פלונית ואח' נ' ש' ואח'

המחלוקות - בקליפת אגוז

1. תביעה זו הוגשה בגין נזק גוף, שנטען כי נגרם לתובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 12.4.1950, כאשר ביום 7.12.2009 (בגיל 59.8) נפלה ונחבלה במהלך עבודתה - כתוצאה מהחלקה על גבי רצפה רטובה במסעדה שהופעלה תחת שמה של הנתבעת 2 (להלן: "בית העסק" או "המסעדה"), בהחזקתו ובניהולו של בנה של התובעת, הנתבע 1 (להלן: "התאונה").

2. עובר לתאונה עבדה התובעת 1 משך שנים רבות כמנהלת וכגובה של המחאות (שיקים) בסוכנות ביטוח שבבעלות אחיה (מאז שנת 2000 – כעצמאית, פרילאנסרית; האח נפטר ב-פברואר 2016). על פי כתב התביעה, הגיעה התובעת בבוקר יום התאונה למסעדה על מנת לגבות המחאות בגין תשלומי פרמיה לפוליסת ביטוח של בית העסק, ולאחר שפסעה לתוך המסעדה ארעה התאונה.

3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ביום 24.11.2016 אושרה בקשת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" או "התובע 2") להצטרף לתביעה כתובע נוסף. תביעת המל"ל בענייננו היא לשיבוב הגמלאות ששולמו על ידו בעקבות התאונה לתובעת, שלפי הנטען משוערכים כיום לסך 158,402 ₪ [סיכומי התובע 2].

4. הנתבעת 3 היא המבטחת לפי "פוליסה לביטוח בית העסק-אלומה" שהוצאה לנתבעים 1 ו-2 בנדון (להלן: "הפוליסה"), הכוללת - ביטוח אחריות לנזקי "צד שלישי". אף שבכתב ההגנה שהוגש במקור מטעמה של הנתבעת 3 הוכחשה החבות הביטוחית, הודיעה הנתבעת 3 ביום 5.12.2013 כי היא מכירה בכיסוי הביטוחי לאחריות הנתבעים 1 ו-2 - בהתאם לתנאי הפוליסה, חריגיה, ובכפוף לתניית ההשתתפות העצמית הקבועה בה.

5. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות המקרה וקיומה של אחריות, כמו גם - בשאלת הנזק.

   השתלשלות הליכי התביעה והראיות שהוגשו

6. ביום 7.12.2009 – ארעה התאונה הנטענת.

7. מהלכים - טרום הגשת התביעה הנדונה:

   • 27.12.2009 – מועד הגשת תביעת התובעת לדמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי;

     • 20.1.2010 – מועד בדיקת מכון התקנים;

     • 3.5.2010 – תאריך הגשת תביעת התובעת לקביעת נכות במוסד לביטוח לאומי;

     • במחצית 2010 – לפי עדות הנתבע 1 מעביר את העסק שלו מהמושכר בו ארעה התאונה למקום אחר.

8. לענין מועד מתן ההודעה על מקרה ביטוח לנתבעת 3: על פי ס' 5א' לפרק "התנאים הכלליים" בפוליסה [עמ' 134 במוצגי הנתבעים] על המבוטחים להודיע על מקרה הביטוח למבטחת מיד. ב"כ הנתבעת טענה בדיון (ללא תצהיר) שלא דווח למבטחת על התאונה הנטענת, אלא רק לאחר שהמקום בו ארעה התאונה שופץ [עמוד 32 לפרו']. המבוטח, הנתבע 1, העיד "אני לא זוכר שהודעתי לחברת הביטוח על הנפילה"; "אני לא הודעתי גם לעורך הדין של אימא שלי על הנפילה, לא הודעתי לאף אחד על הנפילה" [עמוד 21 לפרו']. התובעת לא יודעת לאמר בעדותה אם דיווח לגבי התאונה הגיע אל המבטחת - ממנה או ממי מאנשי הסוכנות של אחיה, שעבורה היא סיפקה שירותים (כעצמאית) – טרם התאונה [בעמ' 67 לפרו'].

9. מאידך, טוענים הנתבעים בסיכומים מטעמם (ס' 10.5) כי בתחילת שנת 2011 החלו שיפוצים בעסק. מעיון בעדויות לא מצאתי עדות לכך; כשנחקר הנתבע 1 על ידי ב"כ הנתבעים העיד שלאחר 3 שנים ממועד התאונה שיפצו את המקום, וכשנשאל ספציפית: האם השיפוץ בוצע בתחילת 2011? לא אישר זאת. עיון בתחשיב הנזק מטעם הנתבעים שהוגש באוגוסט 2015 מעלה כי הנתבעת 3 לא טוענת בו כי רק במועד קבלת כתב התביעה נודע לה על התאונה; ומטיעון הנתבעים לחיזוק טענת נזק ראייתי (שלא מועלית כעילת הגנה בכתב ההגנה שהוגש במקור רק מטעם הנתבעת 3, וגם לא בזה המתוקן) עולה כי ככל הנראה ידעה על אירוע התאונה לכל המאוחר בתחילת 2011. ב-ס' 12 לתחשיב הנזק נטען "דא עקא כי התאונה דווחה לחברת הביטוח זמן רב לאחר שנגרמה, וגם זאת לאחר שהמבוטח (בנה של התובעת) החזיר את העסק השכור לידי בעליו"; ובסעיף 13 מובהר: "באותה עת, בתחילת שנת 2011, החלו שיפוצים בעסק (ללא קשר לאירוע) על ידי בעלי הנכס ולמבטחת לא ניתנה האפשרות לבחון את המקום על כשליו הנטענים". אמנם מדובר בכתב טענות שנועד לצרכי פשרה, ועל כן אהיה זהיר בנפקות שאגזור.

10. בכל מקרה, מהאמור עולה כי אפשרי שהנתבעת 3 ידעה על אירוע התאונה בתחילת 2011 או אף לפני זה, וכי הוצגה לה תעודת מכון התקנים; שאחרת מה היה לנתבעת 3 לבדוק בתחילת 2011 - במקום?! הנתבעת 3 אמנם טוענת כי כבר אז החלו שיפוצים, אך בחרה שלא להביא עדות בעניין זה.

11. מכל מקום, בפועל, לא מצא מי מהצדדים לצרף טופס הודעה על מקרה ביטוח - לא לכתבי הטענות ולא למוצגים שהצדדים הגישו מטעמם טרם ההוכחות. רק בתוך דיון ההוכחות, במהלך חקירתו של הנתבע 1 על ידי ב"כ התובעת, הוא אישר את חתימתו על "טופס הודעה" (במהותו – הודעה על מקרה ביטוח) – שמולא, לפי מועדו, ביום 13.3.18 (למעלה מ-8 שנים לאחר מועד התאונה) ונמסר לנציג הנתבעת 3. "טופס ההודעה" הוגש בנדון כמוצג מטעם התובעת [סומן ת/1]. לאחר בירור, הודיעה ב"כ הנתבעת לבית המשפט, כי "טופס ההודעה" אכן נגבה בחקירה שנוהלה מטעם הנתבעת 3, שבפועל לא הגיעה לידיה של באת-כוחה - טרם הדיון.

12. 28.11.2011 – מועד הגשת כתב התביעה.

13. דצמבר 2012 – לפי עדותו של הנתבע 1, שלוש שנים לאחר התאונה שופץ המקום והקימו בו מסעדה חדשה [עמוד 22 לפרו'].

14. 28.2.12 – מועד הגשת כתב הגנה – מטעם הנתבעת 3 בלבד.

15. מהלכים מרכזיים לאחר הגשת התביעה וההגנה:

    • 21.11.13 – התובעת מפנה את בית המשפט והנתבעת 3 לפסק הדין שניתן בענין ע"א (המחוזי בת"א) 33221-03-12 א.פ. (קטינה) ואח' נ. חיים מלכה ואליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 4.7.13).

      • 5.12.13 – הנתבעת 3 מאשרת כיסוי ביטוחי בהתאם לתנאי הפוליסה ובכפוף לחריגיה, ומודיעה כי כתב ההגנה שהוגש בנדון הינו מטעם הנתבעים 1, 2 ו-3.

      • 19.3.14 – מונה מומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט. 14.10.14 – נדחתה בקשתה של התובעת לבטל את המינוי ולאמץ את חוות הדעת שנתן בגין נזקי אותה תאונה - מומחה אחר מטעם בית המשפט - בתיק אחר, בו תבעה התובעת על פי פוליסה שהוציאה לה מבטחת אחרת.

      • 31.5.15 – ב"כ התובעת מודיע כי בשל טיפולי גמילה שנדרשים לתובעת בגין התמכרות שפיתחה למשככי כאבים – נמנע ממנה להיבדק על ידי המומחה מטעם בית המשפט במשך עד כחצי שנה.

      • 28.5.15 – המומחה מטעם בית המשפט מסר את חוות הדעת הרפואית שנתן בעניינה של התובעת. במהלך פגרת הקיץ בשנת 2015 הגישו הצדדים תחשיבי נזק. ב-17.8.15 – ניתנה הצעת בית המשפט שלא הניבה פשרה.

      • 30.12.15 – ניתנה החלטה על הגשת ראיות. התובעת ביקשה ארכה, ובינתיים – ביום 10.10.16 – התקבלה בקשת המל"ל לעיין בתיק, שבעקבותיה – אושר תיקון התביעה תוך צירוף המל"ל כתובע בתיק.

      • 22.12.16 – הוגש כתב תביעה מתוקן מטעם התובעת והמל"ל.

      • 6.10.17 – לאחר ארכות נוספות, הוגשו ראיות התובעים. 17.6.18 – לאחר ארכות, הוגשו ראיות הנתבעים, וכן – כתב הגנה מתוקן – מטעם כל הנתבעים. דיון הוכחות נדחה בשל אי-זמינות המומחה להתייצב לחקירה.

      • דיון ההוכחות והגשת הסיכומים בנדון התנהלו בשנת 2019.

16. במסגרת הראיות מטעם התובעת, הוגש תצהירה כתצהיר עדות ראשית, מלווה בנספחים, לרבות – חוות דעת רפואיות; וכן הודיעה התובעת, כי ככל שהנתבעים אינם מתכוונים להביא כעד מטעמם את הנתבע 1 – היא מבקשת להעידו. עוד ביקשה, לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. אעיר כבר כי מעדות התובעת עולה כי נבצר ממנה להביא שני עדים שנחזים רלוונטיים לענייננו: דודה – שהיה בעל סוכנות הביטוח לה סיפקה התובעת שירותי ניהול, שנפטר טרם הגשת ראיות בנדון; ובעלה – שעבר אירועים מוחיים ולבביים, ובחקירתה התברר כי בעקבות שבץ מוחי אינו יכול לתפקד ונזקק לעזרה קבועה [עמ' 89-90 לפרו'].

17. בדיון קדם המשפט שנערך בנדון ביום 14.1.18 התלוננה ב"כ הנתבעת 3 כי לצורך בדיקה האם הנתבעים מבקשים להגיש תצהיר שייתן בנדון הנתבע 1, יש לה קושי ליצור קשר עם הנתבע 1, שהוא בנה של התובעת, ובעל אינטרס בעניינה. ב"כ התובעת הודיע כי לראשונה הוא שומע על קושי, כאמור, וכי יסייע ככל שיידרש במסירת פרטים נדרשים וביצירת הקשר.

18. הנתבעת הגישה מטעמה תיק מוצגים, לרבות חוות דעת רפואית ודו"ח רציפות ביטוח.

19. בסופו של דבר, הנתבע 1 התייצב לדיון ההוכחות ללא תצהיר – בעקבות דרישת התובעת להעידו, כאמור; ועדותו נשמעה ראשונה. אחריו נחקר המומחה מטעם בית המשפט על חוות הדעת שנתן, ואחריו – התובעת.

    נסיבות התאונה

20. בהקשר של נסיבות התאונה, השאלות המרכזיות העומדות להכרעה בתביעה זו הן: האם, כנטען, התובעת נפלה בתוך המסעדה? האם, כנטען, הנפילה היתה בצורה של החלקה? אם כן - האם, כנטען, ההחלקה נגרמה בגין מפגע או כשל שבתחום המסעדה? מהו הכשל או המפגע, והאם נגרם במעשה או במחדל של הנתבעים 1 ו-2?

21. בכתב התביעה טוענת התובעת כי ביום 7.12.2009 הגיעה במסגרת תפקידה לבית העסק המוחזק והמנוהל על ידי בנה, הנתבע 1, באמצעות חברה, הנתבעת 2. היא נכנסה לבית העסק כנציגת סוכנות הביטוח שפעלה לבטח את הנתבע 1 והנתבעת 2, וזאת - לשם גבית שיקים עבור פרמיות פוליסת הביטוח של העסק. לטענתה, אותו יום היה גשום, ו"מי גשמים הצטברו על הריצוף בכניסה לעסק ובמרכזו כתוצאה מדליפה מתקרת העסק". לטענתה, "פסעה אל תוך העסק ואז החליקה על גבי הרצפה, נפלה ונחבלה...".

22. חשוב לציין כבר עתה, כי התובעת טוענת בכתב התביעה ובסיכומיה, בנסיבות, להתקיימות החזקה של "הדבר מדבר בעדו" שב-ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לטובתה, וכן להתקיימות חזקת "דבר המסוכן" שב-ס' 38 לפקודה. בכתב התביעה טענה, בין היתר: "כי אין לה הידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק" בעניינה.

23. התובעת לא צירפה לכתב התביעה תמונות של מקום הנפילה או של המפגע והדליפה בתקרה, כנטען; אך, מצאה לצרף לכתב תביעתה תעודת בדיקה שערך מכון התקנים הישראלי ביום 20.1.2010, כחודש וחצי לאחר מועד התאונה, בענין מקדם החיכוך של האריחים ברצפה של בית העסק; וזאת - לחיזוק טענתה כי אכן החליקה בעקבות רטיבות שגרמו - מים. תעודה זו צורפה גם לתצהיר עדותה הראשית.

24. במסמך חדר המיון מאותו בוקר של התאונה, נרשם "לדבריה החליקה" וכן "היא החליקה על הרצפה" [עמוד 12 למוצגי התובעת]. במסמך הרפואי מיום 18.12.2009 – כעשרה ימים לאחר התאונה – נכתב: "בתאריך 7.12.2009 החליקה על רצפה רטובה במסעדה לדבריה" [עמוד 16 למוצגי התובעת]. עוד ראוי להזכיר, כי טרם הגשת התביעה, כשנתיים לאחר התאונה, צוין בחוות הדעת הרפואית מיום 21.9.2011 שהוגשה בנדון כחוות דעת מומחה מטעם התובעת, כי לדבריה החליקה על רצפה רטובה במסעדה ונפלה.

25. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לכך שבטופס התביעה למל"ל לתשלום דמי פגיעה נכתב "החלקתי במסעדה", ולא צוין כי התובעת החליקה כתוצאה ממים. התובעת העידה כי היא זו שמילאה את מרבית הטופס [ע' 69 ש' 30 לפרו']. אך, ראוי להפנות גם לכך שבטופס תביעה לקביעת דרגת נכות ותשלום גמלת נכות מיום 3.5.2010, כחצי שנה לאחר מועד התאונה, הוצהר על ידי התובעת כי הפגיעה אירעה כתוצאה מהחלקה על גבי רצפה רטובה.

26. אני מוצא כי מכלול המסמכים שמועדם סמוך לתאונה (לרבות עצם הזמנת תעודת מכון התקנים במועד בו הוזמנה), מצביע על גרסה לפיה התובעת החליקה בתוך המסעדה, ובחלקם - מובהר כי מדובר בהחלקה בגין העובדה שהרצפה היתה רטובה.

27. אפנה לכך, שבשל הראשוניות שלהן, מעניקה הפסיקה בדין האזרחי משקל ראייתי מסוים לאמרות שנאמרות במועדים סמוכים לאירוע התאונה, אף אם הן לטובת מי שאמר אותן, על פי רוב – הנפגע, התובע. הפסיקה אף קובעת שחסר חלקי בנסיבות בגרסה שנמסרת כאנמנזה במפגש הרפואי הראשון, לא יעמוד נגד הנפגע, כאשר עולה מהנסיבות שיכול שמדובר במצב בו לא היתה זמינות או פניות לפירוט נוסף, ובמיוחד – אם קיימים מסמכים אחרים שבהם מושלמת הגרסה.

28. כך, בענין ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ (פורסם; 17.6.15) אי-ציון סיבת החבלה, לא הוחזק נגד התובע, כאשר מדובר במסמך רפואי בו לא נדרש לפרט את מנגנון החבלה, ונרשם: "לאחר חבלה נפילה בכתף ימין", ומאוחר יותר, כחודש לאחר התאונה, נרשם במסמך רפואי אחר שלדבריו נפל ממשאית. כך, בענין ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 13.12.2014), שבו האנמנזה שנרשמה מפי התובעת היתה "לדבריה ביום קבלתה נפלה ונחבלה בכף רגל בתנועה סיבובית", ולאחר מכן הגרסה שהציגה התובעת היתה שכל זה קרה במהלך הכנסת הילד לרכב; בית המשפט באותו מקרה קבע כי אין בחסר של הנסיבות בהן ארעה הנפילה כדי לסתור את הגרסה המלאה, ועל כן לא ייחס משקל לפער בין הגרסאות. וכך, בענין עב"ל 696/08 ויקטוריה ביזרמן נ. המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 10.12.09), לא נרשם במסמכים הרפואיים הראשונים דבר אירוע תאונת העבודה, אך התברר כי כחודש לאחר התאונה, עליה סיפרה "בזמן אמת", עוד קודם ליצירת המסמכים הרפואיים הראשונים - לחברה בעבודה, כן נרשמה גרסתה במלואה במסמך רפואי, עוד טרם פנייתה בתעודה הראשונה לנפגע בעבודה.

29. התובעת העידה כי אינה זוכרת מי פינה אותה לבית חולים: "עד היום אני מנסה לזכור מי פינה אותי לבית חולים ואני לא מצליחה להיזכר". לשאלת בית המשפט כיצד אינה יודעת איך הגיעה לבית חולים ענתה "אני הייתי חצי מעולפת". התובעת נשאלה "מי תיאר את מה שקרה לך בבית החולים", והשיבה "שאלו אותי מה קרה אמרתי שכואב לי פה ופה, לא תיארתי מה קרה בזה. יכול להיות שמי שליווה אותי אמר אבל"; "אחותי הייתה שם כשאני כבר הייתי יכולה". אולם, היא מבהירה כי אחותה לא נכחה במקום התאונה ולא הייתה יכולה למסור לבית החולים את נסיבות התאונה [עמ' 96 ש' 24-10 לפרו'].

30. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לכך שהתובעת לא זוכרת דברים רבים. אכן, ישנם דברים שמהעדות עולה שהתובעת איננה זוכרת; אך, בהתחשב בפגיעות שהתברר כי התובעת חוותה בנפילתה, אני מאמין לתובעת שביום התאונה היתה בכאבים קשים. בהתחשב בכך, ובחלוף השנים הרבות מאז התאונה, שנים שבהם לעדותה חוותה כאבים יומיומיים, ואף שהתה בטיפול לגמילה, לגרסתה - ממשככי כאבים, אני גם מאמין לתובעת שיש דברים שלא קלטה בסמוך לאחר התאונה עצמה, וכי חלק מהדברים השתכח ממנה.

31. הנתבעים מפנים בסיכומים מטעמם גם לסתירות בעדות התובעת. כך, למשל, בתביעה לתשלום דמי פגיעה שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי ביום 27.12.2009, כשלושה שבועות לאחר התאונה, ציינה כי בעלה ובנה היו עדים לתאונה. בדיון ההוכחות התברר כי לגרסתה, ולגרסת בנה – באותו בוקר של התאונה בעלה עבד אצל בנה (בתחילה כשותף ולאחר מכן – כשכיר], ושניהם אמנם נכחו במסעדה באותו היום. אך בחקירתה התברר גם, כי שניהם לא ראו בפועל את התאונה בעת התרחשותה. התובעת הבהירה, כי כאשר היא הגיעה למסעדה, בעלה היה במטבח, ובנה, הנתבע 1, בדיוק התכופף לקחת פנקס צ'קים, ולכן שניהם - לא ראו את אירוע התאונה עצמו [עמ' 61, ש' 19-33 לפרו']. בנה של התובעת, הנתבע 1, מסר גרסה דומה, לפיה אחרי שראה את התובעת נכנסת למסעדה והחליף עמה מרחוק - ממקומו מאחורי הדלפק - מילה שתיים, התכופף לקחת שיקים, וכשחזר והרים את ראשו לראות את התובעת היא כבר היתה שרועה על הרצפה [עמ' 20 לפרו'].

32. אם כן, הנתבעים מפנים לסתירה שתוארה לעיל, בין ההצהרה למל"ל בענין עדים לבין העובדה שלא היו עדים לתאונה עצמה. אינני רואה בכך סתירה מהותית, שהיה על התובעת ליתן הסבר מפורט לגביה. בתביעה למל"ל חזקה על התובעת שביקשה לבסס את עצם התרחשות של נפילה ופציעה בתוך המסעדה בבואה לשם בענייני עבודה; ולעניין זה, שני העדים שציינה בטופס התביעה למל"ל, בנה ובעלה, נחזים להיות עדים ראויים.

33. סתירה נוספת אליה מפנים הנתבעים, היא שאלת המועד של התאונה. אין חולק שהתובעת הגיעה לבית החולים ב-10:46. התובעת העידה בחקירתה כי התאונה ארעה בשעה 7:00 בבוקר, לפני פתיחת המסעדה [עמ' 70 ש' 13 לפרו'], אולם בטפסי המל"ל הצהירה התובעת כי התאונה אירעה בשעה 10:00. בנה של התובעת זוכר שזה היה בבוקר, אך לא יודע לומר אם זה היה ב-8:00 או ב-12:00. ובכן, בעת מתן העדות בדיון חלפו כבר למעלה מ-9 שנים ממועד האירוע, ואינני מוצא כי יש בסתירות אלה כדי לערער מהותית את עצם התרחשות תאונה באותו בוקר במסעדה.

34. כאן המקום להזכיר את "טופס ההודעה" שמילא הנתבע 1 למול חוקר מטעם חברת ביטוח, הנתבעת 3, שכאמור, הוגש מטעם התובעת בנדון, במהלך חקירת הנתבע 1 [ת/1]. מעיון בטופס עולה כי התובעת החליקה על ריצפת הקרמיקה במסעדה שהיתה רטובה. בחקירתו הובהר כי היא נכנסה למסעדה, התקדמה שני מטרים ואז אירע אירוע התאונה [עמ' 19-20 לפרו'].

35. הנתבעים טוענים כי עדות התובעת היא "עדות בעל דין יחידה", שלא הובא לה סיוע; זאת – באשר עדות הבן היא עדות בעל אינטרס מובהק לטובת התובעת, ובעצם אין ליתן משקל לעדותו. מאידך, אפנה לכך שאין מדובר ב"עדות בעל דין יחידה" בה בחרה התובעת לוותר על העדת עדים רלוונטיים. איתרע מזלה של התובעת, והעד הרלוונטי היחיד שיכול להעיד לענין נסיבות התאונה, אף שלא ראה את ההחלקה ממש, הוא בנה, הנתבע 1. לא הוצגה גרסה שמסר הנתבע 1 כמבוטח הנתבעת 3, אלא רק זו ממרץ 2018, שאף היא הוגשה בשל חקירת ודרישת התובעת. מכל מקום, בכל הקשור לבירור נסיבות התאונה, אזכיר כי הנתבעת 3 בחרה להמתין משך שנים רבות עם חקירת המבוטח שלה ואימות גרסתו מול עדים נוספים, כמקובל; זאת - אף שכבר שבעקבות הגשת התביעה הנדונה, כבר בנובמבר 2011 ידעה על התאונה, וכפי שמצאתי, בהחלט אפשרי שידעה על התאונה קודם לכן, לפחות - מתחילת 2011.

36. ובכן, בהתחשב במכלול הראיות והעדויות שצוינו לעיל, לרבות – הגרסה שנמסרה במסמכים "מזמן אמת" במועדים סמוכים לאירוע התאונה, ובחירתה של הנתבעת 3 לקבל עליה חבות על פי הפוליסה, ומאידך – בחירתה לא לדאוג להציג גרסה שגבתה מאת הנתבע 1 ["טופס הודעה" – ת/1], עולה כי בכל הקשור לעצם ההחלקה של התובעת באותו בוקר בתוך המסעדה על רטיבות, הרימה התובעת את הנטל להוכיחה.

37. סיכום ביניים: לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי בבוקר יום 7.12.11 החליקה התובעת, שנעלה נעליים בעלות סולית עור, על גבי רצפת אריחי קרמיקה במסעדה במקום שהיה רטוב, ונגרם לה נזק גוף. המסעדה היתה עסק שהחזיק וניהל הנתבע 1, בנה, שאחריותו ואחריות החברה שבאמצעותה הפעיל את המסעדה בוטחה על ידי הנתבעת 3 בפוליסה שהוצגה בנדון. מדובר בהחלקה בתוך המסעדה, לאחר שהתובעת פסעה פנימה והיתה כשני מטר בתוך המסעדה.

38. הנתבעים מזכירים בסיכומיהם כי מדובר בתביעה נזיקית, וכי רק בהיקבע התרשלות שגרמה לנזק יש לחייבם בענייננו. על כן, המשך הדיון יתמקד בשאלה הסיבה העובדתית לקיומה של רטיבות באותו בוקר ברצפת המסעדה, שממנה ניתן יהיה לגזור תובנות לשאלת הקשר סיבתי העובדתי והמשפטי בין מעשה או מחדל של הנתבע 1 והנתבעת 2 לבין אירוע ההחלקה, וקיומה של התרשלות.

39. כהקדמה, אבהיר כי, בנסיבות, אינני מקבל את טענת הנתבעים לנזק ראייתי כעילה נפרדת. כאמור, טענה זו לא נטענה בכתבי ההגנה. מכל מקום, לא מצאתי שהוכח שהתובעת המתינה עם הגשת התביעה, ובחרה להגישו רק כשכבר הרצפה הוחלפה. כעולה מעדות הנתבע 1 שיפוץ המסעדה (שעזב כבר ב-2010), נעשה רק 3 שנים לאחר התאונה (היינו, במועד שהוא מאוחר למועד הגשת כתב התביעה), והוא שלל בחקירתו ידיעה לגבי שיפוץ במקום שהחל בתחילת שנת 2011. הנתבעים לא מצאו לחקור את התובעת לגבי ידיעתה בעניין זה. כפי שפורט, מטענות הנתבעת 3 במהלך ניהולו של תיק זה, אני מוצא כאפשרי שהנתבעת 3 ידעה על התאונה כבר בתחילת 2011, לרבות לגבי טענות בענין מקדם החלקה לא תקני.

40. התובעת החליקה על מה שנראה לה כמים על רצפת המסעדה. אני מקבל את גרסת התובעת שלא ראתה באותו בוקר סימנים מזהירים לקיומו של מפגע רטיבות בתוך המסעדה, וגם אם ראתה מים זה היה ברגע האחרון; "באותו רגע אני לא זוכרת, יכול להיות שקרוב לתאונה כן ראיתי. יכול להיות שאני כן ראיתי", ו"אני במים החלקתי. כל הצד הזה, עם כל הצד הזה עפתי" [עמ' 64 לפרו'].

41. הנתבע 1 מבהיר בחקירתו כי כאשר נתן את ההודעה שנרשמה בטופס ההודעה, לא הבין מה כתוב בה, מכל מקום - לא התכוון שביום התאונה עצמו הספיק להניח סחבה בפתח המסעדה. מכל מקום, גם אם מעדות הנתבע 1 ניתן להסיק כי היתה מונחת בפתח המסעדה אותו בוקר סחבה לניגוב הרגליים [ת/1; ובעמ' 27 לפרו'], ואינני משוכנע בכך, הרי שלפי ההודעה, מדובר בסחבה שהונחה "על הרצפה כדי שהלקוחות ינגבו את רגליהם כאשר נכנסו מבחוץ למסעדה" [ת/1], ולא בסחבה לאיסוף מי גשמים שנצברו בתוך המסעדה מנזילה מהתקרה; אם כבר יש בסחבה שמונחת לרגלי הלקוח בהכנסו למסעדה כדי להניח דעתו, שלפניו – בתוך המסעדה - אזור שכבר אין בו רטיבות; ובענייננו התובעת פסעה שני מטר פנימה, החליקה במים שהיו על הרצפה ונפלה.

42. ודוק. לבד מאי-תיקון הנזילות בתקרת המבנה, למרות תלונות חוזרות כעדות הנתבע 1 לגבי הבעלים, המצאות המים במסעדה היא גם תוצאה של החזקה לקויה של הנתבע 1 המחזיק במקום, שאצלו הידיעה מדוע למרות שידע על נזילות חוזרות מהתקרה, ושירד גשם באותו יום, לא פעל ליבש את האזור בו נפלה התובעת ו/או להכווין את תנועת הנכנסים סביב הרטיבות. לאחר שנשאל בחקירתו מטעם הנתבעים: "עכשיו, נשאלת על ידי עורך הדין מה, מה עשית שבעצם ירד גשם ולא עשית כלום. אחרי זה עשית משהו?" מבהיר הנתבע 1 [עמ' 20-21 לפרו']:

    "אני מכה על חטא. אני הייתי מתריע בפני בעל הבית כמובן, כן, אבל זה לא היה ברשותי. הייתי מתריע בפניו כל הזמן שהוא צריך לתקן את זה, גם זה היה מפריע לסועדים. מדי פעם הייתי שם דלי, מדי פעם הייתי שם סמרטוט, את יודעת, כאילו כדי למנוע. באותו בוקר זה היה מוקדם בבוקר, מגיעים למסעדה, הכנות מוקדמות, לא הספקנו עדיין להיערך לזה אבל לא היה שום דבר שם".

43. אף שבשל הנסיבות המשפחתיות (של קרבת דם בין התובעת לבנה והעובדה שבעלה עבד במקום), בהחלט יתכן שהתובעת ביקרה במקום בהזדמנויות שקדמו ליום התאונה, שלא במסגרת עבודתה, הרי בשל המועד שבו ארעה התאונה, בדצמבר – לקראת התחדשות הפוליסה ב-1.1.2010 [עמ' 37 ו-70 לפרו'], והשעה – שהיא שעת בוקר טרם מתחילה פעילות מול לקוחות במסעדה, אני מוצא כי די להסתמך על עדויות התובעת והנתבע 1 כי ביקורה באותו בוקר היה בענייני עבודה, לאיסוף צ'קים לתשלום הפרמיות של העסק בשנה הקרובה [ר' גם ת/1]. אני לא מוצא להחזיק את אי-הצגת הצ'קים נגדה, באשר עצם קיומם של צ'קים איננו מוכיח את מועד מסירתם, ובאשר מי שהתשלומים בצ'קים אלו נועדו לו - היא הנתבעת 3, ואין טענה שהפוליסה לא שולמה במועד בשנת 2010.

44. בנסיבות ענייננו אני מוצא כי יש להחיל בענייננו את חזקת "הדבר מעיד על עצמו" לגבי נטל ההוכחה לעניין ההתרשלות הנטענת בענייננו, כמפורט להלן.

45. לשונו של ס' 41 לפקודה, שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" היא:

    "41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

46. על פי עדותה, גם אם בעת התאונה עצמה, ברגע האחרון ראתה מים על הרצפה בעת ההחלקה, כאמור, לא ידעה התובעת "בזמן אמת" מדוע המים נמצאים שם, ומדוע היא מחליקה; "אני פסעתי פנימה, היה לי בלאק אאוט אחרי זה כי צ'ק נשכבתי על הרצפה ככה, כאילו חבטו, בכל הצד השמאלי" [עמ' 60 לפרו']. רק בדיעבד התברר לתובעת שלפי גרסת הנתבע 1 והבעלים [שביקר אותה; עמ' 64 ש' 14-33 לפרו'] היו שם מים אותו בוקר בשל נזילות בתקרת המסעדה כתוצאה מגשמים, שהבעלים לא תיקן. גרסה זו לא נסתרה. הנתבע 1 לא נחקר מטעם הנתבעים לגבי ידיעתה של אמו טרם אירוע התאונה, והנתבעים בחרו שלא לזמן את בעל הבית למתן עדות; כך שנותרנו עם עדות התובעת שטענה בכתב התביעה להיעדר ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. בתצהירה הבהירה התובעת שענין הנזילות מהתקרה נודע לה רק בדיעבד, ובחקירתה נשאלה "מי אמר לך?", והבהירה, כפי שפורט לעיל.

47. לצורך התקיימות תנאי החזקה, השאלה הנשאלת לעניין ידיעת התובע היא מה ידע או יכול היה לדעת "בזמן אמת" בענין הנסיבות שגורמו לו להסתבך בתאונה, ולא מה נמסר לו בענין זה בדיעבד על ידי הנתבע או עד אחר. אני מוצא כי התובעת בענייננו לא ידעה ולא היתה לה היכולת לדעת באותן שניות בהן נכנסה למסעדה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ועל כן, אני מוצא כי הוכח כי מתקיים התנאי הראשון להחלת חזקת "הדבר מדבר בעדו".

48. מהוראות סעיף 41 לפקודה עולה, כי לצורך החלת החזקה יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים נוספים: הראשון שבהם, הוא התנאי ש"הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מליאה עליו". תנאי זה זכה בפסיקה לפרשנות מקילה [כב' השופט מצא ב-ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1), 45, 80 (1995)]:

    "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על-פי מאזן ההסתברויות – היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק".

49. בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי התנאי השני הזה, של שליטה מליאה של הנתבע בנכס - מתקיים. אמנם, יש להניח שהתובעת ביקרה במסעדה קודם לכן, וקרובה קרבת דם למחזיק המסעדה ולמי שעבד בה, אך אין זה הופך אותה לבעלת שליטה במובן הנזיקי. בעל השליטה הוא מי שמחזיק בנכס שלו היכולת הטובה היותר לוודא בפועל שהרצפה שלו לא תהיה רטובה ותפתיע מי שמבקר בה, ולחילופין – להזהיר את מי שנכנס. בענייננו הנתבע 1 – גם מטעמה של הנתבעת 2.

50. מונחה על פי העולה מהלכת ע"א 8151/98 שטרנברג נ. ד"ר צ'צ'יק ואח', פ"ד נו (1) 539 (2001), את הדיון בהתקיימותו של התנאי השלישי, המקופל בסיפא ל-ס' 41 לפקודה, אני עושה לאחר שפרשתי ובחנתי את הראיות הכלליות שהובאו בענייננו גם מטעם הנתבעים. הנתבע 1 עצמו, הוא זה שמספק הודאה בכך שהרצפה היתה רטובה, ושלא דאג ליבשה באותו בוקר.

51. הפנית אצבע מאשימה לבעלים, בנסיבות בהן המפגע הוא בר-מניעה, ולו זמנית על ידי ניגוב ושלטי אזהרה, איננה מפריכה את הקביעה שסביר שההחלקה היא תוצר של רשלנות הנתבע 1 והנתבעת 2 [ר' ת"א (חי') 26688-02-14 ו.ח. נ. קוואטרו בנייה ואחזקה בע"מ (פורסם; 21.2.18)]. לנוכח כל האמור, בנסיבות, אני מוצא כי אירוע המקרה שגרם לנזק בענייננו מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע 1 והנתבעת 2 לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה.

52. סיכום ביניים: לאור האמור, אני מוצא כי בנסיבות האמורות - מתקיימת החזקה של "הדבר מדבר בעדו", ועל כן הנטל עובר אל הנתבעים להוכיח היעדר ההתרשלות מצדם בגין התאונה שגרמה לנזק גוף לתובעת.

53. התובעת פעלה להרמת נטל הראיה הראשון. בתצהירה הצהירה התובעת כי לא ראתה את המים בכניסה לבית העסק וכי "לא הונח שום שלט המזהיר מפני המפגע או מחשש להחלקה". בחקירתה נשאלה התובעת אם "ירד הרבה גשם?" והשיבה כי "ירד גשם" [ע' 38, ש' 15-14 לפרו']. התובעת העידה לאחר מכן כי נזכרה שבאותו היום נעלה נעליים שהיתה להם סולית עור, משום שנאמר לה בבית החולים "שבגשם מחליקים עם עור" [ע' 38, ש' 28-22 לפרו']. אולם, בהמשך החקירה נשאלה בשנית אם "ירד גשם בחוץ?", וענתה "זה כל כך הרבה זמן שאני לא יכולה לזכור אבל נראה לי שכן" [ע' 62, ש' 8-7 לפרו']. וכן העידה, שבאותו רגע לא ראתה בעצמה את המים שהצטברו "בכניסה לבית העסק ובמרכזו", וכי "יכול להיות שקרוב לתאונה כן ראיתי" [ע' 65 ש' 30-15 לפרו']. עם זאת, התובעת הבהירה בחקירתה כי "לא נפלתי כי אנשים נופלים, החלקתי בגשם" [עמ' 66 ש' 2 לפרו'].

54. כאמור, מעדותו של הנתבע 1, בנה של התובעת, שנמסרה כולה בעל פה, עולה כי גם הוא גורס כי קודם לתאונה הייתה קיימת דליפה מהתקרה, וכי ירדו גשמים באותו היום שנקוו בכניסה לבית העסק. הנתבע 1 מעיד כי הוא התריע בפני הבעלים של המסעדה, שיש לתקן את הדליפה מהתקרה וכי הוא (הנתבע 1) השתמש מדי פעם בדלי או בסחבה כדי למנוע מקרי החלקה. אולם, ביום התאונה, הואיל והיא התרחשה בבוקר, טרם הספיק להיערך למניעת הסיכון.

55. ראיתי את טענת הנתבעים, כי הנתבע 1 הוא בנה של התובעת וכי הוא זוכר בעדותו מה שנוח לו בלבד, באשר יש לו אינטרס גלוי בכך שתביעת אמו תתקבל .הנתבעים מצביעים על הסתירה בין עדות הנתבע 1 ועדות אמו, התובעת, כאשר הנתבע 1 השיב בחקירתו לשאלה: האם הוא ואמו מדברים על המקרה של התאונה מאז? במלים: "לא דיברנו על זה מעולם"; "לא נכנסו לפרטים של המקרה" [עמ' 30 ש' 4-1 לפרו']; ולעומתו, התובעת ציינה בחקירתה כי בעקבות שיחה עם בנה, הנתבע 1, התברר לה בדיעבד על הדליפה בתקרה. אכן, סתירה, אך היא איננה בלב העניין. לפי עדותה התובעת שמעה בדיעבד על הנזילה גם מהבעלים של המקום, כך שסתירה זו איננה משנה לגבי עדותה בענין ה"בדיעבד". לגבי עדות הבן, אני מודע לאינטרס שמלווה אותו, אך מוצא שהיעדר הזיכרון, גם ככל הכרוך בעדות הבן, הוא תוצר של חלוף השנים. את עיקר הדברים הנתבע 1 זכר, וככל שלא, כאמור, בנסיבות – ראוי היה שהנתבעת 3 תגבה ממנו הודעה הרבה קודם למרץ 2018; ובענין חלוף הזמן מאז שנודע לה על התאונה – אין לה להלין אלא על עצמה.

    שאלת האחריות

56. ברי ומוסכם על הצדדים כי לבעלים ולמחזיק בעסק קיימת חובת זהירות מושגית כלפי באי העסק, שהוא בענייננו מסעדה. לטענת הנתבעים, לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית.

57. נקבע בפסיקה כי "ראוי במיוחד להטיל חובת זהירות" כלפי המבקרים "בנכס דוגמת חנות, שבו המחזיק או הבעלים מזמין מטעמים כלכליים מבקרים מבין הציבור הרחב לבוא ולהיכנס לתחומי הנכס" [ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם; 18.2.2016)].

58. האם היקוות או המצאות מים על רצפת בית העסק, בנסיבות, מבלי שסולקו או נוגבו טרם כניסת התובעת - עולה כדי הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת?

59. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח (1) 72, 76-77 (1984)].

60. נקבע בפסיקה שבתאונה שמערבת החלקה על נוזל, אם מדובר בנוזל שהימצאותו במקום בו אירעה התאונה היא "טבעית", ומכאן – מוחזקת כצפויה גם על ידי הנפגע, מדובר בסיכון סביר שאינו מקים חובת זהירות קונקרטית. מנגד, אם מדובר בנוזל שהימצאותו במקום אינה "טבעית" יסווג הסיכון כבלתי סביר. ככל שמדובר בסיכון שניתן וצריך לצפות אותו תקום חובת זהירות קונקרטית [ר' ת"א (שלום קריות) 56303-11-15 פלונית נ' נ.מ. דקל נכסים בע"מ (פורסם; 8.5.2019) וההפניות שם; וכללית - לענין מהו סיכון בלתי סביר - ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז (3)345, 350 (1993)].

61. במקרה דנן העיד הנתבע 1 כי הייתה קיימת דליפה בתקרה של בית העסק, כזאת שחוזרת על עצמה, משך תקופה ארוכה, וכי היה מודע לסכנת ההחלקה הצפויה לבאי בית העסק. רטיבות רצפה כתוצאה מדליפה בתקרה אינה "טבעית" בבית עסק, וודאי - במסעדה. מדובר בענייננו בסיכון בלתי סביר שניתן היה לבעלים ולמחזיק וצריך היה לצפות אותו.

62. האם הנתבעים 2-1 נקטו צעדים סבירים למניעת הסיכון? בשל קביעותי לעיל, הנטל בענייננו להוכיח שכן - הוא על הנתבעים, וכפי שנראה להלן – הם לא הרימו אותו.

63. הנתבע 1 העיד שהוא פנה אל בעל המקום, כדי לטפל בדליפה, וזה היה "עולה לגג, מטפל קצת שם בעניינים, מונע את זה. לפעמים זה היה חוזר, לא חוזר, אבל בחורף הייתה איזשהי בעייתיות שם עם הדליפות" [עמ' 10 ש' 26-24 לפרו'). בשל מודעות לסיכון הזה, מעיד הנתבע 1 שנהג לשים דלי מתחת או סמרטוט כדי למנוע החלקה כתוצאה מהרטיבות, ואף ציין כי "זה היה מפריע לסועדים".

64. כאמור, התובעת החליקה על הרצפה הרטובה לאחר שפסעה לתוך המסעדה כשני מטרים. אף שהיה גשם והיו נזילות באותו בוקר, מאשר הנתבע 1 בעדותו שהיה מחדל בענין הטיפול ברטיבות שיצרו הנזילות על רצפת המסעדה. לפי עדותו של הנתבע 1 "באותו בוקר זה היה מוקדם בבוקר, מגיעים למסעדה, הכנות מוקדמות, לא הספקנו עדיין להיערך לזה אבל לא היה שום דבר שם" (עמ' 21 ש' 10-8). כלומר, בשעות הבוקר עוד טרם הגיעה התובעת לבית העסק הייתה כבר קיימת רטיבות ברצפת המסעדה, והנתבעים 2-1 לא הספיקו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע את ההחלקה בעקבות הרטיבות.

65. אני מוצא כי כאשר קיימת רטיבות ברצפת בית העסק, שהמחזיק בנכס מודע לה, גם אמצעי זהירות כדוגמת סמרטוט או דלי אינם אמצעי זהירות מספיקים אל מול תוחלת הסיכון, שאכן התממשה במקרה דנן. על הנתבע 1 היה למנוע את מקור הרטיבות, וכל עת שמניעה זו לא צלחה, היה עליו לוודא שקיומה לא יהווה סיכון לבאי המקום.

66. בהערת ביניים אומר, שגם ללא הוכחת קיומן של הנזילות החוזרות מתקרת המבנה, וגם ללא הוכחת שיעורו של מקדם החיכוך ברצפת המסעדה, הסיכון שכרוך ברטיבות על רצפת קרמיקה בתוך בית עסק הוא סיכון ידוע, כאשר בכל מקום ציבורי נהוג להניח שלטי אזהרה ולנתב את העוברים והשבים מסביב אזור שאך עבר שטיפה לצורך נקיון.

67. הנתבעת 3 ידעה מאז שנת 2011 לפחות, כי גרסת התובעת היא שהרטיבות בה החליקה היא תוצר של נזילה מגג המבנה לתוך המסעדה. הנתבעת 3 החזיקה מאז מרץ 2018 את "טופס ההודעה" [ת/1] שנתן הנתבע 1 שגם הוא מתאר מי גשם שדלפו לתוך המסעדה מתקרת המבנה, ובחרו שלא לזמן את בעל המבנה להיחקר בענין זה. בכך לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח שהרטיבות לא היתה תוצאה של דליפה מתקרת המבנה, שבאותו בוקר הוזנחה על ידי הנתבע 1, ולא – להוכיח שלא היתה רטיבות על הרצפה.

68. בכל הקשור לקשר הסיבתי של תוצאות ההפרה, הרימה התובעת את נטל הראיה הראשוני. לבד מעדותה לגבי ההחלקה במסעדה ועדות הסיוע של בנה שראה אותה לפני ואחרי ההחלקה על הרצפה הרטובה, הגישה התובעת מטעמה את דו"ח הבדיקה של מכון התקנים [נספח א' לתצהירה], שהוזמן כחודש וחצי לאחר התאונה. הנתבעת 3 התנגדה בסיכומים מטעמה לקבילות הדו"ח בטענה כי הוזמן ממכון פרטי (ולא מכון התקנים), וכי היה צורך לזמן את מי שערך אותו לחקירתו, ושבעצם לא הוכח היכן נטל את הדגימות. אעיר כי אמנם בכתב ההגנה המתוקן עומדים הנתבעים על חקירת עורך הדו"ח היה והוא מתקבל כראיה, אך הנתבעים לא חזרו על דרישתם זו טרם ההוכחות, וחקרו לגבי האופן בו הוזמן ומי היה נוכח בעת שנלקחו הדגימות את התובעת ואת הנתבע 1.

69. מעיון בתעודת הבדיקה עולה, כי מכון התקנים ביצע בדיקה על גבי אריחי הקרמיקה בבית העסק בכתובת הנכונה, לאחר ש"המשטח נבחר וזוהה על ידי בא-כוח: המזמין". לפי מסקנות הבדיקה, במרבית מקומות הדגימה במסעדה (7 מ-10) נמצא "מקדם ההחלקה" שהוא "לא מתאים במצב רטוב". בסיכום הבדיקה נרשם כי נבדק שטח של 40 מ"ר, ונמצא: "המדגם נבדק לפי סעיף התקן החל עליו ונמצא לא מתאים לדרישות התקן להחלקה במצב רטוב. המדגם נבדק ונמצא מתאים להחלקה במצב יבש". לתעודת הבדיקה צורפה תמונה בודדה של המקום, בצבעי שחור לבן ובאיכות ירודה (להלן: "תעודת מכון התקנים").

70. בחקירתה בבית המשפט העידה התובעת כי פנתה למכון התקנים וביקשה שיבדקו את המרצפות אצל הנתבעת 2. התובעת הבהירה כי הואיל ולא יכולה הייתה לצאת מהבית, היא לא הייתה עם הבודק במעמד הבדיקה [עמ' 73 ש' 15-12 לפרו']. לעדותה, מסרה לבודק את כתובת בית העסק וביקשה שיבדוק את המרצפות שם. כפי שהעידה התובעת, בכתובת המיועדת היו ממוקמות שתי מסעדות; לטענת התובעת, הואיל ואחת המסעדות היא פיצרייה שלא פותחת בבוקר, חזקה על הבודק שהגיע למסעדה הנכונה [עמ' 73 ש' 32-30 לפרו']. הנתבע 1 אישר בחקירתו, שבמועד מאוחר לתאונה הגיע "לבדוק את הרצפות במסעדה" מי שהציג את עצמו כ"מומחה מטעם מכון התקנים הישראלי" ובדק את רצפת המסעדה [עמ' 21-22 לפרו'].

71. מכל האמור לעיל, אני מוצא כי הדו"ח נערך על פי דגימות שנלקחו במסעדה נשוא ענייננו, ואף שלא הוכח היכן במדויק בתוך המסעדה החליקה התובעת (למעט המרחק של שני מטרים פנימה מהכניסה), הרי שיש בבדיקה לכסות – ב-10 נקודות הדגימה – את מרבית אזוריה של המסעדה, ולהצביע על אפשרות שהתובעת החליקה במקום בו מקדם החיכוך לא מתאים לדישות התקן להחלקה במצב רטוב.

72. אינני יודע לקבוע, כטענת הנתבעים - שמדובר במעבדה פרטית, באשר המסמך נחזה להיות מסמך שמכון שמעבדה של מכון התקנים הוציאה. אעיר, כי בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק התקנים, תשי"ג-1953 - מכון התקנים מהווה מעבדה מאושרת. לפי הוראת ס' 12(ב) לחוק, תעודת בדיקה שניתנה על ידי מעבדה מאושרת "תשמש ראיה לתוכנה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

73. בעידן בו בסוגית הראיות - המשקל מחליף את הקבילות, אומר כי בנסיבות ענייננו תעודה זו מלמדת כי התובעת החזיקה כבר בסמוך לתאונה בגרסה שהחליקה בשל רצפה רטובה, וכי יש בממצאיה משום חיזוק לסבירות גרסת התובעת שהחליקה בגין משטח רטוב בתוך המסעדה.

74. כאמור, הנתבעים טוענים שנגרם להם נזק ראייתי – בהיעדר אפשרות לבדוק את רצפת המסעדה, שיש בו, בין היתר - לאיין כראיה את ממצאי בדיקת מכון התקנים ביחס למקדם החיכוך של המרצפות. בענין זה הבהרתי לעיל את תפיסתי וקביעתי שאין מדובר בנזק מכוון שהתובעת ביקשה לייצר. במאמר מוסגר, אעיר כי בתעודת הבדיקה שהוגשה מטעם התובעת - אין מדובר בראיה שהיעדר תוכנה היה משנה את התוצאה בסופו של יום; מה שחשוב לענייננו, הוא עצם היוזמה של התובעת לפעול לבדיקת הענין על ידי מומחה בסמוך לאחר התאונה. ולכן, גם אם לצורך הדיון נתייחס להיעדר יכולת הנתבעת 3 לבדוק את רצפת המסעדה ולהביא תעודת בדיקה מטעמה - נזק ראייתי מסוים, אין מדובר בנזק ראייתי משמעותי.

75. מכל האמור לעיל, אני מוצא כי הנתבעים 2-1 לא הרימו את הנטל להוכיח בענייננו כי לא התרשלו בכך שלא מנעו את הרטיבות ולא הזהירו את הבאים והשבים מפני הרצפה הרטובה, וכתוצאה מכך נגרמו או לא נמנעו התאונה ונזקיה.

76. ודוק; גם אם לכאורה ניתן לייחס אחריות לבעל הנכס, בכך שלא פעל זריז מספיק לתיקון הנזילות בגג או תקרת המבנה, אין אחריות זו מאיינת את אחריות המחזיקים, הנתבעים 1 ו-2, שהיה בידם או מכל מקום ביכולתם למנוע את תוצאות הנזילות. הנתבע 1 פעל בנסיבות כמנהל מטעם הנתבעת 2, ומעשיו ומחדליו הם גם מעשיה ומחדליה של הנתבעת 2.

77. לסיכום: מצאתי כי התרשלותם של הנתבעים 1 ו-2 בנדון גרמה לנזק גוף לתובעת, ומכאן שבגין רשלנותם הם אחראיים, ביחד ולחוד, וחבים פיצוי לתובעת בגין נזקיה.

    אשם תורם

78. בהתאם להוראות הפקודה והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות, ולהציב מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2/12/09) (להלן: "ענין אלרחים"); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)].

79. שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד.

80. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ענין אלרחים].

81. אמנם, ככלל, כאשר אדם מגיע ונכנס לבית עסק, שהוא מסעדה, הוא לא אמור לצפות שיתקל במפגע כזה או אחר בתוך המסעדה בדרכו פנימה. אך אני מוצא לאבחן את ענייננו כבר עתה, ולהפנות לכך שהתובעת לא הגיעה למסעדה כמי שבא לבלות, אלא כשליח לנטילת צ'קים. שליח, שהוא בן משפחה של המפעילים, שחזקה עליו שיודע לפי השעה בה נכנס למסעדה, שהמסעדה עדיין לא ערוכה לקבלת קהל. התובעת נכנסת למסעדה מתוך הגשם, פוסעת שני מטרים ומחליקה על רצפה רטובה, בנעליים עם סוליית עור, שמתברר לה מאנשי הצוות הרפואי בבית החולים שזה דבר ידוע - שיש בהם סיכון להחלקה ביום גשום. אמנם מעדות התובעת בחקירתה עולה, שלגרסתה - הדבר נודע לה בבית החולים לראשונה; אך, חלק זה של העדות, שהוא לכאורה לטובתה, הוא "עדות כבושה" שהיא מצאה להעלות מיוזמתה (נשאלה רק האם נעלה מגפיים, והמשיכה), לאחר שלא מצאה למסור גרסה בענין זה בעדותה הראשית.

82. הנתבעת 3 טוענת כי המסעדה הייתה בעצם בבעלות/שותפות של התובעת עצמה ובעלה על פי מסמך "פרטי נישום מס הכנסה" [מסמך מס' 102 במוצגי התובעת]. במסמך מופיע כי שם עסק הוא "מסעדה" ועולה לכאורה שהיה משויך לתובעת ולבעלה, ונסגר רק ב-31.12.10 (לאחר שנפתח כבר ב-31.12.1993). אין אינדיקציה ברורה במסמך עצמו כי הוא מיוחס גם למסעדה הרלבנטית לענייננו, אך התובעת בחקירתה העידה כי המסמך שייך לבעלה, וכי במסמך מופיע שמה ושם בעלה, ואשרה גם כי "בהתחלה, בתחילת, בעלי נכנס איתו [עם הנתבע 1] כשותף" [עמ' 85 לפרוטוקול ש' 1 לפרו']. הנתבע 1 לא נחקר על ידי הנתבעים בשאלה - האם אמו היתה שותפה בעסק.

83. אם כן, לא הוכח בענייננו כי התובעת הייתה שותפה בעסק של המסעדה בענייננו, אך כן התרשמתי שזו לא הפעם הראשונה שהמגיע למקום, כמפורט להלן. הנתבעים מפנים למסמך הנ"ל כדי לטעון שהתובעת ביקרה לעתים קרובות במקום וידעה על המצב לאשורו. עוד עולה מהעדויות שבעלה של התובעת ובנה עבדו במסעדה כבר מ-2007 (תחילה כשותפים, ולאחר מכן – הבן העסיק את האב). מאידך, מנין הביקורים הקודמים של התובעת במקום - לא נחקר בחקירתה הנגדית, לרבות לא - השאלה האם ביקרה שם קודם לכן – ביום גשם.

84. אני מוצא שסביר שהתובעת הכירה את המקום, וביקרה בו לעתים, גם שלא לצרכי עבודה; זאת, בין היתר, בהסתמך על שותפות בעלה במקום ומעורבותה המשפחתית של התובעת עם צוות המסעדה בתקופה של כשנתיים טרם התאונה. מאידך – לא מצאתי כי עולה מהראיות בנדון כי הוכח קונקלוסיבית, שהתובעת היתה מודעת מראש לרטיבות אפשרית בתוך המסעדה.

85. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בכתב התביעה נכתב שהתובעת ראתה שהכניסה רטובה (זה לא נרשם במפורש בכתב התביעה), ולכן מניחים שהמפגע אינו נסתר מהעין. כאן המקום להזכיר כי התובעת אכן מאשרת בחקירתה שמעט לפני שארעה התאונה, אולי ראתה את המים שבהם החליקה, אך אין זה אומר שזה היה בהכרח מפגע בולט.

86. לאור כל האמור לעיל, עולה כי בנסיבות ענייננו אפשרי שהתובעת לא גילתה את מלוא הזהירות המתבקשת בנסיבות במזג האוויר החורפי ממנו נכנסה למסעדה. לא הוכחה כמות המים שהיו בפועל על גבי הרצפה, אך עצם העובדה שהנתבע 1 היה מודע לבעיה ולא הספיק להתארגן למונעה, והתובעת מצידה – נזכרה שיכול שהבחינה ברגע האחרון במים, מותירים ספק מסוים, שמא מדובר במפגע שבגילוי זהירות מוקפדת ניתן היה להבחין בו בעת שנכנסה התובעת למסעדה ביום גשום. אמנם, הלכה היא שאין לדרוש מאדם להתהלך כשעיניו מושפלות ארצה כל העת, שמא יתקל במכשול כלשהוא, אך כן נדרש שיגלה זהירות סבירה בנסיבות.

87. לאור כל האמור, אני מוצא לקבוע כי התובעת חרגה במידה קטנה ממידת הזהירות הסבירה שהכתיבו הנסיבות, אך לא במידה שיש בה כדי להסיר משמעותית את האחריות למפגע מכתפי הנתבעים 1 ו-2. בנסיבות אני קובע לתובעת אשם תורם בשיעור של 10%; זאת - באשר הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליה בנסיבות, ולא תרמה את החלק המצומצם שהיה בידיה במניעה אפשרית של התממשות הסיכון שיצרו או לא מנעו הנתבעים 1 ו-2; סיכון שבפועל התממש בגרימת נזק גוף לתובעת.

88. לשלמות התמונה, אעיר כי התובעת עבדה בעת התאונה כעצמאית; ובנסיבות, אני מוצא כי האשם התורם שמצאתי לייחס לה, כולל בתוכו גם את אשמה כ"מעבידה של עצמה".

89. להשלמת פרק האחריות, אזכיר כי משקבעתי אחריות לנתבעים 1 ו-2 לנזק הגוף שנגרם לתובעת (בניכוי אשם תורם), הרי שהנתבעת 3 כמבטחת שלהם חבה ישירות כלפי התובעת וכלפי המל"ל בפיצוי שיקבע להלן, מכוח הוראות הפוליסה והוראות חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981; הכל - בכפוף לתניית ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה [ר' ת"א (ת"א) 13918-03-15 פלוני נ' פוינטר טלוקיישן בע"מ (פורסם; 3.12.18) (להלן: "עניין פוינטר").

90. הנתבעת 3 הודיעה כי היא נוטלת את החבות על פי הפוליסה כלפי הנתבעים 1 ו-2, ומכאן שבחבות לשלם את הפיצוי שאקבע בנדון - תישא הנתבעת 3, בכפוף לתניית ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה.

    הנזק והפיצוי

     

    הנכות הרפואית

    1. בעקבות התאונה הגיעה התובעת לחדר מיון בבית החולים, שם אובחנה כסובלת מחבלות בפלג הגוף השמאלי. באותו יום במיון לא נצפו שברים, אך עקב הימשכות הכאבים, כעבור כעשרה ימים פנתה שוב למיון, והופנתה לבדיקת מיפוי עצמות. בבדיקה נצפתה קליטה באגן, במפרק הירך משמאל וכן בשורש כף היד משמאל, קליטה שמתאימה לממצאים חבלתיים ולשברים. לפיכך, בוצעה בדיקת CT של האגן שבפענוחה נצפו שברים באגן בעצם הסקרום ובעצמות הרמוס משמאל.

    2. התובעת טופלה באופן שמרני על ידי מנוחה וטיפול בנוגדי כאבים, עברה שיקום בפיזיותרפיה וטיפולים חוזרים במרפאת הכאב.

    3. מיום התאונה נקבעו לתובעת תקופות אי-כושר על ידי רופא תעסוקתי למשך כולל של כחמישה וחצי חודשים, עד ליום 20.5.2010.

    4. לטענת התובעת, עקב כאבים בלתי נסבלים היא פיתחה תלות במשככי כאבים עד כדי התמכרות. לעדותה, כתוצאה מההתמכרות אושפזה התובעת במכון גמילה במשך כשלושה חודשים בשלהי שנת 2014.

    5. התובעת מעידה כי עקב נכותה לא יכלה עוד לנהל את סוכנות הביטוח בהיעדרו של אחיה, שנעדר תקופות ארוכות מהמשרד בשל פעילות רבה בחו"ל (עד שנפטר בפברואר 2016). כתוצאה מהאמור, הועסקה התובעת בהיקף משרה חלקי, בכדי שתוכל לחזור לאיטה לשגרה. לגרסתה, כאשר ראתה שאינה מצליחה לתפקד גם למשך שעות בודדות בשבוע, נאלצה התובעת להישאר בביתה ולא שבה לעבודתה [הודעת מעביד על פרישה מעבודה – מאז 31.7.14 – נספח יד' לתצהירה; סיבת פרישה "יציאה לגמלאות", באשר הגיעה ל"גיל פרישה"].

    6. התובעת נבדקה ביום 21.9.2011 על ידי ד"ר דרור משה, מומחה רפואי מטעמה בתחום האורתופדי, שקבע לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 33% וכן נכויות זמניות: בשיעור 100% - ממועד התאונה ועד יום 20.5.2010, בשיעור 70% - מיום 21.5.2010 ועד 31.12.2010 ובשיעור 50% - למשך חצי שנה נוספת.

    7. ד"ר גד ביאליק, המומחה הרפואי מטעם הנתבעים בתחום האורתופדי, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי הוראת ס' 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

    8. כאמור, התובעת הגישה ביום 2.10.2014 בקשה, שבית המשפט יקבל כחוות דעת מחייבת בתיק זה, חוות דעת שניתנה בעניינה של התובעת בתיק אחר, בו נתבעת מבטחת אחרת. מדובר בחוות דעת שנתן פרופ' הלפרין כמומחה מטעם בית המשפט בתיק האחר, בענין נכותה הרפואית של התובעת בגין אותה תאונה. בהחלטה שניתנה ביום 14.10.2014 נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט. למרות זאת, התובעת התעקשה על הגשת חוות דעת פרופ' הלפרין כמוצג בתביעה זו והיא סומנה כ-ת/2, בכפוף להתנגדויות הנתבעים.

    9. המומחה שמונה מטעם בית המשפט בענייננו הוא ד"ר תבור חובב (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובעת ביום 23.5.2015, וציין תחת הכותרת "הבדיקה הגופנית":

       "הליכה אטית, נעזרת במקל, ללא הטיה של פלג הגוף העליון. מתקשה במעבר מישיבה לעמידה ושכיבה. קיימת רגישות דיפוזית לא ממוקדת לכל מגע שטחי, רגישות לא ממוקדת, על פני האגן, על פני הגב התחתון, על פני השרירים הפאראספינליים, בצד החיצוני של הירך השמאלית. רגישות על פני מפרק SIJ דו צדדי. בדיקת עמוד שדרה - קיימת רגישות והגבלה קלה על רקע הרגישות בתנועות של עמוד השדרה. עומדת היטב על קצוות הבהונות והעקבים, תוך כדי רגישות, ללא חולשה... מפרק ירך משאל - אין עדות לדלדול שרירים, ללא אסימטריה. בבדיקת התנועה - קיימת רגישות במהלך הבדיקה בגב התחתון והאגן משמאל. אין הגבלה בטווח התנועה של מפרק הירך משמאל בהשוואה לימין למעט רגישות. היישור מלא, הכיפוף מלא מלווה ברגישות".

    10. בפרק "דיון ומסקנות" מסכם המומחה לגבי האגן, בין היתר:

        "מסיכום הממצאים הקליניים וממצאי ההדמיה – עולה כי מדובר באגן בשבר המוגדר כשבר מסוג LATERAL COMPRESSION I, למעשה ללא תזוזה עם החלמה מלאה של השברים, ובהמשך התפתחות של שינויים ניווניים בעיקר במפרק הסקרואיליאק משמאל". ולגבי עמוד השדרה המותני נכתב: "על פי הבדיקה, קיימת הגבלה קלה מאוד בחלק מהתנועות, עם רגישות אשר, לפי התרשמותי בעיקרה, מהאגן כמתואר למעלה. ההגבלה הקלה בתנועת עמוד השדרה הינה על רקע השינויים הניווניים המפושטים, אשר מוכחים בבדיקות ההדמיה לרבות צילומים ו-MRI. מדובר בממצאים שאינם על רקע חבלתי. בהתחשב בגילה של הנבדקת, שינויים ניווניים אלו הם ממצא צפוי ומתאים לגילה של החולה וקרוב לוודאי אינם על רקע החבלה המתוארת. יחד עם זאת, מעיון בתיק הרפואי של הנבדקת, אין כל תיעוד כי הנבדקת סבלה בעבר מכאבי גב תחתון. מסיבה זו, ניתן להניח כי מבחינת עמוד השדרה המותני, לחבלה הנדונה יש חלק מסוים במצבה של הנבדקת כיום".

    11. לאור האמור, קבע המומחה לתובעת בגין השברים באגן נכות צמיתה בשיעור 10% - לפי הוראת סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; וכן בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד השדרה נכות צמיתה בשיעור 5% - לפי הוראת סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל; עם זאת, מתוך הנכות האחרונה, ייחס לתאונה - רק מחצית מהנכות (2.5%), ומחצית - למצבה של התובעת טרם התאונה. לפיכך, קובע המומחה את נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת בשיעור של 12.5%.

    12. לבקשת התובעת התייצב המומחה לדיון ההוכחות לחקירה על חוות הדעת. בסיכומים מטעמה טוענת התובעת כי בחקירתו אישר המומחה שהתובעת סבלה משברים בחלק הקדמי של האגן ואישר את תלונות התובעת הסובייקטיביות אודות הכאבים והתלות במשככי כאבים.

    13. התובעת טוענת שמהחקירה עולה שהמומחה ניכה מחצית מהנכות בגין "מצב עבר" של התובעת ללא כל הצדקה, ומכל מקום – שלא על פי היישום שהפסיקה מתירה. עוד מפנה התובעת, שקיימת סתירה בין המסקנה של המומחה בפרק "הבדיקה הגופנית" בחוות דעתו לפיה הוא מציין שקיימת הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה, לבין מסקנתו בפרק "דיון ומסקנות" שבה הוא מתייחס להגבלה בתנועות כקלה מאוד, באופן המקנה לתובעת רק 5% נכות, ולא - 10% שאמורים להיקבע בגין הגבלה קלה. התובעת מבקשת לראות בנכותה הרפואית בגין הגבלות התנועה בעמוד השדרה המתני – נכות בשיעור של 10% ולא 2.5%, ואת נכותה המשוקללת בשיעור 19% כשם שקבע פרופ' הלפרין בתיק המקביל שניהלה התובעת בלי לעדכן את בית המשפט. התובעת מפנה גם להערכה והכבוד שמייחס המומחה למקצועיותו ומעמדו של פרופ' הלפרין.

    14. ובכן, מעיון בפרוטוקול חקירת המומחה, התרשמתי כי אין בעדות המומחה בחקירתו כדי להצביע על כך שנסוג מממצאיו או מקביעותיו לגבי הנכות הרפואית כפי שפורטו והובהרו בחוות דעתו הכתובה. המומחה הסביר בעדותו כי בבדיקת ה-CT שנערכה בסמוך לאירוע התאונה נמצאו שינויים ניווניים ברמה גבוהה מאוד, שאינם יכולים להיות מוסברים על ידי החבלה, ועל כן - אין לקבל את טענת התובעת כי אין לנכות את נכותה בשל מצב קודם.

    15. כמו כן, בתשובה לשאלה על הפער בין ההגבלה "הקלה" בפרק הבדיקה לבין ההגבלה "הקלה מאוד" בפרק הסיכום בכל הקשור לנכות בעמוד שדרה מותני, הסביר המומחה כי בעת הבדיקה הוא רואה הגבלה קלה כלשהי, ולא מתעמק בכימותה ומשמעותה, ורק כאשר הוא מסכם את הדיון, הוא מנסה לפרק את גורמי ההגבלה בתנועה ולעבד את הנתונים, והוא מצא כי מדובר בהגבלה קלה מאוד, באשר חלק ממנה ניתן גם לייחס לכאבים שמקורם באגן, שהיא נכות בפני עצמה.

    16. אינני מקבל את טענת התובעת כי המומחה הפחית הנכות בגין מצב קודם בניגוד להלכת מרגוליס. לפי דבריו, שינויים ניווניים מהסוג שמצא אצל התובעת יכולים היו להתפתח בכל מקרה בשל גילה המבוגר. מעדות המומחה עולה, כי מה שהוא מוצא בהדמיות הם שינויים ניווניים שהוא לא יכול להתעלם מהם; כעדותו: "פה יש פה שינויים שחיקתיים מהותיים שניכרים לעין מיד בעת הבדיקה הראשונית. וכל אורתופד שמסתכל אומר רגע פה יש בעיות בעמוד השדרה, אנחנו לא יכולים להכחיש את זה" [עמ' 50-51 לפרו']. משמע, מדובר בשינויים ניווניים שיש בהם לעצמם – בהיבחנם כיום - משום גיבוש נכות רפואית לכשעצמה, גם אם טרם התאונה נכות זו לא גילתה עצמה תפקודית באורח שמצא ביטוי בתלונות התובעת אצל רופאים.

    17. בכל הקשור לחוות דעתו של פרופ' הלפרין [ת/2], אבהיר כי אינני מוצא כי ניתן להסתמך עליה בקביעות רפואיות בענייננו, זאת – בעקבות מה שנאמר בהחלטת בית המשפט מיום 14.10.2014 לגביה ולגבי הניסיון לייבאה לתביעה בענייננו. אפנה עוד לכך, שממילא - מעדות המומחה בענייננו, עולה כי אין בקביעת פרופ' הלפרין כדי לשנות מהערכתו השונה בענין נכותה הרפואית של התובעת. המומחה מסביר, שזאת מהותה של חוות דעת רפואית, שהיא תוצר של הערכה אישית של הרופא המומחה – מעיון ובחינת מצרף של עובדות ושיקולים. כך, שעקרונית, בגין אותו מקרה - יכול שיינתנו חוות דעת שונות; זאת – באשר תוכן חוות הדעת מושפע גם מזהותו וקווי אישיותו של הרופא המומחה שנותן אותה, בלי קשר לרמתו ואיכות עבודתו.

    18. הנתבעים מסתמכים בסיכומיהם על חוות דעתו של המומחה מטעמם, ומפנים לכך שקביעתו עולה בקנה אחד עם קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ששיעור נכותה הצמיתה של התובעת הוא 10%. הנתבעים מזכירים, כי התובעת ערערה לוועדת הערר, אך זו דחתה את הערעור, ונכותה נותרה בשיעור של 10%.

    19. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה הנדונה עומדת על השיעור שקבע לה המומחה מטעם בית המשפט בחוות הדעת שנתן, היינו – נכות אורתופדית משוקללת בשיעור של 12.5%. 

    20. בשולי הדברים בפרק זה, אעיר כי לא מצאתי שהוכחו ברמה הנדרשת לפי הדין טענות התובעת: כי התמכרה למשככי כאב, כי הסיבה לכך הם כאבים מתמידים בגין התאונה וכי הטיפול שקבלה במכרז לגמילה היה בגין התמכרות זו. הנתבעים מפנים לכך שלתובעת היו קשיים נפשיים כבר בעבר, ואף נטלה תרופות, לרבות נגד מיגרנות חריפות [עמ' 87 לפרו'].

    21. אני מקבל את טענת הנתבעים כי המסמכים מימים 13.10.14 ו-28.12.14 שלכאורה נמסרו מאת אנשי צוות מרכז הגמילה [נספח ח' לתצהירה], הם מסמכים שנחזים להיות מוזמנים, וכי, בכל מקרה, המסמך השני, במהותו - מבקש לחוות דעה או הערכה רפואית, שלכאורה ניתנה על ידי פסיכיאטר מהמכון שהתובעת לא מצאה להביאו למתן עדות. בכל מקרה, עיון במכתב הראשון מעלה כי המרכז מטפל בשלל התמכרויות, ולא אוכל לקבוע על פי "עדות בעל דין יחידה" בנושא רפואי זה, ללא העדת פסיכיאטר מהמכון, שהטיפול שקבלה התובעת במרכז היה בגין התמכרות למשככי כאבים שהיא תוצאה של התאונה.

    22. עוד אציין, כי מדובר בגמילה שנערכה כ-5 שנים לאחר התאונה. כאשר התובעת נבדקה אצל המומחה הרפואי מטעם בית המשפט – לאחר הטיפול במרכז הגמילה - במאי 2015, אך אין כל התייחסות של המומחה בחוות הדעת שנתן לכך שהתובעת הזדקקה לגמילה כאמור כתוצאה מהכאבים בגין התאונה. כך גם בחקירתו של המומחה, נושא הגמילה והקשר הלכאורי שלה - לא עלה לדיון.

        הנכות התפקודית

    23. ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים. כדי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בתיק הקונקרטי. ודוק, אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה אולם, גריעה בפועל בשכר כשלעצמו יכולה, בנסיבות מסוימות, להעיד על זיקה בין הנכות הרפואית לשיעור הנכות התפקודית.

    24. בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15) מפרט כבוד השופט י. עמית מהם השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית:

        "...ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" [ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) בפסקה 8 (25.7.2010)].... ...יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות...".

    25. התובעת טוענת כי יש לקבוע שנכותה התפקודית עולה על נכותה הרפואית, עד כדי שיעור של 100%. התובעת טוענת בסיכומים מטעמה, שלמעט תקופה קצרה של תקופת ניסיון לשוב לעבודה ולשקם את עצמה – לא שבה לעבודה בגין כאביה הבלתי נסבלים ומגבלותיה [ר' גם ס' 37-41 לתצהירה].

    26. התובעת מפנה לכך שהיא נאלצה לעבור גמילה, כאמור, וכי בשל התאונה היא ובעלה נקלעו למצב כלכלי קשה שגרם לה ליטול הלוואות מבני משפחה. הנתבעים התנגדו לקבלת עדות זאת, ולצילומי הצ'קים שבנספח טז' לתצהיר התובעת - כראיה לצורך של התובעת בנטילת הלוואות בגין מצב שהוא תוצר של התאונה, בין היתר - באשר לא הובא ולו עד אחד לתמיכה בענין הצורך במתן עזרה זו, ובענין - מתן ההלוואה עצמה.

    27. אציין כבר עתה, כי אינני מקבל את עדותה הגורפת של התובעת בעניין הצורך בקבלת ההלוואות בגין התאונה, כאמור. אני מוצא כי יש להניח שבגין התאונה נוצר קושי זמני בענין מימון חייהם המשותפים של התובעת ובעלה, אך קושי זה נובע, מן הסתם, מגורמים רבים, לרבות - התדרדרות מצב בריאותו של הבעל וגורמים נוספים שלא ניתן לבררם בהיעדר עדות תומכת לעדות התובעת.

    28. לאחר עיון בנספח טז' לכתב התביעה, אינני מוצא לקבל כראיה את הצ'קים המצורפים לתצהיר התובעת כהוכחה לקבלת הלוואות, באשר על "הטבה" מסוג זה של הלוואה, על מנת להוכיחה ולקשור אותה לתאונה - נדרש היה להביא את המלווה עצמו לעדות, במיוחד כשמדובר, לפי המוצהר, בעדים שהם לכאורה בשליטת התובעת – כמו בתה ואחותה של התובעת; כשאחותה אף התייצבה בבית החולים מיד לאחר התאונה. כספים יכולים להיות מועברים בין בני משפחה מסיבות רבות.

    29. הצ'קים שנחזים להיות כאלה שנמסרו מאת אחיה של התובעת (בעודו בחיים), מאופיינים בקושי ראייתי נוסף, אחר, והוא רציפות של יחסי עבודה של שנים שאפיינו את מערכת היחסים בין התובעת לאחיה ז"ל, בחייו, כשהיא מנהלת את המשרד בהיעדרו לתקופות ממושכות בחו"ל. התובעת פרשה לגמלאות ביום 31.7.14, והצ'קים שמוצגים, שלכאורה קיבלה מאחיה, שחלקם ממועדים שהם אף טרם מועד פרישתה - הם ממועדים שונים (עד מאי 2015), בסכומים שונים, ובחלקם – אינם ממוענים על שמה, ורבים מהם נחזים להיות ייחודיים למשימה או למטרה מסוימת; ולא בהכרח - הלוואה.

    30. התובעת מפנה לכך שמעדות המומחה עולה שתלונותיה הסובייקטיביות בעניין כאביה וקשייה בעקבות התאונה אמינות בעיניו בנסיבות המסוימות של הנכויות שמצא אצלה, וכי הוא מקבל את הטענה שיש לה קושי משמעותי בחזרתה לעבודה או לכל הפחות להיקף העבודה שבו עבדה. המומחה נשאל על יכולתה של התובעת לחזור לעבודתה בעקבות מסקנת ועדת המל"ל, ומשיב שהיה לו הרושם בבדיקה שהתובעת תתקשה לחזור לעבודה במצב כזה. מאידך, אפנה לכך, שבחקירתו אישר המומחה שהוא לא ידע במה היא עוסקת, ואף על פי כן התרשם שתתקשה לחזור לעבודה [בעמ' 57 לפרו'; במסמך חוות הדעת כן מצוין עיסוקה של התובעת].

    31. התובעת מפנה לכך שהוכח כי עיסוקה כרוך בכיתות רגליה למשרדי ועסקי הלקוחות לאיסוף וגביית כספים, וכי פגיעתה בהקשר של יכולתה לעמוד וללכת, הם אף מעבר לעבודה עליה דיבר המומחה שתתקשה בה, שהיא עבודה משרדית רגילה.

    32. הנתבעים טוענים כי, ככלל, עולה כי לאחר התאונה התובעת חזרה לעבודתה ביוני 2010 למשרה מלאה, כעולה מפירוט השעות במשכורות המועטות שהציגה. לפי טופס רציפות הביטוח, כבר בשנת 2010 עבדה 7 חודשים (כעצמאית), ולא הוכח שלא עבדה עד שפרשה בגיל פרישה; נהפוך הוא, ביחס למרבית התקופה שעד לפרישתה, קיימת אינדיקציה לקבלת שכר כעצמאית, ולאחר מכן – כשכירה, באותו מקום בו עבדה טרם התאונה. הנתבעים טוענים כי מדובר בקשיים סובייקטיביים שהתובעת טוענת להם, שלא הוכח שפגעו בה תפקודית.

    33. הנתבעים מפנים גם לכך שמומחי המל"ל דחו את בקשת התובעת להפעלת תקנה 15, וקבעו ביום 29.08.2011, ושוב, בערר – ביום 27.11.11, כי התובעת יכולה לחזור לעבודה משרדית.

    34. הנתבעים מפנים לסתירה בעדות התובעת לגבי שעות העבודה שנהגה לעבוד טרם התאונה, כאשר למל"ל דווח על עבודה של 8 שעות ובחקירתה דיברה על 6:00-7:00 בבוקר עד 19:00-20:00, לפעמים - 22:00 [עמ' 68-69 לפרו']. הנתבעים מפנים לכך שבעת שנחקרה התובעת לגבי מועדי עבודתה (שנים, תקופות) לאחר התאונה נתקלה התובעת בבעיית זיכרון ולא אישרה באלו שנים עבדה, אף שלפי דו"ח רציפות ביטוח – עבדה במרבית התקופה. הם מצביעים גם על כך, שהתובעת מצאה להכחיש כי עבדה 8 שעות ביום לאחר התאונה, כאשר לפי תלושי השכר שהציגה עבדה בשנת 2014 - 176 שעות בחודש שהם 8 שעות ביום [עמ' 82 לפרו', ועמ' 100 – למוצגי התובעת].

    35. אציין כבר עתה, כי בכל הסתירות והפרכות עליהן מצביעים הנתבעים - אני מוצא נטייה להאדרה מצד התובעת, אך לא סתירה מהותית לכך שפגיעתה ונכותה הצמיתה התבטאו בקשיים תפקודיים שנבעו גם מהכאבים, שהמומחה אישר שסביר שמלווים אותה. אכן התובעת חזרה לעבודה, אך אין אינדיקציה להשתכרות בשנת 2011 – לחלוטין, ובכל מקרה – לפי נתוני שכרה בשנים 2012 עד יולי 2014, מועד פרישתה מעבודה, שכרה החודשי הממוצע (כשכירה) נמוך משמעותית מהשכר החודשי הממוצע שניתן להפיק מקביעת המל"ל לגבי שכרה הרבע-שנתי – טרם התאונה.

    36. הנתבעים מפנים בסיכומים מטעמם גם לכך שתיעודה הרפואי של התובעת מגלה שהיא סבלה עובר לתאונה ממגוון רחב של בעיות רפואיות, כולל אירועים של איבוד משקל ונפילות, מיגרנות המונעות ממנה לתפקד, חולשות ובעיות נפשיות; בעיות אשר לטענתם משפיעות על תפקודה היומיומי ויכולתה של התובעת להמשיך לעבוד גם לאחר התאונה. בחקירתה אישרה התובעת כי היא סובלת ממזמן ממיגרנות חריפות וכן מיתר לחץ דם, אך שללה נפילות קודמות לתאונה. יש לזכור, כי גם אם התובעת סבלה מבעיות רפואיות מסוימות טרם התאונה, הרי ש"במומה" השתכרה שכר שהוא כמעט כפול ממה שהשתכרה לאחר התאונה.

    37. כאן המקום להצביע על כך, שבכל הקשור לנזק עדות התובעת היא "עדות בעל דין יחידה", כאשר בעדות הנתבע 1, שזומן מטעם התובעת – לא הובא לה סיוע. שהתובעת מזכירה בתצהירה את בתה ואת אחותה כמי שסייע לה במתן הלוואות, אך לא מצאה להביאן למתן עדות בסוגית הנזק. התובעת לא פעלה לברר בחקירת הנתבע 1, בנה, לגבי הידוע לו על מצבה הרפואי והתנהלותה לפני ואחרי התאונה; כך, הוא לא נשאל לגבי צרכים שיש לה בעקבות התאונה, לגרסתה, שדורשים עזרת הזולת או הוצאות רפואיות.

    38. אינני יודע לומר עד כמה היו בני משפחתה של התובעת (אחותה, בתה ובנה) מעורים בפרטי עבודתה של התובעת טרם התאונה, והשינוי בעבודה בעקבות התאונה. עם זאת, ראוי לציין, כי בחקירת הנתבעים את הנתבע 1 עולה כי יכול שאינו בקיא בפרטי עבודתה, אך הוא יודע שהתובעת עבדה כפקידת ביטוח אצל אחיה, דודו, כמי שתפקידה היה לבוא לאסוף צ'קים מלקוחות; ואף ידע לאבחן ולומר שהיא לא סוכנת ביטוח בהכשרתה [עמ' 17-18]. לשון אחר, עולה כי, לכאורה, חלק מסוים מגרסתה של התובעת לגבי מצבה לפני ואחרי התאונה והנזק שנגרם לה, יכול שהיה לקבל סיוע בעדות בנה; אך התובעת לא פעלה לברר עמו סוגיה זו – בחקירתו מטעמה.

    39. לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי התובעת הוכיחה כי הנכות הקבועה שנגרמה לה בגין התאונה גרמה לה קשיים תפקודיים, אך לא ברמה כזאת שניתן לקבוע לגביהם שמדובר בנכות תפקודית שחורגת משמעותית מנכותה הרפואית כנטען מטעמה. ניכרת ירידה בשכרה, והוכחו כאבים שברמה מסוימת היא ממשיכה לסבול מהם, אך התובעת שבה לעבודה, ובחירתה לקבל כמחצית השכר שהיתה נוהגת לקבל לפני התאונה כעצמאית - ממעסיק שהוא אחיה, אינה מלמדת בהכרח שירידה זו היא כל כולה תוצאה חד-חד ערכית של הירידה שמצבה הבריאותי הנובעת מהתאונה. בנושא זה נדרשה עדות מסייעת, בשל הנסיבות המיוחדות של העסקת התובעת על ידי בן משפחה קרוב; עדות שלא הובאה.

    40. כך גם, אינני מקבל שהוכח שפרישתה מעבודה בגיל 64 היא תוצר ישיר של הנכות שנגרמה לתובעת; אין מדובר בנכות שהיא בשיעור כזה שמצדיק פרישה מעבודה, לאחר שחזרה לעבודה, ועבדה משך מצטבר של לפחות שנתיים וחצי לאחר התאונה. התובעת פרשה מעבודה במועד שלפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, אשה כבר זכאית לפרוש בו. בהתחשב בכך שחלה עליה חובת הקטנת הנזק, ובשיעור הנכות הרפואית שקבעתי בעניינה, אינני מוצא לייחס לעצם מועד הפרישה משמעות יתרה בענין קביעת שיעור הנכות התפקודית.

    41. ממכלול הראיות והעדויות בנדון, כמפורט לעיל, אני קובע כי שיעור הנכות התפקודית שיש לייחס לתובעת בגין התאונה הוא גבוה במעט מנכות הרפואית – היינו 16%.

        ראשי הנזק והפיצויי

    42. משקבעתי את הנכות הרפואית והתפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

        התובעת ילידת: 12.4.1950.

        מועד התאונה: 7.12.2009.

        גיל התובעת בעת התאונה: 59 וחצי.

        גיל התובעת כיום: 69 וחצי.

        שיעור נכות רפואית: 12.5%.

        שיעור נכות תפקודית: 16%.

        בסיס השכר

    43. עובר לתאונה סיפקה התובעת שירותי ניהול לסוכנות הביטוח של אחיה. המוסד לביטוח לאומי קבע את הכנסתה כעצמאית ברבע השנה שקדמה לתאונה בסך 24,255 ₪, כלומר 8,085 ₪ - לחודש.

    44. התובעת לא הציגה תלושי שכר עובר לתאונה ומסתמכת על קביעת המל"ל בענין שיעור שכרה. עובר לתאונה דווחה התובעת כעצמאית בדו"ח רציפות הביטוח במל"ל – כבר מאז פברואר 2000, ואין כל פירוט של הכנסותיה.

    45. על מנת לפשט, נתייחס לסך הנ"ל כהשתכרות חודשית נטו טרם התאונה. על כן, אני קובע את בסיס שכרה לצורך בחינת הפסדי שכרה בגין נזקי התאונה, בהצמדה להיום על סך של 8,870 ₪ לחודש בממוצע.

        הפסד השתכרות לעבר

    46. כאמור, רופא תעסוקתי אישר לתובעת אי-כושר לפרקי זמן המסתכמים בחמישה חודשים וחצי עד ליום 20.5.2010, אך גם לאחר תקופה זו – לטענתה – לא הייתה יכולה לשוב לעבודתה. הנתבעת לא מתנגדת לאישורים הרפואיים שצירפה התובעת לתקופה זו, ואף מפנה לכך שגם המל"ל קבע לתובעת תקופות של אי-כושר שחופפות חלק מחודשים אלו.

    47. לטענת התובעת מיום התאונה, עקב פגיעותיה וחרף תקופת שיקום ארוכה היא לא עבדה ולא השתכרה, למעט פרקי זמן קצרים במשרה חלקית בלבד, בשנים 2014-2012. מנגד, הנתבעת טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה דיה כך שהיתה יכולה לשוב לעבודתה, כפי שהמסמכים מציגים שאכן עשתה משך למעלה משנתיים וחצי, עד למועד בו בחרה לפרוש לגמלאות.

    48. התובעת מפנה לכך שהיא סגרה את תיק העצמאי שלה במס הכנסה ביום 31.12.10. דו"ח רציפות הביטוח מציג שהיא השתכרה כעצמאית משך 7 חודשים בשנת 2010. החודשים המצוינים בדו"ח הם מינואר עד יולי 2010, מה שנחזה להיות טעות (כי מדובר בתקופה שבמרביתה היתה התובעת באי-כושר). לצורך קביעותי, אניח שבעצם מדובר בחודשים שהתובעת השתכרה בהם בפועל כעצמאית - החל מיום 20.5.10 ועד 31.12.10, שאלו, כך נראה, שבעת החודשים שבגינם השתכרה. אמנם התובעת לא הוכיחה מה היה שכרה בחודשים אלו, אך בשל הסמיכות למועד התאונה, אניח שהיתה בהם ירידה בשכרה. כך גם אניח לגבי שנת 2011, שלגביה אין כל מידע לגבי הכנסות בדו"ח רציפות הביטוח, והתובעת מעידה שאיננה זוכרת שעבדה בה.

    49. לפי דו"ח רציפות הביטוח עברה התובעת להיות שכירה, לכל המאוחר (שנת 2011 כלל לא מופיעה בו), בינואר 2012, והיא אכן מציגה תלוש שכר מאותו חודש מסוכנות הביטוח של אחיה, לפיו השתכרה באותו חודש סך של 2,826 ₪ (משכר בסיס של כ-4,000 ₪) בגין משרה מליאה (186 שעות חודשיות). מאז לפי דו"ח רציפות הביטוח עבדה ברציפות עד יולי 2014, החודש הנוסף היחיד שלגביו מצרפת התובעת תלוש שכר, לפיו - השתכרה בו סך 4,444 ₪ בגין משרה מלאה (מבחינת שעות העבודה).

    50. לפי דו"ח רציפות הביטוח של התובעת מהמל"ל, השתכרה התובעת בשנת 2012 – ב-12 חודשי עבודה - סך כולל של 48,372 ₪; בשנת 2013 – ב-12 חודשי עבודה – סך כולל של 49,674 ₪; ובשנת 204 - ב-7 חודשי עבודה – סך כולל של 33,111 ₪. בשנת 2014 קבלה בגין פרישתה פיצויי פרישה בסך 11,372 ₪. לשון אחר התובעת ירדה משמעותי בשכרה, והשתכרה ממוצע בכל חודש פחות מ-4,250 ₪ לחודש.

    51. התובעת צירפה לראיותיה טופס הודעת מעביד על פרישה מעבודה של עובד. לפי הטופס, המעביד של התובעת, אחיה, הצהיר כי התובעת עבדה אצלו בין התאריכים 31.7.2014-10.01.2012, וכי סיבת הפרישה היא הגעת העובד לגיל פרישה. בתאריך זה (31.7.2014) הייתה התובעת בגיל 64.

    52. בהיעדר ראיות אחרות, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 70 כטענתה. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי קיים קשר סיבתי בין פרישתה מהעבודה במועד בו פרשה לבין התאונה הנדונה. עם זאת, הואיל והתובעת זכאית היתה להמשיך לעבוד עד לגיל 67, אייחס לה הפסד שכר בגין פרישתה המוקדמת בשיעור הנכות התפקודית.

    53. מוסכם כי התובעת הייתה באי-כושר מלא לתקופה של כחצי שנה לאחר התאונה. אם כן יש לייחס לה הפסד שכר מלא של 6 חודשים * 8,870 ₪ = 53,220 ₪. סכום נומינלי זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מיום 7.3.10, מסתכם בסך 59,512 ₪.

    54. התובעת הינה כיום בגיל 69 וחצי, ואני מוצא כי יש לייחס לה הפסד שכר עד לגיל 67 בשיעור הנכות התפקודית שקבעתי לה, זאת באשר בכל השנים האלה השתכרה הרבה פחות משכרה טרם התאונה.

    55. אם כן הפסד השכר לעבר שאני מייחס לתובעת לתקופה שמאז יוני 2010 ועד להגיעה לגיל 67 (12.4.2017) – משך 83 חודשים - סך נומינלי של 117,794 ₪ [83X8,870X16% = 117,794]. סכום נומינלי זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה, מיום 1.12.13, מסתכם בסך 125,098 ₪.

    56. היינו, אני קובע כי סך הפסדי השכר של התובעת לעבר בגין התאונה הוא 184,610 ₪ [59,512+125,098].

    57. התובעת איננה זכאית לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, באשר תחשיב זה נעשה על בסיס ההנחה שאילולא התאונה, היתה ממשיכה להשתכר כעצמאית באותה רמת שכר שאפיינה את הכנסתה טרם התאונה.

    58. אשר על כן, אני קובע את סך הפיצוי לתובעת בגין הפסד שכר לעבר בגין התאונה בסך של 185,000 ₪ [184,610 ₪ - בעיגול].

    59. למען הסר ספק, אבהיר כאן, כי בשל גילה כיום, אינני מוצא שבנסיבות התובעת זכאית לפיצויי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

        עזרת הזולת

    60. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה נותרה ללא יכולת להשתכר ולתפקד כפי שתפקדה בעבר. כתוצאה מכך נקלעה לחובות ולמשבר כלכלי. התובעת טוענת כי היא ובעלה (אשר נמצא במצב סיעודי) נסמכים לחלוטין על בני ביתם, וכי הם לקחו הלוואות רבות כדי שיוכלו לשלם שכר דירה והוצאות מחיה בסיסיות. כאמור, קבעתי שענין קבלת ההלוואות וסיבתן לא הוכח ברף הנדרש להוכחת טענה מסוג זה.

    61. בגין ראש הנזק של עזרת הזולת מבקשת התובעת שיפסק לטובתה פיצוי בסך של 250,000 ₪, המגלם לטענתה בסיס עזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות.

    62. התובעת מעידה שנאלצה לפנות לעזרת בני משפחתה לצורך ביצוע עבודות הבית אותן ביצעה עד לתאונה, לסחוב משאות ולעודדה בימים שהיא בכאבים או בדיכאון.

    63. הנתבעים מפנים לכך שהתובעת העידה שהעסיקה עוזרת בית פעמיים בשבוע עובר לתאונה, וטוענים כי התובעת לא הוכיחה כי לאחר התאונה נזקקה לעזרה גדולה יותר, ולא הוכיחה את עלות העזרה או שקיבלה עזרה בפועל מבני משפחתה, שלא הגיעו להעיד. כמו כן התובעת העידה שהיא מטפלת בבעלה וסועדת אותו בעצמה.

    64. בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים, ובשים לב למצבה של התובעת ומגבלותיה, במועד הסמוך לאחר התאונה ולפחות כחצי שנה לאחר מכן והקשיים שהיא מעידה שעדיין מלווים אותה, יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

    65. בהתחשב באמור לעיל, הנני פוסק לתובעת פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 30,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

         

        הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

    66. התובעת מבקשת שיפסק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות הכוללות פיזיותרפיה, טיפולים פסיכולוגיים, תרופות ודמי השתתפות בגין טיפולים. התובעת מבקשת פיצוי בגין הוצאות הגמילה מההתמכרות לתרופות במוסד הגמילה בסך 75,000 ש"ח. סה"כ התובעת מבקשת פיצוי של 180,000 ₪.

    67. הנתבעים טוענים שהתובעת לא מקבלת עוד טיפולים רפואיים ואינה זקוקה לכאלה. כמו כן, לטענת הנתבעים התובעת לא המציאה אישורים, לא הוכיחה שנגרמו לה הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה, וכי בהיות התאונה תאונת עבודה - התובעת זכאית להחזרים מהמוסד לביטוח לאומי.

    68. בדיון ההוכחות העידה התובעת כי אינה מקבלת טיפולים היום, כי אין לה אפשרות כלכלית לקבל טיפולים [עמ' 95 לפרו']. התובעת אישרה כי היא אכן מקבלת את התרופות שלה מקופת החולים בכפוף לדמי השתתפות.

    69. התובעת צירפה לראיותיה דוח צריכת תרופות מקופת החולים באורך של 26 עמודים. הדוח מפרט את כל התרופות שקנתה התובעת בין השנים 2015-2010. עם זאת, הדוח כולל גם תרופות פסיכיאטריות, שלא הוכח הקשר שלהן לתאונה. יתכן שהדוח מכיל גם תרופות נוספות שאינן קשורות לתיק. עצם קיומו של דוח צריכת תרופות לא מעיד על כך שהתרופות כולן נצרכו בגין התאונה. אך הדוח מראה על הצורך של התובעת בתרופות רבות ומעיד על דמי ההשתתפות ששילמה עבורן.

    70. אינני מוצא כי בנסיבות ענייננו התובעת זכאית להחזר בגין הוצאות הגמילה. כפי שציינתי לא הוכח קשר סיבתי ברמה הנדרשת בדין בין טיפול הגמילה לבין התאונה בענייננו. גם אם היתה לתאונה תרומה לכך שהתובעת הגיעה לטיפול גמילה, התובעת העידה בתצהירה כי השהות במוסד הגמילה "שולמה במלואה ע"י אחי עליו השלום". מתצהירה וגם מעדותה בחקירתה עולה שמיטיב זה, ששילם את כל התשלומים ברצף גם לא דרש החזר הטבתו, וכאמור - נפטר בתחילת 2016 [עמ' 91 לפרו'].

    71. בהתחשב בכל האמור, ולמרות שבפועל התובעת זכאית לפנות למל"ל בדרישות להחזרי הוצאות רפואיות שניתן לייחס לתאונה במרבית הטיפולים, בנסיבות ענייננו, בהתחשב בריבוי התרופות וההשתתפות העצמית הנלווית לכך, הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 20,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

        נזק לא ממוני

    72. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 200,000 ₪; זאת בשים לב לשינוי שהתאונה גרמה לחייה, לסבל הפיזי עד התמכרות למשככי כאבים והתלות באחרים. הנתבעים סבורים שבנסיבות ענייננו יש להעמיד את הפיצוי בסך 30,000 ₪ בלבד.

    73. הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה.

    74. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן ההחלמה והטיפולים השונים להם נזקקה התובעת, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה (כמעט 10 שנים), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 55,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

        ריכוז הפיצוי

    75. ריכוז הפיצוי בגין נזקי התובעת הוא כדלקמן:

        הפסד שכר בעבר -	185,000 ₪
        עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	30,000 ₪
        הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות - נזק לא ממוני -	20,000 ₪ 55,000 ₪ -------------
        סה"כ פיצוי	290,000 ₪

         

         

         

         

         

         

    76. מסכום הפיצוי לעיל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובעת - 10%; היינו, הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 261,000 ₪ [290,000X90%]. מהסכום הזה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת כדלהלן.

        תביעת המל"ל

    77. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. כאמור, המל"ל, התובע 2 הצטרף לתביעה ביום 22.12.16, ובכתב התביעה המתוקן תבע בשיבוב השבה של התשלומים ששילם בגין התאונה לתובעת בסך כולל של 150,533 ₪. לסיכומים שהוגשו בנדון מטעמו מצרף המל"ל דף שערוך לפיו הוא מעמיד את תביעתו לתשלום על סך של 158,402 ₪ (משוערכים ל-2.7.2019). סכום זה, עומד, נכון בשערוך להיום על סך 158,440 ₪.

    78. אם כן, התובעת זכאית לפיצוי בניכוי תגמולי המל"ל שקיבלה, היינו סך של 102,560 ₪ [290,000 פחות 158,440].

    79. הואיל והפיצוי שנקבע בגין נזקה של התובעת 1 עולה על סך תביעת המל"ל, אף לאחר הפחתת אשם תורם, זכאי המל"ל, התובע 2, למלוא סכום תביעתו – 158,440 ₪, נכון להיום.

    80. בתשלום סכומים אלה חייבת הנתבעת 3, המבטחת של אחריות הנתבעים 1 ו-2, בכפוף להוראות תניית ההשתתפות העצמית שבפוליסה, שמחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשאת בתשלום סך 1,800 דולר במקרה של מקרה ביטוח שמכוסה לפי הוראות פרק 12 – צד שלישי [ר' בעמ' 11 למוצגי התובע]; כפי שעולה מפסיקה המוצגת בענין פוינטר, ומתווה ההכרעה שניתנה בו.

    81. הנתבעת 3 לא טענה בסיכומים מטעמה לקיזוז סך ההשתתפות העצמית מחיוביה. יכול שהסיבה לכך היא שכבר גבתה את סך ההשתתפות העצמית מאת הנתבע 1 או הנתבע 2 או מי מהם; כך שיכול שבמכוון זנחה טענה זו. על כן, פסק דין זה יינתן נגד הנתבעת 3 על מלוא סכומי הפיצוי שנקבעו בו. אך יובהר, כי משום שמקור החובה של הנתבעת 3 הוא הפוליסה - ככל שההשתתפות העצמית שמוקנית בפוליסה - טרם נגבתה, אין בהכרעה שבפסק דין זה כדי למנוע מהנתבעת 3 לפעול לדרישת ותביעת שיפוי מאת מבוטחיה, הנתבעים 1 ו-2, בגין סך ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה.

        הטענה בענין חיוב המל"ל בהקטנת הנזק

    82. הנתבעים טוענים כי אין לפצות את המל"ל, התובע 2, בתוספת ריבית, אלא - בהפרשי הצמדה בלבד; זאת - עקב השיהוי הניכר בו הצטרף התובע 2 לתביעה- כשבע שנים ממועד הגשת התביעה של התובעת לדמי פגיעה למל"ל, וכחמש שנים לאחר שסיים את תשלום התגמולים לתובעת.

    83. אקדים ואזכיר כי לפי הוראת ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 בית המשפט רשאי, בהתאם לשיקול דעתו, לפסוק ריבית על סכום שנפסק לבעל דין. כמפורט להלן, לא מצאתי כי השיהוי הנטען של התובע 2 בהצטרפות לתביעה מצדיק בענייננו שלילת פסיקת ריבית מלאה לפי החוק.

    84. התובעת 1 הגישה את התביעה הנדונה בנובמבר 2011 בגין פיצוי עבור אירוע תאונה אשר התרחש ביום 7.12.2009. ביום 17.11.16 הגיש המל"ל בקשה להצטרף כתובע נוסף בתיק זה. כך, שאכן, פניית המל"ל נעשתה כשבע שנים מיום שהוגשה אצלו תביעת התובעת לדמי פגיעה למל"ל (27.12.09), וכחמש שנים לאחר הגשת התביעה הנדונה, כאמור, וכחמש שנים לאחר שאחרון תגמולי המל"ל שולם לתובעת (בשנת 2011).

    85. הנתבעים טענו בהתנגדותם לבקשת המל"ל להצטרף כתובע בתיק זה, בכתב ההגנה, ושוב - בסיכומים מטעמם, כי המל"ל הגיש בקשתו ללא נימוק להצדקת השיהוי שבהגשת התביעה. אזכיר כי בהחלטתי מיום 24.11.16 הבהרתי למול טענת השיהוי מטעם הנתבעת 3, כי אני מקבל את בקשת המל"ל להצטרף כתובע נוסף, זאת - לאור השלב בו עמדה תובענה זו, טרם הוגשו בה ראיות הצדדים וגם בשל אינטרסים ציבוריים ויעילות דיונית.

    86. בפניית המל"ל בענייננו היה שיהוי מסויים. עם זאת, בשל הנסיבות בהשתלשלות ההליכים בענייננו, ולאחר שפסעתי שוב בתלמי הדרך הארוכה שעבר תיק זה, אינני מוצא כי שיהוי זה גרם לעצירת ההליכים בתיק, אף כי יכול שעיכב אותם במידה מסוימת, כמו גורמים אחרים לכך, שמניתי ברישא לפסק הדין.

    87. בעניין ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.96) (להלן: "הלכת מכבסת שלג חרמון בע"מ") נקבע מה שהתקבל עקרונית כהלכה: "ככלל, יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצר החוב ולא ממועד מאוחר יותר, שכן כך מובטח שהחוב יוחזר במלואו בערכו הריאלי, והנושה יעמוד באותו מצב שבו עמד אילו הוחזר החוב ביום פירעונו... כך גם לגבי תגמולי ביטוח: אותם יש להצמיד ליום קרות מקרה הביטוח ולהעניק ריבית בגין התקופה שחלפה עד התשלום בפועל" (ההדגשה - לא במקור).

    88. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לאמור בענין תא"מ (חי') 28622-02-10 חברת החשמל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.2.13) (להלן: "ענין חברת חשמל") שם נקבע:

        "אכן, מטרתה של פסיקת ריבית היא העמדת הזוכה בדין במצב בו עמד אילו הוחזר לו הכסף ביום שהיה אמור לקבלו. "הריבית מפצה את הנושה על אי-שימוש בכסף שהיה צריך להיות בידיו והיה בידי אחר" (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פד נ (3) 744, 747 (1996)). ורק מקרים יוצאים מן הכלל ונסיבות מיוחדות מצדיקים חריגה מן הכלל.

        עם זאת, אין במטרת החוק כאמור כדי לאפשר לתובעת לאלץ את הנתבעת לתפקד כבנק, המחויב בתשלום ריבית על פקדונות, העשויה להיות גבוהה מהריבית המקובלת בתחום הבנקאות להפקדות של סכומים לתקופות בלתי ידועות ובלתי קצובות.

        ככל נזק אחר, גם לגבי אובדן הריבית על הכסף שלא היה בידה, מוטלת על התובעת החובה לפעול באופן סביר להקטנת הנזק, ולהגיש את תביעתה ללא דיחוי ושיהוי שאינם מוצדקים".

    89. יש לאבחן את שאירע בענין חברת החשמל מעניינינו. באותו ענין, התובעת הייתה מעסיקתו של עובד אשר נפגע בתאונת דרכים, ותביעתה כלפי חברת הביטוח הייתה להשבת סכומי הכספים ששילמה לעובד בגין ימי העדרותו. התביעה באותו ענין הוגשה כחודש לפני התיישנות התביעה, ונקבע כי בנסיבות של אותו ענין לא הייתה הצדקה לפנייה בשיהוי הגדול לחברת הביטוח.

    90. בענייננו לא הוכח שהמל"ל היה מודע להגשת התביעה הנזיקית על ידי התובעת. הנטל להוכיח זאת הוא על הטוענים לשיהוי, הנתבעים. נטל זה לא הורם.

    91. ככל שהנתבעים טוענים שבכל מקרה היה על המל"ל להגיש נגדם תביעה בשיבוב כמזיקים, ללא קשר להגשת התביעה הנדונה – במועד שהוא מוקדם למועד בו ביקש להצטרף כתובע לתביעה זו, הרי שראוי להפנות להוראת חוק הביטוח הלאומי, שקובעות כי מירוץ ההתיישנות בענין התקופה של ההתיישנות להגשת תביעת הביטוח הלאומי מתחיל בקבלת דיווח של המל"ל על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, ומוגבל ב-15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגמלה.

    92. לשון אחר, התיישנות תביעת המל"ל בענייננו רחוקה מאוד מהיום בו הוגשה בקשת המל"ל להצטרף כתובע בנדון.

    93. אשלים ואומר, שאכן קיים אינטרס ציבורי שהמל"ל יפעל להגשת תביעות השיבוב שלו מוקדם ככל שניתן, ובכל מקרה - בסמוך להגשת תביעות הניזוק מול המזיקים. אינדיקציה לכך ניתן לראות גם בתיקון החקיקה, שמחייב כיום מבטחת ליידע את המל"ל על הגשת תביעת נפגע נגדה בתוך מסגרת זמן נתונה. עם זאת, קיים גם אינטרס שהמזיק לא ייצא נשכר על חשבון הקופה הציבורית. על כן, ככל שמנכים לתובע את תגמולי המל"ל בהצמדה וריבית לפי דין, אין מקום לזכות את המזיק "בהנחה" בענין זה.

    94. ועוד, חזקה על גופים שהם מבטחים במשק, שיש להם הערכות סיכון מקצועיות ומנוטרות, והם יודעים לכלכל צעדם ודרכם בשמירת עתודות כספים למול הסיכונים בכל תיק. לשון אחר, הנתבעת 3 בענייננו ידעה על הסיכון שהמל"ל ימצא לתבוע ממנה שיבוב והשבה מאז תחילת הדרך בתיק זה; וחזקה עליה שנערכה לכך.

    95. מכל מקום, על מנת שאוכל לדון בטענת החובה להקטנת הנזק הנטענת נגד המל"ל בנסיבות ענייננו, היה על הנתבעת 3 להציג הוכחות לטענתה המשתמעת, שאין בידיה כמבטחת - האמצעים לשמירת ערך הכספים הנתבעים בתיקים שלה, בריבית שהדין קובע כמכסימליים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לא הוצגו ראיות בענין זה, וגם מסיבה זו – טענת הנתבעים מול המל"ל, שהיא במהותה – טענת הנתבעת 3, נדחית.

    96. לנוכח האמור לעיל, אני מוצא כי שיקול הדעת בענייננו איננו מוביל לסטייה מ"הלכת מכבסת שלג חרמון בע"מ".

        סוף דבר

        לאור כל האמור לעיל, אני פוסק בעניינה של התביעה הנדונה כי –

         

        1.התביעה של התובעת 1 נגד הנתבעים מתקבלת, כך שהנתבעת 3 תשלם לתובעת 1 סך של 102,560 ₪. 

        2.בנוסף, תשלם הנתבעת 3 לתובעת 1 בגין הוצאות משפט – שכר טרחת עו"ד בשיעור 24,000 ₪, וכן החזר הוצאותיה בגין האגרה ששילמה בתיק זה, והחזר הוצאותיה בגין שכר המומחים הרפואיים בו נשאה, לפי קבלות; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן בפועל בעבר.

        3.התביעה של התובע 2 נגד הנתבעים מתקבלת, כך שהנתבעת 3 תשלם לתובע 2 סך של 158,440 ₪.

        4.בנוסף, תשלם הנתבעת 3 לתובע 2 בגין החזר שכר טרחת עו"ד סך 37,075 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, ככל ששולמה; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן בפועל בעבר.

        5.הנתבעת 3 מופנית להבהרה שבסעיף 81 לפרק הנזק, לעיל.

         

        הסכומים לעיל שהנתבעת 3 תשלם לתובעים, ישולמו בתוך 30 יום; שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

         

        זכות ערעור – כדין.

         

        המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

         

        ניתן היום, ו' כסלו תש"פ, 04 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.