פלוני נ' זויתן הבידוד בע"מ

עסקינן בתביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונה שאירעה בזמן שהועסק על ידי הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים נסבה על אירוע התאונה; על אחריותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו; ועל שיעור הנזק.

רקע ונתונים כללים

1. התובע יליד 1963, אזרח אריתריאה במקור, נכנס לתחומי המדינה דרך סיני ושוהה בארץ מזה כ- 12 שנים. הנתבעת היא חברה שעוסקת במכירת אביזרים לתעשיית מיזוג אוויר ומחזיקה מחסן ומשרד (ראו נספח ח' להודעה על הגשת ראיות מטעם התובע). הנתבעת העסיקה את התובע בביצוע עבודה מזדמנת, ולטענת התובע הוא נפגע במהלך העסקתו על ידי הנתבעת.

    

2. בכתב התביעה נטען כי ביום 24.12.2014, עת התבקש התובע לקשור ולסדר ארגזים, נפל עליו ארגז במשקל כבד שהיה מונח באופן לא בטיחותי ומסוכן. נטען כי כתוצאה מכך, נפגע התובע בחלקי גוף שונים.

    

3. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת מכל וכל את הנטען בכתב התביעה, החל מהטענה כי התובע הועסק על ידה וכלה באירוע התאונה, בנזק שנגרם ובאחריותה לפצות את התובע. במהלך הסיכומים, לא חלקה הנתבעת עוד על כך שהתובע הועסק על ידה, אך דבקה בטענתה כי לא התרחשה תאונה, וכי אם התרחשה תאונה – אין להטיל עליה אחריות כלשהי בגין אירוע התאונה. כמו כן העלתה הנתבעת טענות לגבי גובה הנזק.

    

4. בהחלטתי מיום 22.9.2019 הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית שלו ושל שני עדים נוספים מטעמו: מר ולדגבריאל זריי ומר מלגטה איילו אלמיו. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים כלשהם וגם לא הוגשה בקשה כלשהי בעניין זה עובר לישיבת ההוכחות. לאחר סיום חקירת התובע ועדיו, העלה ב"כ הנתבעת בקשה בעניין הבאת הראיות, שנדחתה בהחלטה שניתנה במהלך הדיון (ראו עמ' 15 לפרוטוקול). מצב הדברים אפוא שלא הונחו ראיות כלשהן מטעם הנתבעת. בתום הבאת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה והגיעה אפוא העת להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

    

   דיון והכרעה

    

5. לאחר שהצדדים הביאו ראיות מטעמם והאזנתי לסיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל. נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

    

   התאונה והאחריות בגינה

    

6. הנתבעת חולקת על עצם אירוע התאונה. בכתב ההגנה הוסיפה ופירטה כי על פי רישומיה במועד התאונה אמורה הייתה לקבל לחצריה מכולות, אך הגעתן בוטלה ומשכך, לא היה צורך בהעסקת מאן דהוא. נטען כי אף אם הובאו פועלים למקום, הרי הם ישבו בחוסר מעש ולא עבדו כלל. יודגש כי גרסה זו של הנתבעת נותרה בגדר טענות בעלמא, שכן הנתבעת לא הגישה ראיות כלשהן להוכחות הנטען על ידה בכתב ההגנה. ניזונים אנו אפוא מהראיות שהניח התובע שסותרות לחלוטין את גרסת הנתבעת ומוליכות למסקנה ברורה כי התאונה התרחשה גם התרחשה.

    

7. התובע הועסק על ידי הנתבעת באופן מזדמן והובא למקום אירוע התאונה לצורך פריקת סחורה. במהלך עדותו ציין התובע כי הוא הגיע לעבוד במקום בו נפגע, לאחר שהמתין לבוא מעסיק מזדמן במקום שנקרא "סחה", ומשם הוא נלקח לעבוד אצל הנתבעת (עמ' 7 שורה 30 – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם נאמר אחרת). בתצהירו ציין התובע כי במהלך עבודתו התבקש על ידי מנהל במקום לסדר ארגזים – קרטונים של סחורה, ובעודו עושה כן, נפל עליו אחד הארגזים שהונחו במקום. על גרסה זו חזר התובע במהלך עדותו בבית המשפט ופירט כי "הארגזים מונחים בשורות של גובה של 4 מטר" וכי נאמר לו לקחת מהארגזים ולהניח על המלגזה (עמ' 8 שורה 24). התובע הוסיף ופירט כי בעודו מתכופף כדי להרים ארגז, נפל עליו ארגז ופגע בו (עמ' 8 שורה 29 ואילך). אינני מקבל את טענת הנתבעת שיש לפקפק בגרסת התובע. התרשמתי כי התובע העיד עדות מהימנה, פירט את התרחשות הדברים בצורה נאותה וסדורה, וחלקי עדותו מתיישבים האחד עם השני. התובע לא ניסה להוסיף פרטים או להעיד על דברים שלא ידע מידיעה אישית ונצמד לתיאור רק מה שעיניו ראו. כך למשל כאשר נשאל על מה היה מונח הארגז שנפל עליו, השיב בפשטות ובישירות: "לא ראיתי, הרגשתי רק שנפל עלי משהו" (עמ' 8 שורה 33). בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, אינני רואה סתירה בין הנטען בסעיף 20 לתצהיר התובע, לפיה מאז התאונה אין הוא עובד ולא מסוגל לעבוד, לבין תשובתו בחקירתו הנגדית, כי ניסה למצוא עבודה אך לא הצליח (עמ' 10 שורה 3). ניתן להבין אמירה זו כי התובע ניסה להשתלב במקום עבודה, אך לא הצליח בשל מצבו הרפואי. על כל פנים, גם אם יש בכך סתירה מסוימת, אין בה כדי להקרין על מהימנות התובע ולקעקע את גרסתו מן היסוד.

    

8. בעקבות תביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל), נחקרו נציגי הנתבעת על ידי חוקרי המל"ל (נספח ח' לראיות התובע). מר גולן דניאל, הבעלים של הנתבעת, אישר כי אכן גויסו פועלים מזדמנים כדי לפרוק סחורה ממכולה וכי אחד מעובדיו, בשם אריה, מצא בשלב מסוים שאחד מהפועלים שוכב על הרצפה, וכששאל אותו מה קרה, נאמר לו שנפל עליו משהו. גולן הוסיף וציין כי אריה התקשר אליו מיד, והלה הנחה אותו לפנות את העובד לקבלת טיפול רפואי. למרות שגולן העלה ספקות באשר לאירוע המקרה וניסה לטעון למהימנות תיאור המקרה, דבריו של עובד הנתבעת, מר אריה מוסקוביץ', שגם הוא נחקר על ידי חוקר המל"ל, לא מותירים ספק לגבי אירוע התאונה. מוסקוביץ' ציין בחקירתו: "פתאום שמעתי צעקות, יצאתי החוצה וראיתי את הבחור שוכב על הרצפה וקרטון לידו. שאלתי מה היה והם הסבירו לי שקרטון נפל ... כשיצאתי אליו ראיתי שאכן יש קרטון לידו ואני מניח שכן נפל עליו". בעקבות המקרה, מוסקוביץ' לקח את התובע לקבלת טיפול רפואי בבית חולים כרמל. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי התאונה אירעה בשעות הבוקר. ניכר כי פרט זה נמסר בהמשך לטענה כי התובע לא הועסק על ידי הנתבעת משום שלא היה צורך בפריקת סחורה, ולא היא. מתעודת חדר מיון של בית החולים כרמל עולה כי התובע התקבל בבית החולים בשעה 19:22 (ולפי גרסת הנתבעת עצמה מוסקוביץ' פינה את התובע לבית החולים בסמוך לאחר התאונה) , דבר שלא עולה בקנה אחד עם הטענה שהתאונה אירעה בשעות הבוקר. סבירה יותר אפוא גרסת התובע, שלפיה התאונה אירעה לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבעת עת נתבקש לסדר ארגזים של סחורה במחסן. אשוב ואדגיש, כי הנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן והדברים נאמרים הרבה מעבר לנדרש.

    

9. זאת ועוד, הפסיקה קבעה שקיימת חשיבות ראייתית לדברים המתועדים במסמכים רפואיים ראשוניים, במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699 (2002); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ראו גם ת"א (שלום קריות) פלוני נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2018)). במסמכים הרפואיים שנערכו על ידי בית חולים כרמל אליו הופנה התובע לאחר התאונה, צוין כי "לדבריו (בעזרת מתורגמן) נחבל בצוואר מקרטון כבד ...." (ראו נספחים רפואיים, נספח ד' לראיות התובע). דברים אלו מחזקים את גרסת התובע.

    

10. אם כן, המסקנה היא כי התובע אכן הועסק על ידי הנתבעת בפריקת סחורה וכי התרחשה תאונה במחסני הנתבעת כאשר קרטון כבד נפל על התובע וגרם לפציעתו.

     

11. על בסיס קביעות עובדתיות אלו, נסללת הדרך לקביעה כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעת. הנתבעת היא מעסיקתו של התובע ועליה מוטלות חובות זהירות גם אם המדובר בהעסקה קצרת מועד. דומה כי חובות הזהירות הכלליות (המושגיות) ברורות, על כך נכתבו הררי הררים של פסקי דין, ואין צורך להכביר במילים. נקבע לא אחרת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שירזיאן); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985)). בחינת חובת הזהירות במישור הקונקרטי מוליכה אף היא למסקנה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית. עסקינן במקרה בו התובע נשלח לבצע עבודה של פריקת סחורה במקום בו מונחים ארגזים, ובמהלך עבודתו נפגע. מדובר אפוא בפגיעה שאירעה בחציריה של הנתבעת תוך כדי ביצוע עבודה עבורה. העובדה כי המדובר במתכונת העסקה זמנית ולא קבועה, לא משנה מקיומה של חובת זהירות.

     

12. לעמדתי, נסיבות התרחשות התאונה מוליכות למסקנה ברורה כי הנתבעת הפרה חובות זהירות כלפי התובע. התובע תיאר כי בעת שהועסק על ידי הנתבעת בפריקת סחורה והעברתה ממקום אחד לאחר, ובעודו מתכופף להרים את אחד הארגזים, קרטון כבד נפל עליו ופגע בו. התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי הקרטונים היו מונחים במחסן הנתבעת באופן מסוכן, בגובה רב (עמ' 8 שורה 26). תיאור זה של התובע לא רחוק מהתיאור שמסר מוסקוביץ' בעדותו בפני חוקרי המל"ל. מוסקוביץ' לא הוציא מכלל אפשרות, כי ארגז שהיה מונח במקום "החליק". זאת ועוד, כעולה הן מדברי התובע והן מדברי מוסקוביץ', המדובר בקרטון שמשקלו כ- 25 ק"ג. בהינתן נתונים אלו, היה על הנתבעת לדאוג לכך שהארגזים יונחו בבטחה, באופן שתימנע נפילתם על העובדים במקום או למצער לנקוט באמצעים לשם מניעת נפילת הארגזים. מדובר אפוא בסביבת עבודה מסוכנת ולא בטוחה במסגרתה עבד התובע. הנתבעת לא קיימה אפוא את חובותיה, יצרה סביבת עבודה מסוכנת, ושלחה את התובע לעבוד תוך סיכון גופו. יתרה מכך, עולה כי הנתבעת העסיקה את התובע כפועל מזדמן לביצוע משימה מוגדרת. מדבריו של התובע ואף מדבריהם של נציגי הנתבעת בחקירתם במל"ל (ראו למשל חקירת גולן עמ' 4 שורה 76), עולה שהיו קשיי תקשורת רבים, דבר שמחזק את גרסת התובע, כי לא ניתנו לו הסברים לגבי שיטת העבודה. דומה שאין צורך לומר כי חלק מחובותיו של מעסיק כלפי עובדו, ליתן לו הדרכה לגבי האופן בו עליו לבצע את עבדותו בבטחה, וכן ליתן לו הדרכה קונקרטית לגבי ביצוע העבודה הספציפית. חובה זו נגזרת מחובות הזהירות המוטלות על המעסיק ואף מעוגנת בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (ראו: ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד (פורסם בנבו, 18.11.1992)). גם אם תאמר כי מדובר בשיטת עבודה שאינה מורכבת והתובע היה צריך לדעת אותה ללא כל הדרכה, קשיי התקשורת בין המעסיק לבין התובע מחזקים את המסקנה שלא ניתנו הנחיות לגבי סביבת העבודה והסכנה הטמונה בעבודה במקום בו הונחו קרטונים כבדים שהייתה סכנה לנפילתם. המסקנה אפוא כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כלפי התובע ועל כן יש לחייבה בפיצוי התובע בגין נזקיו.

     

13. אשר לאשם התורם – עסקינן בתאונה שאירעה לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי יש לנהוג במשורה בהטלת אשם תורם על תובע שנפגע בתאונה תוך כדי ביצוע עבודתו. הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטל על הנתבע הטוען לכך (עניין שירזיאן; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)). הנתבעת לא הרימה נטל זה ולו מן הטעם שלא הביאה ראיות כלשהן. מעבר לנדרש, עסקינן בתאונה שאירעה במהלך עיסוקו של התובע בעבודה שהוטלה עליו ועל פני הדברים לא עולה כי הוא חרג מההוראות שניתנו לו על ידי מעסיקו, וכל שעשה הוא לבצע את הוראות המעסיק (ראו בין היתר: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ (פורסם בנבו, 19.3.2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)). בנסיבות אלו, אינני סבור שיש מקום להטיל אשם תורם בשיעור כלשהו.

     

    שאלת הנזק

     

14. נתונים כלליים: התובע, שהינו יליד 1963, שוהה מזה 12 שנה בתחומי ישראל לאחר שנכנס לתחומי המדינה שלא כדין דרך סיני. עם זאת יצוין כי החל מיום 5.1.2020 התובע מחזיק ברישיון זמני לישיבת ביקור, לפי סעיף 9 (2) (5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. התובע הבהיר בתצהירו, כי הוא נשאר במדינה בגלל בעיות פוליטיות ורודנות שקיימת בארץ מולדתו, שם שורר שלטון דיקטטורי, ועל כן חזרה למולדתו טומנת סכנה לחייו. טענות אלו לא נסתרו והתובע אף לא נחקר עליהן.

     

15. הפגיעה והטיפול הרפואי: כתוצאה מהתאונה פונה התובע לבית חולים כרמל בחיפה שם התברר כי הוא סובל ממספר שברים בחוליות הצוואר. התובע אושפז בבית חולים כרמל מיום התאונה ועד ליום 1.1.2015, משך כ-9 ימים. בבית החולים הומלץ על טיפול שמרני, הושם לו צווארון, הוא טופל במשככי כאבים וכן הומלץ על פיזיותרפיה. התובע שוחרר מבית החולים עם המלצות להמשך טיפול אצל רופא מטפל, נטילת תרופות נגד כאבים לפי הצורך והמשך קיבוע צוואר. בסיכום האשפוז צוין כי "התובע זקוק לעזרה רבה בתפקודו האישי והיומיומי". התובע המשיך בקבלת טיפולים רפואיים במרפאות החוץ בבית חולים כרמל. ביום 20.1.2015 טופל בבית החולים ובמסמך הרפואי צוין כי יש צורך בקיבוע הצוואר לעוד 3 חודשים. המלצה לקיבוע משך חודשיים נוספים הייתה גם בביקור התובע בבית החולים ביום 16.6.2015. מעבר למסמכים מבית חולים כרמל, אין בנמצא מסמכים רפואיים נוספים, אך יש לזכור, כי בשל מעמדו של התובע, אין הוא משתייך לקופת חולים ועל כן לא זכאי לקבלת טיפול רפואי במסגרת זו.

     

16. כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר גיל לאנה לפיה נותרה לו נכות בשיעור של 30% לפי פריט 37 (5) (ג) (מותאם) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות), בגין הגבלה משמעותית בתנועות עמוד שדרה צווארי, בעקבות שבר בחוליות הצוואר. כמו כן קבע ד"ר לאנה נכויות זמניות, כמפורט בחוות הדעת. מנגד צירפה הנתבעת חוות דעת של ד"ר משה דניאל, לפיה נקבע ש"אין כל קשר בין תלונותיו הסובייקטיביות של [התובע] לבין התאונה הנדונה".

     

17. חוות דעת מומחה בית המשפט: בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, ד"ר יורם אנקשטיין שבדק את התובע ומסר חוות דעת. המומחה סקר את מצבו הרפואי של התובע וציין כי אצל התובע קיימים מספר שברים בעמוד השדרה הצווארי שכוללים גם שברים מרוסקים, וכי קיימים סימני חיבור של השבר, אך קיימת תזוזה באחת החוליות ותת הפריקה שלא נרפאו. המומחה ציין כי לאור סוג השבר ועמדת השבר הסופית, שכוללת פגיעה קבועה בסגמנטים של חוליות הצוואר 3-1, שהינו אזור בעל תרומה משמעותית לתנועות הצוואר, צפוי כי תיוותר לתובע הגבלה משמעותית בתנועה ובתפקוד. המומחה הוסיף וציין כי טווח התנועות האקטיבי הכללי של עמוד השדרה הצווארי מוערך בדרגה בינונית. לפיכך קבע מומחה בית המשפט כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 37 (5) (ב) לתקנות בגין הגבלה בינונית בטווחי התנועות, וכן נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 37 (8) (ב) לתקנות בגין שבר שהתחבר בתזוזה ניכרת. המומחה ציין עוד כי יש לקבוע לתובע נכות זמנית בשיעור מלא (100%) למשך 6 חודשים מיום התאונה. יצוין כי אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את מומחה בית המשפט. בשים לב למעמדה של חוות הדעת של מומחה בית המשפט, ובשים לב לפירוט שמסר המומחה, ולאחר שעיינתי בחוות הדעת שהגישו הצדדים ובהתייחסותו של מומחה בית המשפט לחוות דעת אלו, אינני רואה סיבה שלא לקבל את מסקנותיו של מומחה בית המשפט. לפיכך אני קובע כי הנכות הרפואית המשוקללת שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור של 28%.

     

18. הנכות התפקודית: חוות דעתו של מומחה בית המשפט מצביעה על פגיעה משמעותית שנגרמה לתובע בעמוד השדרה הצווארי שהותירה נכות בשיעור משמעותי. כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, אם כי לנתון זה משקל מרכזי מאוד (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)). בבואי להעריך את הנכות התפקודית במקרה זה, שמתי לנגד עיני את נכותו הרפואית של התובע ומאפייניה. לתובע נקבעה נכות בשיעור של 28% בגין פגיעה משמעותית בחוליות הצוואר, אשר הותירה אצלו נכות שמתבטאת במגבלות בתנועות הצוואר וכן בכאבים. המומחה קבע כי המדובר בהגבלה בינונית בטווח התנועה של עמוד השדרה הצווארי. המדובר בפגיעה באיבר מרכזי של הגוף. השפעתן של המגבלות מהן סובל התובע, הינן משמעותיות, שכן הגבלה בתנועות הצוואר יכולה להגביל את התובע לא רק בעיסוקיו אלא גם בחייו היומיומיים. על פי דברי התובע, ואין כל אינדיקציה סותרת, הוא נטול השכלה פורמלית והתפרנס מעבודות פיזיות בלבד. לצד זאת אין להתעלם מכך כי המדובר בנכות שהותירה מגבלה באיבר אחד, הגם שהוא מרכזי, מה שלא חוסם את התובע לחלוטין מתעסוקה שיכולה להתאים למגבלותיו, גם בהינתן מעמדו. לסיכום: לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאמה לנכות הרפואית.

     

19. תעסוקה ושכר לפני התאונה ולאחריה: כאמור, התובע הוא פליט מאריתריאה ושוהה בארץ מזה כ- 12 שנים, ולאחרונה ניתן לו רישיון זמני "לישיבת ביקור" בארץ (ראו ת/5). התובע לא הציג נתונים מספקים לגבי השתכרותו לפני התאונה והסתפק בטענה כי היה מרוויח סך של 7,000 ₪ לחודש (סע' 9 לתצהיר). טענה זו נותרה יתומה ולא עוגנה בראיות נוספות מלבד הצהרת העדים שהוא הרוויח טוב. גם ההסבר שניתן להעדר עיגון ראייתי הולם, כי המעסיקים לא מדקדקים בזכויות עובדים זרים, לא ניתן לקבל. התובע לא סיפק פירוט לגבי מקומות העבודה ולא הביא ראיות אחרות, למשל עמיתים לעבודה או תיעוד לגבי הסכומים שהיה שולח למשפחתו, שבאמצעותם היה ניתן להוכיח את השכר הנטען. דומה שגם העובדה כי התובע עבד בעבודות מזדמנות, לפחות בתקופה בה אירעה התאונה, לא מתיישבת עם טענתו לגבי גובה השכר. הנתון האובייקטיבי היחידי שהוצג ואשר ניתן לסמוך עליו הוא בסיס השכר שנקבע על ידי המל"ל. כעולה מהמסמך ת/14 שכרו הרבעוני של התובע עמד ע"ס 12,900 ₪. לפיכך שכרו לחודש – 4,300 ₪, בתוספת הצמדה להיום – 4,550 ₪. לאחר התאונה לא הוצגו נתוני שכר, ולטענת התובע הוא לא חזר לעבודה, וניסיונותיו להשתלב בעבודה העלו חרס.

     

20. לאחר שהוצבו הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים:

     

21.  נזק לא ממוני: הנתונים הרלוונטיים להערכת הנזק הלא ממוני פורטו עד כה. מהות הפגיעה ממנה סבל התובע ותוצאותיה – פגיעה בעמוד השדרה הצווארי לרבות מספר שברים; השלכות הפגיעה – מגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי; הטיפולים הרפואיים; אשפוזו בבית חולים; הנכות הצמיתה והזמנית שנקבעו; תקופה ההחלמה הממושכת – כל אלה מביאים אותי למסקנה שיש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 100,000 ₪ נכון להיום.

     

22.  הפסד שכר לעבר: עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). סבורני כי בשים לב למהות התאונה ולמגבלות שהותירה, עלה בידי התובע להוכיח כי נגרמו לו הפסדים בעבר. מאז התאונה ועד היום התובע לא עבד (למעט ניסיון להשתלב בעבודה שלא צלח), ולפיכך זכאי הוא להפסד בגין השכר בעבר. את הפסד השכר לעבר יש לחשב לפי שתי תקופות:

     

    תקופה ראשונה, לפי אי כושר מלא למשך ששה חודשים, בהתאמה לנכות הזמנית בשיעור של 100% שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט. ההפסד בתקופה זו מסתכם בסך 27,300 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה – 30,300 ₪.

     

    תקופה שניה, מתום ששה חודשים לאחר התאונה ועד להיום, 55 חודשים, לפי נכות תפקודית בשיעור 28%. ההפסד בתקופה זו מסתכם אפוא בסך 70,070 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 73,744 ₪.

     

    סה"כ הפסד שכר לעבר – 104,044 ₪.

     

23. פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: תחילה יש להידרש לכך שמדובר בעובד זר ולהשלכת נתון זה על בסיס חישוב ההפסד לעתיד. בפסיקת בתי המשפט בהם נדונו מקרים דומים, ונקבע כי אין מניעה לבסס את החישוב על בסיס ההנחה כי התובע ימשיך לשהות בארץ. לצורך ביסוס מסקנה זו נמנו מספר שיקולים שבכללם העובדה שמדינת ישראל פועלת בהתאם לעיקרון "אי-ההחזרה" הקבוע בסעיף 33(1) לאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) ולפיו אין לגרש או להחזיר אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו; והעובדה כי גם אם הנפגע היה מגורש בסופו של יום, אין זה מן הנמנע כי היה עושה דרכו לארץ אירופאית בה שכרו לא היה נופל מהשכר בארץ. לצד שיקולים אלה נשקלים שיקולים פרטיקולריים כגון קיומו של רשיון זמני לשהיה בארץ ומשך השהיה בישראל (השוו: ת"א (מחוזי מרכז) 9584-12-14 מ. ס נ' ארז יומטוב, פסקה 16 (פורסם בנבו, 12.1.2017); ת"א (מחוזי חיפה) 13596-01-13 עבדוליי סוארה נ' חברת מפעלי מיחזור שרונים בע"מ (פורסם בנבו, 14.1.2015) (להלן: עניין סוארה)). דומה כי נסיבותיו של התובע נופלות בדלת אמותיה של המסגרת שמחייבת חישוב ההפסד לעתיד עד הגיעו לגיל 67 בהתאם לשכר לפני התאונה. התובע הוא עובד זר שהגיע מארתיאריה וחזרתו למדינה זו מסכנת חייו כפי שהצהיר, הוא שוהה בארץ מזה כ- 12 שנים ומחזיק ברישיון שהיה זמני, על בסיס הנחות אלו ובהתאמה לנכות התפקודית שנקבעה לתובע ולגילו – אני סבור שיש לפסוק לתובע בגין הפסד שכר לעתיד סך של 130,000 ₪.

     

24. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: ראש נזק זה נגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד ואינני סבור שיש לשלול אותו מן התובע, חרף היותו עובד זר, זאת בהינתן הקביעות לעיל (השוו: עניין סוארה). הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד. הפסדי השתכרות התובע לעבר ולעתיד הם בסכום של 234,044 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 28,085 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013).

     

25. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע מגבלות התובע כפי שפורטו, ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות. העדים מטעם התובע, שהם קרובי משפחתו ששוהים עמו בישראל, הצהירו והעידו בבית המשפט לגבי העזרה שניתנת על ידם לתובע (ראו תצהירי עדי התובע). ניתן להניח כי בסמוך לאחר התאונה בני המשפחה סייעו לתובע באופן מוגבר ולאחר מכן במידה מועטה יותר. ניתן לקבוע כי גם בעתיד יזדקק התובע לעזרה כזו לביצוע פעולות יום יומיות. עם התקדמות גילו של התובע יהיה צורך בעזרה יותר אינטנסיבית בפעולותיו. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בין בני משפחה לא כל שכן בנסיבות המקרה הנדון, ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג'. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 40,000 ₪.

     

26. הוצאות לעבר ולעתיד: התובע לא הציג ראיות לגבי הוצאות שהוציא בעבר. לגבי העתיד נטען כי התובע לא משתייך לקופת חולים ועל כן הגם שהוא זקוק לטיפולים רפואיים, בהיעדר זכאות אין הוא יכול לקבלם בקופת חולים. עם זאת, לנוכח העובדה כי התאונה היא תאונת עבודה שהוכרה על ידי המל"ל ככזו, לא ברור מדוע הוצאות התובע, לפחות ההוצאות הרפואיות, לא יכולות להיות מכוסות על ידי המל"ל. נראה כי נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת הוצאות בסכום גלובלי אותו אני מעמיד על סך של 25,000 ₪.

     

27. סיכום – ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני 100,000 ₪.

    הפסד שכר לעבר 104,044 ₪.

    הפסד שכר לעתיד130,000 ₪.

    הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 28,085 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 40,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד 25,000 ₪.

    סה"כ 427,129 ₪.

     

28. ניכוי תקבולי המל"ל: התאונה הוכרה על ידי המל"ל אשר שילם לתובע גמלאות בסכום כולל של 43,826 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד להיום מסתכם בסך 46,044 ₪.

     

    התוצאה

     

29. הפיצוי המגיע לתובע מסתכם בסך של 427,129 ₪ ובניכוי תקבולי המל"ל – 381,085 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 381,085 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 80,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪. כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ה' אדר תש"פ, 01 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.