1. התובענה שלפניי עניינה פיצויים בגין נזקי גוף : חתך ביד התובע - פגיעה באגודל (10%) ופגיעה עצבית (5%) - שנגרמו לתובע, יליד x.X.1993 (בן 28 כיום), שעבד כעובד מטבח אצל הנתבעת, בתאונת עבודה מיום 10.10.2016 (כשהיה בן כ- 23 שנים). התובע נחתך כאשר טיפס על משטח עבודה להביא תבלינים שהיו ממוקמים על מדפים, נפל ונחבל.
2.הצדדים צמצמו הנושאים הצריכים הכרעה וזאת מאחר שלעניין האחריות – אין מחלוקת, שהתובע, במהלך עבודתו, ניסה להוריד תבלינים ממדפים שהיו ממוקמים בגובה של כ- 2.15 מטרים (ראו עדות השף זכאי חוג'ה, עמ' 18 ועמ' 24 לפרוטוקול), בדרך של טיפוס על משטח עבודה (קיימת מחלוקת האם מדובר במשטח אבן או משטח נירוסטה) איבד שיווי משקל אחז במדף נפל ונחבל בידו הדומיננטית. גם בעניין הנזק הושגו הסכמות : הוסכם כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור משוקלל של 14.5% : 10% בגין הפגיעה באגודל ו- 5% בגין הפגיעה העצבית. על אף האמור הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ושיעור הנזק.
3.אחריות – התובע והשף חוג'ה זכאי תיארו את אופי העבודה, את מקום העבודה והוצגו צילומים מהמטבח בו קרתה התאונה. המחלוקת העיקרית נטושה על איזה משטח עבודה טיפס התובע במטרה להוריד את קופסת התבלינים אותה היה צריך לצרכי הבישול. האם משטח הנירוסטה שממוקם מתחת למדפי הנירוסטה או משטח האבן שממוקם מעבר והאם קמה לנתבעת אחריות נזיקית בגין הנפילה.
4.לצורך הבהרת הדברים מצורף צילום שצורף למוצגי הנתבעת – של מקום הנפילה.
מדף התבלינים
משטח הנירוסטה
משטח שיש אבן.(המדרגות בצד שמאל מוסתרות
ויוצגו בתמונה להלן)
בכתב התביעה תאר התובע את התאונה :
"8.במטבח זה יש מדפים עליהם מונחות קופסאות עם תבלינים... מדפים אלו מצויים בגובה ולא ניתן להגיע אליהן בעמידה רגילה...
9. הנתבעת לא סיפקה כל סולם או תחליף סולם בכדי להגיע למדפים ועל כן נאלץ התובע לאלתר.
10. לשם כך טיפס התובע על שיש המונח על מקררים וזאת בגובה של קצת יותר ממטר.
11.בכדי לעלות על השיש, יש לעלות במדרגות.... ועל כן התובע עלה במדרגות ומהן פנה לשיש. אולם, יש הפרש בגובה בין השיש לבין המדרגות..
12.לאור זאת נאלץ התובע להטות את הגוף לכיוון הקופסאות.. החזיק ביד אחת- ימין – במדף וביד השניה – שמאל ניסה להגיע לקופסא, כל זאת כששתי רגליו מצויות במקומות ובמשטחים שונים.
13. בעת שהתובע ניסה להגיע אל הקופסא הוא הרגיש שרגלו המונחת על המדרגות מחליקה על רקע רטיבות במקום, ובנוסף לכך רגלו השניה היתה על משטח אחר בגובה אחר, ועל כן הוא מאבד את שיווי משקלו...".
דברים דומים תאר התובע בתצהירו.
5.בחקירתו הבהיר התובע כי במונח "שיש" התכוון ל'שיש נירוסטה' ולא ל'שיש אבן' שממוקם ממול, בצד השני של המדרגות המבדילות בין מפלסי המטבח.
6.לטענת הנתבעת מדובר בסתירה מהותית או לכל הפחות בהרחבת חזית.
7.מצאתי כי אכן התובע השתמש במינוח שגוי למשטח הנירוסטה בכינוי "שיש" אולם מהראיות שהובאו עולה כי אכן נפל עת עלה על משטח הנירוסטה לצורך הבאת התבלינים – הממוקמים מעל משטח הנירוסטה ולא בסמוך או מעל משטח האבן.
8.ראשית, מהתרשמות בלתי אמצעית – נתתי אמון מלא בעדותו המהימנה של התובע. על אף חקירה נגדית לא פשוטה (לא באורכה - כי אם באמירות, בהתייחסות אל העד, באינטונציה ובדרך שלה) התובע חזר והתמיד בגרסתו. התובע הבהיר כי המונח שיש משמש לצורך הגדרת משטח עבודה במטבח ואינו בוחן את החומר ממנו מיוצר ה'שיש'.
שנית, התובע הדגים בצורה ספונטנית, מספר פעמים (ולעתים הדבר אף נכתב בפרוטוקול: עמ' 8 שו' 33, עמ' 34 שו' 1) כיצד קרתה התאונה. ההדגמות חיזקו הסבירו והדגימו את גרסתו המלאה.
שלישית, הגיונם של דברים – התובע נפל כשטיפס עם רגל אחת, כפי הדגמתו, על המשטח ורגלו השנייה על המדרגות. מהצילום של המטבח כפי שהובא מעלה וכן מצילום של אחר העומד על המדרגות, ברור כי לא ניתן לעמוד עם רגל אחת על משטח האבן שמעבר למדרגות, ורגל על המדרגות ולנסות להגיע לתבלינים הממוקמים על המדף העליון. הדרך היחידה היא כפי עדותו של התובע, במיוחד בגובהו של התובע – 1.58 מ' (ראו פרוטוקול עמ' 5 שו' 10-11 ובתצלומים שלו עם חבריו מהמסעדה – בו ניכר הפרש הגבהים ביניהם, ואין מחלוקת כי התובע נמוך קומה). רגל אחת על משטח הנירוסטה ורגל אחת על המדרגות (אם לא שתי הרגליים על משטח הנירוסטה לצורך הגעה לקופסאות המרוחקות).
רביעית - גם בכתב התביעה ובתצהירים הגדיר התובע את המשטח כ"שיש המונח על מקררים". גם השף חוג'ה זכאי כשנשאל כיצד מכנים את המשטח הספציפי ממנו טוען התובע שנפל הגדירו כ"מקרר דגים" (עמ' 19 שורות 9-15). לא כמשטח נירוסטה או בדומה לכך (גם מתחת לשיש האבן קיים מקרר אך הוא לא מכונה כמקרר).
חמישית – גם העד בלולו – שלא העיד (על אף שבית המשפט נעתר לבקשה להעידו בהיוועדות חזותית) – בתצהירו, התייחס למשטח ממנו נפל התובע כמקרר (כפי גם עדותו של השף חוג'ה זכאי). אמנם תצהירו נמשך בהעדר חקירה, אולם הנתבעת היא זו שהביאה חלקים מעדותו כשאלות בפרוטוקול וכהנחות עובדתיות - בחקירת התובע והשף חוג'ה (ראו בעמ' 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 22) ועל כן יש להתייחס לעדות זו, הגם שבמשקל נמוך עד אפסי.
שישית – אם לא די בכל אלו, גם השף זכאי חוג'ה אישר כי אמו, כשעבדה במטבח, אף היא ביקשה לטפס במקום בו נפל התובע כדי להביא תבלינים מאותם מדפים (ולכן רכש סולם למטבח על מנת שלא תיפול) (עמ' 19 שו' 26-29). כן העיד כי "אין לי ספק שהוא הלך לקחת משהו מהמדף" (יצויין כי על פי העדויות מעל משטח האבן אין מדפים, ראו בעמ' 24 לפרוטוקול). עוד יצויין, לאחר האירוע חודדו הנהלים על ידי השף - אין לטפס על המשטחים (עמ' 24 לפרוטוקול). לא בכדי רועננו נהלים אלו.
שביעית – גם עדי הנתבעת הבינו, בין אם במודע ובין אם לאו, כי הנפילה ארעה ממשטח הנירוסטה. לא בכדי הצילומים שצורפו לתצהירים (ולא ברור מי הוא זה שצילמם, אך לא היתה התנגדות להגשתם) מתעדים את המשטח המדובר, משטח שיש האבן לא צולם (ראו גם עדות התובע לעניין זה בעמ' 7).
שמינית – על פי הגדרה מילונית : שיש הוא "אֶבֶן גִּיר גְּבִישִׁית, לְבָנָה אוֹ צִבְעוֹנִית, הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְפִסּוּל וּלְבִנְיָן – לְמַדְרֵגוֹת, לְמַרְצָפוֹת, לְמַצֵּבוֹת, לְאַנְדַּרְטוֹת וְכַדּוֹמֶה" (המלון העברי המרכז (עריכת אברהם אבן שושן, הוצאת עם עובד, 2000) עמ' 713). אולם חיפוש בהגדרות למלה 'שיש' במרשתת מעלה הגדרה נוספת והיא : "לוּחַ מְלֻטָּשׁ וּמַבְרִיק הַמְּשַׁמֵּשׁ כְּמִשְׁטַח עֲבוֹדָה בַּמִּטְבָּח". ללמדך שהאפשרות השנייה, בה נקט גם התובע, אינה רחוקה ואף שגורה הגם שאינה נכונה על פי הגדרתה המילונית המדויקת.
9.אשר על כן – אני מקבלת עדות התובע כי השתמש במונח 'שיש' למשטח העבודה שבמקרה זה עשוי מנירוסטה – משטח המכונה גם "מקרר דגים" (על אף שאין ספק כי אינו מקרר דגים, אלא זה ממוקם מתחתיו). כי עלה עם רגל אחת על המשטח, רגל שניה על המדרגות, והכל על מנת להביא קופסת תבלינים שמוקמה על המדף העליון, קופסה לה נזקק במהלך עבודתו השוטפת, ולא יכול היה להגיע אליה בדרך של הושטת ידו ללא טיפוס כלשהו. או אז איבד התובע את שיווי משקלו (בין אם מחמת רטיבות על המשטח ובין אם לאו).
10.אדגיש - לא נעלם מעיני, כי המשטח האמור אינו עשוי אבן שיש כי אם נירוסטה, לא נעלם מעיני גם כי התובע בעצמו אישר כי נפלה טעות נוספת וכי הרטיבות היתה על המשטח ולא על המדרגות כפי שצויין בתצהיר. אולם, כאמור, נתתי אמון מלא בעדותו, והתרשמתי בצורה בלתי אמצעית ממנה. עדות זו חוזקה על ידי כל הראיות האחרות, לרבות הצילומים ומעדויות אחרות לרבות עד הנתבעת - השף זכאי חוג'ה. עוד זה המקום להדגיש – אפילו היתה סתירה בין נפילה מאבן או מנירוסטה – עדיין הוכח, גם על פי גרסת הנתבעת, שהתובע נפל ממשטח עבודה עליו עלה רק בשל מיקום התבלינים שנדרשו לו לעבודתו והיו ממוקמים במקום בלתי נגיש לו, כעובד הפועל לטובת העבודה ולצרכיה.
11.אשר לאחריות הנתבעת – אין ספק כי קיימת חבות מושגית של מעביד לעובדו. לנוכח הראיות שהונחו לפני עולה כי היתה צפיות לטיפוס על המשטח מאחר שהתבלינים ממוקמים על מדפים גבוהים יחסית (כפי שגם קרה עם אמו של השף) במיוחד כשאין מחלוקת כי התובע נמוך קומה, 1.58 מטרים, והמדף בגובה של 2.15 מטרים (צורף צילום, על ידי הנתבעת, המלמד על הפרש הגבהים בין התובע לעובדים אחרים), ועל כן גם האחריות הקונקרטית הופרה. זה המקום לציין כי יש לקבוע מסקנה זו על אף קיומו של סולם – וזאת מאחר שהסולם אינו בקומת המטבח אלא בקומה אחרת, והתבלינים עצמם ממוקמים על מדפים גבוהים במקום בארון נגיש, במיוחד לאנשים נמוכי קומה המועסקים על ידי הנתבעת כטבחים, ואין מחלוקת כי יש לדאוג לבטיחותם (כמו גם שאם היה מועסק טבח גבוה במיוחד היה צורך לדאוג שמנורות תלויות, לדוגמה, לא יפגעו בראשו).
12.לא זו אף זו, הדרכת בטיחות לא היתה, ורק לאחר האירוע רועננו הנהלים כי אין לטפס וכי קיים סולם בקומת המשרדים.
13.לנוכח כל האמור, משקיימת חובת זהירות של המעביד כלפי העובד, ומשזו הופרה במקרה שלפנינו – הרי שיש לקבוע שהוכחה רשלנות הנתבעת בכך שתנאי העבודה לא היו בטוחים דים, ועל הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו.
14.אשר לשאלת האשם התורם - ההלכה לעניין אשם תורם סוכמה בפרשת מפעלי קירור (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603 (1982)), שם נקבע לאמור:
"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד. יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; 147/54, בעמ' 1608; ע"א 250/64, בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68), בעמ' 319; ע"א 53/57 וע"א 819/77). (לעניין זה ראה גם: ע"א 110/80[10] בעמ' 457)" (כל ההדגשות אינן במקור- צ.ג.פ).
15.עוד נקבע כי חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, נעשית על פי המבחן של "מידת האשמה". כשבוחנים את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. יש לבחון "אשם מוסרי" ולעתים יעשה בית המשפט גם שימוש במבחן "האדם הסביר" (לעניין "מידת האשמה" ראו: ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ''ד לא(1) 299 בעמ' 305 (1976); ע"א 819/77 מלכה יובינר ואח' נ' אשטרום חברה להנדסה בע"מ, פ''ד לג(1) 368 (1979)). בצד כל אלו נקבע "ניתן לצפות שאדם השקוע בעבודתו, יפחית במידת מה את זהירותו כלפי עצמו, ואין לראות בכך אשם תורם [...] זאת בתנאי שבהתנהגותו אין הוא נוטל על עצמו סיכון בלתי סביר, או מתעלם מסיכונים וודאיים" (ע"א 4114/90 שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1), 415, 437-436 – הנשיא שמגר). וכן כי "נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 226-227 (1998)).
16.מצאתי לדחות את טיעוני ב"כ הנתבעת ואת עדותו של השף חוג'ה כי מדובר בסיכון לא סביר בעליל שלקח על עצמו התובע. ב"כ הנתבעת הגדיר זאת כ'אקרובטיקה' והשף הגדיר זאת כאשמה של התובע "אם טבח יהפוך סטייקים עם היד איך אני יכול למנוע זאת". אין הנדון דומה לראיה. התובע לא "הסתכן מרצון" (ואף מבלי להדרש לכל התנאים המשפטיים לכך שבוודאי אינם מתקיימים כאן). אמירות מסוג זה מרכזות בחובן, גם אם שלא במתכוון, זלזול בחובתו של מעביד לספק סביבת עבודה בטוחה לעובדיו. יתרונותיו של התובע היו רבים למסעדתו של השף, כפי עדותו של השף בעצמו. חובותיו של השף – המעביד כלפי התובע היו לדאוג לביטחונו ולסביבת עבודה בטוחה. אין מדובר בסכין או באש שהם חלק אינטגרלי מעבודת הטבחות. מדובר במיקום של דברים נדרשים לעבודה שוטפת במטבח גבוה מהישג ידו של התובע.
17. בסיכומיהם, טוען התובע כי אין להטיל עליו אשם תורם והנתבעת טוענת כי אם יקבע שקיימת אחריות או אז יש להטיל על התובע אשם תורם "שלא תפחת מ- 90%". לאחר שבחנתי כלל הנתונים, לרבות רשלנות הנתבעת מחד גיסא, במיוחד כשסכנה זו כבר היתה מוחשית בעבר (לאור נסיונו של השף זכאי חוג'ה עם אמו), ורשלנות התובע מאידך גיסא, תוך מתן משקל גם לעבודה מאומצת של התובע - בלחץ של זמנים, היכול לגרום לעובד המשקיע בעבודתו להפחית במידת מה מזהירותו (ע"א 4114/90 הנ"ל), במיוחד לנוכח הלחץ הנלווה ל'סרוויס' במסעדה מצליחה ועמוסה, תוך התחשבות גם בגילו, ברצון שלו להתקדם ולהוכיח מקצועיותו ולהתקדם בסולם התפקידים במטבח של השף (ראו גם עדותו של השף חוג'ה לעניין זה) – אך תוך קביעה שאין לאיין את מידת הזהירות הנדרשת מעובד גם ללא אזהרה מיוחדת של המעביד – להיעזר באחרים (גם אם אלו עסוקים, טרודים, אינם פנויים, ואפילו מבלי להטיל חובה ללכת לקומה אחרת להביא הסולם שאינו בשימוש), מצאתי לקבוע אשם תורם של 15%.
הנזק
18.התובע יליד x.x.1993, בן כ – 28 שנים כיום ובן כ- 23 ביום התאונה (10.10.2016). הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 14.5% נכות רפואית משוקללת בגין הפגיעה באגודל והפגיעה העצבית (ביד השלטת).
19.עובר לתאונה, התובע ביקש להתמקצע בעבודה במטבח. "מאז היותי ילד רציתי להיות שף, זאת היתה שאיפת חיי ורצוני". גם במהלך שירותו הצבאי, כך ענה, עבר קורס בישול, ובהמשך החל לעבוד במטבחים. כך עבד כטבח (או סו-שף) במטבחו של השף חוג'ה זכאי משנת 2015. התובע התקדם בעבודתו, היה אמין וככל הנראה היה טוב בעבודתו "טבח סרוויס ערב יש כמה עמדות, יש פס חם, קר. XXX בגלל שהתקדם הוא ידע לעשות מספר עמדות (עדות השף זכאי חוג'ה עמ' 22 לפרוטוקול) וכן: "הוא כן היה אחד הטבחים הקרובים אליי והמנוסים שלי. אני סומך עליו" (עמ' 21 לפרוטוקול).
20.על פי תלוש ספטמבר 2016, שכרו המצטבר של התובע עמד על 69,240 ₪. קרי, סכום חודשי, בהצמדה להיום (ללא ריבית) של כ- 7,800 ₪.
21.התובע ניסה לשוב לעבודתו, אולם לאחר תקופה קצרה התפטר, מאחר שלטענתו לא יכול היה לבצע את המוטל עליו : "אני ראיתי שאני לא מתפקד בתפקיד הזה, זה לא שמישהו בא ואמר לי, אני ראיתי שאני לא יכול" (עמ' 14). גם השף אישר כי על אף שהתובע רצה להצליח כטבח (עמ' 25) הגיע לאחר זמן מה מהתאונה אמר לשף כי אינו יכול לתפקד כימים ימימה (שם). גם השף חוג'ה זכאי אמר כי היו לתובע מגבלות כתוצאה מהניתוח שעבר.
22.למעשה, בחינת מסלול חייו המקצועיים של התובע, מאז התאונה ועד היום מלמדת כי התאונה גדעה את המסלול המקצועי שבו רצה התובע ללכת. התובע פנה לעיסוקים הסובבים את עולם המסעדנות אך יותר בצד העסקי כניהול מסעדת בורגרים, או ניהול מסעדה כזו או אחרת ולא עבודת טבחות במטבח.
23.זה המקום לציין כי מבחינת טפסי 106 ונתוני השכר שצורפו עולה כי בחלק מהחודשים השתכר התובע מעבר לשכרו החודשי הצמוד ובחלקם נמוך משכר זה, כך למשל שכרו השנתי ב- 2017 עמד על – 39,562 ₪ (עמ' 38 לתיק מוצגי התובע) ובשנת 2018 – כ- 100,000 ₪ (עמ' 44-46 לתיק מוצגי התובע). עוד יצויין כאן בטרם שומת הנזק, כי על פי עדות התובע, כמו גם עדותו של השף חוג'ה משכורתו של סו-שף, תפקיד לו היה מיועד התובע, היא כ- 13,500 ₪ ברוטו.
ונפנה לחישוב הנזק –
24.הפסדי שכר לעבר – שנת 2017 - מהעדויות עולה כי התובע נאלץ לעזוב עבודתו כתוצאה מהתאונה ומהפגיעה תוצאתה. התובע עותר לפיצוי בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו במל"ל – קרי לתקופה הראשונה (עד שנת 2018) בסך של 42,430 ₪ (הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה). משנת 2018 עותר התובע לפיצוי המושתת על מספר החודשים במכפלת שכרו בנכותו. הנתבעת מתנגדת לפיצוי בראש נזק זה ומפנה כי היו תקופות ששכרו עלה על שכרו עובר לתאונה וכי יש מסמכים בהם אין הלימה בין הסכומים המצויינים שם.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים - מצאתי לקבל תביעתו של התובע בגין שנת 2017 במלואה וזאת מאחר שהפסדיו בפועל מהשוואה בין שכרו לו היה ממשיך בעבודתו (ולא היתה כל מניעה לכך משעבד שם למעלה משנה וחצי קודם לכן והתקדם בעבודתו) (93,600 ₪) לבין שכרו כפי המופיע בתלוש דצמבר 2017 (39,562 ₪) - עומד על 54,038 ₪ (וזאת עוד ללא הפרשי ריבית ממחצית התקופה), על כן פיצוי בסך של 42,430 ₪, הינו הגון, ראוי ומגלם הן את ההפסד בפועל והן את חובת הקטנת הנזק.
אשר לשנת 2018 – לא הוכחו הפסדים ושכרו של התובע היה אף גבוה משכרו החודשי עובר לתאונה. אשר לשנים 2019 עד היום, התובע אמנם הצהיר כי נגרמו לו הפסדים אך הפסדים אלו לא הוכחו, וההלכה קובעת, כידוע כי הפסדי עבר נדרשים בהוכחה וזאת לא נעשה. במיוחד יפים הדברים כשעלה כי לפחות בשנה אחת מאז התאונה התובע הצליח למצוא עבודה בשכר גבוה מזה שהשתכר בעבודתו במטבח, ובתקופת הקורונה – הרי שתקופה זו היתה פוגעת בתובע כלכלית גם לו היה ממשיך בעבודתו במטבח השף.
25.גריעה בכושר ההשתכרות – נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הנכות הרפואית בידו הדומיננטית של התובע היתה ויש לה השפעה תפקודית בכלל, ועל מקצועו ויכולת השתכרותו של התובע בפרט. נזכיר - התובע נאלץ לעזוב את עבודתו כתוצאה מהתאונה. אמנם לתובע מוטיבציה להמשיך לעבוד ולהתקדם בענף המסעדנות (הגם שבצד הניהולי ולא כטבח או שף) אך עדיין ההשפעה ניכרת וקיימת. התובע הצהיר והעיד כי הנכות מגבילה אותו בצורה ממשית, ומשפיעה על יכולתו המקצועית (ראו תצהירו סעיפים 41- 47, 51 -52).
לנוכח כלל הראיות שהוצגו לי, משכורתו של התובע לפני התאונה – שהיתה נמוכה מהממוצע במשק, אל מול הודאת השף כי משכורתו החודשית של סו-שף היא כ- 13,500 ₪ ברוטו (מעל השכר הממוצע במשק), גילו הצעיר של התובע והמוטיבציה הרבה שגילה ומגלה במציאת מקורות הכנסה - מצאתי להעמיד את בסיס השכר על הממוצע במשק (חוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020).
יש לציין כאן, כי אמנם סיפור חייו התעסוקתי של התובע החל להיכתב אולם הוא היה צריך לחשב את מסלולו המקצועי מחדש, ובגילו הצעיר, מצאתי להחיל עליו את החזקה הנהוגה בקטינים לעניין בסיס השכר:
"זיהוי המקרים החריגים נעוץ בהבדל שבין חריג הנסמך על סיפור חיים תיאורטי לבין זה הנסמך על סיפור חיים שיש לו חיות. כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים – אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד – יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשתכרות המוענק לו" (ראו בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו (2009)).
אשר על כן, חישוב אריתמטי, המתחשב בשכר הממוצע במשק, נכותו הרפואית שהיא גם תפקודית, במקדם היוון המתאים (עד גיל 67), מביא לתוצאה אריתמטית של 426,140 ₪ (מעוגל). מצאתי עם זאת לפסוק 70% מסכום זה וזאת מאחר שהוכח לי כי הגם שמדובר בנכות תפקודית per-se התובע מנסה ואף מצליח למצוא דרכו המקצועית ולמזער נזקיו כתוצאה מנכותו זו. על כן – הפיצוי באב נזק זה יעמוד על סך של 298,300 ₪ (במעוגל).
26.פנסיה - יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12.5% מהפסדי ההשתכרות (שיעור הפרשת המעסיק לתנאים סוציאליים לפי צו ההרחבה לפנסיית חובה ראו לדוגמה בע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014) – קרי סך של 42,590 ₪ (מעוגל).
27.עזרת צד ג' והוצאות - התובע טוען כי מדובר בידו הדומיננטית והוא אינו יכול לבצע פעולות פשוטות, יזדקק לעזרה כל חייו ויש לפסוק לעבר ולעתיד לכל הפחות סך של 75,000 ₪. הנתבעת טוענת כי יש לדחות טענות אלו.
בענייננו, הוריו של התובע, אצלם מתגורר התובע, לא הגיעו ליתן עדות ביחס לעזרה שניתנה לתובע והתובע ממשיך בשגרת חייו ולא נזקק לעזרה בשכר עד כה ולא הצביע על צורך מיוחד בכזו. אשר על כן ורק בגין התקופה הסמוכה לתאונה אני מורה על פיצוי בסך נמוך על הצד 'הנמוך והבטוח' בסך של 2,000 ₪. (סכום הכולל הפרשי ריבית והצמדה).
28.הוצאות – אשר לניידות מצאתי שלא לפסוק לתובע – גם אם לימודי הנהיגה הופסקו בעקבות התאונה. לא הוכחה הגבלה המונעת לימוד נהיגה או נהיגה. אשר להוצאות הרפואיות לא הוכח כי התובע פנה להחזר הוצאותיו מהמל"ל. כן יש לציין כי מכלול הטיפולים העתידיים להם ייזקק התובע בעתיד, מכוסים רובם במסגרת בביטוח רפואי ממלכתי. לאור כל אלו, אני פוסקת באב נזק זה סך מינימלי של 3,000 ₪ (עבר ועתיד – לעבר הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית).
29.כאב וסבל - נזק בלתי ממוני – בהתחשב בכלל הנתונים לרבות נכותו של התובע בידו הדומיננטית, גילו וכלל הנסיבות מצאתי לפסוק סך של 65,000 ₪.
30.ניכויי מל"ל – הוסכם כי סכום הניכוי עומד על סך של 85,443 ₪. (עמ' 17 שו' 3 לפרוטוקול).
31.סוף-דבר: לאור האמור לעיל, על הנתבעות לפצות את התובע בסך של 299,879 ₪.
(סך של 453,320 ₪ בהפחתת אשם תורם (15%) - סך של 385,322 ₪ בניכוי 85,443 ₪).
32. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 7,000 ₪ (הכוללים, בין היתר, שכר טרחת המומחים ואגרה ששולמה); כמו כן תשא בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנ"ל; וביתרת האגרה.
33.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום והחל מאותו מועד יישאו ריבית והפרשי הצמדה, עד לתשלום המלא בפועל.
זכות ערעור תוך 60 יום לבית המשפט המחוזי (מחוז מרכז).
המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"א, 28 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.
