נ' וקבע, כי היא זכאית לרשת את מלוא הכספים שהועברו מבית ההשקעות ****** לבנק ד', יהיה אשר יהיה מספר החשבון תחתיו הם מופקדים.

למסקנתו זו הגיע בית משפט קמא לאחר שמצא כי פרשנות צוואתו של המנוח וביחס לאותם סעיפים הרלוונטיים למחלוקת, מחייבת התחקות אחר רצונו, כאשר מלאכה זו "טומנת בחובה גם דיון בשאלת התחלוף (זכות העקיבה) של נכסים שאיבדו ולבשו צורה חדשה", תוך שהוא מפנה לעיקרון העקיבה שהוכר בע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח (4) 320 (1984), אשר הורחב גם ליורשים רגילים ולא כבעבר, ליורש אחר יורש.

הוסיף בית משפט קמא והפנה לכללי הפרשנות של צוואות וציין כי על רצונו ואומד דעתו של מצווה, רשאי בית המשפט ללמוד מכל מקור אמין והוא אינו מוגבל אך ללשון הצוואה.

על פי בית משפט קמא, מאחר וניתן לעקוב אחר היסטוריית העברת הכספים ולזהות בבירור כי מקורם הוא בחשבון המשותף, יש לראותם כמי שחוסים תחת ההוראה העוסקת בחשבון המשותף. בתחילה, הכספים היו בתוכנית חיסכון בחשבון המשותף, בהמשך הם הועברו לחשבון אחר בניהול בית ההשקעות ט', ומשם, לאחר פטירת המנוח, חזרו לחשבון השקעות בעל מספר אחר בבנק ד'.

בית משפט קמא ציין גם, כי המסמכים שעמדו לעיונו תומכים במסקנתו, ובעיקר מסמכי בנק -נספח 9 לכתב התביעה – "הסכם לקוח" עליו חתמו המנוח ו- נ' ביום 8.5.14 עת העבירו את הכספים לחשבון ההשקעות בניהול ט', שם הוגדרו צרכי הלקוח בנספח א' שכותרתו "נספח א' להסכם ניהול תיקים פרטי הלקוח וצרכיו (לקוח יחיד)" . בהתייחסם להונם האישי ולסך של מיליון ₪ נרשם ע"י המנוח ו- נ':"1 מ' משותף מיועד לטפול".

וכך תיאר בית משפט קמא את אותן העברות שלא שינו משיוכם של הכספים:

"העובדה שלאחר פטירת המנוח הועבר הכסף מבית ההשקעות חזרה לבנק ד' גם אם לחשבון שנשא מס' חדש ושונה ממספר החשבון המשותף אין בו לשנות שכן, עדיין מדובר באותם כספי חיסכון שמקורם החשבון המשותף ובכל מקרה מדובר בפעולות שנעשו לאחר פטירתו של המנוח כאשר במועד פטירתו היו הכספים עדיין מופקדים בבית ההשקעות ונושאים את האפיון המובהק של כספי החיסכון שהיו בחשבון המשותף לפי אומד דעתו של המנוח...יש לזכור כי המנוח ערך את צוואתו ביום 3.3.14 כאשר ידע שבחשבון הבנק המשותף לו ולאשתו התובעת ****** יש בתוכנית החיסכון מיליון ₪. והוא ציווה את מלוא הכספים הללו לתובעת...מששוכנעתי כי המנוח והתובעת כל אחד מהם הפקיד סך של 500,000 ₪ בתוכנית חיסכון במסגרת החשבון המשותף ***** בבנק ד' להבטחת עתידם לעת זקנתם או מי מהם שיוותר בחיים ומשניתן לזהות בבירור את מהלכו של הכסף שתחילה הופקד בתוכנית חיסכון במסגרת החשבון המשותף והועבר לבית ההשקעות ט' ומשם חזרה לבנק ד' במסגרת מס' חשבון חדש הרי שניתן להפעיל את זכות העקיבה לגבי כספים אלו...אשר על כן, התובעת זכאית לכספים שהועברו מבית ההשקעות ט' לבנק ד' יהיה אשר יהיה מס' החשבון תחתיו הם מופקדים...".

בית משפט קמא הדגיש קודם, כי על פי גרסת נ' בתצהיר עדותה הראשית, גם בהעברת הכספים לא שינה המנוח מאומד דעתו שכספי ההשקעה בבית ההשקעות הינם כספים משותפים ומיועדים לעת זקנתם או מי מהם שיוותר בחיים, וכך הוגדרו הכספים בנספח א' להסכם הלקוח (עם בית ההשקעות ט').

1. המערערים מיאנו להשלים עם קביעות אלו, ומכאן הערעור שהניחו לפנינו.

1. טענות המערערים:

• פסק דינו של בית משפט קמא ניתן אך ורק על בסיס המסמכים שהוגשו לתיק וסיכומי הצדדים, מבלי שבעלי הדין נחקרו על תצהיריהם. מסיבה זו אין לערכאה הקודמת כל יתרון על פני ערכאת הערעור.

• שגה בית משפט קמא כשהתערב בלשון הצוואה הברורה, תוך התחקות אחר אומד דעתו ורצונו של המנוח. רק מקום שלשונה של הצוואה אינו ברור ונהיר, יש מקום לתור אחר כוונתו של המצווה, וזהו אינו המקרה בענייננו, בו למדים על אומד דעתו מהצוואה עצמה.

• בית משפט קמא התעלם מהמטרה היחידה שהיתה למנוח בעריכת צוואתו האחרונה והיא שיפור מצבם הכלכלי של ילדיו לעומת מצבם על פי הצוואה הראשונה, וכי הדרך היחידה להגשים מטרה זו היא באמצעות קיומה כלשונה.

אלא שפועל יוצא מפסק הדין הוא שאין כל שיפור במצבם של המערערים לעומת הצוואה הראשונה, כמו שאין כל וויתור מצידה של המשיבה על 1/3 ממה שהיה מגיע לה לפי הצוואה הראשונה והקודמת.

• בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על מסמך אחד ויחיד אליו לא טרח איש מהצדדים להתייחס כלל, וממנו לא ניתן ללמוד על אומד דעת המנוח בנוגע לגורל הכספים שכן הוא לא חתום עליו, והוא מולא ונחתם רק על ידי המשיבה. המדובר ב"נספח א' להסכם ניהול תיקים פרטי הלקוח וצרכיו (לקוח יחיד)" בחברת ט'.

• כאשר קיימת צוואה ברורה ומובנת לא ניתן לעשות שימוש במסמך חיצוני לה כדי לשנות הוראותיה, אפילו אם לא ניתן ליישב בין האמור בצוואה לבין האמור באותו מסמך חיצוני.

• שגה בית משפט קמא משהתעלם מההבדלים בנוסח בין הסעיף הקובע את העברת הזכויות מחשבונו הפרטי של המנוח אל ילדיו לבין הסעיף הקובע את העברת הזכויות מהחשבון המשותף לו ולמשיבה בצוואה העדכנית. במילים אחרות, בעוד שבנוגע לחשבון הפרטי של המנוח הוא ציין כי הזכויות יועברו לילדיו גם אם הכספים יועברו לכל חשבון אחר, בחר המנוח שלא לכלול הוראה דומה בנוגע לחשבון המשותף.

• פתיחת חשבון ניירות הערך החדש לא הייתה בגדר "פעולה טכנית" בלבד.

• המילים "חשבון החיסכון המשותף" אינן מופיעות בצוואה ואין להן כל זכר בראיות.

• המשיבה ידעה בזמן אמת, על העברת הכספים לחשבון ניירות הערך החדש, והיא אף טיפלה בעצמה בפרוצדורה הכרוכה בכך.

1. טענות המשיבה:

• משטוענים המערערים כיום כי "אין מחלוקת על העובדות", הרי שאין עוד מחלוקת כי המנוח והמשיבה ניתבו את הכספים לחשבון בניהול ט', לשם מקסום פירות ההשקעה בצורה טובה יותר, ולשם כך בלבד. גרסה זו נתמכת במסמכי הבנק מ- 2011, בצוואה מ-2014 ובמסמכי ***** מ-2014.

• הצדדים הסכימו למתווה דיוני לפיו המצהירים לא ייחקרו תוך שמירה על הזכויות.

בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה בתצהירה במלואה בקובעו כי גרסתה על כל היבטיה מעוגנת במסמכים שצורפו.

• בית משפט קמא יישם את ההלכה הרווחת הנוגעת ל"זכות העקיבה" כדי שטעות טכנית במספר החשבון לא תבטל את רצון המנוח כפי שהוא עולה מצוואתו העדכנית.

• עמדת המערערים שלמגינת ליבם, הטבת מצבם בצוואה העדכנית, לא כללה את 500,000 ₪ ובראייתם הסובייקטיבית מצבם לא הוטב כציפייתם, אינה רלוונטית ואין בה כדי לשנות כהוא זה מהוראות הצוואה. 

• יש להתייחס לדואר האלקטרוני אותו שלחו א' ו- מ' למשיבה כאל הודאת בעל דין לפיה הם ידעו עוד לפני מעמד הצוואה כי סך של 500,000 ₪ הוחרג מהונו האישי של המנוח ולא יהווה חלק מהירושה לילדיו על פי הצוואה העדכנית.

דיון והכרעה:

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור, משלא  מצאתי כי נפלה שגגה במסקנה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא.

אמנם, מוכן אני לקבל חלק מהשגות המערערים ביחס לאי אלו קביעות או אמירות שבאו בגדרי פסק דינו של בית משפט קמא ביחס לכל אלה:

ראשית, משהפנה לע"א 1900/96 טלמצ'ו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו] (12.5.1999), וראה בו הלכה מחייבת מכוחה "על רצונו/אומד דעתו של המצווה רשאי השופט ללמוד מכל מקור אמין ואין הוא מוגבל אך ללשון הצוואה".

שנית, משהתייחס לנספח א' להסכם ניהול תיק אצל ט', כאילו נערך ונחתם ע"י המנוח, בעוד שהוא נושא חתימת נ' אשר היתה אמונה על מילוי הטפסים ופתיחת החשבון שם.

שלישית, כאשר לא שת ליבו לעובדה, כי המילים "חשבון החיסכון המשותף" אינן מופיעות בצוואה האחרונה או בכל מסמך אחר, וכי החשבון המשותף מעולם לא כונה "חשבון חיסכון" או "חשבון החיסכון הנפרד", כשם שטענה נ'.

אוסיף גם, כי לא ניתן להתעלם מהקושי הכרוך  ביישום תורת העקיבה, כפי שנהג בית משפט קמא, גם נוכח ההבדל בין ההוראות בצוואה האחרונה הנוגעות לחשבונו הפרטי של המנוח לבין ההוראות הנוגעות לחשבון המשותף. בכל הנוגע לזכויות בחשבונו הפרטי, הורה המנוח, כי הן יועברו במלואן לילדיו, גם אם הזכויות יועברו לחשבון אחר. בכך ניתן לומר, כי ביקש מפורשות להחיל "עקרון העקיבה" על כספים אלה, אך בחר שלא לכלול הוראה דומה ביחס לחשבון המשותף, וציין כי רק הזכויות בחשבון המשותף, תוך ציון מספרו-  1234, יונחלו לאשתו נ'.

יחד עם זאת, כפי שיובהר בהמשך, אין בכל אלה כדי לשנות מהמסקנה והתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. זאת משום נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, ובעיקר, משום משקלה המשמעותי של תכתובת שערכו המערערים, המגוללת את רצונו ואומד דעתו האמיתי של המנוח, כפי שגילה לפניהם, ואשר הונחה לפני בית משפט קמא, אף שלא נדרש אליה במסגרת הנמקתו בפסק דינו. לאור אותה תכתובת ולאור האמור בתצהיר עדותה הראשית של נ', הרי שעל אף לשונה הברורה של הצוואה האחרונה של המנוח, נכון היה לפנות אל מקורות מהימנים מחוץ לצוואה, לשם התחקות אחר אומד דעתו של המצווה, ביחס לאותם כספים שבמחלוקת.

במסגרת זו יש לפנות אל אותה אמירה מפורשת שבאה מצד המנוח אותה העלו המערערים בגדרי תכתובת דוא"ל; אל רצונם המשותף של המנוח ו- נ' אשר ערכו צוואות נפרדות אך באותו מועד ותוך תיאום מלא, בפני אותו עורך דין ובאותו נוסח ממש, ואל הנסיבות והמניעים שהביאו את המנוח יחד עם נ' להעביר כספי תכנית החיסכון לניהול ט'.

כמו כן, בהקשר זה אין מנוס מליתן משקל מכריע לתצהיר נ' וגרסתה העובדתית ביחס לאומד דעת המנוח והתייחסותו לכספים שבמחלוקת, במיוחד שעה שהיא כלל לא נחקרה עליו, כאשר אין חולק כי היא ליוותה את המנוח והיתה שותפה מלאה בתהליך קבלת ההחלטות אצלו, הן בנוגע לעריכת הצוואות והן בנוגע להתנהלות בחשבון המשותף, תכנית החסכון באותו חשבון והעברתה בהמשך ל-ט'.

וביתר פירוט;

1. אמנם, וכטענת המערערים, אין לבית משפט קמא יתרון על פני ערכאת הערעור מאחר ולא נשמעו עדויות. על כן הכלל הנהוג לפיו בית המשפט שלערעור אינו מזדרז לבחון או להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים ביותר, אינו חל במקרה דנן.

אולם ראוי לשוב ולהדגיש, כי בית משפט קמא נתן את פסק דינו על יסוד מלוא החומר שהונח לפניו – כתבי טענות ונספחיהם לרבות תצהירי הצדדים, ללא שנתקיימו לפניו חקירות, ולאחר שהצדדים הסמיכוהו להכריע בתובענה בדרך זו, המותירה לבית משפט שיקול דעת רחב יותר לברור את העובדות הנראות בעיניו מהימנות ונכונות יותר, כשם שהיה באפשרותו לקבל גרסה עובדתית אחת שהועלתה בגדרי תצהיר, דוגמת תצהירה של המשיבה, ולהעדיפה על גרסה עובדתית אחרת, של המערערים. כן היה רשאי להסיק מסקנות שונות ממסמכים שהניחו הצדדים לפניו, גם אם הצדדים לא ייחסו להם משקל כזה או אחר, שהרי על יסוד ההסכמה הדיונית, פסק הדין יינתן על פי מלוא החומר.

על כן, אני דוחה את טענת המערערים לפיה שגה בית משפט קמא משביסס פסק דינו על מסמך שאיש מן הצדדים לא טען לגביו ולא ייחס לו אותה משמעות כפי שסבר בית משפט קמא (נספח א' לפתיחת החשבון ב-ט') ולא נתאפשר למערערים להתגונן בפני כך. אין צריך לומר גם, כי בית משפט שלערעור מוסמך לדחות את הערעור, לאחר שמצא כי ההכרעה אליה הגיעה הערכאה הדיונית  נכונה, אך על יסוד נימוק שונה.

נוכח האמור לעיל, מצאתי להתעכב על המסכת העובדתית שהונחה לפני בית משפט קמא, גם זו שלא נדרש אליה.

1. אכן, במקרים בהם לשון הצוואה ברורה ומשקפת היטב את אומד דעת המצווה, אין לתור עוד אחריו ולחפשו מחוץ למילות הצוואה. כך מתחייב מההלכה הנוהגת בעניין פרשנות צוואות.

בע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל [פורסם בנבו] (12.8.2015) (להלן: "עניין אמסטר") סקר בית המשפט העליון את הדעות השונות שהובעו בפסיקה באשר לפרשנות צוואה – פרשנות פנימית במובן המצומצם ופרשנות חיצונית במובן הרחב, מתי יש להיצמד ללשונה של הצוואה ומתי יש לפנות לשם פרשנותה לנסיבות חיצוניות שמעבר למילותיה.  

בית המשפט העליון הפנה לע"א 239/89 שרש נ' גלילי [פורסם בנבו] (16.3.1992) (להלן: "הלכת שרש") במסגרתו ציין כב' השופט א' מצא את הדברים הבאים: 

"ביסודה של הבחינה הפרשנית ה"פנימית" ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה. מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך, הנחת יסוד זו. מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי-בהירות או בדו-משמעות, קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה איננה מעוררת כל קושי, ראויה להתפרש "מתוכה", על-פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה...רק אם הופרכה ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה כפשוטם מבטאים את כוונתו לאשורה, פונים למהלכה השני, והמשלים, של הבחינה הפרשנית, שמטרתה לקבוע, מה הייתה כוונת המצווה. אכן, אם לשון הצוואה איננה ברורה או חד-משמעית, או שפירושה המילולי של הוראה בה איננו מתיישב עם כוונת המצווה, כפי שהיא נלמדת ומסתברת מכלל הוראות הצוואה, יש להעדיף את הפירוש המגשים את כוונת המצווה...הוא הדין בפירוש ביטוי דו-משמעי על-פי משמעותו המתחייבת מן ההקשר הניסוחי הכללי או מהגיון הנסיבות המשתקפות מן הצוואה, ולוא גם הפירוש הניתן שונה מפירושו של אותו ביטוי לשוני בצוואה אחרת...אך ראוי להדגיש: הנחת היסוד היא, שהוראה בצוואה, וביטוי מילולי המצוי בה, ראוי להם שיתפרשו לפי מובנם הלשוני הרגיל. רק מקום שמן ההקשר הניסוחי, שבו משמש הביטוי בצוואה, או מן הדרך, בה משתלבת הוראת המצווה במירקם הכללי של הוראות הצוואה ונסיבות עריכתה הנלמדות מתוכה, אכן מתחייב, שהביטוי או ההוראה טעונים פירוש שונה, ניתן לסטות מן הפירוש המבוסס על משמעותן הפשוטה והרגילה של מלות המצווה. יש לנהוג בכך זהירות, לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו וטעמו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה" (ההדגשה אינה במקור).

במילים אחרות, בהתאם להלכת שרש, בפירוש צוואה יש לנקוט בגישה הדו-שלבית לפיה תחילה מפרשים הצוואה "מתוכה" ועל יסוד לשונה, ובמידה והלשון מעוררת קושי, כי רק אז פונים לנסיבות החיצוניות.

כמו כן בעניין אמסטר התייחס בית המשפט העליון לפסיקה המאוחרת להלכת שרש ולעמדת כב' השופט א' ברק, אשר נקט גישה מרחיבה יותר ב-ע"א 1900/96 טלמצ'ו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו] (12.5.1999)) לפיה מצבים מיוחדים יצדיקו נקיטה בפרשנות במובן הרחב, תוך התחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה. לפיכך, באותם מצבים תהא הצדקה לצאת מלשון הצוואה ולפנות אל הנסיבות החיצוניות, תוך מתן מובן לצוואה, אף אם אין למובן זה קשר מילולי עם לשון הצוואה.

ראו גם דברי כב' השופט ברק בבע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר [ פורסם בנבו] (21.6.2005), לפיהם פרשנותה של הצוואה במובן הרחב מחייבת את הפרשן להיזקק לדוקטרינות לבר פרשניות, ובין היתר השלמת חסר בצוואה, פתרון סתירות, תיקון טעות, ביצוע בקירוב וביצוע ב"תחליף".

1. אלא שבעניין אמסטר, הסתייג בית המשפט העליון מהגישה המרחיבה של כב' השופט ברק וקבע כדלקמן:

"לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שרש מסכמהּ באופן מדויק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשנות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף). משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית משפט זה במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין שרש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צוואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום".    

בהמשך ובאותה פרשה ציין בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "הגם שמקובל עלי עקרונית כי במסגרת פרשנותה "הפנימית" של הצוואה (פרשנות "מתוך הצוואה") אין להסתפק רק בבחינה של לשון ההוראה הספציפית שבמחלוקת אלא יש להידרש גם להקשר הטקסטואלי – דהיינו יש לקרוא את מכלול ההוראות בצוואה ולבחון את ההוראה הספציפית שבמחלוקת על רקע יתר הוראות הצוואה, תוך מתן משקל לדמיון או לשוני הלשוניים והמבניים שקיימים ביניהן...".

1. מן הכלל אל הפרט.

לכאורה, צוואתו האחרונה של המנוח ברורה כמו גם אומד דעתו הנלמד ממנה. הצוואה בכלל, וההוראות הרלוונטיות לענייננו בפרט, מנוסחות באופן בהיר ואינן מעוררות כל קושי בהבנת רצונו ואומד דעתו של מנסחה, והן קובעות כלל פשוט וחד: כספים שבחשבון המשותף שמספרו 1234 יהיו מנת חלקה של נ' והיא תזכה בהם בשלמות; בכספים שבחשבון הפרטי שמספרו ******** או בכל חשבון אחר אליו יועברו כספים מהחשבון הנ"ל, זוכים המערערים בשלמות, ואילו הכספים שאינם באותם חשבונות, נמנים על יתרת עזבונו של המנוח ויתחלקו בין המערערים למשיבה.

על כן ולכאורה, בפרשנות צוואתו האחרונה של המנוח, יש לעצור בשלב הראשון ולקבוע כי אומד דעת המנוח הוא זה אשר עולה באופן מפורש ממילותיה.

1. עם זאת, כשם שציינתי קודם, המקרה העומד לפנינו מיוחד בנסיבותיו, מאחר ובתכתובת בין המערערים לבין המשיבה,  ציינו הראשונים מה היה רצונו ואומד דעתו של המנוח, ולהבנתי, זה שונה מפירושה הפנימי, המילולי והדווקני של הצוואה.

מפאת חשיבות הדברים אפנה לאותה הודעה ששלח א' ל- נ' בדוא"ל מיום 9.9.2015 בה ציין את שהסביר המנוח לו ול- מ' ביחס לכספים שהפקיד עם נ' בחשבון המשותף. וכך כתב שם: "...הוא (המנוח - ס.ג'.) אמר ודאג להסביר ל- מ' ולי, בשתי שיחות נפרדות, שאתם (המנוח ו- נ' –ס.ג'.) חיים מחשבון משותף שכל אחד הפקיד אליו חצי מיליון, וממנו אתם מתקיימים ביום יום. כל שאר הכספים ומה שיישאר שייך לו, ילך לילדים שלו, ומה ששלך הולך לילדייך...".

1. עינינו הרואות, כי המערערים מציינים במסגרת אותו אימייל ששלחו ל- נ', כי המנוח הבחין בין המיליון ₪ המשותפים לו ול- נ', והם עתידים לשמש את שניהם לקיום היום יומי, לבין שאר הכספים, אותם ציווה לילדיו.

כלומר, המנוח הבחין בין כספים אלה לבין שאר הכספים שהיו לו המהווים "יתרת עזבונו", וכי רק באחרונים זוכים ילדיו לאחר פטירתו. אמנם, המערערים רואים ומפרשים זאת אחרת, וסבורים כי  "מה שיישאר שייך לו" מהווה יתרת חלקו של המנוח ב-500,000 ₪, אולם אני מעדיף את הפירוש הראשון הנראה לי סביר ומתחייב יותר.

אמור מכאן: המידע הכלול באותה הודעת דוא"ל שומט את הקרקע תחת טענת המערערים לפיה יש להיצמד באופן דווקני למילות הצוואה, והוא מתיישב דווקא עם טענות וגרסת המשיבה לפיהן יש לתור אחר אומד דעת המנוח, גם מחוץ לצוואה. 

בנסיבות מיוחדות אלו, כשלפנינו ניצבת אמירה ברורה של המנוח, שבאה לאחר עריכת צוואתו האחרונה, אותה הביאו המערערים המעוניינים בפרשנות המצומצמת מתוך הצוואה, והיא פועלת נגדם, יש להיזקק לה ולפרש לאורה ולאור מקורות אחרים את הצוואה,  וזאת כחריג לכלל לפיו מקום ונוסח הצוואה ברור ואומד דעת המצווה עולה ממנה ומן הפשט, אין נזקקים במלאכת פרשנותה לנסיבות או ראיות חיצוניות לטקסט – הצוואה.  על כן, אין המערערים יכולים להיבנות מנוסחה המילולי של הצוואה, ברור ככל שיהיה, כאשר אף לשיטתם, המנוח הבהיר לפניהם מה יהא גורל כספים אלה. על כן, העברת כספי החשבון המשותף  לחשבון משותף שמספרו שונה משום שניהולו הוא בידי ט', וזאת לאחר עריכת הצוואה העדכנית וטרם פטירת המנוח, אינה הופכת כספים אלה  ל"יתרת עיזבונו".

1. דומה הדבר להודאת בעל דין בגרסת או טענת הצד השני ולעניין השלכותיה, ראו האמור במסגרת ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי [פורסם בנבו] (27.6.1993):

"הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון:בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה. מהודאה כזאת אין בעל דין רשאי לחזור בו, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע לכך (תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). רשות כזאת עשויה, לרוב, להינתן על יסוד הטענה שההודאה נעשתה בטעות... כן עשויה להישמע (אם תיאמן) הטענה, "כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת"...התבטאות אחרת של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' א' קלפר ואח' [2], בעמ' 572) כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות",שבידי בעל הדין היריב להסתמך עליה...משמעות הדבר היא, שאם הובאו במשפט גם ראיות אחרות, התומכות בעניינו של בעל ההודאה (אף כי שונות הן מעדותו שלו או אף סותרות אותה), בידי בית המשפט, אם שוכנע באמיתותן, להעדיפן על פני עדותו (ראה:ו ע"א 211/63 [2] הנ"ל, בעמ 573ואילך; דברי השופט (לימים הנשיא) י כהן בע"א 724/70, 737חמדאן נ' יוסף ואח' וערעור שכנגד [4], בעמ' 788)...אין צריך לומר, שלהודאה עובדתית, שלפי טיבה יכולה להיות מבוססת על ידיעת העובדות כהווייתן - להבדיל מהודאה המבוססת על התרשמותו או על סברתו הסובייקטיבית של בעל הדין המודה - ייטה בית המשפט, בדרך כלל, לייחס משקל רב...ואף אם גלומה בהודאה הכרה בלתי מודעת בזכות משפטית של הזולת, לא יהיה בכך בלבד כדי לגרוע מתקפותה...ההכרעה בדבר העדפתה של ההודאה על פני ראיות אחרות או בדבר דחייתה מפניהן אינה תלויה בכללים כאלה ואחרים. בעיקרה הרי זו הכרעה עובדתית, שבית המשפט שלדיון מגיע אליה על יסוד שקילתן ובחינתן של כלל הראיות" (ההדגשה אינה במקור).

1. יתר על כן, לא מצאתי כי בגדרי סיכומיהם של המערערים לפני בית משפט קמא, הם ניסו להתמודד באופן ישיר עם הדברים העולים מאותה הודעת דוא"ל. במסגרת הדיון שהתנהל בפנינו טען בא כוח המערערים כי המשיבה בחרה להתייחס לחלקו של המסמך בלבד, וכי המשיבה לא טענה כי אותו מסמך מצביע על אומד דעת שונה של המנוח, מזה העולה מהצוואה המאוחרת.

רוצה לומר, כי המערערים לא הכחישו את האמירה לגופה או את תוכנה, אך ניסו להפחית מחשיבותה וסברו כי אין בכוחו של אותו מסמך כדי להשליך על פרשנות הצוואה וקביעת אומד דעת המנוח ביחס לכספי המחלוקת, הן משום ש- נ' לא הפנתה אליו בסיכומיה והן משום שיש לפרשו אחרת.

1. לאחר בחינה שוכנעתי לדחות טענות אלה של המערערים. המשיבה טענה לפני בית משפט קמא ובמפורש כי יש לייחס לאותו מסמך משמעויות מחייבות וכי זה מצביע על אומד דעתו של המנוח (ראה: סעיפים 28-34 לסיכומי המשיבה לפני בית משפט קמא מיום 15.2.17).  

1. בית משפט קמא ניתח נכונה את אומד דעתו של המנוח בהתבסס על המסמכים שהועמדו לעיונו והסיק נכונה כי מדובר בכספי חיסכון אשר מיועדים לשמש את המנוח ואת המשיבה לעת זקנתם ולאחר אריכות ימים, את בן הזוג שייוותר בחיים, כשם שציינה נ' בתצהירה, וכי הם ראו את כספי ההשקעות שהועברו לניהול בית ההשקעות כמוחרגים מהונם האישי שהופקד בחשבונותיהם הפרטיים.

בית משפט קמא הסתמך על מסמכי הסכם לקוח מיום 8.5.2014 (נספח 9 לכתב התביעה) מהם עלה כי מדובר בכספים משותפים שהועברו לבית ההשקעות לצורך השאת רווחים, במסלול סיכון נמוך, ולשם הבטחת בן הזוג השני אשר יוותר בחיים.

המערערים יצאו חוצץ כנגד האמור וטענו כי בית משפט קמא לא יכול להיבנות מאותו מסמך מאחר ורק המשיבה חתומה עליו ואין באפשרותו לשנות את הוראות הצוואה.

לטעמי, אף על פי שהמשיבה חתומה לבדה על אותו מסמך, עצם העברת הכספים לניהול בית ההשקעות, באופן משותף על ידי הצדדים (ולא משיכת הכספים באופן חד צדדי על ידי מי מהצדדים), ולמסלול סולידי בעל סיכון נמוך, מתיישבת עם ההנחה כי העברת הכספים מהחשבון המשותף לחשבון בעל מספר אחר בוצעה אך לטובת קבלת רווחים מהשקעת הכספים ושמירה על ערך הכסף, מבלי שיהא בכך כדי להופכם לכספי יתרת עיזבון.

כמו כן לא היה חולק, כי העברת הכספים ל-ט' בוצעה בהתאם לרצונו של המנוח ובידיעתו, ועל כן חזקה כי ידע על אותם מסמכים ועל תוכנם והסכים להם, ובית משפט קמא רשאי היה להסיק את המשמעויות המתחייבות מהם, לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. גם אם נניח כי לא ניתן היה לייחס למסמכים אלה את אשר ייחס בית משפט קמא, עדין ניצבת עדותה הראשית של המשיבה בגדרי תצהירה עליו לא נחקרה, בו ציינה את מטרת העברת הכספים ולשם מה הם נועדו לכתחילה, וכאמור, כי ישמשו לצרכי בני הזוג, ובהמשך, עם פטירת האחד, יהפכו לקניינו המלא של האחר.

1. לא נעלמה מעיני טענת המערערים לפיה המנוח התכוון להיטיב מצבם בהשוואה לצוואה הראשונה.

מעיון בצוואה הראשונה ניתן לראות כי החשבון הפרטי של המנוח יחולק שווה בשווה בין נ' לבין שני ילדיו, ואילו בצוואה העדכנית חשבונו הפרטי של המנוח הונחל רק לילדיו. הווה אומר, מצבם של ילדיו הוטב בעקבות נוסח הצוואה העדכנית, שכן חלקו של כל אחד מהמערערים בכספים המצויים בחשבון הפרטי של המנוח גדל מ-1/3 ל-1/2, לכל אחד.

אם כן, בבחינת החלקים היחסיים שהונחלו לכל יורש ביחס לחשבון הפרטי, המערערים אכן שיפרו מצבם בהתאם לצוואה הראשונה. אמנם מצד שני, בהתאם לצוואה האחרונה, זוכה נ' במלוא כספי החשבון המשותף לעומת הצוואה הראשונה שלפיה זה נמנה על יתרת עזבונו ומתחלק שווה בשווה בין שלושת היורשים – נ', מ' ו- א', אולם עדיין ניתן להבין כי הדבר נעשה מתוך רצון לאזן בין מה שהמנוח ביקש להקצות ל- נ' לעת זיקנה (כשם ש- נ' צוותה אף היא במסגרת צוואתה ביחס לאותם כספים לטובת בן זוגה המנוח) לעומת מה שישאר לילדיו, ולאחר שהוציא מתוך הסכומים שהיו לו בחשבונו הפרטי, עוד ב-2011 ולפני הצוואה האחרונה, סך של 500,000 ₪ לצורך החשבון המשותף.

אוסיף לפני סיום, כי יתכן ואותו שינוי שחל  בין הצוואה הראשונה לבין האחרונה הושפע מהעובדה כי הראשונה נערכה בסמוך לתחילת הקשר הזוגי  בין המנוח ו- נ', ואילו האחרונה בחלוף 12 שנות נישואין. על כן, באותו מועד, כל אחד מבני הזוג חש מחויבות רבה כלפי הצד השני והם ביקשו לדאוג כלכלית זה לזו וזו לזה, לעת זיקנה, ולעגן זאת במסגרת הצוואות.

1. לסיכום, אציע לחברי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, בשים לב למחלוקת המשפטית שהתעוררה במסגרת תיק זה, בהוצאות שנפסקו בערכאה דלמטה, ובהסדר הדיוני אליו הגיעו שם, אציע לחברי שלא יינתן צו להוצאות.

השופטת עפרה ורבנר:

אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ג'יוסי, המשקפת את אומד דעתו של המנוח באשר לכספים שבמחלוקת.

השופט דאוד מאזן:

אני מסכים לפסק דינו של השופט ג'יוסי.

הוחלט כאמור לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

ככל שהופקד עירבון על ידי המערערים, זה יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כוחם עבור המערערים.

ניתן היום,  ל' שבט תשע"ט, 05 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.