פס"ד בעניין חלוקת רכוש ואיזון משאבים

הצדדים נישאו בתאריך 17.2.99 כדמו"י. אלו נישואין ראשונים לשניהם. לצדדים ילד אחד קטין.

תיק הגירושין נפתח ע"י האשה בתאריך ב' אב תשס"ז 17.7.07.

בדיון מיום י"ב תמוז תשס"ז 28.6.07 הבעל הסכים להתגרש. באותו דיון הבעל הכחיש את טענות האשה על אודות קשר פיזי עם אשה זרה בשם [י' מ'], טען שהם ידידים טובים, הודה שהיה עמה בצימר בגליל, אך באשר לנסיעה לאילת טען כי לא היה עמה באותו מלון.

בדיון מיום 28.2.08 האשה עומדת על תביעתה להתגרש אך דורשת את הכתובה לאור בגידת הבעל. הבעל מסכים להתגרש.

בהחלטת בית הדין נאמר: "בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש, בית הדין רושם את הסכמת הבעל להתגרש לאלתר."

דיון נוסף התקיים בתאריך 22.1.2009, בהחלטת בית הדין מיום י"ז שבט תשס"ט 11.2.09 נכתב (בסעיף ג): "מתוך כל החומר שבתיק עולה בבירור כי הבעל הוא האשם בהריסת חיי הנישואין כאשר עיניו נתן באחרת."

התביעה העיקרית היא תביעת האשה להתגרש. הבעל מסכים להתגרש ועל כך ניתנה החלטה לפני כשנה בתאריך כ"ז אדר א' תשס"ח (4.3.08) בה אושרה ההסכמה להתגרש, אולם האשה טענה שהיא אינה מוכנה להתגרש לפני שתוכרע תביעתה לקבלת כתובתה.

התקיים דיון מפורט בנושא תביעת הכתובה. כל צד התבקש להגיש סיכומים בכתב. ב"כ הבעל-הנתבע טען שהאשה אינה זכאית לכתובה מאחר והצדדים היו נשואים תקופה קצרה יחסית של שנתיים והם נפרדו בהסכמה. לדבריו, האשה קיבלה בהתאם לפסק דין של בית המשפט מחצית משווי הדירה, על אף שחלקה בהשקעה היה מזערי. שווי הדירה כולה כ-680,000 ש"ח. כמו כן טען כי אבי הבעל הלווה להם 100,000 דולר (כמחצית שווי הדירה) והוא הגיש נגדם תביעה בבית משפט. בית המשפט דחה את תביעת אבי הבעל. כמו כן טען כי קיבלו כספים נוספים מאבי הבעל וכן סיוע בתשלומי המשכנתא. לדבריו, המסקנה המתבקשת היא שהאשה כבר קיבלה מעל ומעבר בהתאם לפסיקת בית המשפט ובנסיבות אלו אין לחייב את הבעל מעבר לכך.

לעומתו, טוען ב"כ האשה כי הבעל עזב את אשתו ואת הדירה לטובת אשה זרה והדבר נאמר במפורש בהחלטת בית המשפט. הוא הציג תמונה שונה מזו שהציג בא כוח הנתבע. לדבריו, משפחת האשה סייעה לאשה לאחר הפירוד בסכומי כסף נכבדים כדי שתוכל להתקיים והיא חייבת להם מאות אלפי שקלים. לדבריו זכותה במחצית הדירה היא בדין ואין בכך כדי למעט את זכאותה לכתובה.

וכך נכתב בהחלטה:

"לאחר עיון בכל החומר שבתיק מגיע בית הדין למסקנות כדלקמן:

א.       לא נשמעה שום עילה שיש בה ממש כדי לשלול מהאשה את כתובתה.

ב.       בכתובה התחייב הבעל בסך 180,000 דולר בחתונה בתאריך ב' אדר תשנ"ט (מרץ 1999).

ג.       מתוך כל החומר שבתיק עולה בבירור כי הבעל הוא האשם בהריסת חיי הנישואין כאשר עיניו נתן באחרת.

ד.       הלכה ידועה היא כי דירה הרשומה על שם שני הצדדים שייכת לשניהם שווה בשווה על אף שההשקעה לא הייתה שווה כלל ועיקר. וזאת בהתאם לפסיקה המקובלת כי הרישום בחלקים שוים כמוה כמתנה לכל דבר. ולכן גם אם מוכח כי צד אחד השקיע לבדו הרי שנכונותו לרשום את הדירה על שם שני הצדדים דינה כמתנה.

ה.       אולם פסיקה זו אינה חלוטה, ידוע שישנם בתי דין שאינם מקבלים זאת ומחלקים את הדירה לפי ההשקעה ולא לפי הרישום בטאבו. אך רוב בתי הדין אכן מכריעים כי דירה הרשומה על שם שני הצדדים שייכת לשניהם שווה בשווה - כל זאת בהתחשב בדיני מוחזקות דהיינו שגם אם יש ספק בדבר יש להשאיר לכל אחד את החלק שבו הוא מוחזק - ולעניין קרקעות (כולל דירות) הרישום בטאבו יוצר מוחזקות. סימוכין לדבר מצאנו בפד"ר יא עמוד 127 (נימוקי הרב צימבליסט) שכתבו:

'אף שרוב כספי הדירה שולמו ע"י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה, וכפי שנתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ"מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת התומים בסי' ס"ב ס"ק ה', וכאשר העלו בפס"ד מבי"ד הגדול שבכרך ו' עמ' רס"ד. גם לדברי ערוך השלחן סי' ס"ב אות ו' דבזמנינו אין שום ראי' מה שנכתבו קרקעות ע"ש וכו', מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להם, לכן צריכים הדיינים להיות מתונים בזה מאוד. מ"מ נראה שעכ"פ יש ספק שמא נתכוונה למתנה, וממילא אין להוציא ממנו.'

ו.        בנידון דידן שלא באנו להכריע בנושא הדירה אלא בשאלת הכתובה, הרי שאנו באים להוציא ממון מהבעל והוא הרי יכול לטעון "קים לי". דהיינו מקובלים עלי דברי הפוסקים שהאשה קיבלה יותר מהמגיע לה בדירה בגלל שלא השקיעה את המחצית לרכישתה יוצא אפוא שלדבריו יש לקזז מסכום כתובתה את מה שקיבלה עבור חלקה בדירה מעבר להשקעתה.

ז.        מכל האמור עולה כי אין לנו כיום את כל הנתונים להכריע ואפשר שיש צורך להביא את הצדדים לידי פשרה."