פלוני נ' עיריית אום אל פאחם ואח'

עניינה של תביעה זו פגיעתו של התובע עת נפל מסולם במסגד בעיר אום אל פחם.

טענות התובע

1.לטענת התובע, יליד 1975, ביום 22.5.15 סמוך לשעה 5:30 בבוקר לאחר תפילת השחר במסגד "אלפארוק עומר" באום אל פחם התבקש על ידי האחראים במסגד להחליף מנורה בתקרת המסגד בגובה כ – 4 מטרים. לצורך כך השתמש התובע בסולם אלומיניום בגובה כ – 3.5 מטרים. התובע נעמד על המדרגות העליונות של הסולם והתקרב אל התקרה כאשר לפתע הסולם התנדנד, התובע איבד שיווי משקל, נפל ארצה ונחבט ברצפת המסגד (להלן ''התאונה'').

2.ממקום התאונה פונה התובע לקבלת טיפול רפואי במרכז "אלנור לטבי" באום אל פחם, משם הועבר באמבולנס לבית חולים העמק. בבית החולים אובחן כי התובע סובל משבר בעקב רגל ימין, הוא אושפז להמשך טיפול למשך שישה ימים ושוחרר ביום 22.5.15. ביום 6.6.15 אושפז התובע שוב לצורך התערבות ניתוחית לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר בעקב. ביום 9.6.15 נותח תחת הרדמה כללית במהלכו אובחן שבר מרוסק בעקב שלא ניתן היה לשחזור. לאור זאת הוחלט על שחזור במידת האפשר, כולל קיבוע עם פלטה. ביום 11.6.15 שוחרר התובע לביתו עם המלצות לנטילת משככי כאבים וביקורת במרפאת כף רגל.

3.לטענת התובע ביקר לאחר שחרורו לעיתים תכופות במרפאת בית החולים ועבר מעקב רפואי ארוך ומפרך וטיפולי פיזיוטרפיה אולם למרות זאת כאביו לא פסקו וכיום הוא סובל מכאבים עזים בקרסול והגבלה בתנועת הקרסול.

4. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה על ידי ד''ר מדלג' לואי שקבע כי כתוצאה מן התאונה נגרמה לתובע נכות אורטופדית בשיעור 20% בגין הפגיעה בקרסול ובעקב ימין על פי תקנה 49(2)(ו) לתקנות.

5.לטענת התובע, הנתבעות 1 ו – 2 נושאות באחריות המלאה לפגיעתו ועליהן לפצות ובשל נזקיו. הנתבעת 1 היא רשות מקומית שבשטחה המוניציפאלי נמצא המסגד; ואילו הנתבעת 2 היא הגוף הממשלתי המופקד על העדות הלא יהודיות בישראל ובין היתר מופקד על תחום הדת המוסלמית ומסגדים וכן אחראי על תקצוב ופיקוח והעסקת מואזין ואימאם ואנשי תחזוקה במסגדים.

6.התובע טוען כי יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בסעיף 41 לפקודת הנזיקין וכן וחל בענייננו סעיף 38 העוסק בחובת הראיה לדברים מסוכנים. לאור תחולת סעיפים אלו, על הנתבעות נטל הראיה שלא היתה התרשלות שיחובו בגינה.

כן טוען התובע לתחולתו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין וטוען כי הנתבעות התרשלו בהתאם לסעיפי רשלנות המפורטים בכתב התביעה. עוד טוען התובע כי הנתבעות עוולו כלפיו עת הפרו חובה חקוקה בהתאם לרשימת החיקוקים המצויינים בכתב התביעה.

7.לטענת התובע, עובר לתאונה היה בריא בגופו ובנפשו, עבד למחייתו כפחח במוסך והשתכר כ – 10,000 ₪ ברוטו לחודש.

כתוצאה מן התאונה שהה באי כושר ממושך ואינו מסוגל לעסוק במקצוע הפחחות לאור נכותו האורטופדית. כמו כן התובע מתקשה בתפקוד בפעולות היום יום ואחזקת משק הבית ונעזר בבני משפחתו לשם כך. כמו כן טוען התובע כי הוא נדרש ויידרש בעתיד להוציא סכומי כסף ניכרים לצרכי נסיעה ניידות וטיפול רפואי.

טענת הנתבעת 1

8.בכתב ההגנה מטעמה טוענת הנתבעת 1 (להלן "העירייה") כי היא לא בנתה את המסגד אלא הוא הוקם על ידי תושבים מתנדבים אשר בהיעדר תקציבים ממשלתיים להקמת מסגדים אספו כספים והקימו אותו ללא מעורבות העירייה.

9.לטענת העיריה, הנתבעת 2 באמצעות משרד הפנים או משרד ראש הממשלה מעסיקה את האחראים למסגדים, משלמת שכרם ומפקחת עליהם שכן נושא שירותי הדת המוסלמית להבדיל משירותי הדת היהודית אינם מוסדרים בחקיקה ראשית. על כן, הם נופלים בגדר אחריותה השיורית של הממשלה.

כך, אחזקת מבני המסגדים, שיפוצם וניקיונם מתבצעים על ידי האחראים עליהם ו/או בפיקוחם וניהולם, שהם עובדי מדינה, מכספי תרומות שנאספים מכלל התושבים.

10.לטענת העיריה, מאחר וכספי תרומה אינם סדירים ובעבר הרחוק היו התראות לניתוק חשמל ומים מהמסגדים, העירייה נוהגת לשלם את חשבונות החשמל של המסגדים ולא גובה את חשבון המים במסגד אלא משלמת זאת מכספה.

11.על כן, מכחישה העיריה את חבותה לאירוע ואת נזקיו של התובע וטוענת כי דין התביעה כלפיה להידחות.

טענות הנתבעת 2

12.לטענת הנתבעת 2 (להלן ''המדינה") היא נותנת סיוע תקציבי או תמיכה לגופים לצורך קידום שירותי הדת לעדות דתיות בתחומי פעילותן ואין למדינה כל אחריות או בעלות על המסגד בו אירע האירוע או כלפי פעילות אחרת הנעשית בו.

לטענתה של המדינה, לצורך העברת תקציב לגוף מתוקצב היא תנקוט בדרך של העברת כספים על דרך תקצוב.

סיוע תקציבי כאמור יכול שיתבצע גם על דרך סיוע או תמיכה לגוף שאינו גוף מתוקצב (גוף נתמך) ובמקרה זה דרך פעולתה תהיה בדרך של חלוקת תמיכה בהתאם לחוק יסודות התקציב.

לטענת המדינה, אחריותה מסתכמת בהעברת תקציב לגוף המתוקצב או שאינו מתוקצב ושהוקם על פי דין ועל כן אין לה אחריות או חובת פיקוח ע ל המסגד בו נפל התובע.

13.המדינה מציינת כי היא מעסיקה אנשי דת כעובדי מדינה שתפקידם לספק שירותי דת כאשר בכל הנוגע לעדה המוסלמית, היא מעסיקה אימאם ומואזין אשר נותנים שירותי דת בלבד ואינם נדרשים להפעיל סמכות. עובדים אלו נותנים את שירותי הדת במבני דת שאינם בבעלות או באחזקת המדינה אלא בבעלות פרטית /ציבורית או אחרת. המדינה מציינת כי אינה מחזיקה ואינה מעסיקה עובדי תחזוקה למסגד ולפיכך אינה אחראית לפן זה. עצם העסקתם של המואזין והאימאם אינה הופכת אותם לאחראים על פן התחזוקה של המסגד.

14.לטענת המדינה, האחריות על פעילותו השוטפת של המסגד לרבות שמירה על בטיחות, היא באחריות העיריה ו/או הגוף שהקים ומנהל את המסגד. לטענת המדינה, המסגד הוקם בשטחה המוניציפלי של העיריה, באחריותה ובמימונה המלא והיא אף מתחזקת את המסגד ונושאת בעלויות הפעלתו. על כן טוענת המדינה כי יש לדחות את התביעה כנגדה בהיעדר אחריות לתאונה בה נפגע על התובע ועליו להפנות תביעתו לעירייה או לגוף המנהל את המסגד.

לחילופין, נושא התובע באחריות מלאה למעשיו ויש להשית עליו אשם תורם בשיעור מכריע. המדינה גם כופרת בנזקיו הנטענים של התובע.

ההליך

15.במהלך ניהול התביעה הגישו הנתבעות חוות דעת רפואית נגדית מטעמן ערוכה על ידי ד''ר מ. קליגמן, לפיה נותרה לתובע דרגת נכות בשיעור 15% בגין הגבלת תנועות במפרק הקרסול על פי מצב ביניים של סעיף 35(1)ב' – ג' לתקנות המל''ל.

לאור הפער הזניח בין חוות דעת הצדדים לא מונה מומחה מטעם בית המשפט.

16.הצדדים הגישו תחשיבי נזק וניתנה הצעת בית המשפט לסיום התביעה אולם בהיעדר הסכמת הצדדים הורה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית.

17.מטעם התובע, הוגש תצהירו ותצהיר עד מטעמו מר מחאמיד באסם (להלן "באסם") שהיה עד ראיה לאירוע התאונה.

מטעם העיריה הוגש תצהירו של מר שורבג'י זיאד מנהל מחלקת דת בעירייה.

מטעם המדינה הוגש תצהירו של מר תאופיק ג'בארין ששימש כאימאם במסגד נשוא התביעה במועד התאונה (להלן "האימאם").

18.ביום 4.12.19 התקיימה ישיבת הוכחות בתביעה כאשר במהלכה הודיעה העירייה על משיכת תצהירו של מר שורבג'י זיאד . לאחר חקירת העדים הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב.

סיכומי התובע

19.לטענת התובע, יש לאמץ את גרסתו בתצהירו בנוגע לנסיבות התאונה עליה חזר גם בחקירתו הנגדית והיא זכתה לחיזוק בתצהיר העד מטעמו. אין מחלוקת בנוגע לאופן התרחשות התאונה אלא המחלוקת נעוצה בזהות האנשים שביקשו מהתובע להחליף את המנורה, ומעמדם, כמו גם מחלוקת בנוגע לתקינות הסולם ואחריות הנתבעות.

20.לטענת התובע, הוכח כי מי שפנה אליו על מנת שיחליף את המנורה בתקרת המסגד הם המנוח מר אחמד ג'בארין (להלן "אחמד"), ובאסם, שממלאים את תפקיד אחזקת המסגד. הם מועסקים על ידי האימאם המשלם להם עבור עבודתם מתרומות של המתפללים המתקבלות בתיבה המיועדת לכך ונמצאת במסגד. טענתו זו מוצאת חיזוק מחקירתו הנגדית של האימאם שאישר כי הוא מעורב בנעשה בפן התחזוקה של המסגד. לטענת התובע, הוכח כי אף אחד לא אחז בסולם בעת שעלה עליו לגובה של 3.5 מטר ואף עלה מן העדויות כי הסולם שסופק לו לא היה תקני.

לטענת התובע, גרסתו זכתה לחיזוק מעדות העד מטעמו מר באסם מחאמיד. זאת, למעט טענתו של באסם שהתובע הוא זה שיזם את החלפת המנורה ואף הביא את הסולם בניגוד לאמור בתצהירו, וזאת משום רצונו להרחיק עצמו מן האחריות לתאונה. התובע מפנה לסתירות בחקירתו של באסם כראיה לכך. התובע אף מפנה לעדותם של באסם ואימאם המסגד בנוגע לעבודתו של הכרוז במסגד שהועסק על ידי המדינה ולכך שעסק בכל הפן התחזוקתי של המסגד והמתפללים לא היו נדרשים לכך. ולאחר שיצא לפנסיה מילאו את מקומו מתנדבים שהופעלו על ידי האימאם.

על כן טוען התובע כי יש לקבל את גרסתו על כל רבדיה.

21.לטענתו של התובע לא ניתן לקבל את גרסתו של האימאם שטען מחד בתצהירו כי אין במסגד עובדים של משרד הפנים; והודה מאידך, באותו תצהיר כי עד לשנת 2013 הועסק במסגד, על ידי המדינה, כרוז. ולמרות שמתצהירו עולה כי עבודתו של הכרוז היתה דתית בלבד, התברר בחקירתו של האימאם כי עבודתו של הכרוז היתה תחזוקתית גרידא. לטענת התובע, האימאם הודה כי הוא זקוק לכרוז ופונה מידי פעם לגורמים הרלוונטיים אצל המדינה על מנת שיועסק כרוז במסגד כפי שהיה עד לצאתו לפנסיה של הכרוז בשנת 2013.

עוד טוען התובע, כי חרף נסיונו של האימאם להרחיק עצמו מן האירוע ולטעון כי עבודתו היתה דתית בלבד, התברר מעדותו כי הוא מעורב באישור לביצוע עבודות במסגד ואף קורא לתרומות ומגייס אותן לשם כך. כמו כן הוא העיד כי הכרוז בעבודתו היה כפוף לו והוא היה מורה לו מה לעשות.

התובע מפנה בסיכומיו לעובדה שהמדינה לא ביקשה לזמן כל בעל תפקיד באגף לעדות לא יהודיות לרבות המפקח על מנת להשיב לשאלות רלוונטיות ביותר הנוגעות לנהלים הנוגעים להעסקת כרוז ומדוע לא הובא כרוז חלופי תחת זה שיצא לפנסיה; והעיריה לא הביאה כל ראיות מטעמה. עובדה זו מקימה כלפי שני נתבעים אלו את החזקה בעניין אי הבאת עדים רלוונטיים.

22.לטענת התובע, יש להחיל בענייננו את סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן התובע אינו יודע מה הביא לנפילתו מן הסולם שהיה בחזקתה של המדינה וכן נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם אי נקיטת אמצעי זהירות מטעם הנתבעות מאשר עם נקיטת זהירות כזו. כמו כן טוען התובע כי יש להחיל בענייננו גם את סעיף 38 לפקודת הנזיקין שכן הוכח כי התאונה נגרמה על ידי דבר מסוכן – הסולם, והנתבעות היו בעליו של הדבר המסוכן.

23.כמו כן חל סעיף 35 לפקודת הנזיקין – עוולת הרשלנות. לטענת התובע, העיריה נושאת בחובת זהירות מושגית שכן הוכרה כבר בפסיקה חובת זהירות מושגית בין עיריה למבקרים בשטחה. כמו כן קיימת בענייננו גם חובת זהירות קונקרטית שכן העיריה יכולה וגם צריכה לצפות סיכון של ביצוע עבודה באופן לא בטיחותי בשטח ציבורי המשמש את הציבור שאינו ממומן באופן כלשהו ולא להמתין שבעל מקרקעין יבוא ויתקנו. כמו כן חובה זו הופרה בענייננו שכן העיריה לא הוכיחה כי ביצעה פעולות לאיתור ותיקון מפגעים בשטחה.

בכל הנוגע למדינה, טוען התובע כי לצורך הטלת אחריות עליו להצביע על יחסי שכנות בינו לבין המדינה שיש בהם כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפיו. לטענת התובע אין חולק כי המדינה היא המעסיקה של האימאם והעסיקה עד לשנת 2013 או 2014 כרוז שהיה מופקד על ביצוע פעולות האחזקה של המסגד. המדינה בהיותה המעביד של האימאם נושאת באחריות שילוחית כלפי התובע אשר בוצעו בזיקה לעבודתו גם אם לא הוסמך ישירות לבצעם באופן בו בוצעו. לטענת התובע, עובדה זו מעוררת את שאלת חובת הזהירות הקונקרטית במסגרתה ניתן לצפות כי מתנדבי המסגד יבצעו החלפה של המנורה בתקרה באמצעות סולם אשר יקרוס בשל אי ביצוע העבודה בבטיחות; גם הצורך לצפות זאת מתעורר בנסיבות המקרה. בענייננו ניתן היה להביא לעלייתו של התובע בצורה בטיחותית יותר בין אם באמצעות אחיזה בסולם ותמיכתו בזמן טיפוס התובע ובין אם להביא לעלייתו של התובע בדרך אחרת בטיחותית יותר. התובע מפנה בסיכומיו לפסק דינה של כבוד השופטת ע. גולומב בת.א. 1082-01-09 בו התקבלה תביעתו של מתנדב שביצע עבודה במסגד בהתנדבות.

על כן, לטענת התובע הן העיריה והן המדינה נושאות באחריות בנזיקין לתאונה נשוא התביעה.

23.לטענת התובע, אין לייחס לו אשם תורם לקרות התאונה שהתרחשה בגין אי אספקת אמצעי בטיחות או משטח בטיחותי לביצוע העבודה והוא השתמש בסולם בהתאם להוראות הנתבעות ו/או מי מטעמן.

24.בכל הנוגע לשאלת הנזק מפנה התובע לחוות הדעת הרפואית מטעמו לפיה נותרה לו דרגת נכות בשיעור 20% וטוען כי לאור המגבלות שגורמת לו הנכות וחוסר יכולתו לבצע את עבודתו כפחח, עבודה בה עסק עובר לתאונה, יש להעמיד את נכותו התפקודית על 20%.

לטענת התובע, כתוצאה מן התאונה שהה באי כושר ממושך לתקופה של למעלה מ – 4 חודשים ולאחר שובו למקום עבודתו חלה ירידה בשכרו החודשי שכן כיום אינו עובד באותו תפקיד בו הועסק עובר לתאונה ואינו יכול לבצע שעות נוספות. התובע אומד את הפסדיו כתוצאה מכך בסך של 100,000 ₪ לעבר ו - 400,000 ₪ לעתיד. כמו כן נזקק התובע לעזרת בני משפחתו בעיקר בתקופה הסמוכה לאחר התאונה בה הוגבל בניידותו. בנוסף, נגרמו לו הוצאות רבות בשל נסיעות לבדיקות הרפואיות להן נדרש במסגרת שיקומו לאחר התאונה וכן נדרש להוצאות רפואיות ורכש אביזרים רפואיים שעלותם בצידם. בנוסף מפנה התובע לכאב והסבל שנגרם לו כתוצאה מן התאונה, לתקופות האשפוזים והניתוח שעבר.

סיכומי הנתבעת 1

25.לטענת העירייה לא הוכחה כל מעורבות שלה במסגד נשוא התביעה ובקרות התאונה וממילא לא חלה עליה כל אחריות. המסגד לא נבנה על ידי העיריה ועובדיה לא ביקרו בו במסגרת תפקידם.

טענתו היחידה של התובע כלפי העיריה היא כי המסגד נמצא בשטח השיפוט שלה אולם אין די בכך כדי להטיל עליה אחריות כלשהי. הנגיעה היחידה של העיריה למסגד היא פטור מתשלומי חשמל ומים אולם זאת כתרומה מצידה, שכן המדובר במבנה דתי שיש לו חשיבות ציבורית, ואינו זוכה למימון ולא ניתן להבטיח תשלומים קבועים על בסיס תרומות בלתי סדירות. לטענת העיריה התובע לא הוכיח יחסי שכנות או קרבה בין העיריה לבין המשתמשים במסגד. על כן לא הוכחה חובת זהירות מושגית מטעם העיריה כמשמעותה בפסיקה. כמו כן גם לו היתה קיימת חובת זהירות מושגית אזי חובת זהירות קונקרטית ודאי שאינה קיימת. העיריה אינה אמורה להיות מודעת לסכנה המצויה במבנה סגור אותו אינה מתחזקת ובו בוצעה פעילות החלפת הנורה שלא על ידי מי מעובדיה באמצעות עליה על סולם. כמו כן לא הוכח מדוע אמורה העיריה לפקח על הנעשה בתוך המבנה ומהו המקור לחובה זו. בנוסף לא הוכח מדוע מוטלת על העריה החובה לספק כלי עבודה לביצוע עבודת תחזוקה בתוך המסגד. עוד מצביעה העיריה על כך שגם בפסק הדין אליו הפנה התובע המועצה כלל לא נתבעה.

26.העירייה מוסיפה וטוענת כי עניין שירותי הדת המוסלמית אינו מוסדר בחקיקה ועל כן האחריות השיורית לכך מוטלת על המדינה. המדינה העסיקה בזמן התאונה בעלי תפקידים במסגד כגון אימאם אולם לא העסיקה מואזין שהוכח כי תפקידו היה לתחזק את המסגד, ולרבות להחליף נורות שרופות לו היה מבחין בכך. כמו כן נטען על ידי האימאם כי הוא מצוי בהליכים למינוי מואזין וביקש מזה זמן רב כי ימונה כזה במקום הכרוז שפרש. מן הסתם לו היתה המדינה מעסיקה מואזין כפי שהעסיקה בשנים שקדמו לתאונה היתה עבודת הנורה מבוצעת במיומנות הנדרשת.

27.לטענת העיריה, מלבד אי הוכחת חבותה לאירוע הוכח כי לתובע אשם תורם משמעותי ביותר המביא לדחיית התביעה. התובע העיד כי היתה בידו הברירה לסרב לבקשה שכן העבודה בוצעה בהתנדבות. התובע ידע על הסיכון הנשקף מעליה על סולם לגובה ללא כל תמיכה או אמצעי מיגון אולם לא הביא זאת במסגרת שיקוליו. כמו כן התנהל במידה לא מועטה של אקרובטיקה בהחלפת המנורה עת החזיק ביד אחת בסולם וביד השניה במנורה ולא ביקש ממי מן הנוכחים במסגד לאחוז עבורו את הסולם על מנת שלא יתנדנד. ברור כי מדובר בפעולה אשר היתה עשויה להביא לנפילתו. על כן ניתן לומר שהתובע העריך את מצב הדברים שהביאו לנזק וחשף עצמו לסיכון זה מרצונו. לחלופין יש להטיל עליו אשם תורם שלא יפחת מ – 50%.

28.בכל הנוגע לפן הנזק טוענת העיריה כי התובע לא הביא כל ראיות שהן לנזקיו מלבד מסמכים רפואיים וחוות דעת רפואית. התובע לא צירף כל מסמכים בנוגע להשתכרותו עובר ולאחר התאונה ועל כן לא הוכיח כל נזק. אלו הם פני הדברים גם בנוגע לשאר הנזקים הנטענים כגון עזרת צד ג' והוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. על כן, טוענת העיריה כי דין התביעה להדחות תוך חיוב התובע בהוצאותיה.

טענות הנתבעת 2

29.לטענת המדינה לא הוכחה כל אחריות שלה לתאונה נשוא התביעה.

30.המדינה העסיקה במועד התאונה את האימאם בלבד ולא העסיקה עובדים נוספים. בעבר היה במסגד כרוז אולם משנת 2013 הוא אינו מועסק והתקן שלו נויד. כך, בהיעדר כרוז מתנהלים רובם המכריע של המסגדים באום אל פחם. המדינה אף מפנה לעדותו של האימאם כי התנדבות של המתפללים לשם שמירה על נקיונו ותחזוקתו של המקום היא מספקת. לטענת המדינה לא הוכחה חובה כלשהי למנות כרוז והתובע לא הצביעה על כזו. אין להסיק כי מעצם העסקת כרוז בעבר מוטלת עליה חובה להעסיק כזה גם בעתיד.

העירייה טוענת כי היא לא בנתה את המסגד ולא היתה מעורבת תקציבית באחזקתו. כן הוכח שהאימאם אינו מעורב בתחזוקת המסגד אלא אחריותו היא רק על שירותי הדת. כמו כן האימאם לא העסיק אף אחד מן המעורבים בתאונה נשוא התביעה, לא שילם להם שכר וכלל לא היה במקום בעת התאונה. לטענת הנתבעת אין כל ממש בדברי התובע כי לא הביאה עדים רלוונטיים שכן היא הביאה את האימאם שכלפיו נטען בכתב התביעה כי היה מעורב ולא מוטלת עליה חובה להביא עדים נוספים.

לטענת המדינה, התובע לא הוכיח יחסי שכנות בינו לבין המדינה כמתפלל במסגד כאשר המדינה העסיקה את האימאם בלבד. התובע גם לא הוכיח כי עצם העובדה שהמדינה ניידה את תקן הכרוז ולא העסיקה כזה בעת התאונה נגועה ברשלנות. לטענת המדינה יחסי שכנות אלו הם רק המבוא שאותו יש לבחון בטרם נדון בעוולת הרשלנות, וזאת כחלק ממדיניות בתי המשפט לצמצם בהטלת האחריות על המדינה לאור החשש מהפיכתה למעין "מבטח על" תוך הפניה לפסק הדין בע''א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' עיריית טייבה אח' (פורסם בנבו). לגרסת המדינה, ככל שנבחנת הטלת אחריות על המדינה מתעוררים שיקולים שונים אשר אינם קיימים בין צדדים פרטיים - עקרון הרתעת היתר; שיבוש עבודת המנהל; עלות התקציבים שיוקצו לכך מעבר לעלות הכספית הכבדה הנובעת מהם.

לטענת המדינה, כחלק ממדיניות הפסיקה לצמצם את חזקת הרשלנות ככל שמדובר במדינה, נקבע בפסיקה כי אין העובדה שמדינה מטפלת בנושא מסויים או מחוקקת חוק מסויים יוצרת כשלעצמה "יחסי שכנות" וחובת זהירות המקצרים את דרכו של הפרט לבית המשפט. על כן, טוענת המדינה כי אין כל שכנות או חובת זהירות בין המדינה לתובע בכובעו כמתפלל במסגד וגם אם קיימת כזו אזי היא לא מוחלטת ואינה יוצרת חובת זהירות קונקרטית לאור השיקולים שפורטו לעיל.

המדינה מאבחנת את ענייננו מפסק הדין בת.א 1082-01-09 הנ''ל שכן שם כללו הנסיבות כרוז שהועסק על ידי המדינה שראה במו עיניו את התובע מבצע עבודה שהביאה לפגיעתו. המצאותו של אותו כרוז שהיה אחראי על תחזוקת המבנה יצרה יחסי שכנות בין הצדדים. כמו כן הכרוז שם היה עד למקרה וממילא ניתן לקבוע צפיות מצידו לאירוע. בענייננו – אין כרוז, ולא היתה נוכחות של נציג המדינה במקום. על כן, לא קיימת כל חובת זהירות מטעם המדינה.

31.לטענת המדינה, אם יש להטיל אחריות על מאן דהוא לתאונה נשוא התביעה הרי היא אמורה לחול על התובע במסגרת אשמו התורם ועל העיריה.

המסגד מצוי בשטחה של העיריה וככזו היא אחראית להסדרתו, ניהולו והחזקתו כמחזיקת מקרקעין מכח חובה כללית המוטלת עליה ככזו. וזאת, תוך הפניה לע''א 7008/09 הנ''ל. העיריה היא גם הצד הקרוב יותר לתובע וכבעל יחסי השכנות עימו ועל כן עליה לדאוג לבטיחותם של כל מבקרי המסגד.

ואילו התובע עלה מיוזמתו על סולם ללא נקיטת כל אמצעי זהירות ויצר בהתנהלותו את הסיכון שהביא לתאונה.

32.בכל הנוגע לפן הנזק טוענת המדינה כי התובע לא הציג תלושי שכר או אישור על היעדרות במסגרת ימי מחלה וכדבריו שב למקום עבודתו ולא תמך את הטענה כי שכרו ירד בראיות כלשהן. כמו כן לא הציג כל אסמכתאות להוצאות או עזרה בשכר שקיבל לרבות הוצאות נסיעה או הוצאות רפואיות. ממילא, לא הוכיח כלל את נזקו.

33.על כן, טוענת המדינה כי יש לדחות את התביעה אגב חיוב התובע בהוצאותיה.

דיון והכרעה

34.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה כנגד העיריה להדחות וכנגד המדינה להתקבל.

35.נטל השכנוע הוא "החובה העיקרית במשפט" כאשר אי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו" (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897), כאשר:

"... התשובה אם הנטל הורם או לא... טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן

ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" (ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם, פ"ד סא(3) 350).

36.בסופה של דרך, במאזן ההסתברויות, הצליח התובע להרים את הנטל ולשכנעני לקבל את גרסתו לקרות התאונה, בשל מהימנות גרסתו ובשל שורה של נדבכים ונתונים פרי ההיגיון הבריא והשכל הישר המטים את הכף לזכות התובע. בכל הנוגע לפן המשפטי הגעתי למסקנה כי המדינה התרשלה כלפיו ובשל כך חבה בנזקיו.

נסיבות התאונה

37.התובע מתאר את התאונה בתצהיר עדותו הראשית באופן הבא (סעיף 5):

"ביום 22.5.15 בסמוך לשעה 5:30 בסמוך לאחר תפילת השחר (פג'ר) במסגד ''אלפארוק'' שבשכונת אלמלסאא באום אל פחם, ביקשו ממני אחמד ג'בארין שקראו לו בחייו ''טוטו'' ובאסם מחאמיד המכונה אבו ''פרנאס'' להחליף מנורה שבתקרת המסגד בגובה כ – 4 מטרים, לצורך כך השתמשתי בסולם אלומיניום בגובה כ – 3.5 מטרים, נעמדתי על המדרגות העליונות של הסולם והתקרבתי אל התקרה, לפתע הסולם התנדנד, איבדתי שיווי משקל, נפלתי על רצפת המסגד בחוזקה"

בחקירתו הנגדית לא סטה התובע מגרסתו והוסיף כי הסולם הובא על ידי באסם ואחמד (עמוד 10 שורות 14 – 17).

38.גם העד מטעמו של התובע, באסם תיאר את המקרה באופן דומה בתצהירו (סעיף 4 לתצהיר):

"הנני מצהיר כי ביום 22.5.15 לאחר תפילת השחר במסגד, אחמד ג'בארין ואני ביקשנו מהתובע סאמר ג'בארין להחליף מנורה שבתקרת המסגד בגובה כ – 4 מטרים, בתוך המסגד יש סולם אלומיניום בגובה כ – 3.5 מטרים , הסולם שייך למסגד. לצורך החלפת המנורה סאמר עלה על הסולם ונעמד על המדרגות העליונות ולאחר שהתקרב אל התקרה, לפתע הסולם התנדנד, סאמר איבד שיווי משקל ונפל על רצפת המסגד בעוצמה".

בחקירתו הנגדית סתר עצמו באסם בכל הנוגע ליוזמה להבאת הסולם והחלפת המנורה.

כך, בעמוד 16 שורה 2 – 3 טען כי היוזמה להחלפת המנורה היתה של התובע:

"פתאום התובע ראה שהמנורה שרופה. שאל אותי אם יש סולם ואמרתי שכן. הוא הביא את הסולם, העמדתי את הסולם, אמר שהוא יסדר את זה"

בהמשך חזר בו חלקית וטען כי הוא זה שהביא את הסולם מהמחסן (עמוד 16 שורות 11 – 12).

לאחר מכן שינה עוד פעם את גרסתו וחזר חלקית לגרסתו בתצהיר העדות הראשית (עמוד 19 שורות 12 – 13).

עד ראיה נוסף שהיה במקום, אחמד, נפטר (סעיף 3 לתצהיר באסם מחאמיד).

39.בנסיבות אלו, גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה. את טענתו כי התובע ראה את המנורה השרופה והציע להחליפה העלה באסם במהלך חקירתו הנגדית כאשר חתם על תצהיר בו מופיעות הנסיבות התואמות את גרסת התובע. בגרסת התובע מנגד לא חלו סתירות.

על כן, לאור התרשמותי מן הראיות ומגרסתו שמצאתיה אמינה, אני מקבל את גרסת התובע לפיה התבקש על ידי אחמד ובאסם להחליף את המנורה שבתקרת המסגד בגובה כ – 4 מטרים, לצורך כך הביא לו באסם סולם אלומיניום בגובה כ – 3.5 מטרים, התובע עלה על הסולם כמעט עד שיא גובהו תוך שהוא עומד על המדרגות העליונות של הסולם, לפתע הסולם התנדנד, והתובע איבד שיווי משקל ונפל על רצפת המסגד.

הצדדים המעורבים בתחזוקת המסגד

40.הצדדים חלוקים בנוגע לתפקידם של באסם ואחמד במסגד ותפקידו של האימאם.

41.אין חולק בין הצדדים כי עובר לתאונה עד לשנת 2013 או 2014 (בנוגע לשנה המדוייקת קיימת מחלוקת), עבד במסגד כרוז שקיבל את שכרו מהמדינה במקביל להעסקת האימאם. אותו כרוז פרש לגמלאות ומאז לא הועסק תחתיו כרוז חלופי. לטענת התובע בתצהירו, בסעיף 9, לאחר פרישתו של הכרוז, האימאם העסיק את אחמד ובאסם שהיו אחראים על תחזוקה שוטפת במסגד. באסם בסעיף 3 לתצהירו טוען כי האימאם העסיק תחתיו את אחמד ואילו הוא, באסם, סייע לו בתחזוקת המסגד.

42.האימאם טוען בסעיף 3 לתצהירו כי לא העסיק עובדים במסגד אלא טוען בסעיף 6 לתצהיר כי התובע הסכים לבקשתם של "אחרים" להתנדב ולהחליף את המנורה.

43.בחקירתו הנגדית עמד התובע על כך שאחמד ובאסם קיבלו כסף מן האימאם עבור עבודתם שהגיע מתרומות של המתפללים (עמוד 10 שורות 23 – 24). עוד טען כי לאחר פרישתו של הכרוז ביקש האימאם מן המתפללים שיעזרו לו בעבודות האחזקה והם עוזרים לו (עמוד 14 שורות 8 – 9). עם זאת, לא כל אחד יכול לעשות איזו עבודה שהוא רוצה אלא צריך אישור (עמוד 15 שורה 7). כמו כן טען כי ביום המקרה האימאם הלך הביתה והשאיר את באסם והמנוח שיעשו נקיון במסגד (עמוד 15 שורה 11).

בחקירתו לא עמד באסם מאחורי תצהירו בו טען כי אחמד הועסק על ידי האימאם. לדבריו, "מה זה תחזוקה?! יש שם כל מיני אנשים שאם יש ניקיון, פעם אחד עושה את זה, פעם אחר עושה את זה. משתתפים." (עמוד 15 שורות 31 – 32). באסם אישר כי במסגד יש קופה ובה מתקבלות תרומות מהמתפללים שמשמשות לצורכי המסגד ותחזוקתו (עמוד 19 שורות 21 – 27). בשונה מתצהירו, כאשר נשאל בנוגע למשמעות אמירתו בתצהיר לפיה אחמד הועסק על ידי האימאם השיב תשובה עמומה (עמוד 20 שורה 3):

"אני לא יודע שהיה מקבל שכר. אני יודע כל הזמן – תרומות."

בהמשך הבהיר כי "כוונתו" היא שהמסגד קיבל תרומות. עם זאת אמירתו העמומה כוונה לשאלה ספציפית בנוגע להעסקת אחמד בשכר ודבריו עשויים לרמז כי כך אכן היה.

האימאם ניסה בעדותו כל הזמן להרחיק עצמו מן המקרה מסיבות מובנות. הוא תיאר את המצב בנוגע לעבודות התחזוקה עת הכרוז הועסק במסגד ולאחר פרישתו (עמוד 21 שורות 22 – 25):

"הוא בן אדם שהוא משרת את המסגד, עובד בניקיון. אם יש משהו באחזקה, הוא עושה אותו. הוא עושה את הדברים האלה. הוא היה לבד עושה את כל הדברים האלה, כשהיה. אף אחד לא התערב בזה. מזה כמה שנים אין לנו כרוז במסגד והצורה השתנתה. יש הרבה בני אדם שנכנסים למסגד. יש ניקיון, מתנדבים שעושים ככה וככה. לא באופן קבוע."

לדבריו, המסגד מתקשה לתפקד בלי כרוז במשרה מלאה (עמוד 22 שורות 23 – 24):

"זה קשה. אנחנו תמיד אומרים להם שצריך למסגד כרוז, כי אנחנו לא יכולים לעשות את כל הדברים במסגד בהתנדבות."

לכן, במסגרת מצוקה זו הוא מפעיל לחצים על המפקח הרלוונטי מטעם המדינה על מנת לקבל את הכרוז החסר אבל יש חסר בתקנים (עמוד 23 שורות 1 – 3; עמוד 26 שורות 9 – 10). האימאם שלל את הטענה כי אחמד קיבל שכר עבור עבודתו אולם אישר שיש כספת בה מתקבלות תרומות ובאסם בלבד פותח אותה (עמוד 26 שורות 11 – 14, 22 – 24). במקביל, הוא לא שלל את המעורבות שלו בביצוע פעולות אחזקה במסגד, גם אם ניסה לצייר אותן באופן מינורי. כך, אישר כי אם קיימת בעיית תחזוקה ופונים אליו הוא מאשר את ביצועה (עמוד 23 שורות 25 – 26). כמו כן אישר כי היה מעורב בגיוס כספים לביצוע שיפוץ של החלפת השירותים במסגד ולאחר שלחץ הדבר בוצע והכסף נתרם (עמוד 26 שורות 16 – 19). כאשר נשאל מה היה אומר לכרוז בזמן העסקתו אם היה יודע כי קיימת בעיית תאורה (עמוד 24 שורות 16 - 17):

"ש. אם היה כרוז מועסק מה היית אומר לו?

ת. "תעשה, תחליף את המנורה". זה התפקיד שלו."

ספציפית, לגבי תפקידו של אחמד במסגד, ניסה האימאם לגמד את תפקידו וטען כי הרבה אנשים מתנדבים, לא רק אחמד. אולם , אישר כי מעמדו היה שונה וכי היה מתנדב כל יום ומאתר ליקויי תחזוקה, מתקנם והיה זוכה לברכה ממנו (עמוד 24 שורות 19 – 20).

44.התרשמותי מעדותם של באסם והאימאם היא, כי הם מנסים לגמד את תפקידם במערך האחזקה של המסגד, כל אחד מסיבותיו הוא.

המדינה, כפי שטענה אף בכתב ההגנה מטעמה מעסיקה במסגדי העדה המוסלמית אימאם וכרוז שממלאים תפקידים דתיים בלבד. עם זאת, לא הובאה כל ראיה או עד שיוכיח כי אכן קיימת הנחיה רשמית לביצוע עבודה דתית בלבד. למעשה האימאם הודה כי התחזוקה בוצעה על ידי הכרוז וברור כי עדות זו סותרת את גרסתה הרשמית של המדינה.

האימאם היה מורגל למשך שנים כי עובד בצמוד לו כרוז שביצע את כל תפקידי האחזקה במסגד. הכרוז אף היה כפוף לאימאם והוא היה מורה לו בדיוק מה לעשות בפן זה, למרות שעל פי המדינה תפקידו המוגדר של האימאם הוא רוחני בלבד. כלומר, ניתן בהחלט לקבוע כי עובר לתאונה האימאם היה מעורב במערך האחזקה של המסגד, גם אם לא ביצע את העבודות בפועל אלא הורה לבצען. לאחר עזיבתו של הכרוז לגמלאות ללא שהובא אחר תחתיו, נותר האימאם לבדו במסגד שהיה מקום עבודתו. עצם העובדה שהתקן של הכרוז נויד לא הפך לפתע את הצורך לתחזק את המסגד, ללא קיים; ובעיות התחזוקה שעד עתה טופלו על ידי הכרוז התנקזו מטבע הדברים אל האימאם. רוח ההתנדבות הקיימת, עם מלוא חשיבות אינה יכולה, לפחות מבחינת האימאם, למלא את מקומו של עובד קבוע שזה תפקידו, כפי שציין האימאם במילותיו "אנחנו לא יכולים לעשות את כל הדברים במסגד בהתנדבות.". לאימאם יש את מלוא האינטרס כי המסגד, שזהו בסופו של יום מקום עבודתו, ובו הוא שוהה שעות רבות כל יום, יהיה מתוחזק, נקי ומסודר. גם אם "רשמית" היה תפקידו דתי בלבד (וכאמור הדבר לא הוכח), לא שוכנעתי כלל כי התנתק לחלוטין מדאגה לתחזוקת המסגד. כך היה עובר לעזיבתו של הכרוז; וביתר שאת, כאשר הכרוז לא עמד לרשותו ברור כי לא השאיר פן זה ליד הגורל ולרצונם הטוב של המתפללים.

45.על כן אני סבור, לאור הראיות שנשמעו בפניי כי האימאם העסיק את אחמד וגם את באסם כעובדי אחזקה במסגד, כתחליף לכרוז. המדובר בשני אנשים שהיו עובדים שם יום יום, באסם אף הופקד על קופת התרומות. התנהלותם חרגה מהתנדבות גרידא ואני סבור כי היא היתה כרוכה גם בציפיה לקבלת תמורה כלשהי. ייתכן וקיבלו עבור עבודתם שכר כלשהו מקופת התרומות כפי שציין באסם בתצהירו וחזר בו בהצלחה חלקית בלבד בחקירתו הנגדית, אולם איני קובע מסמרות בדבר. לכל הפחות, ברור כי זכו לברכתו הרשמית של האימאם עבור תרומתם שהיא לעיתים תמורה משמעותית מאשר תמורה כספית. על כן, הפניה אל התובע ביום התאונה כי יבצע החלפת מנורה בתקרת המסגד לא היתה של שני מתנדבים אקראיים שזיהו בעיה זו כפי שטוענת המדינה אלא של עובדי התחזוקה מטעמו של האימאם שביקשו את עזרתו של התובע.

שאלת אחריות המדינה

46.טענתה העיקרית של המדינה בסיכומיה היא שמקרה זה אינו מביא להטלת חבות עליה משום שאין המדובר בענייננו ביחסי שכנות בין התובע לבין המדינה או עובדיה ומשום כך לא קיימת חובת זהירות מושגית של המדינה כלפיו. כמו כן היא טוענת כי לאור מגמת הפסיקה של צמצום בהטלת חבות על המדינה, גם לאחר קביעה כי קיימת חובת זהירות מושגית אין המדובר בענייננו בקיומה של חובת זהירות קונקרטית. בסיכומיה היא מאזכרת בעיקר את פס''ד ע''א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי מח(3)45.

47.בכל הנוגע לטענה באשר לצמצום המקרים בהם ניתן להטיל אחריות נזיקית על המדינה, פסקי הדין עליהם מתבססת המדינה מבחינים באופן ברור בין מקרים בהם המדינה פועלת במישור האזרחי – קרי כבעל מקרקעין או אחראית על רכוש לבין פעולות שלטוניות כגון פיקוח, חקיקה או רגולציה.

כך נאמר בע''א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי:

"כאשר מדובר ביחסים בין השלטון לאזרח – יש צורך להוסיף לממד ה"פעילות" הבחנה נוספת, העוסקת באופי הפעילות השלטונית שבה מדובר. הטעם לכך הוא שהשלטון מבצע גם פעולות אשר אדם רגיל אינו מבצע. ניתן להבחין באופן ברור בין חובת זהירות שאותה חייב השלטון כבעלים או כאחראי על רכוש לבין חובת זהירות שאותה חייב השלטון כמבצע פעולות שלטוניות (w.l. prosser and w.p keeton, on 1053( 1984,th ed., by w.p. keeton 5,st. Paul) the law of torts) כאשר מדובר על אחריות הנובעת מהסוג הראשון של פעולות – ניתן להסיק את ה"קירבה" בצורה פשוטה יחסית, שהרי, באופן עקרוני, אין דינה של המדינה כבעלת מקרקעין שונה מדינו של בעל מקרקעין אחר. קשה יותר הסוגיה כאשר מדובר בפעולות בעלות אופי שלטוני. גם כאן ניתן להבחין בין פעולות אשר מתבטאות בפיקוח בלבד, כמו פיקוח על בנקים, על חברות ביטוח, על נוהלי בטיחות, על רמת תברואה. במקרים אלו מדובר בפיקוח המופנה כלפי צד שלישי, אשר הוא זה שמפעיל במישרין את תחום הפעולה מושא הפיקוח. לעומת זאת, קיימות פעילויות הכוללות בחובן לא רק פיקוח כי אם גם שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת האמצעים הנדרשים."

(סעיף 14)

בעוד שבמקרה הראשון קובע פס''ד לוי כי אין קושי לבחון את חבותה של המדינה בכלים שנקבעו בפסיקה באשר לעוולת הרשלנות ואין דינה של המדינה שונה מדינו של כל בעל דין; הרי במקרה השני הדבר אינו ישים לאור הבעייתיות המובנית שבשקילת שיקול הדעת של הגורם השלטוני. במקרה זה אכן נשקלים ביתר שאת שיקולי המדיניות עליהם מצביעה המדינה בסיכומיה:

"הכלל הוא, כי מעשי הרשות יוצרים חובת זהירות שלה כלפי נפגעים פוטנציאליים. זה המצב כאשר מדובר בפעילות המדינה כבעלת שטח או נכס; זה המצב כאשר מדובר בניהול שטח המצוי ברשות המדינה. זה המצב כאשר מדובר בניהולו של שטח ציבורי המצוי בשליטת המדינה ובטיפול בו, או כאשר המדינה מטפלת בעניינו האישי-פרטי של אדם פלוני. לפעולות אלה יש מקבילה במישור הפרטי, ועל-כן אין דינה של המדינה שונה מדינו של כל אדם אחר. חובת זהירות מוטלת, במקרים אלו, אם היה מדובר בהחלטה המערבת שיקול-דעת ואם לאו.

על-כן, לא עלה קושי קונספטואלי בהטלת אחריות על המדינה, כאשר מדובר בסיטואציה שבה למדינה יש שליטה בנכס או בביצוע הפעולה...

שונה המצב כאשר מדובר בפעולה שלטונית אשר אינה מוגבלת בסטנדרטים ברורים, והמערבת שיקולי מדיניות רחבים, שיקולים הדורשים עשיית איזון בין השקפות פוליטיות, כלכליות או חברתיות מתחרות."

(סעיף 23 )

וגם:

במקרים מהסוג האחרון שהוצגו, בדיקת יסוד ההתרשלות פירושה העברת ביקורת שיפוטית על הכרעות הרשות, להבדיל מבדיקת חריגה מהתנהגות סבירה.

מכלול הטיעונים שפורטו מצביעים על הצורך לנקוט יתר זהירות ביחס לתביעות רשלנות נגד המדינה, אם אלו עוסקות בהחלטות רשות שלטונית הכרוכות בהפעלת שיקול-דעת רחב "

(סעיף 28 )

48.כך, גם שאר פסקי הדין שמאזכרת המדינה עוסקים בפעולות שלטוניות של המדינה, כגון פיקוח המצמצמות את היכולת להטיל חבות על המדינה במסגרת תביעות נזיקיות:

בע''א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' עיריית טייבה אח' (פורסם בנבו) – הפעלת סמכות שלטונית של פיקוח משרד החינוך על מצבם הבטיחותי של בתי ספר.

בת.א.(חי) 512/98 נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע''מ (פורסם בנבו) – דובר בפיקוח המדינה על הקמת מועדוני צניחה חופשית.

ובע"א 2474/86 עמית נצר נ' כנפונית (פורסם בנבו) – דובר על אי קביעת חקיקה בנוגע לשימוש במטוסים זעירים ואי הפעלת פיקוח.

49.במסגרת קביעותיי העובדתיות, המקרה בו עסקינן אינו עוסק בפעולה שלטונית אלא במקרה בו פעלה המדינה כמחזיקת ומתחזקת המסגד. איני מתבקש לבחון את השאלה האם המדינה שגתה כאשר ניידה את תקן הכרוז למסגד ולא העסיקה כרוז מחליף. על כן, דינה של המדינה כדין כל בעל דין אחר ואין לשקול את עניינה באופן שונה ממחזיקי מקרקעין אחרים. אין כל קושי לבדוק את התנהלות המדינה באמצעות האימאם שהועסק על ידה במשקפי עוולת הרשלנות הרגילה.

עוולת הרשלנות

50.קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי השאלה האם מבחינה נורמטיבית יש לקבוע כי סוג מסויים של מזיקים חב חובת זהירות כלפי סוג מסויים של ניזוקים. בענייננו מן הדין לבדוק קיומם של יחסי שכנות בין התובע כמתפלל במסגד לבין האימאם שבמסגרת תפקידו, כך קבעתי, העסיק שניים מן המתפללים כאחראים על פעולות התחזוקה במסגד. המדובר למעשה במערכת יחסים הזהה למערכת היחסים בין מחזיק מקרקעין ומבקר בו. בסוג זה של מערכות יחסים הכירה הפסיקה פעמים רבות כקטגוריה המקימה חובת זהירות מושגית (ע"א 4597/91  קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, נ(2) 1996, עמ' 111).

51.לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, השאלה הנשאלת הינה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001) . השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

נראה כי בענייננו בכל הנוגע למדינה יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

בכל הנוגע לצפיותו הטכנית, אין המדובר בחובה לצפות את האירוע על כל פרטיו אלא בקווים כלליים. נראה כי האימאם יכול היה לצפות כי אי הנחלת נהלי עבודה מסודרים בכל הנוגע לפעולות תחזוקה במסגד, לרבות פעולה כגון זו אותה ביצע התובע – החלפת מנורה בגובה 4.5 מטרים באמצעות טיפוס על סולם - יביאו לתאונה כגון זו נשוא התביעה.

בכל הנוגע לשאלה האם צריכה היתה המדינה לצפות את האירוע, התובע היה אחד מן המתפללים במסגד, ועל כן הסכים לסייע לבאסם ואחמד לבקשתם ולבצע את העבודה שנכללה בגדר עבודות תחזוקת המסגד. גם פעולת התנדבות ללא תמורה הוכרה בפסיקה כמקימה חובת זהירות ע"א 2472/90 גיא מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ, פ"ד מו(5) 447 (1992); ת"א 5247/03 (מחוזי ירושלים) רוברט וולטון דוונפורט נ' המרכז הבהאי העולמי חיפה (פורסם בנבו). לאור מעמדה כמעסיקת האימאם שניהל את תחזוקת המסגד, חובתה של המדינה לספק מבנה בטוח הן למבקרים בו והן לעובדים בו, לרבות אלו שעושים עבודתם בהתנדבות. המדינה צריכה היתה לצפות כי אי הנחלת נהלי עבודה ונהלי בטיחות מסודרים, לרבות נהלי דיווח ועדכון אודות הליקויים ופיקוח על דרך תיקונם, תביא לביצוע העבודה באופן לא מקצועי על ידי עובדים או מתנדבים שאין זו מומחיותם. מכאן, הדרך להתרחשות תאונות לא מחויבות המציאות כגון טיפוס על סולם ללא כל אמצעי בטיחות וללא אדם שיתמוך בו, היא קצרה. על כן, ניתן לומר כי מתקיימים יחסי שכנות וקרבה בין הצדדים המצמיחים חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, מצד האחראי לאחזקת המסגד, אשר הפעיל את אחמד ובאסם שפעולתם הביאה לנפילתו של התובע.

52.השלב השני בניתוח העוולה הוא הפרת חובת הזהירות כלפי הניזוק, כאשר אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק, ורק אם לא נקט באלה, מתגבשת אחריותו של המזיק (ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1), 807). סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

בענייננו, האירוע אירע בשעות הבוקר ולמרות זאת האימאם, כטענת התובע "סיים תפילה והלך הביתה. השאיר את השניים האלה שנעשה ניקיון" (עמוד 15 שורה 11). למרות היותו אחראי התחזוקה במסגד לא ראה לנכון לשהות שם, כפי שמצופה מכל אדם סביר בתפקיד כזה, עד לסיום עבודתם של באסם ואחמד. המדובר במנורה שנשרפה בתקרת המסגד שגובהה כ - 4.5 מטרים מעל פני הקרקע. למרות גובה זה צוייד התובע בסולם נמוך בגובה 3.5 מטרים, שאילץ אותו לעלות עד לשלביו העליונים של הסולם שם אין לו לכל משענת ולעמוד שם בשיא גובה הסולם נסמך על שיווי משקלו בלבד ולבצע את עבודת החלפת המנורה באופן זה. מיותר לציין כי דרך עבודה זו היא מרשם בטוח לנפילה והיה על המדינה לספק לתובע אמצעי עליה בטוח או סולם גבוה יותר. יתרה מזאת, שני העובדים באסם ואחמד לא אחזו בסולם במהלך טיפוסו של התובע. עובדה זו, כפי שטען התובע (ואף באסם בתצהירו), הביאה להתנדנדות הסולם וזוהי הסיבה לנפילתו. באסם נשאל בנוגע לסיבה בגינה לא אחז בסולם (עמוד 16 שורות 22 – 25):

"ש. מדובר במקום גבוה, סולם של כ-3 מטרים. זה סיכון. למה לא עזרתם לתובע לעלות, לא תפסתם את הסולם?

ת. כששמתי את הסולם חשבתי שזה חזק. הוא עלה ואני הלכתי לנקות במסגד. לא רחוק, 3 מ'. פתאום שמעתי צעקה."

כלומר, גם אם נתעלם מן העובדה שביצוע עבודה זו באמצעות סולם לא גבוה דיו היא מסוכנת מטיבה, ניתן היה להפחית את הסכנה וכפי הנראה גם למנוע את התאונה על ידי אחיזה בסולם, למרבה הדעות פעולה פשוטה למדי שאינה דורשת משאבים מיוחדים.

53.השלב האחרון בניתוח העוולה הוא בשאלה האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. כפי שפורש בפסיקה הקשר הסיבתי הנדרש הוא הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי (ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1). ייעודם של כללי הסיבתיות הוא לקבוע אם קיימת, מבחינת הדין, זיקה מספקת בין אשמו של המזיק לבין נזק שסבל הניזוק. התקיימות זיקה זו מקימה את אחריותו של המזיק לנזק ואת זכותו של הניזוק לסעדים הנובעים מאחריות זו.

בענייננו אין כל קושי לקבוע כי אי נקיטת אמצעי הזהירות – קרי אי אספקת סולם גבוה דיו;

ולחילופין אי אחיזה בסולם שסופק בפועל, הביאו לנפילתו של התובע.

54.על כן, מצאתי כי המדינה התרשלה כלפי התובע מכח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

אחריות שילוחית

55.בענייננו, טענה המדינה כי האימאם לא ביצע עבודת תחזוקה במסגד אלא הוא מילא תפקיד דתי בלבד. כאמור, משמיעת העדים והתרשמותי מהם הגעתי למסקנה שונה. מאחר והאימאם פעל במסגד מטעמה של המדינה, חבה המדינה באחריות שילוחית לפעולותיו של האימאם.

56.אחריותו השילוחית של מעסיק למעשי עובדיו מעוגנת בסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התנאים להתקיימות אחריות שילוחית של מעביד בהתאם לפקודה, הם: ביצוע עוולה על-ידי העובד; יחסי עובד מעביד; העוולה בוצעה תוך כדי עבודת העובד (בחריג של ביצוע המעשה על-ידי העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד).

57.בענייננו, אין מחלוקת בדבר קיום יחסי עובד-מעביד בין האימאם למדינה וכפי שקבעתי בוצעה עוולה על ידי האימאם.

כאמור, המדינה טענה כי האימאם מבצע עבודה דתית בלבד, טענה שקבעתי כי לא הוכחה. בכל מקרה, גם לו היה מוכחת הטענה, אין בה להביא לשינוי התוצאה. מעביד נושא באחריות שילוחית למעשי עובדו אם הללו בוצעו בתוך זיקה וקשר הדוק לתפקידיו, אף אם לא הוסמך ישירות לבצעם באותו אופן (ע"א 54/64 פרץ נ' קק"ל, פ"ד יח(3) 387, 391). בענייננו, אין חולק כי האימאם, הועסק על-ידי המדינה כדי למלא תפקיד במסגד. פעולות תחזוקה, בהן גם החלפת מנורה במסגד, הן בעלת זיקה ישירה והדוקה לביצוע התפקיד. שכן, הן מאפשרות את התשתית הפיזית לביצוע עבודת הדת ואלמלא פעולות אלו לא תיתכן פעילות האימאם במסגד. יתרה מזאת, גם אם נניח שהאימאם חרג מתפקידו, מדובר לכל היותר בפעילות לא תקינה שלו, בגדר ביצוע לא נאות של תפקידו, וככזו היא מקימה אחריות שילוחית של המעסיק כלפי מי שניזוק ממנה (סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין). 

58.עוד יש לציין, כי המדינה מעולם לא התנערה מביצוע פעולות כגון אלו על ידי האימאם. למרות שטענותיו של התובע בתצהירו ביחס להעסקת באסם ואחמד בשכר על ידי האימאם נטענו בריש גלי בתצהירו, אין כל אמירה של המדינה כי פעולה כזו, ככל שתוכח היא בגדר פעילות לא תקינה של האימאם. כמו כן, המדינה לא הוכיחה באופן כלשהו כי היא מבצעת פעולות כלשהן על מנת לברר מהות הפעולות המתבצעות במסגדים בהם פועלים אימאמים מטעמה ויש לראות בכל האמור משום היתר במשתמע של העסקת עובדי תחזוקה על ידי האימאם.

59.המסקנה היא כי המדינה חבה באחריות שילוחית בגין ביצוע העוולה על-ידי האימאם.

אחריותה של העיריה

60.לא מצאתי כי דין העיריה כדין המדינה ולא מצאתיה חבה כלפי התובע בעוולת הרשלנות.

61.אין חולק כי העיריה אינה מעורבת בכל אספקט של תפעול המסגד. הוא מופעל על ידי עובד המדינה האימאם ושלוחיו. אין כל הוראת חוק המחייבת את העיריה להיות מעורבת במוסדות הדתיים בשטח שיפוטה שלא הקימה ואינה מתחזקת אותם.

שייכותה היחידה של העיריה לתביעה נובעת מהיות המסגד בשטח שיפוטה ומהיותה ספקית החשמל למסגד. בכך בלבד לא ניתן לומר כי קיימת שכנות כלשהי או קרבה בין התובע לעיריה ומטבע הדברים גם לא חובת זהירות מושגית.

62.גם לו היה ניתן לקבוע חובת זהירות מושגית, לא ניתן לראות כעניין שבמדיניות כי חובתה של העיריה שאינה מעסיקה עובדים במקום והוא אינו פועל מטעמה, לשלוח מפקחים על מנת לברר את טיב פעולות האחזקה של המתפללים והאימאם במסגד. אין המדובר במפגע המצוי בשטח ציבורי המצדיק מעורבות של העיריה אלא במבנה סגור המתוחזק על ידי גוף אחר שאין בו פגם גלוי לעין. כמו כן מדובר באקט של החלפת מנורה. איני סבור כי יש צורך להרחיב את חובת הצפיות של העיריה לרזולוציות כה מצומצמות. על כן ממילא גם לא קיימת חובת זהירות קונקרטית של העיריה.

אשם תורם/הסתכנות מרצון

63.הנתבעות טוענות כי בנסיבות שתוארו על ידי התובע יש לקבוע כי הסתכן מרצון. איני סבור כי המדובר במצב כה קיצוני המצדיק זאת.

64.על פי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין:

"(א)בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו."

סעיף זה פורש בפסיקה בצמצום:

"תנאי להגנה של הסתכנות מרצון הוא, כי הניזוק 'חשף עצמו' לסיכון. 'חשיפה' זו אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק... אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק... '[ה]אם הסכים [הניזוק] שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע' [...]" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 147 (1983); וגם: ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו 159, 162 (1961) (להלן – עניין ריחני)).

כאמור בע''א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע''מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז''ל (פורסם בנבו) הפכה הגנת הסתכנות מרצון למעין "אות מתה" בספר החוקים:

"בעניין ריחני קבע השופט ח' כהן ז"ל כי אין להסיק קיומו של רצון להסתכן מעצם ידיעת הסכנה בלבד, וכי יש להוכיח לא רק שהניזוק ידע על הסיכון והעריכוֹ נכונה אלא גם שהוא קיבל על עצמו את הסיכון מרצונו החופשי. ניתן לומר כי בעקבות פסק הדין בעניין ריחני נדחקה הגנת ההסתכנות מרצון לשולי "הבמה" בדיני הנזיקין, ולראיה – מספרם המצומצם עד מאד של פסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט זה שבהם התקיים דיון בטענה זו"

בעניין ריחני נקבע כי יש לאבחן מקרים בהם מי שחשף את הניזוק לסכנה הוא המזיק והניזוק אך הסכים לה כאשר היה מודע לסיכון לבין מקרה בו הניזוק הוא אכן זה שחשף עצמו ומיוזמתו לכך, כאמור בעניין ריחני :

"לא-כל-שכן כשהמעשה שגרם לנזק לא היה פעולה רצונית של הניזוק, אלא מעשהו של המזיק אשר הניזוק, בדעתו את הסיכונים הכרוכים בו, אך ציפה לו בלבד: בהעדר ראַיה על רצון ההסתכנות, אין להסיקו מידיעת הסכנה בלבד, כשם שאין להסיק רצון ההסתכנות מידיעת הסכנות הטמונות במלחמה או בהתפוצצות או באסונות-טבע" (שם, בעמ' 162; ההדגשה במקור – מ.נ.).

את הלך רוחו של המסתכן מרצון יש לבחון באופן סובייקטיבי, אולם:

"המבחן האובייקטיבי ישמש עדות לנכונות הסובייקטיבית לשאת בסיכון.

(ע''א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע''מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז''ל (פורסם בנבו)

65.יישום הלכה זו לענייננו, תוך שהמקרים בהם הוכרה ההסתכנות מרצון נדירים ביותר, אינה

מביאה לקביעה כה חמורה כלפי התובע.

אין המדובר במקרה בו התובע הוא זה שיצר את הסיכון אלא אחמד ובאסם הם אלו שביקשו ממנו להחליף את המנורה והם אלו שהביאו לו את הסולם. על כן הבחינה של הכלל נקטעת באיבה; בכל מקרה, לא ניתן בענייננו לומר שהתובע ידע ורצה בסיכון ואף הסכים לקחת על עצמו את הנזק ואת התוצאות המשפטיות הנגזרות ממנו. להערכתי הלך רוחו של התובע שהסכים לביצוע הפעולה באופן שהביא לתאונה תרם בהתנהלותו לנזק, אולם לא ניתן לגזור מכך כי ידע אל נכון כי הוא עומד להיפצע והסכים לכך.

על כן יש לדחות את טענת הנתבע להסתכנות מרצון.

66.עם זאת התרשמתי כי בנסיבות המקרה יש לחייב את התובע באשם תורם משמעותי לאירוע נשוא התביעה.

בבחינת השאלה האם הניזוק נושא באשם תורם לנזקיו, "בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 316/75 אלן שור נ' מ"י פ''ד לא(1) 299).

67.לא התרשמתי בנסיבות המקרה נשוא התביעה כי התובע הפעיל שיקול דעת סביר המצופה מאדם בוגר. קו המחשבה של התובע לא כלל כל שקילת סכנה, כפי שתיאר בחקירתו הנגדית (עמוד 11 שורה 2): "לא חשבתי על הסכנה. אהבתי לעשות את זה. שאני אעשה משהו למסגד".

כמו כן לא שקל כלל לבקש מאלו שביקשו ממנו לסייע בהחלפת המנורה כי יתפסו את הסולם על מנת שלא יתנדנד אלא פשוט עלה בלי לשאול יותר מידי שאלות (עמוד 11 שורות 15 – 18):

"ש. כשעלית על הסולם ביקשת מהם לתפוס לך

ת. עליתי, הם לידי, לא זוכר שביקשתי או לא ביקשתי כל מה שרציתי זה לתקן את המנורה.

ש. תפסו לך את הסולם?

ת. לא זוכר. אבל עליתי."

68.הסכנה שבביצוע הפעולה כפי שבוצעה היא גלויה וברורה. כל בר דעת מבין כי עליה על סולם ללא תמיכה לגובה שכזה עשויה להביא לנפילתו ופציעתו. לתובע לא היתה כל מחוייבות להתנדב להחלפת המנורה. אין המדובר בעובד שעושה עבודתו לצורכי המעביד אלא חופשי היה לסרב או לכל הפחות לדרוש סולם גבוה יותר או אמצעי בטיחות אחר על מנת לעלות לתקרת המסגד. כמו כן אם כבר החליט לעלות היה עליו לבקש מאחמד או באסם שיאחזו את הסולם על מנת למנוע ממנו להתנדנד.

69.על כן אני סבור כי בנסיבות המקרה נושא התובע באשם תורם משמעותי אותו אני מעריך בשיעור של 50%.

הנזק

70.התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה על ידי ד''ר מדלג' לואי שקבע כי כתוצאה מן התאונה נגרמה לו נכות אורטופדית בשיעור 20% בגין הפגיעה בקרסול ובעקב ימין על פי תקנה 49(2)(ו) לתקנות.

הנתבעות הגישו מנגד חוות דעת רפואית מטעמן ערוכה על ידי ד''ר קליגמן לפיה נותרה לתובע דרגת נכות בשיעור 15% בגין הגבלת תנועות במפרק הקרסול על פי מצב ביניים של סעיף 35(1)ב' – ג' לתקנות המל''ל.

71.המדובר בפער זניח כאשר התמונה הרפואית היא כי התובע סובל כתוצאה מן התאונה ממגבלות בקרסול ימין.

הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע

72.על פי תצהירו של התובע, במועד התאונה היה כבן 40, ועבד בחברת מרכבים בע''מ כפחח רכב כאשר היה צפוי להתקדם בוודאות בדירוג ושכרו ופגיעתו מנעה זאת. לטענתו, למרות פגיעתו, ובניסיון להקטין את נזקיו ולאור מוסר העבודה הגבוה של, חזר לעבודתו מיד עם תום תקופת אי הכושר. עם זאת לאור מגבלותיו לא הצליח לבצע את עבודתו כפי שמסוגל היה עובר לתאונה ועל כן לא חזר לאותו תפקיד שביצע עובר לתאונה, קידומו בעבודה נפגע ויכולתו לבצע שעות נוספות נפגעה גם כן.

73.בחקירתו טען כי כיום הוא מבצע תפקיד אחר במפעל ושכרו נפגע (עמוד 13 שורות 24 – 27):

" ת. אחרי הנפילה הורידו אותי מהתפקיד, אני מנקה במפעל ועוזר לפועלים. אני עובד במרכבים, מפעל לייצור אוטובוסים. אותו מקום, אותה חברה לא באותו תפקיד.

לשאלת בית המשפט: כמה אתה מרוויח?

ת. אני מרוויח 6,500 ₪ - 7,000 ₪. "

74.עבודתו של התובע במועד התאונה היתה עבודה פיזית כפחח. לתובע נכות אורטופדית משמעותית בשיעור של 15% – 20% בשל מגבלות בקרסול. מאחר ובחייו המקצועיים של התובע כפחח הוא נדרש לעמוד על רגליו בשעת ביצוע העבודה ברור כי פגיעה באחת הרגליים היא בעלת אלמנט תפקודי.

75.עם זאת, התובע לא צירף תלושים לאחר התאונה לשם הוכחת טענתו לפגיעה בשכרו ובתפקידו. בנקל יכול היה לעשות כן ולהוכיח את טענתו כי נכותו מפריעה לו בביצוע עבודתו ועקב כך שכרו נפגע. המדובר בצעד אלמנטרי כאשר התובע לא נתן הסבר הגיוני לכך (עמוד 13 שורות 28 – 29). כמו כן יכול היה לזמן את נציג המעביד על מנת להוכיח את הטענה.

המדובר במסמכים רלוונטיים אשר המצויים בחזקתו של התובע ו/או עדים שביכולתו להביא ואי הצגתם יוצרת את החזקה כי לו הובאו לעדות היתה עדותם פועלת לרעתו ומזיקה לו (ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657).

על כן, לא נותר אלא להסיק כי לו הובאו תלושים לאחר התאונה ולו הובא נציג המעביד היה מתברר כי התובע משתכר כיום שכר זהה לשכרו עובר לתאונה או אף גבוה יותר. אין המדובר במסקנה מופרכת. התובע עבד במועד התאונה בחברת מרכבים, חברה ותיקה בענף ייצור חלקי רכב. משעבד שם, פי טענתו, כ – 20 שנה (עמוד 13 שורות 19 – 22), נראה כי הותק שלו ומעמדו אפשרו לו לשמור על גובה שכרו גם אם הוא כיום מוגבל ביכולתו הפיזית וגם אם עבר לעסוק בסוג עבודה אחר בחברה, דבר שלא הוכח כאמור.

76.בפסיקה קיימת מעין חזקה ו"כלל אצבע" לפיו בדרך כלל גובה הנכות מלמד על שיעור הפגיעה התפקודית שנגרמה לניזוק (ע"א 3049/93 ‏ גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' וערעור שכנגד, פ''ד נב (3) 792; ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו); ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), אולם אין המדובר בסוף פסוק. בעת קביעת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, על בית המשפט:

"לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי [ראו: עניין גירוגיסיאן 799; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג לפסק הדין ([פורסם בנבו], 13.7.2009)].

77.אמנם בנכותו של התובע קיים אלמנט תפקודי אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתובע לא

הוכיח שנגרם לו כל הפסד ממועד התאונה, ראיה לכך כי חרף נכותו הוא מסוגל לתפקד. כמו כן עצם העובדה שלאחר התאונה חזר למקום עבודתו עד היום כ – 5 שנים לאחר התאונה מעידה כי הסבירות כי הנכות תביא לפיטוריו היא נמוכה. בע"א 830/87 מרגני נ' לוי, (פורסם בנבו), קבע כבוד השופט אור:

"ביום פסק הדין, בהיות המערערת כבת 55, מלאו כ-30 שנים לעבודת המערערת בבנק, ולפי הראיות אין היא עומדת בפני סכנה שיפטרוה...בנסיבות מיוחדות אלה, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה שהסיכון שהיא תעזוב את עבודתה בבנק או שיגרם לה הפסד כלשהו של השתכרות בעתיד הנו "אפסי או ספקולטיבי גרידא". אין, על כן, מקום שנתערב בקביעת בית המשפט, על פיה לא נגרם למערערת הפסד כושר השתכרות"

וראה גם את האמור בספרו של ד. קציר:

"ומשהוכח כי בתקופה שמאז הפגיעה ועד למועד פסק הדין, לא נפגעה כלל הכנסתו של הנפגע, וכאשר המדובר הוא בתקופה משמעותית כי אז יהא בכך משום ראיה כי אין הנפגע צפוי גם בעתיד להפסיד מהכנסתו"

(פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 4) עמ' 65).

78.לאור מקום עבודתו של התובע, העובדה כי לאחר האירועים נשוא התביעה המשיך וממשיך לעבוד בו, והעדר ראיה לאפשרות שיפוטר מהעבודה, יש לקבוע כי התובע לא זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה בחישוב אקטוארי על פי שיעור דרגת נכותו. כל חישוב שכזה הינו שרירותי ואינו מגלם את הסיכון האמיתי לפגיעה ביכולת השתכרותו של התובע.

נראה כי במקרה מעין זה יש לפסוק לתובע סכום גלובלי המשקף באופן מציאותי יותר את הגריעה מיכולת השתכרותו.

הפסדי שכר בעבר

79.על פי תלושי השכר שצירף התובע עובר לתאונה וכעולה מפנייתו של התובע למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי תאונה (צורף לתצהירו ולא סומן), שכרו הממוצע של התובע ב – 3 החודשים שקדמו לתאונה עמד על סך של 9,950 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה עומד על סך של 9,970 ₪.

80.כאמור, התובע לא צירף תלושים כלשהם לאחר מועד התאונה. מעיון במסמכים הרפואיים לרבות המל''ל שבדק אותו במסגרת תביעתו לקבלת דמי תאונה הוכרה לו תקופת אי כושר מלא של חודש וחצי ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה של 6 חודשים נוספים. התובע אישר בחקירתו כי חזר למקום עבודתו כ – 8 חודשים לאחר התאונה (עמוד 13 שורות 32 – 33) ובהנתן קביעות אלו של המוסד לביטוח לאומי אני מקבל את טענתו.

עם זאת, כאשר נשאל אם קיבל קיצבה כלשהי טען התובע כי קיבל חופש מחלה מן המפעל ולא מעבר לכך (עמוד 13 שורות 30 – 31). על כן עולה כי בתקופת אי הכושר קיבל התובע שכר מלא ממעבידו על חשבון ימי מחלה. חרף העובדה שלא צירף תלושי שכר, גם לו היו אלו מצורפים ומוכיחים כי התובע קיבל שכרו על חשבון ימי מחלה צבורים, לא היה בכך כדי לזכותו בפיצוי כלשהו.

על פי הפסיקה, ניזוק זכאי לתשלום גם בגין תקופת מחלה בה שכרו שולם לו על חשבון ימי מחלה צבורים כאשר מוכחת אחת משתי חלופות: הראשונה - שמדובר במקום עבודה בו ניתן לפדות ימי המחלה הצבורים שלא נוצלו לעת היציאה לפנסיה. בחלופה זו על התובע להוכיח גם שמדובר במקום עבודה בו ניתן אכן לפדות ימי מחלה לא מנוצלים בכסף לעת הפרישה, וגם מה שיעור הפדיון (שכן ברגיל לא מדובר בשווי של "אחד לאחד") (לענין זה ראה: ע"א 450/05 לחמיש נ' חזק ; ע"א 587/89 רוזנשין נ' כהן (לא פורסם). בענייננו, לא הוכחה החלופה הראשונה. גם החלופה השנייה – בגין ניצול ימי המחלה לא התאפשר לתובע לנצל ימי מחלה בגין אירועי בריאות אחרים - לא הומחשה בענייננו.

81.על כן, התובע לא הביא כל ראיות בנוגע לשכרו לאחר התאונה ולא הוכיח הפסדים בפועל. משמדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח בראיות של ממש ומשלא עמד בנטל זה אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.

אובדן כושר השתכרות בעתיד

82.התובע הוא כיום בן 45. כפי שצוין לעיל, יש לקבוע את הפיצוי לו הוא זכאי בפרמטר זה תוך שקילת שיעור נכותו ומנגד את העובדה שהוא עובד במקום עבודה מסודר מאז התאונה ולא הוכיח הפסד כלשהו בעבר למרות שממועד התאונה חלפו כבר כ – 5 שנים.

83.בשים לב לאמור לעיל אני סבור כי יש לאמוד את הפיצוי בפרמטר זה בשיעור של 150,000 ₪.

הפסדי פנסיה

84.בכל הנוגע לפיצוי ברכיב זה שיעור הפסדי הפנסיה צריך להיגזר מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם להפרשות המעביד על פי צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957 (ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול תשע"א) (להלן:" צו ההרחבה"). על-פי הטבלה בסעיף 6 של צו ההרחבה, הפרשות המעביד לתקופה 1.1.2013 - 31.12.2013 הן בשיעור 10% מתוך השכר המבוטח, ולתקופה שמיום 1.1.2014 ואילך - 12% ממנו. (לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).

מאחר ובענייננו התאונה וגם הפסדי השכר אירעו לאחר יום 1.1.14 הם יחושבו על פי 12% מהפסדי השכר.

85.סך הפסדי השכר בעבר ובעתיד מסתכמים בסך של 150,000 ₪. על כן הפסדי הפנסיה לעבר ולעתיד מסתכמים בסך של 18,000 ₪.

עזרת צד ג'

86.לטענת התובע, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה נזקק לעזרתם של בני משפחתו. מעיון בחומר הרפואי עולה כאמור כי התובע שהה באי כושר לתקופה של כ – 8 חודשים. על כן נראה הגיוני כי תהליך החלמתו, עד שהחל להיות מסוגל לטפל בעצמו ללא הזדקקות לעזרה, ארך תקופה של מספר חודשים.

87.ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

בענייננו, מהות הפגיעה ואי הכושר הממושך שנקבע לתובע לאחר התאונה, יוצרים את הסבירות הגבוהה כי אכן נזקק לעזרה בתקופה זו. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

88.אני סבור, כי בגין העזרה שהוענקה לתובע שהתמקדה בעיקר בתקופה שלאחר התאונה נכון יהיה להעריך את הנזק בפרמטר זה באופן גלובלי בסך כולל של 20,000 ₪ לעבר.

89.מאחר והתובע עובד מאז חזרתו לתאונה באופן רציף ולא הובאו ראיות לפיהן הוא מקבל כיום עזרה כלשהי איני סבור כי יש לפסוק לו פיצוי כלשהו בפרמטר זה לעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות

90.לטענת התובע, נגרמו לו עקב פגיעתו הוצאות רפואיות ועלויות של נסיעות לטיפולים ובדיקות. כמו כן, נגרמו לו הוצאות בגין רכישת תרופות ואביזרים רפואיים. לדבריו סביר להניח כי לאור נכותו הוא ימשיך להזדקק לטיפולים רפואיים ותרופות גם בעתיד. לסיכומיו לא צורפו קבלות כלשהן. לאור חומרת פגיעתו של התובע סביר כי טיפוליו היו כרוכים בהוצאות. עם זאת, בהיעדר ראיות לכך אני מעמיד את הפיצוי בפרמטר זה בסך כולל של 5,000 ₪.

כאב וסבל

91.לתובע נגרמה פגיעה משמעותית בקרסול, הוא אושפז פעמיים ואף עבר ניתוח. כיום הוא נותר מוגבל בקרסולו.

בהתחשב בכך ולאחר שעייינתי בחומר הרפואי ובחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים אני אומד את הכאב והסבל שנגרמו לתובע בסך 55,000 ₪.

סיכום הנזקים

92.בהתאם למפורט לעיל להלן סכומי הפיצויים בגין רכיבי הנזק:

עזרת צד ג' בעבר - 20,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות - 5,000 ₪

אובדן כושר השתכרות בעתיד – 150,000 ₪

הפסדי פנסיה -18,000 ₪

כאב וסבל - 55,000 ₪

סך נזקיו של התובע הינם - 248,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את אשמו התורם בשיעור של 50% ועל כן הפיצוי המגיע לו הנו 124,000 ₪.

93.על כן אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1. התובע ישלם לנתבעת 1 שכר טרחת עו''ד והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 124,000 ₪ בצירוף שכ''ט עו''ד והוצאות משפט בסך כולל של 34,000 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ט' סיוון תש"פ, 01 יוני 2020, בהעדר הצדדים.