פלונית נ' שי שמוליק פרטוש סבן ואח'

צד ג' - אליתה ליוינג ישראל בע"מ - ע"י עוה"ד אריאל סיאג

לפניי תביעה לנזקי גוף שאירעו על פי הנטען לתובעת עת עלתה בביתו של הנתבע על כיסא בר ונפלה. התביעה מופנית כנגד הנתבע, הבעלים של הבית ושל הכיסא, ומבטחת דירתו בביטוח אחריות צד שלישי. אלה בתורם הגישו הודעה לצד שלישי כנגד החברה ממנה נרכש הכיסא. פסק דין זה עוסק הן בשאלת האחריות עלכל היבטיה והן בשאלת גובה הנזק כפי שיפורט בהמשך.

טענות הצדדים

1.התובעת, ילידת 1968, טוענת כי ביום 13.12.15 ביקרה בביתו של הנתבע, שהוא שכן וידיד המשפחה. במהלך הביקור התובעת נטלה כיסא כדי להוריד משחק מהארון ולפתע נשבר הכיסא בפתאומיות והתובעת נפלה על הרצפה. כתוצאה מכך פנתה התובעת לקבלת טיפול רפואי בבית חולים האזורי לגליל מערבי בנהריה, שם אובחנה כסובלת משברים במסרקים בכף רגל שמאל. התובעת טופלה על פי הנטען באמצעות הנחת סד גבס ושוחררה עם המלצות למנוחה ונטילת משככי כאבים. בהמשך נזקקה התובעת לקבל טיפולים נוספים במסגרת מרפאות חוץ של בית החולים והיא הייתה במעקב אורתופדי בקופת חולים, במסגרתם אובחן שהשבר אינו מחובר באופן מלא והיא הונחתה להתהלך באמצעות קביים, ביצוע טיפולי פיזיותרפיה, להימנע ממאמץ פיזי ועמידה ממושכת. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת נעדרה תקופה של 48 ימים.

התובעת מבססת את תביעתה על עילת הרשלנות. התובעת טוענת כי חל במקרה זה הכלל של הדבר מדבר בעדו, או לחילופין, הכלל הנוגע לדבר מסוכן אשר מעביר את הנטל לנתבעים להוכיח שהנתבע לא התרשל ולחילופין טוענת שהנתבע התרשל בכך שלא דאג לתחזק את הכיסא בצורה נאותה וכי לא דאג שהכיסא יהיה תקין. עוד נטען שהנתבע לא נקט באמצעים מספיקים למניעת הנפילה למרות שצפה או היה עליו לצפות את האירוע. לבסוף נטען שהנתבעת צורפה מכוח היותה מבטחת האחריות של הנתבע.

2.הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות מחמת העדר יריבות. עוד הוכחש התרחשות אירוע התאונה או נסיבותיה, ולחילופין הוכחשה אחריותם לאירוע. בנוסף נטען כי הנטל מוטל על התובעת באופן מלא להוכיח את התאונה ואחריות הנתבעים. בנוסף, במידה ויוכח האירוע, האחריות המלאה להתרחשותו מוטל על התובעת לבדה. לבסוף הכחישו הנתבעים את תחולת הכלל הדבר מדבר בעדו או כל כלל אחר המעביר את נטל הבאת הראיה ולסיום הוכחשו נזקיה הנטענים של התובעת.

במקביל נשלחה הודעת צד שלישי כנגד חברת אליתה ליווינג ישראל בע"מ, במסגרתה נטען כי במידה ותוטל אחריות על הנתבעים, הרי יש לחייב את הצד השלישי לשפות את הנתבעים באופן מלא. נטען שהנתבע רכש את הכיסא ממנו נפלה התובעת מהצד השלישי. מדובר בכיסא לשולחן בר מדגם "בוניפיטי" מתוצרת איטליה. מושב הכיסא מחובר בחלקו התחתון למסגרת מתכת באמצעות 4 ברגים מסוג "הלן". נטען בהודעה לצד השלישי, שבכיסא נשוא התביעה לא הותקנו בין הברגים לגוף המתכת כל טבעות "שייבה". לאחר האירוע ובעקבותיו הותקנו בכל הכיסאות טבעות למניעת תזוזת הברגים על ידי הצד השלישי. הנתבעים טוענים לתחולת הכלל של הדבר מדבר בעדו המעביר את הנטל לכתפי הצד השלישי להוכיח שלא התרשל. לחילופין, טוענים שהצד השלישי התרשל עת סיפק כיסא פגום או לא בטיחותי או לא מתאים. נטען עוד, שלא סופקו הוראות שימוש ולא הייתה אזהרה לגבי הסכנה הכרוכה בשימוש בכיסא ככל שהייתה כזו. לבסוף טוענים הנתבעים, כי יש להטיל אחריות על הצד השלישי בהתאם להוראות חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980, בהיות הצד השלישי יצרן כמשמעו באותו חוק. נטען עוד כי הפגם בכיסא נוצר עת היה הכיסא בשליטת הצד השלישי והיה עליו לדעת שהכיסא לא עמד ברמת הבטיחות הסבירה.

3.הצד השלישי מכחיש את עצם התרחשות התאונה ונסיבותיה. נטען עוד, שהאירוע על פי המסמכים ארע במקום ובנסיבות שונות. במסגרת כתב ההגנה הכחיש הצד השלישי את חובתו לשפות את הנתבעים או להשתתף עמם בפיצוי התובעת. עוד הכחיש הצד השלישי כי התקין טבעות במוצר לאחר האירוע נשוא כתב התביעה ונטען שהמוצרים שרכש הנתבע סופקו לו כשהם תקינים וללא פגם. בנוסף, במידה והיה פגם במוצר הנתבע גרם לו לאחר שהמוצר יצא משליטת הצד השלישי. הצד השלישי מכחיש שהייתה רשלנות כלשהי מטעמו ולא התקיימו התנאים להעברת הנטל אליו להוכיח שלא התרשל. במקביל הכחיש הצד השלישי את כל סעיפי כתב התביעה.

הכרעה ודיון

4.לאחר שנשמעו עדויות הצדדים סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל. בנוסף הגעתי למסקנה שדין ההודעה לצד שלישי אף היא להתקבל.

התאונה ונסיבותיה

5.הן התובעת והן הנתבע מאשרים את עצם אירוע התאונה. בפניה הראשונה לחדר מיון נרשם שהתובעת נפלה "בבית" אך לא צוין של מי הבית. ולכן אין להבנות מכך ורישום זה אינו סותר את התביעה. כמו כן, מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי התאונה אירעה יום או יומיים לפני פנייתה לחדר מיון ביום 13/12/15 זאת בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעמה שם נטען כי התאונה אירעה ביום 13/12/15. אולם סתירה זו אינה מובילה לדעתי לדחיית התביעה. בדו"ח חדר מיון עצמו תואר מתי אירעה התאונה אך מסיבה שאינה ברורה המסמך הוגש כשפרט זה מטושטש. וכך נרשם: "לדבריה XXX טרם קבלתה נפלה בבית". אילו הנפילה הייתה באתו יום היה מן הסתם נרשם: "לדבריה היום נפלה בבית" ולא היה שימוש במושג "טרם", אלא אם כן מה שנשמט באותו מקום הוא תיאור של שעות כגון: "לדבריה שעה לפני קבלתה נפלה בבית".

מאידך בעדות הנתבע לפני, בקדם המשפט, אישר שהתובעת לא פנתה מיד לאחר הנפילה מביתו לבית חולים אלא מסר שהיא הלכה חזרה לביתה כאשר אשתו סייעה לה. וכך אמר: "אחרי זה למיטב זכרוני היא הלכה הביתה. אישתי עזרה לה כי היא הייתה צולעת" (עמ' 4 ש' 21 – 22). לכן עדות זו של הנתבע מחזקת את טענת התובעת לפני כי לא פנתה מיד וככל הנראה האמור בתצהיר התובעת ובכתב התביעה ניתן ליחסו לחלוף הזמן או אי דיוק של בא כוח התובעת. התובעת העידה לפני כי כשחתמה על התצהיר הוא היה כבר מוכן ולכן אני מעדיף עדותה לפני מהאמור בתצהיר עדותה.

6.בעדות התובעת והנתבע בכל הקשור לעצם אירוע התאונה לא נפלו סתירות או פרכות היורדות לשורש העדות ומובילות אותי למסקנה כי אין לסמוך עליהן או שהאירוע לא אירע בבית הנתבע. הן התובעת והן הנתבע בעדותם לפני בישיבת קדם המשפט אישרו כי התובעת היא שנטלה את הכסא. עובדה זו אף נטענה בכתב התביעה. הן התובע והן הנתבע אישרו כי התאונה אירעה בחדר פנימי והנתבע היה בסלון באותה עת עם אשתו. נכון שבחקירה הנגדית מהיום טען בתחילה כי היה במטבח (בניגוד לעדותו בקדם משפט) אך בהמשך הסביר כי המטבח והסלון הם חלל אחד פתוח (עמ' 18).

לסיכום אני קובע שהתובעת נפלה מכסא בר שנטלה בעצמה מהמטבח בביתו של הנתבע. התובעת טענה כי בכתב התביעה כי היא נטלה את הכסא בעצמה, חזרה על טענה זו בקדם המשפט וגם הנתבע אישש עובדה זו הן בעדותו בקדם משפט והן בעדותו היום (עמ' 18). התובעת בעדותה בישיבת ההוכחות כבר לא זכרה אם היא הביאה את הכסא או הילד של הנתבע אולם נוכח גילו בזמן התאונה (4 שנים) סביר שהיא נטלה את הכסא בעצמה כפי שהעידה בקדם משפט. התאונה אירעה בחדר שינה של אחד הילדים לאחר שהתובעת טיפסה עליו על מנת להוציא משחק שהיה בארון בגובה.

אחריות הנתבע

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור כי יש להטיל על הנתבע אחריות בנזיקין כבעלים של הדירה. אין חולק כי בעל מקרקעין חב באחריות מושגית למוזמנים לחצריו. הוא חייב לנקוט באמצעי זהירות שישמרו על ביטחונם ובטיחותם ולא לחשוף את המוזמנים לחצריו לסיכונים בלתי סבירים (לאחריות בעל מקרקעין ומחזיק בהם ראו: ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630; ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו]).

הוכח לפני כי לפני אירוע התאונה הנתבע פנה לצד ג' וטען כי הכסאות מתפרקים מהברגים. העד מר יגאל סייג מטעם הצד השלישי צירף לתצהירו תכתובת וואטסאפ מיום 23/1/15 בה כתב הנתבע: "הי אחי, מה שלומך? צריך שרות לכיסאות במטבח הם מתפרקים מהברגים שלהם." בהמשך התייצב מטעם הצד השלישי אביו של מר יגאל התקין ברגים ושייבות בכל כיסאות הבר (סעיף 10 לתצהיר מר יגאל סייג). תימוכין לכך אף ניתן למצוא ברישומי המערכת הפנימית של הצד השלישי שסומנו על ידי נ/3 בהם נרשם כי בתאריך 28/1/15 יצרו קשר עם הלקוחה (הכוונה לרעייתו של הנתבע) לפי בקשת יגאל סייג והלה עודכנה כי נפתחה קריאה בעבור הספה. בהמשך נרשם: "אמרה שאבא שלה מרכיב כרגע אומים קפיציים לכסאות בר לילה וחסרים לו 3 ברגים . הוא ילך לקנות ויחזור להמשך הרכבה". כאן אעיר כי אף אחד מהצדדים לא טען בפני כי הרישום מתייחס לאבי אשתו של הנתבע, אלא כולם תמימי דעים כי הכוונה ברישום לאביו של מר יגאל סייג. לאחר התיקון שביצע אביו של מר יגאל סייג יש תכתובת נוספת בין הנתבע למר יגאל סייג ולפיה הוא מלין על כך שהתיקון לא בוצע אך מר סייג טען שהתיקון בוצע ולאחר שהנתבע בירר עם בת זוגו אישר: "סורי נשמה!!! עכשיו בת אל אמרה לי" ; "היא לא מעדכנת אותי בכלום מה שקורה בבית". מאז אותו תיקון לא תועדה תלונה כלשהי מטעם הנתבע או רעייתו על בעיה כלשהי עם כסאות הבר. להדגיש הנתבע ורעייתו עמדו באופן הדוק על זכויותיהם וככל שהתעוררה בעיה דאגו לעדכן את הצד השלישי , לדווח לו ולדרוש כי כל ליקוי יתוקן. כך לדוגמא הלינו הנתבע ורעייתו בשנת 2016 כי רגל של כסא שולחן אוכל נשברה ועניין זה טופל על ידי הצד השלישי. תלונה על שריטה בשולחן אוכל אף היא זכתה לתלונה מצדם והיא טופלה.

8.אולם אין הדבר בגדר עדות חותכת שהבורג לא השתחרר ממקומו. בעדותה לפני במסגרת קדם המשפט העידה התובעת: "לקחתי כיסא, עליתי ומעדתי מהכסא, התהפכתי לגמרי". בהמשך העידה : "...התהפכתי והסתבר שכנראה הבורג של המושב לא היה תפוס טוב ל- 4 רגלים , התהפכתי, ישבתי אחרי זה חצי שעה על הרצפה כי היה קשה לי לקום...אני יודעת שהבורג היה משוחרר כי ביחד בדקנו אחרי שהתאוששתי מהנפילה, יחד עם שי. אני נפלתי לב, הכיסא לא נפל יחד איתי" (ההדגשה שלי – א.כ.). העובדה שהכסא נשאר עומד על תלו תומכת בטענה כי מה שגרם לנפילת התובעת הוא השתחררות הבורג ולא התהפכות הכסא. עובדה זו שוללת את הטענה כי הבורג השתחרר עקב נפילת הכסא כפי שסבר בא כוח הצד השלישי כעולה מחקירתו לנתבע. לא נעלם מעיני כ הנתבע בעדותו לפני במהלך קדם המשפט טען כי "הכסא גם היה על הרצפה והמושב היה מוסת הצידה..." אולם אני מעדיף בעניין זה את עדות התובעת שכן הוכח לפני כי זכרונו של הנתבע אינו מן המשופרים. כך עלה, כאמור לעיל, שטענתו שהתיקון נעשה אחרי התאונה אינו נכון בעוד שעלה שהתיקון נעשה לפני התאונה. בתצהיר טען שהשתחרר בורג אחד בחקירתו הנגדית לפני טען שאינו זוכר אם השתחרר בורג אחד או שניים (עמ' 19 ש' 27). בשים לב לכך הגעתי למסקנה שהתאונה אירעה כתוצאה מהשתחררות בורג, עת התובעת עלתה על הכסא, דבר שגרם לתזוזת המושב ונפילת התובעת תוך שהכסא נשאר עומד על תלו. הצד השלישי טען שאם בורג אחד משתחרר לא ייתכן שתהיה תזוזה של המושב אולם טענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי.

9.התיקון שנעשה לפני התאונה היה כתמרור אזהרה בפני הנתבע אשר הטיל עליו חובה קונקרטית לבדוק מפעם לפעם האם הברגים התרופפו והאם הם טעונים חיזוק. במקום זאת הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי לא דאג לחזק את הברגים מדי פעם. וכך תועדו הדברים בפרוטוקול הדיון (עמ' 19 לפרוטוקול):

"ש.לביהמ"ש: אתה לא דאגת מפעם לפעם לחזק את הברגים האלה?

ת.אני לא יודע להחליף מנורה. זה בורג שיש לו טבעת מסביב."  

גם אם הנתבע לא יודע לעשות פעולה זו (אם כי מדובר בפעולה פשוטה) הוא לא דאג לבקש ממאן דהוא לעשות כן. יתרה מכך, הנתבע מודה שהוא רואה את התובעת נוטלת את הכסא לפני התאונה מהמטבח ולוקחת אותו לחדר אם כי טען שלא ידע לאיזה צורך. אולם התרחיש שהיא תעשה בו שימוש ותטפס עליו על מנת להגיע למקום גבוה אינו תרחיש בלתי סביר או בלתי צפוי. בהיות הכסא הספציפי כסא גבוה הטיפוס עליו טומן בחובו סיכון יוצא מגדר הרגיל. משהיה על הנתבע לצפות את האפשרות שהתובעת תעשה שימוש בכסא לצורך טיפוס היה עליו לנקוט בפעולה ולמנוע עניין זה במיוחד שהוא יודע שבעבר הכסא תוקן בגין בעיה של התפרקות המושב.

לאור האמור לעיל אני סבור כי הנתבע אחראי לנזקי התובעת.

אחריות הצד השלישי

10.לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין זה הגעתי למסקנה כי יש להטיל אחריות על הצד השלישי וכפועל יוצא מכך יש להטיל עליו לשפות את הנתבעים בגין חלקו באחריות. אקדים ואומר כי הצד השלישי הסתיר בתחילה מעיני בית המשפט את העובדה שבוצע תיקון באותם כסאות. בכתב ההגנה אין זכר לעובדה כי עובר לאירוע התאונה בוצע על ידו תיקון לכסאות כאשר הגדיל לעשות בא כוח הצד השלישי בישיבת קדם המשפט מיום 11/3/2018 עת הצהיר לפרוטוקול:

"אנחנו בדקנו והמודיעה אכן רכשה ריהוט בהזמנה גדולה ומגוונת. יחד עם זאת, עד היום לא קיבלנו שום פניה לעניין תקלה או פגם בכסא הבר."

והנה מתצהירי הצד השלישי והמסמכים שצורפו אליהם עולה כי בוצע תיקון לפני אירע התאונה, תיקון שהוא נוגע ללב ליבו של הסכסוך בתיק זה: תיקון על רקע טענת הנתבע שהמושבים מתפרקים עקב ברגים רופפים, דבר שהוביל את הצד השלישי לנקוט בפעולה ולהוסיף אומים קפיציים לחיזוק המושבים. מר יגאל סייג ניסה לגמד אירוע זה כאשר טען שלא מדובר בתיקון וכלשונו: "לא תיקנו . זה לא תיקון" (עמ' 23 ש' 28). אולם אין לקבל טענה זו . אם השרות שניתן הוא בעבור מושבים שמתפרקים אז ברור שהפעולה שנקט הצד השלישי הוא תיקון.

מר יגאל סייג טען לפני כי את הכסאות הוא מקבל מאיטליה כאשר הם מפורקים ואת פועלת הרכבת המושב לרגליים הצד השלישי מבצע בארץ כאשר מדובר בברגים פשוטים וסטנדרטיים הבאים ביחד עם הכסא מהיצרן. עוד טען כי ביום התיקון הוא התקשר ליצרן באיטליה והלה ביקש להוסיף שייבות (עמ' 24). דא עקא, אביו של מר יגאל סייג העיד לפני ומסר בעדותו כי לא דיבר עם יגאל לאחר שראה שחסר ברגים אלא טען "אני מספיק אחראי ומקצועי" (עמ' 31). לכן הסיפור של מר יגאל שהתקשר באותו יום ליצרן אינו אמין בעיני ואף לא הובאה כל אסמכתא לעניין זה והוא נולד לראשנה ביום שמיעת הראיות ואין לו זכר בתצהיר עדות הראשית.

11.לעניות דעתי יש להטיל אחריות על הצד השלישי מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים. על פי הוראות חוק האחריות יצרן מוגדר באופן הבא:

"'יצרן' - אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות –

(1)המציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת;

(2)יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחוץ לארץ;

(3)ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו;"

בענייננו הצד השלישי עונה על החלופה השנייה. מוצר פגום מוגדר בסעיף 3(א) כדלקמן:

"(1)מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף;

(2)בנסיבות הענין נדרשות אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מטעמי בטיחות והן לא ניתנו או שאינן מתאימות בהתחשב בסכנה הכרוכה במוצר."

 בבואי ליישם את ההגדרות הנ"ל על ענייננו אני סבור כי הכסא ממנו נפלה התובעת הוא בגדר מוצר פגום. הבעיה שהתעוררה לפני ובזמן אירוע התאונה, לפיה הברגים משתחררים, והמושבים מתפרקים, הוא ליקוי שעלול לגרום לנזק גוף גם אם משתמשים בכסא לישיבה. יתרה מכך, יש מקום להפעיל בענייננו את החזקה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק האחריות הקובעת:

"חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין."

כאשר התובע נפלה, הכסא נשאר עומד על תלו ואילו מושבו השתחרר ולכן חזקה בנסיבות אלו שהכסא פגום והנטל מוטל על הצד השלישי להפריך חזקה זו. מר יגאל סייג טען לפני כי ביקש מהנתבע לבדוק את הכסא והלה לא נענה. אולם טענה זו אינה יכולה לעמוד עוד משהוגש לבסוף כתב הגנה על ידו ולא ביקש לכפות על הנתבע באמצעות צו בית משפט לבדוק את הכסא המעורב. מר יגאל סייג נשאל על כך בחקירתו הנגדית והוא ביקש לגלגל את האחריות לבא כוחו. לכן הצד השלישי לא הפריך את החזקה הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק האחריות.

12.הצד השלישי לא טען במהלך סיכומיו כי חלה אחת מההגנות הקבועות בסעיף 4 לחוק האחריות. כל שטען הוא שאין תחולה לחוק האחריות. בהקשר זה טען שהכסא אינו דבר מסוכן אלא השימוש שעשתה התובעת הוא שיצר את הסכנה. בא כוח הצד השלישי הפנה אותי לפסק דין שניתן בבית משפט המחוזי מרכז בת.א. 54389-11-10 נ.ד. נ' עצמלה רהיטים לילדים בע"מ [פורסם בנבו] בו נדחתה תביעה שהגיש קטין שראשו נתפס ברווח שבין דופן המיטה - שיוצרה על ידי הנתבעת - לבין המעקה. באותו מקרה היה הקטין תינוק בן 3.5 חודשים והמיטה הייתה שייכת לאחותו הגדולה. התביעה נדחתה מאחר ונקבע שהמיטה אינה יוצרת סיכון בלתי סביר בשימוש הרגיל שלו על ידי קהל יעד צפוי. קביעות אלו מקובלות עליי. יחד עם זאת, המקרה ענייננו שונה. בענייננו קבעתי כי היה פגם בכסא בדמות השתחררות הבורג והוא שגרם לתאונה. אילו התובעת נפלה מכסא תקין לחלוטין אזי היה מקום לקבוע שאין אחריות בהסתמך על פסק דין שניתן בבית משפט העליון ברע"א 3051/06 בן הרוש נ' מדינת ישראל – משרד החינוך [פורסם בנבו] בו התובעת נפגעה במהלך עבודתה כמורה עת עלתה על כסא תקין על מנת להוציא חפצים מתא שהוקצה לה בחדר המורים. הכסא התהפך והיא נפלה. התובעת באותו עניין הייתה נמוכת קומה ושרת בית הספר נהג להוציא בעבורה את החפצים. ביום התאונה נעדר השרת מבית הספר. בית משפט העליון אישר את קביעת בית משפט המחוזי לפיה התביעה נדחתה. בית משפט המחוזי קבע כי הטלת אחריות במקרה כזה על פעולה פשוטה כמוה כהטלת אחריות מוחלטת על המעביד. בית משפט העליון הוסיף:

"אין כל ספק שככלל, מעביד מחויב להקצות לעובדיו מקום עבודה בטוח ותנאי עבודה סבירים, ובפרט, יש צורך לאפשר לעובדים נגישות הולמת למקום העבודה ולחומרי העזר הדרושים להם כדי לעשות את מלאכתם. בה-בעת, ברור הוא שלא כל אירוע תאונתי במקום העבודה מקים אחריות לפי עוולת הרשלנות, וכי גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה – הכל לפי נסיבות המקרה."

אם הפסיקה לגבי כסא תקין היא כך, במקרה של יחסי עובד מעביד, שהאחריות המוטלת על המעביד היא מחמירה בדרך כלל, הרי מקל וחומר שכך צריך להיות המצב ביחסים בין בעל מקרקעין למוזמן. להבדיל בענייננו הכסא לא היה תקין ולכן אין כל מקום להקיש מפסק דין בו הרוש על ענייננו. נהפוך הוא ההיקש המתבקש הוא שכאשר הכסא לא תקין אזי יש מקום להטיל חבות.

יתרה מכך, התובעת בענייננו התרשלה ברשלנות תורמת בשיעור לא מבוטל כפי שטען בא כוח הצד השלישי בסיכומיו ובכך גם היא יצרה סיכון משל עצמה. אולם במקרה כזה בו המצור פגום- בהתאם להגדרות הקבועות בחוק האחריות- והתאונה אירע מסיבה זו בשילוב רשלנותה של התובעת אין ליצרן הגנה בהתאם להוראת סעיף 4 (ב) לחוק האחריות הקובע:

"לא תהיה זו הגנה ליצרן שהתרשלות הנפגע תרמה לגרימת הנזק, אולם אם נהג הנפגע בהתרשלות חמורה, רשאי בית המשפט להפחית את סכום הפיצויים בהתחשב במידת התרשלותו."

לכן יש בדעתי להפחית מהפיצוי בהתאם.

אשם תורם וחלוקת האחריות

13.התובעת אישרה לפני במהלך ישיבת קדם המשפט כי סיכנה עצמה עת עלתה על הכסא. כלשונה "ברור שמה שעשיתי היה מסוכן אבל אם הייתי יודעת שהכיסא לא תפוס טוב לא הייתי מטפסת עליו" ; "אני מסכימה שזה כיסא שלא מיועד לטיפוס". יחד עם זאת אשמה המוסרי של התובעת אינה מכריע ואינו יכול לעלות על אשמו של הנתבע שהוא בעל האמצעי האפקטיבי ביותר למנוע את הסיכון. בהתחשב בכל הנ"ל אני מעמיד את אשמה התורם של התובעת על שיעור של 33%.

14.באשר לחלוקת האחריות בין הנתבע לצד השלישי אני סבור שיש להטיל את עיקר האחריות על הצד השלישי. הצד השלישי הוא הצד המקצועי שאמור היה לספק מוצר תקין. המוצר סופק בחוד אוקטובר 2014 וכבר בחודש ינואר התלונן הנתבע על פגם בכסא. יתרה מכך לא נראה לי שהתיקון שבוצע אכן זכה לאישור היצרן כפי שניסה מר יגאל סייג לשכנעני במהלך חקירתו הנגדית. מאידך על הנתבע כבעל הדירה היה לבדוק מפעם לפעם את חוזק הברגים והאם התרופפו במהלך הזמן . כך על בעל מקרקעין סביר לנהוג בנסיבות העניין מקום הוא מודע לכך שסיכון כזה עלול להתממש לאור תיקון העבר שנעשה בכיסאות. לכן בשקלול כל הנ"ל אני סבור שיש להטיל על נתבע אחריות בשיעור 35% ואילו על הצד השלישי אחריות בשיעור 65%, כל זאת לאחר שיופחת אשמה התורם של התובעת מהפיצוי.

שיעור הנזק

15.בעקבות התאונה סבלה התובעת משברים בכף רגלה והונח על רגל סד גבס. לאחר מכן היא נזקקה לטיפולים רפואיים במסגרת קופת חולים ומרפאות חוץ של בית החולים. התובעת נעדרה לטענתה מעבודתה למשך כשלושה חודשים. אין בפי התובעת טענה לנכות. התובעת צירפה אישור מטעם המעביד – עירית קרית ים – לפיו היא נעדרה לתקופה של 67 ימים. תקופה זו מתכתבת היטב עם מעקב הרפואי שביצעה התובעת ועם התקדמות החלמתה עד לחזרתה לעבודה ומדובר בתקופה סבירה.

כאב וסבל

16.בהתחשב באופי הפגיעה (שבר) תקופת ההחלמה והאי כושר , סד הגבס שהונח על רגלה ושגרם לה להיות מוגבלת בתנועותיה אני פוסק בגין כאב וסל סך של 25,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

הפסד צבירה של יחמי מחלה

17.כמקובל בתיקים בהם מדובר בעובדי מדינה או עובדי רשות מקומית – המקבלים שכר מלא בתקופת האי כושר על חשבון ימי מחלה – יש לפסוק שלישי מסה"כ השכר בתקופת האי כושר בשל האפשרות שצבירת ימי המחלה תיפגע. אינני מקבל את טענת הנתבעים לפיה לא הוכח שעל התובעת חל ההסכם הקיבוצי. התובעת היא עובדת ותיקה של הרשות המקומית ומשמשת כמורה בתיכון החל מיום 1/9/2008 כאמור בתלושי השכר שצירפה. התובעת כאמור בתלושי השכר משתייכת לארגון המורים ולכן חל עליה ההסכם הקיבוצי בהיותה מורה קבועה. ההסכם הקיבוצי הוא בגדר דבר חקיקה והוא נמצא בידיעה שיפוטית. לכן יש לפצות את התובעת על שלישי מסה"כ השכר בתקופת האי כושר.

התובעת ביקשה בסיכומיה סך של 8,000 ₪ בעבור ראש נזק זה ויתר הצדדים לא חלקו של החישוב אלא רק חלקו על עצם הזכאות. לכן אני פוסק לתובעת סך של 8,000 ₪ בראש נזק זה נכון למועד פסק הדין כפי שהתבקש על ידה.

עזרה והוצאות

18.התובעת מבקשת לפסוק לה על דרך האומדנא סך של 10,000 ₪ בגין עזרה והוצאות. לעניות דעתי בהתחשב בפגיעתה, שבר ברגל, שחייב הנחת סד גבס, תקופת ההחלמה יש לפסוק בראש נזק זה על דרך האומדנא סך של 8,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

ניכוי רעיוני באומנם?

19.הצד השלישי טוען כי מכל סכום שיפסק יש לבצע ניכוי רעיוני מאחר והתאונה היא תאונת עבודה. אין בידי לקבל טענה זו. הן התובע והן הנתבע אישרו לפני כי התובעת מפעם לפעם הייתה משגיחה על ילדיו התמורה. יחד עם זאת, התובעת והנתבע טענו כי ביקורה של הנתבעת היה ביקור פרטי. התובעת הוסיפה כי היה זה בתקופת חג החנוכה בשעות אחרי הצהריים כאשר הנתבע ואשתו היו בבית לכן לא ברור לי מדוע נטען כי התאונה אירעה בנסיבות שהן תאונת עבודה מקום שלא היה צורך בעבודת השגחה בשים לב לכך שהנתבע ואשתו היו בבית?

למעלה מהצורך אציין כי מי שזכאי לטעון לניכוי רעיוני הוא רק המעביד בעוד שצד שלישי אינו זכאי לטעון לניכוי רעיוני. ובמה דברים אמורים?

ההלכה הפסוקה קבעה כי מכל סכום שיפסק יש לנכות את התקבולים שקיבל הנפגע כתוצאה מהתאונה בהתאם לעקרון של השבת המצב לקדמותו (ראו: ע"א 8673/02 פורמן נ' רפאל [פורסם בנבו]). כאשר המזיק הוא מעביד הניכוי נעשה בהתאם להוראות סעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במקרה שהמזיק הוא מעביד אין למוסד זכות חזרה אליו מאחר והוא משלם דמי ביטוח והוא בגדר מבוטח. לאור זאת נפסק כי במקרה שהמעביד הוא מזיק מוטלת על הנפגע החובה לתבוע את גמלאות המוסד ולהקטין את נזקיו (ראו: ע"א 8133/03 עובד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82). לכן אם הנפגע לא פונה בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו במוסד כאשר המזיק הוא מעביד, בית משפט ינכה את התגמולים שהיה זכאי להם הנפגע לו היה פונה ולבצע ניכוי רעיוני מסכום הפיצויים. הטעם לכך טמון בחובה של הנפגע להקטין את נזקיו כאשר למוסד אין זכות חזרה אל המעביד (ראו: ע"א 9099/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חמדי [פורסם בנבו]).

שונה המצב כאשר המזיק הוא צד שלישי שאינו מעביד. במקרה כזה החובה לנכות את תגמולי המוסד שהתקבלו בפועל נקבעה בהלכה הפסוקה. הבסיס המשפטי לאותו ניכוי אינו נעוץ בחובת הקטנת הנזק, שכן במקרה כזה למוסד יש זכות חזרה אל המזיק ובכך המזיק אמור לשלם 100% מהנזק בכל מקרה. במצב דברים זה יש לעמוד על כך שעקרונות הפיצוי יתקיימו כאשר מחד יש להשיב את המצב לקדמותו ומצד שני יש למנוע התעשרות הניזוק על חשבון המזיק. כאשר הניזוק אינו מקבל גמלה מהמוסד, אך קיים סיכוי שאם יפנה למוסד יזכה בתגמולים, לא מורים על ניכוי גמלאות באופן רעיוני כפי שעושים במקרה שהמזיק הוא מעביד, אלא בית משפט מקפיא מתוך הפיצויים את סכום הגמלאות שקיים סיכוי שהניזוק יקבל עד לבירור תביעתו (ראו: פס"ד פורמן לעיל). במקרה בו הניזוק אינו פונה בתביעה למוסד וקיים סיכוי שאם יפנה תביעתו תידחה, בשים לב שהגיש את תביעתו באיחור, נפסק כבר שאין לבצע ניכוי רעיוני (ראו: ע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225). בית משפט העליון בעניין זה חזר על דברים שנפסקו בע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1) 468, שם נקבע:

"עד כמה שידוע לי מעולם לא הוחלט כי הניזוק הזכאי, הן לדמי נזק והן לגמלה, חייב לתבוע את שניהם. אינני רואה מניעה חוקית לכך שהוא יכוון את תביעתו למלוא הנזק שנגרם לו באופן בלעדי נגד המזיק... כאשר איזו סיבה שהיא המוסד לביטוח לאומי אינו נתבע לשלם או אינו משלם גמלה לניזוק, אין המזיק – שאינו מעביד של הניזוק – יכול לנכות סכום כלשהו על סמך טענה שהניזוק יכול היה לקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי אילו בחר לתבעה...".

בית משפט העליון חזר על הלכה זו ברע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו], שם נפסק על ידי כב' השופט ריבלין תוך הסתמכות על הלכת וידר כדלקמן:

"ואכן לכאורה, אין בבחירה זו של הניזוק, ללכת במסלול הנזיקי בלבד, קושי מבחינת עקרונות דיני הנזיקין; הניזוק מקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו, והמזיק אינו משלם מעבר לנזק שנגרם. הפיצוי כולו משולם על ידי המזיק לניזוק, והמוסד אינו משלם גמלאות לניזוק וממילא אינו חוזר אל המזיק".

באותו עניין קבע כב' השופט ריבלין שני מבחנים מצטברים לשלילת הניכוי הרעיוני מהמזיק: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. על פי המבחן הסובייקטיבי יש לשאול האם רצונו האמיתי של הנפגע לוותר על גמלאותיו ולקבל את מלוא הפיצוי מהמזיק ובמקרה והתשובה היא חיובית תגבר הנטייה להיעתר לבקשתו. המבחן האובייקטיבי שואל האם בנסיבות המקרה האינטרס הציבורי מצדיק שלא לאפשר לניזוק לקבל את מלוא כספו מהמזיק וקיימת הצדקה שהוא ימשיך לקבל קצבה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי. אם התובע זכאי למענק חד פעמי, והוא חפץ לוותר על זכותו לתבוע מענק זה, אין שום אינטרס מוגן אשר מצדיק התעלמות מרצונו וביצוע ניכוי רעיוני. (לדעה דומה ראו: ת. א. (שלום נצרת) 3340/05 עדוי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]).

סיכום

20.לסיכום, נזקיה של התובעת מסתכמים לסך של 41,000 ₪. מסכום זה יש לנכות אשמה התורם של התובעת בשיעור 1/3 ולכן היא זכאית לסך של 27,333 ₪. לכן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 27,333 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ והחזר אגרה ראשונה בסך של 703 ₪.

אני קובע שהצד השלישי ישפה את הנתבעים מכל סכום בו יישאו בשיעור של 65%. כי יישא הצד השלישי בהוצאות הנתבעים לרבות שכר טרחת עורך דין בסך של 6000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תש"פ, 28 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.