5% נכות אסטטית בגין צלקת בקדמת כתף שמאל וזאת בהתאם לס"ק 75(1)(ב) לתקנות המל"ל.
כן נקבע בחוות הדעת המשלימה כי הפגיעה בכתף שמאל והנכות שנותרה בעקבותיה משליכה על תפקוד היד כולה.
16.בדיון שהתקיים בתביעה ביום 21.11.17 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ואשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה הם וויתרו על חקירת המומחים מטעמם, מבלי שהדבר יחשב כוויתור על חוות הדעת שלהם, וכן הותר לנתבעות לחקור את מומחה בית המשפט בשאלת החבות, וזאת ככל והדבר מתייחס למערכת היחסים בין הנתבעות, בינן לבין עצמן.
טענות הצדדים בתמצית:
17.לטענת התובעת, היא נפלה ונפגעה בתאונה בשל המפגעים בהם נתקלה במדרכה וכי העירייה הפרה את החובה המוטלת עליה בדין לדאוג לתקינות המדרכה. בנדון, התובעת מפנה לגרסת העד מטעמה, מר חיים, שהינו עד אובייקטיבי והבחין באירוע התאונה "בשידור חי", כאשר מנגד העירייה לא הזמינה עדים כלשהם מטעמה.
נגד שירותי בריאות כללית טענה התובעת כי רופאיה לא אבחנו נכונה את השבר בשורש כף יד שמאל ממנו סבלה בעקבות התאונה ועל אף כי הצילומים אשר עברה ביום התאונה ובימים 24.03.10 ו-28.03.10, הצביעו על שבר עם תזוזה, הם קבעו כאילו מדובר בשבר ללא תזוזה. בנסיבות העניין, הטיפול שניתן לתובעת הסתכם בגיבוס כף יד שמאל כאשר בפועל היה צורך לבצע תחילה שחזור סגור של השבר, וככל והדבר לא יצלח, נדרש היה להפנות את התובעת לביצוע ניתוח לשחזור השבר. טיפול כאמור נדרש לבצע באופן מיידי, ומכל מקום לפני איחוי השבר בעמדה לא טובה, כפי שקרה בפועל. הוסיפה התובעת והפנתה לעובדה כי שירותי בריאות כללית לא הזמינה מי מרופאיה אשר טיפלו בתובעת למתן עדות במשפט, על כל המשתמע מכך לעניין חיזוק גרסתה במשפט.
כנגד בית חולים זיו הלינה התובעת כי בהגיעה למיון למחרת אירוע התאונה, ד"ר דראושה אשר טיפל בה הסתפק בפתיחת הגבס וזאת מבלי שטרח לפענח את צילום הרנטגן אשר ערכה באותו ביקור, מבלי לתעד ממצאי הצילום בגיליון חדר המיון ומבלי לפעול כמתחייב מממצאיו, לרבות התייעצות עם האורתופד הכונן, מהלך אשר קרוב לוודאי היה מביא לפיענוח נכון של הצילום כשבר עם תזוזה, על כל המשתמע מכך מבחינת הטיפול המתחייב בנסיבות העניין.
התובעת מפנה לנכות שנותרה לה בעקבות אירוע התאונה כפי שנקבע בחוות הדעת הראשונה של מומחה בית המשפט וטוענת כי לולא הטיפול הרשלני שניתן לה על ידי שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו, נכותה הייתה בשיעור נמוך יותר הנע בין 0% ל- 10%.
הוסיפה התובעת והעלתה טענות לעניין ראשי הנזק בגינם היא זכאית, לגישתה, לפיצוי, לרבות עבור כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, ועל כך יורחב בהמשך.
18.העירייה אינה מכחישה את עצם אירוע התאונה ומקום האירוע אולם היא מפנה לכך כי התובעת לא ידעה להצביע על המקום וגורם הנפילה המדויקים אשר גרמו לתאונה. כן מפנה העירייה לכך כי מקום אירוע התאונה מוכר לתובעת, מדובר במדרכה רחבה אשר לטענתה אין בה כל סיכון וכי התובעת, בתור הולכת רגל, הפרה את חובתה לשים את ליבה לנעשה בסביבתה. כן טענה העירייה כי לא נמסר לה כל דיווח על המפגעים הנטענים במדרכה וכי לאור משאביה המוגבלים, אין ביכולתה לפקח על כלל השטחים שבתחום סמכותה ולשלוח צוותים שיסיירו מידי יום ביומו ברחובותיה ויתורו אחר קיומם של מפגעים לצורך הטיפול בהם.
טוענת אפוא העירייה כי בנסיבות העניין, אין להטיל עליה אחריות כלשהי לאירוע התאונה, ולחילופין היא מבקשת להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי.
העירייה מצטרפת לטענות התובעת נגד שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו לעניין הרשלנות הרפואית המיוחסת אליהם וטוענת כי לו טפלו בתובעת כראוי, אזי מגבלותיה ונכותה בעקבות התאונה היו מופחתות.
לעניין גובה הנזק, העירייה טענה כי פגיעת התובעת בתאונת הדרכים הייתה חמורה יותר מהפגיעה בתאונה נשוא התביעה ובהתאם לכך יש להפחית מהפיצוי שיפסק בגין עזרת צד ג'. כן מפנה העירייה לתחלואיה של התובעת שאינם קשורים לתאונה ומעלה טענות נוספות לעניין גובה הנזק, עליהן את הדעת בהמשך.
19.לטענת שירותי בריאות כללית, התובעת הסתירה במתכוון את העובדה כי בפנייתה לבית חולים זיו למחרת אירוע התאונה נערך לה צילום של כף יד שמאל, שכן מהצילום עולה כי אותה עת לתובעת היה שבר ללא תזוזה. לחיזוק טענתו בנדון הפנה שירותי בריאות כללית לעדותו של ד"ר דראושה, לפיה, שבר שהיה במקור ללא תזוזה, תחול בו תזוזה בשלב מאוחר יותר. מכל מקום, כך לטענת שירותי בריאות כללית, התובעת לא הוכיחה כי בהגיעה למרכז הרפואי ביום התאונה ולמחרת האירוע היא סבלה משבר עם תזוזה, אף כי לו גם כך היו פני הדברים, ממילא לא הוכח קשר סיבתי בין אבחון השבר השגוי הנטען לבין הנזק שנגרם לתובעת, זאת מהטעם כי בשל הנפיחות בכף היד ממנה סבלה התובעת באותה עת , ממילא לא ניתן היה לנתח אותה וניתוח כאמור ניתן לבצע תוך 3 שבועות ממועד אירוע התאונה.
הוסיף שירותי בריאות כללית וטען כי מהמועד בו פנתה התובעת לבית חולים זיו, 24.03.10, האחריות להמשך הטיפול הרפואי מוטלת על כתפיו והיה עליו להזמין אותה לביקורת על מנת לשקול ביצוע ניתוח לשחזור השבר.
שירותי בריאות כללית מבקש להבחין בין הנכות שנותרה לתובעת בעקבות הנפילה מהמדרכה - 10% אורתופדית ו-3% פלסטית – לבין הנכות שנותרה בעקבות הטיפול הרפואי הרשלני הנטען – 10% (8.73% משוקללת). בנסיבות העניין, שירותי בריאות כללית מבקש להטיל על בית חולים זיו את מלוא האחריות לנכות התובעת בעקבות הרשלנות הרפואית הנטענת ולחילופין להטיל עליו שני שליש מאותה נכות ושליש על שירותי בריאות כללית.
לעניין הנזק שנותר, שירותי בריאות כללית מפנה לכתב התביעה אשר הגישה התובעת בעקבות תאונת הדרכים, שם נאמר כי עובר לאירוע התאונה היא לא הייתה מוגבלת בתפקודה ולפיכך התובעת מושתקת מהעלאת טענה סותרת בנדון. כן מפנה שירותי בריאות כללית לחוות הדעת הראשונה של מומחה בית המשפט, לפיה התובעת לא סבלה מדלדול שרירים ביד שמאל, ממצא המעיד על היעדר פגיעה תפקודית, בעוד כי בחוות הדעת השנייה שנערכה לאחר אירוע תאונת הדרכים נקבע כי קיים דלדול שרירים, ללמדך כי יש לייחס את הפגיעה התפקודית לתאונת הדרכים. שירותי בריאות כללית שולל דרישת התובעת לתשלום פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני וכן מעלה טענות נוספות ביחס לגובה הנזק.
20.לטענת בית חולים זיו, הטיפול שניתן לתובעת בהגיעה למיון ביום 24.03.10 היה סביר והגיוני, בין היתר לאור העובדה כי המקום היה הומה מטופלים, ידה של התובעת הייתה מגובסת ואצבעותיה נפוחות וכואבות כך שלא ניתן היה לבצע בה כל פעולה כירורגית לשחזור השבר.
בית החולים מכחיש את הטענה כי בהגיעה לחדר המיון, התובעת סבלה משבר עם תזוזה בשורש כף יד שמאל ובנדון גם היא מפנה לעדותו של ד"ר דראושה, לפיה שבר ללא תזוזה יכול להפוך לשבר עם תזוזה. הוסיף בית החולים וטען כי ד"ר דראושה פענח נכונה את צילום הרנטגן אשר עברה התובעת במיון ביום 24.03.10 וכי הטיפול השמרני אשר נתן לתובעת – פתיחת הגבס להקלת הכאבים והנפיחות – היה נכון ומתבקש בנסיבות העניין. כן טען בית החולים כי במסגרת ההחלטה לביצוע ניתוח לשחזור השבר, יש להתחשב בתחלואיה של התובעת שאינם קשורים לתאונה, מה גם ואין מדובר בניתוח מציל חיים.
הוסיף בית חולים זיו וטען כי התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי הרשלני הנטען לבין הנזק שנותר בעקבותיו, וכי יש לייחס את הנזק הנ"ל לתאונת הדרכים, לעצם הנפילה במדרכה, למחלות הרקע מהן סובלת התובעת ולעובדה כי היא לא שבה לבית החולים על אף החמרת מצבה.
בית חולים זיו מבקש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור מכריע לקרות התאונה וזאת בנימוק כי היא לא נתנה את הדעת למדרך רגלה והוסיפה וטענה כי הנכות שנותרה אצלה ממילא לא הייתה משתנה בהתאם לטיפול הרפואי שניתן לה אלא הוא עומד על 10%, אותם יש לייחס לעצם הנפילה ולאחריות התובעת והעירייה לאירוע.
בפי בית החולים זיו טענות לעניין הנכות התפקודית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה ובנדון היא מפנה, בין היתר, לתאונת הדרכים בה הייתה מעורבת ולדבריה בכתב התביעה שהוגש בעקבות אותה תאונה, לפיהם עד לאירוע הנ"ל היא לא סבלה מהגבלה תפקודית כלשהי. כן העלה בית חולים זיו טענות נוספות לעניין חישוב גובה הפיצוי, ועל כך אתן את הדעת בהמשך.
דיון:
21.במסגרת הדיון בתביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת, של מר חיים ושל בתה, גב' כרמית אזולאי (להלן: "כרמית") מטעמה. מנגד, הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' שיר – רז יפרח מטעם העירייה, ושל ד"ר דראושה מטעם בית חולים זיו.
משיקולים השמורים עימה בחרה העירייה לוותר על תצהיר העדה מטעמה בעוד כי שירותי בריאות כללית בחר שלא להגיש תצהירי עדות ראשית או להזמין עדים מטעמו.
התובעת, העדים מטעמה, ד"ר דראושה ומומחה בית המשפט נחקרו במסגרת ההליך.
אחריות העירייה:
22.סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש), מפרט את החובות המוטלות על רשות מקומית ביחס לרחובות שבתחום שיפוטה. בס"ק 235(2) ו- (3) לפקודה, הם הרלוונטים לענייננו, נקבע כדלקמן:
"בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:
2.תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו, וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;
3.תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב".
בסעיף 1 לפקודת העיריות הוגדר המונח "מדרכה" כ- "חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים".
יובהר כי אין חולק כי המדרכה בה אירעה התאונה עונה להגדרה לעיל וכי היא מהווה חלק מרחוב שהאחריות ביחס אליו לפי הוראות הדין כמצוטט לעיל, מוטלת לפתחה של העירייה.
23.הן התובעת והן העירייה הגישו תמונות של זירת האירוע (נספח א' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, מוצג ת/1, וכן מוצגים נ/1 ו-נ/12). מעיון באותן תמונות עולה כי האבנים המשתלבות בהן רוצפה המדרכה יוצרות גלים, שקעים ומהמורות. ודוק, אותן תמונות צולמו לאחר שהעירייה ביצעה תיקון במקום, יש לומר לא יסודי, וזאת באמצעות כיסוי חלק מהשקעים והמהמורות בשכבת בטון. סביר אפוא להניח כי במועד אירוע התאונה מצב המדרכה היה עגום אף יותר.
24.טענת העיריה ולפיה התובעת והעד מטעמה מר חיים לא ידעו לומר במדויק מה גרם לאירוע התאונה, אין בה ממש ולא תפטור אותה מאחריות.
בנדון העידה התובעת באומרה:
"ש.כשהלכת במדרכה, מה גרם לך לנפילה במקום שאת מכירה יום יום?
ת.אני לא יודעת בזמן אמת, אבל בדיעבד יש שם בליטות. יש שם סדקים ובליטות לאורך כל הרחוב. וזה לא רק שם, רוב קריית שמונה ככה.
ש.ברגע הנפילה, ידעת למה נפלת?
ת.לא ידעתי, אבל אח"כ גיליתי את הדבר הזה כאילו" (שם, עמ' 31 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
באותו עניין השיב חיים מטעם התובעת, באומרו:
"ש.כשהיא הלכה באמצע, ראית למה היא נפלה?
ת.ראיתי אותה עומדת, ושמתי לב ממש איך שהיא נפלה. זה היה שידור חי איך שנפלה. לא באתי וראיתי אותה נפלה". (שם, עמ' 21, שורה 13 לפרוטוקול הדיון).
קשה להלום כי בכל מקרה נפגע או עד מזדמן יוכלו להצביע על האבן הספציפית שגרמה לנפילה וברמת דיוק מלאה. ודוק, העירייה אינה חולקת על עצם קרות התאונה או על מקום האירוע, זירה שלא חסרים בה מפגעים העלולים לגרום לנפילתם של הולכי הרגל. כמו כן, העירייה לא הצביעה על כל סיבה הגיונית אחרת לנפילת התובעת ולפיכך המסקנה כי האירוע נגרם בשל המפגעים שהיו במדרכה, סבירה, הגיונית ומתחייבת בנסיבות העניין.
חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי במכתב הדרישה של ב''כ התובעת לחברת הביטוח של העירייה, מוצג נ/7, בו נאמר כי התאונה התרחשה בשל השיבושים החמורים במדרכה.
25.טענת העירייה ולפיה לא נמסרה לה הודעה מבעוד מועד על המפגעים במדרכה, אינה משכנעת בעיניי ולא הוכחה כדבעי.
אמנם נכון, בחקירתם הנגדית הודו התובעת והעד מטעמה מר חיים כי הם לא דיווחו לעירייה על המפגעים במדרכה (שם, עמ' 19-20 החל משורה 32 ועמ' 30 שורה 22 לפרוטוקול הדיון), אולם אין בכך כדי לשלול את ידיעת העירייה, בפועל או בפוטנציה, על אותם מפגעים, שכן, העירייה יכולה לקבל את המידע מדיווחים יזומים של המשתמשים ברחובותיה או באמצעות סיורים של עובדים מטעמה, ואשר אין חולק כי העירייה חייבת בהפעלתם.
בהתאם לכלל ולפיו, המוציא מחברו עליו הראייה, היה על העירייה להגיש את רישומיה ביחס לדיווחים שהתקבלו עובר לאירוע התאונה על המפגעים ברחובותיה וכן להזמין עדים מטעמה לעניין הסיורים שהם ביצעו, אם בכלל, באותם רחובות. משלא נעשה הדבר, העירייה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולפיכך אין לקבל את טענתה בנדון. זאת ועוד, בהתאם להלכה הפסוקה, בעל דין אשר נמנע מהגשת ראיה או הזמנת עד שבשליטתו, חזקה כי לו הוגשה אותה ראיה או נשמעה אותה עדות, הן היו סותרות את גרסתו ותומכות בגרסת הצד שכנגד (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651).
26.אין באמור לעיל כדי לחייב את המסקנה כי התובעת פטורה באופן מוחלט מכל אחריות לאירוע התאונה. בנדון העידה התובעת כי מקום האירוע מוכר לה ( שם, עמ' 29, שורה 15 לפרוטוקול הדיון) ומתמונות זירת האירוע עולה כי מדובר במדרכה רחבה יחסית – 1.5 מ' לפי גרסת חיים (שם, עמ' 21, שורה 18 לפרוטוקול הדיון) - והמפגעים במקום האירוע אינם משתרעים על כל רוחב המדרכה. בנסיבות העניין, ניתן היה לצפות כי התובעת תנהג ביתר זהירות ומשלא עשתה כן, מצאתי להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 20%.
אבחון צילומי הרנטגן
27.מומחה בית המשפט הוא ידו הארוכה של בית המשפט ולחוות דעתו משקל מיוחד, זאת לאור החזקה כי מדובר במומחה אובייקטיבי שאין לו כל עניין בתוצאות ההליך. בנדון נפסק ב- ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו ואח' (פורסם בנבו), כדלקמן:
"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה ניטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיותו..." (שם, סעיף 29 לפסק הדין).
כמו כן, ב-ע''א 8329/16 טרנס אטלס בע''מ נ. אליהו פרחי בדי ריפוד בע''מ (פורסם בנבו), נפסק כדלקמן:
''באמצו את עמדת המומחה פעל בית המשפט המחוזי על-פי הכלל הידוע לפיו סטייה מחוות דעתו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ומהווה ידו הארוכה, תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל, ובכך פעל כדין...''(שם, סע' 18 לפסה''ד).
28.להלכה הפסוקה כמצוטט לעיל משנה תוקף וחשיבות במקרה דנן בו נחקר מומחה בית המשפט (תוך וויתור הצדדים על חקירת המומחים מטעמם) והוא מסר תשובות ענייניות ומשכנעות המחזקות את המסקנות אליהן הגיע בחוות דעתו הראשונה והמשלימה.
זאת יודגש, על אף כי מומחה בית המשפט נחקר ביחס לצילומי הרנטגן אשר עברה התובעת סמוך לאחר התאונה, הוא לא נשאל לעניין פענוח צילום הרנטגן הראשון מיום התאונה ואשר בוצע במרכז הרפואי של שירותי בריאות כללית. לפיכך, קביעת מומחה בית המשפט, לפיה מאותו צילום עולה כי התובעת סבלה משבר עם תזוזה, לא הופרכה. ודוק, מומחה בית המשפט שלל את האפשרות כי התזוזה בשבר אירעה לאחר ביצוע הצילום מיום התאונה, ובנדון הוא העיד באומרו:
"ש.אמרת קודם שהשבר יכול לקפוץ בלילה לפעמים, כלומר לאחר התאונה, היא הגיעה לבית חולים ב-24.03 בערב כשהתאונה אירעה ב-23.03, השבר יכול לזוז בינתיים?
ת.לא. היא הגיעה לחדר מיון, עשו לה גבס, למחרת הוא לא יכול לזוז, הוא יכול לזוז לאחר כמה ימים כאשר הנפיחות יורדת והגבס נהיה רפה, אז הוא יכול לזוז. אם הוא בא אליי ב-23 ושמתי לו גבס ב-24 הוא לא יזוז, אלא אם אני פותח את הגבס כעבור 3-4 ימים הנפיחות יורדת ואז השבר יזוז". (שם, עמ' 62, שורה 5 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
29.הקביעה ולפיה בצילום הראשון שעברה התובעת ביום אירוע התאונה התגלה שבר עם תזוזה, שוללת את טענת שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו, לפיה התזוזה בשבר אירעה בשלב מאוחר יותר וכן היא מאיינת את טענת שירותי בריאות כללית כי התובעת הסתירה במתכוון את העובדה כי בביקור במיון בית חולים זיו ביום 24.03.10, נערך לה צילום של שורש כף היד, ממנו עולה, כביכול, כי השבר היה ללא תזוזה.
בנדון יודגש כי אמנם נכון מומחה ביהמ"ש התייחס בחקירתו לאפשרות כי תחול תזוזה בשבר אשר במקור היה ללא תזוזה, אולם הוא לא נשאל, וממילא לא התייחס, לאפשרות ההפוכה ולפיה שבר שבמקור היה עם תזוזה יהפוך להיות שבר בלי תזוזה וזאת ללא התערבות רפואית.
פענוח הצילום של בית חולים זיו
30.ברשומה הרפואית של שירותי בריאות כללית מיום אירוע התאונה, 23.03.10, לא צוין סוג השבר ממנו סבלה התובעת כעולה מהצילום שנערך לה באותו מועד, וכל שנרשם הוא "חשד לשבר תוך פרקי רדיוס דיסטלי שמאלי". כמן כן, ד"ר אבדח וד"ר דוידזון אבחנו את השבר הנ"ל כשבר ללא תזוזה, וקבעו כאילו הוא התאחה בעמדה מקובלת, כאשר אין הדבר כך.
31.אין חולק כי בביקור התובעת במיון בית חולים זיו ביום 24.03.10 נערך לה צילום של שורש כף יד שמאל. דא עקא, בגיליון המיון מאותו מועד אין זכר לצילום הנ''ל ודומה כי לא בכדי לא התייחסו מומחי התובעת ובית חולים זיו בחוות דעתם לאותו צילום. בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר דראושה לעניין תיעוד הצילום בגיליון המיון, והוא מסר תשובה לא משכנעת באומרו "יכול להיות ששכחתי לרשום שהיה צילום רנטגן אבל מדובר בשבר". (שם, עמ' 45, שורה 27 לפרוטוקול הדיון).
32.חמור מכך, דומה כי טענת התובעת ולפיה ד''ר דראושה לא טרח לפענח את הצילום שערכה התובעת במיון בית חולים זיו ביום 24.3.10, ותחת זאת הוא הסתמך בעיניים עצומות על האבחון השגוי שעשו ד''ר אבדאח וד''ר דוידזון, מבוססת היטב בחומר הראיות. בנדון כל שטען ד''ר דראושה ביחס לאותו צילום בתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/13, הוא "כמו כן, נערך לתובעת צילום רנטגן ליד שמאל..." (שם ,סעיף 4 לתצהיר), וזאת מבלי לפרט את ממצאי הצילום או המשקל שניתן להם, אם בכלל, בהתווית הטיפול הרפואי שניתן לתובעת. העד נשאל לעניין היעדר פירוט ממצאי הצילום בתצהיר עדותו הראשית והוא תירץ זאת בטענה לא משכנעת, לפיה "נכון, במקרה זה שכחתי..." (שם, עמ' 49, שורה 16 לפרוטוקול הדיון).
33.לא זאת אלא זאת, בחקירתו הנגדית העיד ד"ר דראושה באומרו:
"ש.אני מטיח בך שהסתפקת במה שכתב ד"ר אבדח שמדובר בשבר ללא תזוזה, ולא טרחת להתעמק בצילום הרנטגן שבוצע אצלכם בבי"ח, והמשכת בקו של שבר ללא תזוזה.
ת.אני מסביר לך, זה מיון. מיון המטרה שלו היא להציל בן אדם, להציל את היד ולא לעשות ניתוח במיון. אני מסביר עוד פעם, היא הגיעה אחרי יומיים עם יד נפוחה, והמטרה שלנו לפתוח את הגבס ולהציל לה את היד מהלחץ של הגבס, מבחינה עצבית, זה מה שחשוב. במיון. יש עוד מטופלים במיון, אתם יודעים מה זה, זה 50 מטופלים זה תאונות דרכים. המטופלת שבאה אליי, פתחתי לה גבס, הרגישה הקלה ונתתי לה המלצות שכל רופא היה נותן במיון." ( שם, עמ' 49, שורה 4 לפרוטוקול הדיון.)
למותר לציין כי מצופה מרופא המוטחת בו האשמת שווא כי הסתמך על צילומים שערכו רופאים לפניו, מבלי להתעמק בצילום שנשערך במועד הבדיקה שהוא ערך, יכחיש, לו אמת בפיו, את הטענה נגדו ולא יתרץ את התנהלותו במספר המטופלים המצוי בחדר המיון באותה עת, טיעון שאין בו כל הצדקה לטיפול הרשלני שניתן לתובעת.
34.בחקירתו הנגדית הודה ד''ר דראושה כי במועדים הרלוונטיים לתביעה, הוא היה רופא מתמחה באורטופדיה, אך טרם קיבל תעודת מומחה (שם, עמ' 47 שורה 6 לפרוטוקול הדיון). כן אישר ד''ר דראושה כי רק הוא ראה את צילום הרנטגן מיום 24.3.10 והוסיף וטען כי לא היה צורך בהצגת הצילום בפני רופא אחר (שם, עמ' 47 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). אולם, משנשאל ד''ר דראושה מתי נדרש להציג את הצילום בפני רופא אחר, הוא השיב באומרו:
''ש.אם היה צורך (להציג את הצילום בפני רופא אחר – ר.ח.), מה היית עושה?
ת.הייתי מדבר עם הכונן שלי.
ש. מתי כן נוצר צורך?
ת.נוצר צורך לדבר עם כונן כשיש צורך בהתערבות ניתוחית, ואצל הגברת לא היה צורך כזה. היא הגיעה יומיים אחריי השבר, נפתח הגבס במיון, היא הרגישה הקלה. ניתוח עושים בשני מקרים: או תוך 8 שעות מהשבר עם תזוזה, או מחכים שהנפיחות תרד וזה אחרי 7-10 ימים. במקרה של התובעת, כשהגיעה לקרית שמונה השבר היה בעמדה מקובלת, וכך גם היה מצב כעבור 4 ימים, אז היא נבדקה על ידי ד"ר דוידזון, שהוא רופא מומחה, אורתופד בקופ"ח. גם אחרי 4 ימים העמדה הייתה מקובלת'' (שם, עמ' 47 שורה 22 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
הואיל והתובעת סבלה משבר עם תזוזה בשורש כף יד שמאל, וכפי שהעיד ד''ר דראושה עצמו, אזי, היה צורך בהצגת הצילום שנערך לתובעת בבית חולים זיו בפני אורתופד מומחה, ולו נעשה הדבר, סביר להניח כי השבר היה מפוענח נכונה והתובעת היתה מופנית להליך ניתוחי.
35.יודגש כי גם מומחה בית המשפט היה שותף לעמדה, ולפיה במצבה של התובעת היה צורך בהתערבות כירורגית לשחזור השבר, ובנדון הוא העיד באומרו:
"ש.לגבי שיקול הדעת שהפעילו הרופאים – במצב שבו היא הגיעה עם הנפיחות כשמדובר באישה מאוד לא בריאה שסובלת מבעיות מאוד משמעותיות, הפרעה בכליות, אסתמה, נטייה לפתח אלרגיה, הפרעה בבלוטת התריס, בצקות בגפיים, סכרת עם עדות לנורופטיה, אנמיה, שינויים ניווניים במפרקים, דיכאון מטופל על ידי פסיכיאטר. האם אתה מסכים איתי במצב שתיארתי עם היד הנפוחה שיקול הדעת של הרופאים לשלוח אותה לכמה ימים ולזמן אותה כעבור 4 ימים היה שיקול נכון.
ת.הם פתחו את הגבס להזמין אותה עוד 3, 4 ימים לבוא ולעשות צילום זה שיקול נכון.
ש.האם איך שהיא הגיעה במצב הזה אפשר היה לנתח אותה.
ת.לא הייתה החלטה לנתח.
ש.האם שיקול הדעת לא לנתח בגלל שהייתה לה יד נפוחה ובגלל המצב הבריאותי שלה כפי שהקראתי לך קודם, היה שיקול נכון.
ת.כן. היה אפשר לנתח אותה בעוד 10 ימים, שבועיים. אם אחרי 3 שבועות אני עושה צילום ולא מוצא חן בעיניי אז אני יכול לעשות ניתוח ולשבור את העצם. אבל אחרי 6 שבועות שזה מתחבר ממש אז יהיה כאן שיקול אחר. יתרה מזאת שבר של הרדיוס עם נפיחות של האצבעות אני לא מנתח, אני אומר לו לך הביתה תהיה 10 ימים עם יד מורמת ואז תחזור.....'' (שם, עמ'
65, שורה 17 לפרוטוקול הדיון).
מהמצוטט לעיל עולה כי במצבה של התובעת, ועל אף מחלות הרקע מהן סבלה כפי שהוצגו בשאלה שהופנתה למומחה בית המשפט, היה צורך להפנות אותה לביצוע ניתוח לשחזור השבר ממנו סבלה בחלוף מספר ימים ולאחר שהנפיחות ממנה סבלה תרד. לא כך פעלו שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו, ותחת זאת הם יצאו מהנחה מוטעית כאילו התובעת סובלת משבר ללא תזוזה שאינו מחייב שחזור כלשהו.
36.במאמר מוסגר יצוין כי לא נעלמה מעיניי העובדה כי מומחה בית המשפט לא התבקש לחוות דעתו בשאלת החבות וכי בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, הותר לחקור אותו בנדון מבלי שלעמדתו יהיה תוקף כלפי התובעת, אלא רק ביחסים שבין הנתבעות, בינן לבין עצמן. יחד עם זאת, מאחר והתובעת עצמה הפנתה בסיכומיה לעדותו של מומחה בית המשפט בשאלת החבות (שם, סעיף ה' בעמ' 7) והיא לא חלקה על ממצאיו, אזי יש לראות בה כמי שהסכימה לקביעותיו.
הדין הנורמטיבי
37.ב- ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני ואח'(פורסם בנבו)(להלן: ''פס''ד פרימנט''), נפסק לעניין יסודות עוולת הרשלנות וחינת קיומם, כדלקמן:
''על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות, הפרתה של חובה זו, דהיינו התרשלות, וקיומו של נזק. בנוסף יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי הן 'עובדתי' והן 'משפטי' בין ההתרשלות לבין הנזק.....
חובת הזהירות מתחלקת לשתי בחינות: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית.......
בחינת חובת הזהירות הקונקרטית הינה בשאלה 'אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל' ..... בחינה זו נעשית על ידי מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי, דהיינו מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר היה צריך לצפות. הכלל הוא כי אין לדרוש מאדם לצפות במישור הנורמטיבי את מה שלא ניתן לצפות במישור הפיסי, וכי אם לא קיימים שיקולים מיוחדים, מקום בו קיימת צפיות פיסית, תהיה חובה לצפות במישור הנורמטיבי. אולם, גזירתה של הצפיות הנורמטיבית מן הצפיות הטכנית אינה אוטומטית ונקבעת על-פי טעמים שבמדיניות משפטית.....''(שם, סע' 7-8 לפסה''ד).
ביחס לקביעת חובת הזהירות הקונקרטית החלה על רופא כלפי מטופל, הוסיף בית המשפט בעניין פרימונט לעיל, ופסק באומרו:
''.....התרשלות מקצועית של רופא הינה עניין לבתי המשפט לענות בו, ואין המדובר בשאלה מדעית לחוות דעתם של הרופאים. ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ושואלת באילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. השיקולים שיש לשקול בקביעת החובה המוטלת על הרופא הינם רבים ומגוונים. כך, יש להיזהר מחד מקביעת התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, וזאת על מנת לא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. מאידך יש להביא בחשבון כי החולה מפקיד את גופו בידי הרופא, וכי יש לו ציפייה מוצדקת שהרופא יעשה כל שביכולתו למנוע תקלה או פגיעה כתוצאה מהטיפול .... שיקולים נוספים שיש לשקול הינם ההסתברות שהנזק יתרחש, ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק, חומרת הנזק, הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, היכולת היחסית למנוע את הנזק וכדומה ..... עוד נקבע, כי רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ראויה ובמאמץ סביר. ודאי כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא...'' (שם, סע' 9 לפסה''ד).
כמו כן, ב-ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב ואח', פ"ד לט(3), 253, התייחס בית המשפט לאופן קביעת אשמו של רופא במסגרת הטיפול הניתן לחולה, באומרו:
''כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, אם קיימת היא ואם לאו, על-פי אותם שיקולים ומבחנים, המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. כבר נאמר בע"א 744/76, בעמ' 123, לאמור:
'....מעשיו ומחדליו של רופא, כמעשיו ומחדליו של כל בעל-מקצוע אחר, נבחנים לצורך נושא זה שנדון כאן, על-פי אמות-המידה שהתקבלו בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ואם נכשל הרופא בכך שלא קיים כלפי החולה את חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, לפי הנתונים שבידיו, הרי הוא נושא באחריות בנזיקין ככל בעל-מקצוע אחר'
צריכים אנו איפוא לשאול את עצמנו, אם בנסיבות המקרה דנן הייתה מוטלת על המשיב, כלפי המערער, חובת זהירות, ואם ועד כמה עמד בחובת זהירות קונקרטית במקרה המסוים העומד לדיון.
כדי ליתן תשובה על שאלות אלה, המכריעות בסופו של דבר את הדין, על בית המשפט לתת את הדעת, מהו מבחן הצפיות, הצריך להנחותנו בבואנו לקבוע אם מתקיימים שני היבטיו של מבחן חובת הזהירות הנ"ל. הצפיות בה אנו עוסקים במקרה כזה אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית; דהיינו, הצורך לצפות - לא רק היכולת לצפות - הוא הקובע את נקודת המוצא לבחינתה של השאלה העקרונית, אם בסוג הכללי, שאליו משתייכים הצדדים, הפעולה והנזק, עשויה להתקיים חובת הזהירות...''(שם, סע' 13 לפסה''ד).
באשר לתהליך הטיפולי, הוסיף בית המשפט בעניין קנטור לעיל, ופסק באומרו:
"'התהליך הטיפולי', שבמסגרתו נוצרים אותם 'יחסי השכנות' בין הרופא לחולה שמהם נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרופא, כולל, קטיגורית, שלושה שלבים: האבחון, ההחלטה על דרך הטיפול והטיפול עצמו. מדרך הטבע, הרי במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם הרגיל של יחסי הרופא והחולה, שכן על-פי רוב מחייבים הטיפול והמעקב קיומו של רצף בלתי פוסק של החלטות, המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול. משום כך, אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים." (שם, פסקה 14).
יישום ההלכה בנסיבות מקרה דנן
38.אין חולק כי מתקיימת חובת זהירות מושגית בין רופאי שירותי ביראות כללית ובית חולים זיו אשר טיפלו בתובעת, לבין התובעת.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, במחלוקת ביחס לסוג השבר, כאמור, התקבלה עמדת התובעת ומומחה בית המשפט, לפיה מדובר בשבר עם תזוזה. קיימת תמימות דעים בין המומחה מטעם התובעת, פרופ' צינמן, לבין ד''ר דראושה מטעם בית חולים זיו, כי הטיפול הנכון לשבר עם תזוזה הוא שחזור השבר באמצעות ניתוח, ולא רק טיפול שמרני של הנחת גבס, כפי שנעשה בפועל. רופא סביר יכול היה וצריך היה לצפות כי אבחון מוטעה של השבר ממנו סבלה התובעת כשבר ללא תזוזה במקום שבר עם תזוזה, הוא שלב האבחון, יגרום להתוויה טיפולית שמרנית, תחת הליך ניתוחי לשחזור השבר, ובהמשך לנזק שיגרם למטופל הבא לידי ביטוי באיחוי השבר בעמדה לא מקובלת, כאבים והגבלות תנועה כפי שאירע בפועל.
האמצעים שהיה על רופאי שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו לנקוט במקרה דנן, הינם פשוטים, קלים וזמינים: פענוח נכון של צילומי הרנטגן שעברה התובעת לבקשתם בימים 23.3.10, 24.3.10, 28.3.10 ו-7.4.10, וביחס לד''ר דראושה היה עליו גם כן להציג את הצילום שעברה התובעת בבית החולים ביום 24.3.10 בפני האורתופד הכונן. יודגש כי כל הצילומים הנ''ל בוצעו בפרק זמן של פחות משלושה שבועות ממועד התאונה, הוא הוא פרק הזמן בו ניתן לבצע את הניתוח לשחזור הברך בטרם איחוי מלא.
רשלנותו של ד''ר דראושה מתבטאת גם כן בעובדה כי הוא לא טרח לפענח את הצילום שעברה התובעת במועד בו פנתה למיון בית חולים זיו ביום 24.3.10, ותחת זאת הוא הסתמך על האבחון המוטעה של רופאי שירותי בריאות כללית אשר בדקו את התובעת לפניו.
הטענה המשותפת שהעלו שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו, לפיה, ממילא בהגיעה של התובעת אליהם סמוך לאחר אירוע התאונה, לא ניתן היה לבצע לה ניתוח לשחזור השבר, מאחר והיד היתה נפוחה, אינה משכנעת בעיניי כלל ועיקר. טיעון זה מתמקד בנקודת זמן ספציפית ומתעלם מהצורך לבחון את הטיפול שניתן לתובעת על ציר הזמן. בבחינה כאמור מתחייבת המסקנה, כי כל שהיה על הרופאים שטיפלו בתובעת להפנות אותה לניתוח לשחזור השבר, ואשר יבוצע לאחר שהנפיחות ממנה סבלה תרד.
מעבר לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה כי מטעמים השמורים עימה, נמנעה שירותי בריאות כללית מהזמנת ולו אחד מרופאיה אשר טיפלו בתובעת למתן עדות במשפט, ולפיכך עולה ומתחייבת החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה, לו הוזמנו אותם רופאים, גרסתם הייתה תומכת בעמדת התובעת
חלוקת האחריות בין הנתבעים והנזק בעקבות תאונת הדרכים
39.אקדים ואומר כי ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעים, מצאתי להבחין בין האחריות והפיצויים בהם תחויב העיריה לבין האחריות והפיצויים בהם יחויבו שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו. אבהיר להלן.
40.בחוות דעתו של ד"ר צינמן מטעם התובעת נקבע כי לו מלכתחילה אובחן השבר ממנו היא סבלה בעקבות התאונה כשבר עם תזוזה ובהתאם לכך טופלה באמצעות ניתוח, נכותה הייתה נעה בין 0%-10%. ד"ר פריימן מטעם העירייה חיזק עמדה זו בחוות דעתו משקבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% וכי לו טופלה כירורגית, מגבלותיה היו פחותות. כמו כן, גם מומחה בית המשפט נקט עמדה דומה ובחקירתו בבית המשפט הוא העיד באומרו:
"ש.במקרה הספציפי בדקת אצלה את השבר וקבעת 19% נכות. מהניסיון שלך כרופא פגיעה, שבר כמו שאתה מציין בצילום של 23.3 אצל אנשים בגיל הזה איזה טווח נכויות הוא מותיר?
ת.אם אין תסבוכת כמו שהיה אצלה אז שבר תוך מפרקי של הרדיוס התחתון גורם לפגיעה במשטח המפרקי יכול להגיע הנכות ל – 10%. אם אין הגבלה בתנועות האמה. אם ההגבלה היא רק בשורש היד. במקרה שלה הייתה לה הגבלה בשורש היד ובתנועות האמה. הם רצו לשפר את תנועות האמה ואז עשו את הניתוח הראשון. אם לא היו עושים את זה אז העניין של האמה היה נפגע. זה לא כל אחד עם שבר של רדיוס תחתון יש לו פגיעה במפרק הרדיו אולינרי התחתון.
ש.מי שיש לו שבר כזה כמו שהיה לתובעת, אז יש לו את המגבלה למעשה בשורש כף היד שהיא 10% נכות אצל התובעת. אבל לא לכל אחד יש את הפגיעה באמה שבגינה נתת עוד 10% נכות
ת.נכון." (שם, עמ' 62, שורה 20 לפרוטוקול הדיון).
לאור האמור לעיל, על העירייה תוטל אחריות לנכות שנותרה לתובעת בעקבות השבר בשורש כף יד שמאל בשיעור של 10% וכן הנכות האסתטית בשיעור של 3%, המהווים יחד נכות משוקללת בשיעור של 12.7%. יתר אחוזי הנכות שקבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו הראשונה, 10%, המהווים 8.73% נכות משוקללת, יוטלו על שירותי בריאות ובית חולים זיו.
41.סעיף 11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובע כדלקמן:
"היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."
במקרה דנן, יש להטיל את האחריות לנכות שנותרה לתובעת בעקבות הטיפול הרפואי הרשלני אשר קיבלה לאחר התאונה על שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו ביחד ולחוד וזאת ביחסים שבינם לבין התובעת, ובאופן שווה ביחסים שביניהם, בינם לבין עצמם. בנדון יובהר כי מדובר במחדלים שאירעו ברצף ואין ליחס למי מאותם נתבעים - שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו – אחריות שונה לאותם מחדלים.
42.כאמור, ביום 28.05.15 היתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים ובמהלכה היא נפגעה בכתף שמאל. בחוות דעתו השנייה קבע מומחה בית המשפט כי בעקבות התאונה הנ''ל נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% ונכות אסטטית בשיעור של 5% וכי הנכות שנותרה לתובעת בעקבות תאונת הדרכים משפיעה על תפקוד היד השמאלית כולה, קביעה עליה חזר בחקירתו בבית המשפט (שם, עמ' 60, שורה 10 לפרוטוקול הדיון).
בחקירתו דחה מומחה בית המשפט את ניסיונות מי מהנתבעים לייחס לתאונת הדרכים פגיעה חמורה יותר מהפגיעה שהייתה בתאונה נשוא התביעה, ובנדון הוא העיד באומרו:
"ש.אתה רואה בתאונה השנייה, לא רק באחוזים של נכויות, אתה רואה פגיעה בהרבה יותר חמורה מהתאונה הראשונה?
ת.אני לא הייתי אומר הרבה יותר חמורה, לתאונה הראשונה נתתי 10+10 שזה 19, ובתאונה השנייה נתתי 20% שזה כמעט אותו דבר.
ש.הפגיעה בתאונה השנייה, היד כבר לא מתפקדת כמו שצריך, היא יותר חמורה מהתאונה הראשונה?
ת.לא הייתי מגדיר אותה יותר חמורה, זה אותה חומרה. אם בן אדם יש לו 20% על שורש היד ו-20% על הכתף, אז זה עשרים וזה עשרים". (שם, עמ' 56, שורה 16 לפרוטוקול הדיון).
בנסיבות כמתואר לעיל, כמו גם לאור הנימוקים בהמשך, יש להתחשב בנכות שנותרה לתובעת בעקבות תאונת הדרכים בקביעת גובה הפיצוי אשר יפסק לה עבור עזרת צד ג' ממועד אותה תאונה.
חישוב הנזק
43.כאב וסבל:
כאמור, התובעת ילידת 08.10.1954, וכעולה מחוות דעת מומחה בית המשפט, בעקבות התאונה נותרה אצלה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 21.43%. ידה של התובעת הייתה מגובסת למשך כחודש ימים לאחר אירוע התאונה, ובמהלך תקופה ממושכת היא התלוננה על כאבים והגבלות תנועה בשורש כף יד שמאל. כמו כן, התובעת עברה ניתוח לשיפור התנועה הסיבובית ולצורך כך היא אושפזה מיום 09.06.12 ועד ליום 12.06.12 וידה הייתה מגובסת.
לאור מכלול נסיבות המקרה, לרבות המפורט לעיל, התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל בסך של 90,000 ₪.
44.פגיעה באוטונומיה:
דרישת התובעת לחייב את שירותי בריאות כללית ובית חולים זיו בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, זאת בנוסף לפיצוי עבור כאב וסבל, אינה בדין יסודה.
עד לאחרונה הייתה מחלוקת פוסקים בשאלה, האם ניזוק בתביעה בגין רשלנות רפואית או מתן הסכמה שלא מדעת לטיפול רפואי, זכאי לפיצוי נפרד עבור שני ראשי הנזק הנ"ל – פגיעה באוטונומיה וכאב וסבל. בנדון כב' השופט עמית סבר כי התשובה לשאלה הנ"ל הינה בשלילה, בעוד כי כב' השופט (בדימ') ריבלין השיב לאותה שאלה בחיוב (ר' ע"א 4567/08 בן צבי נ' פרופ' היס וכן, ע"א 1303 קדוש נ' בית חולים ביקור חולים ואח', פורסמו בנבו).
המחלוקת לעיל הוכרעה בפסק הדין שניתן ביום 12.03.18 ב- ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) שם חזר כב' השופט עמית על עמדתו כאמור לעיל ויתר חברי ההרכב, כב' השופטות וילנר וברון, הצטרפו לאותה עמדה.
בנסיבות העניין, לא יפסק לתובעת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.
45.עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:
כל בעלי הדין, למעט בית חולים זיו, אינם חולקים על זכותה של התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר, והמחלוקת ביניהם הינה לעניין גובה הסכום שיפסק.
בקביעת הפיצוי שיפסק לתובעת עבור עזרת צד ג' לעבר יש להתחשב, בין היתר, כי ידה של התובעת גובסה הן לאחר התאונה והן לאחר הניתוח שעברה ביום 10.06.12 ולא בכדי המוסד לביטוח לאומי – מחלקת נכות כללית, אליו פנתה התובעת קבע לה דרגת אי כושר מלא למשך כ-8 חודשים, וזאת מיום 10.06.12 ועד ליום 31.01.13. כן יש להתחשב בעובדה כי התובעת הייתה במעקב רפואי ממושך ולא אחת תועדו תלונות וממצאים ביחס לכאבים, נפיחות ומגבלות תנועה מהם סבלה בכף יד שמאל. לא זאת אלא זאת, הן התובעת והן בתה גב' כרמית העידו לעניין העזרה לה נזקקה התובעת על ידי בני משפחתה ובנסיבות מקרה דנן, אך סביר כי התובעת אכן נזקקה לאותה עזרה. כמו כן, לחלק ניכר משיעור הנכות שנקבעה לתובעת על ידי מומחה בית המשפט ביטוי תפקודי מובהק.
מנגד, לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובעת לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענה כאילו היא שילמה למי מבנותיה עבור העזרה שניתנה לה, ואף טענתה בנדון עלתה בעלמא ללא כל פירוט (סעיף כ"ו לתצהיר התובעת, מוצג ת/1). כן לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובעת ניסתה להסתיר את העובדה כי הייתה מעורבת בתאונת דרכים והיא הגישה תביעה בהתאם לחוק הפלת"ד בעקבות אותה תאונה. דומה כי לא בכדי כך נהגה התובעת שכן בסעיף 12 לכתב התביעה שהוגש בגין תאונת הדרכים, מוצג נ/20, נאמר כדלקמן: "עובר לתאונה (תאונת הדרכים – ר.ח.) הייתה התובעת אישה נמרצת ופעילה אשר בהיותה אלמנה תפקדה בגפה וניהלה בעצמה את כל עבודות משק הבית...", וכל המוסיף גורע. כן יש להתחשב בעובדה כי בחקירתו, אישר מומחה בית המשפט כי דלדול שרירים מעיד על פגיעה בתפקוד היד וכי רק בעקבות תאונת הדרכים התגלה אצל התובעת דלדול כאמור (שם, עמ' 58, שורה 15 לפרוטוקול הדיון).
לאור מכלול נסיבות המקרה, לרבות הנימוקים כמפורט לעיל, ייפסק לתובעת פיצוי עבור עזרת צד ג' לעבר בסך של 30,000 ₪ ולעתיד סך סכום דומה של 30,000 ₪, ובסך הכל 60,000 ₪.
46.הוצאות עבור נסיעות, חנייה וטיפולים רפואיים:
לתצהיר התובעת צורפו חשבוניות ומס וקבלות בגין ההוצאות לעיל ואשר נגרמו לה בעקבות אירוע התאונה והטיפולים הרפואיים אשר קיבלה בעקבותיה. בנסיבות העניין, לתובעת יפסק הסכום הנדרש בגין כל אלה בסכום כולל של 3,118 ש''ח.
47.להלן אפוא הסכומים שיפסקו לתובעת בגין ראשי הנזק השונים: