פלוני נ' השרון (1987) מפעל אלומיניום ונגרות לבנין בע"מ ואח'

מבוא 

1. התובע, יליד 1975, נפגע לטענתו בתאונת עבודה שארעה ביום 20.5.2010. התובע עותר, במסגרת תביעה זו, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה זו.

    

2. נתבעת 1 העסיקה את התובע והייתה מעבידתו במועד התאונה (להלן – "הנתבעת"). נתבעת 2 ביטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה את נתבעת 1 בביטוח חבות מעבידים.

    

3. בהתאם לנטען, ביום 20.5.2010 עסק התובע בעבודות אלומיניום במפעל הנתבעת. עת נדרש להרים מכונת "שטנץ 9000" כבדה, יחד עם פועל נוסף, נחבל בגבו (להלן: "התאונה").

    

4. לאחר התאונה פונה התובע לבית חולים מאיר בכפר סבא שם, לאחר שנבדק, שוחרר לביתו. לטענתו, הכאבים החמירו לאורך השנים עד שבשנת 2016 נאלץ לעבוד ניתוח בגבו.

    

5. המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה התובע בתביעה לקביעת דרגת נכותו מעבודה, הכיר באירוע כ"תאונת עבודה". וועדה רפואית קבעה, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% לצמיתות.

    

6. לטענת התובע הנתבעת נהגה כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיה שבדין כאשר, בין היתר, לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות בהתחשב בטיב העבודה וסיכוניה, לא הדריכה אותו לגבי אופן ביצוע העבודה, לא פיקחה על אופן ביצוע העבודה, הפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה ועוד.

7. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר מריו אייכנבלט לפיה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 37% לפי הפירוט שלהלן: 30% בגין הגבלות תנועה בעמ"ש מותני; 10% בגין ממצאים נוירולוגיים.

    

8. הנתבעות כפרו בכתב הגנתן בעצם קרות התאונה, בתיאור נסיבותיה ובאחריותן לה. נטען, כי התביעה הוגשה בסמוך לפני חלוף תקופת ההתיישנות ובשיהוי בלתי סביר שהסב לנתבעות נזק ראייתי. לחילופין, טוענות הנתבעות כי ככל שאירעה האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של התובע.

    

   הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה על ידי פרופ' יעקב נרובאי שהעריך את דרגת נכותו של התובע בשיעור של 10% לצמיתות. המומחה ציין, כי לא מצא אצל התובע כל פגיעה עצבית, דלדול שרירים או הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה.

    

9. לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר שגיב שאול כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר שגיב העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% בגין בלט דיסקלי עם הפרעה תפקודית מתמשכת והגבלה בינונית בתנועות הגב התחתון. שלוש חוות הדעת הוגשו ללא חקירת עורכיהן.

    

10. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. אדון בדברים, דבר דבור על אופניו.

    א. התאונה ונסיבותיה

11. בכתב תביעתו, תאר התובע את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן:

    "ביום 20.5.10 במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1, ועפ"י הוראות הממונים עליו אצלה, בעת הרמת שטנץ 9000 (משא כבד) בידיו בעזרת עובד נוסף, בכדי להעלותו של השולחן (שכן למלגזה לא היתה גישה אליו), נפגע התובע בגבו".

     

    בתצהירו חזר התובע על הדברים :

    "ביום 20.5.10 במהלך עבודתי ולצורך ניקוב משטח אלומיניום נדרשתי להרים מכונה מסוג שטנץ 9000 שהנה מכונה כבדה שמשקלה מוערך על ידי בכ- 80-90 ק"ג. אני מניח שכך שוקלת המכונה משום שהייתי זקוק לעזרה על מנת להרימה ולא יכולתי לעשות זאת לבדי...עבודה זו היתה באופן טבעי צריכה להתבצע עם מלגזה שכן האמור בהרמת משקל כבד מאוד. מכיוון שלא יכולתי לעשות שימוש באותה עת במלגזה לצורך הרמת המכונה משום שלמלגזה לא היתה גישה אל השולחן בו בוצעה העבודה, קראתי לעובד נוסף בשם מטאר עבדול כאדר שיעזור לי להרים את המכונה על שיני המלגזה על מנת להעלותה לשולחן העבודה. כאדר ואני הרמנו יחד את המכונה הכבדה ותוך כדי הרמה הרגשתי פתאום כאב חד בגב – כאילו משהו נתפס. לא יכולתי לזוז מרב כאב"(סעיפים 7 , 9 ו- 10 לתצהיר).

     

    בהודעתו למוסד לביטוח לאומי במסגרת לתביעתו לקביעת דרגת נכות ציין התובע, כי התאונה אירעה כך:

    "במהלך הרמת שטנץ 9000 (משא כבד) עם חבר לעבודה (בידיו) על מנת להרימו על שיניים של מלגזה לשולחן, נתפס הגב".

     

    בעדותו בפני, חזר התובע על תיאור התאונה:

    "רציתי לעבוד על הפרופיל 9000 חיפשתי את השטנס מצאתי אותו שהוא לא על העגלה אלא על הרצפה. הייתי עובד אני וחבר שלי ז"ל במחלקה עבדנו יחד 14 שנה בייצור. קראתי לעבדל כאדר ואמרתי לו שהשטנס על הרצפה ושאני צריך שיעזור לי להרים אותו על שן המלגזה ולעשות הפעולה להרים את השטנס על השולחן. תמיד קראתי לעבדל כאדר עבדנו באותה מחלקה לקחנו עבודה יחד. אנחנו ביחד. באותו זמן כרגיל רציתי להרים את השטנס על שן המלגזה מרימים אותו מהחלק העליון, סוחבים על השן. כשרציתי להרים, פתאום הרמתי ישר הרגשתי זרם חשמל חזק, נתפס הגב, כאב חזק עד עכשיו אני זוכר. זרם כזה לא ראיתי. זרם חשמל חזק נתן ברגלים. רציתי לעמוד והחל כאב גב, ישבתי קצת חבר שלי הביא לי מים. אמרתי אולי זה ילך יעבור, פתאום הכאב נמשך אח"כ אמרתי לחבר שלי לא יכול אני חייב ללכת לבי"ח למה אני מרגיש שקרה לי משהו מוזר, פעם ראשונה שזה קורה זרם עם כאב נורא, הלכנו הבאתי טופס מהפקידה אמרתי לה מה קרה נתנה לי את הטופס הלכנו לבי"ח מאיר עשינו הבדיקות הייתי ממש מוגבל. זוכר שהתקשרתי גם לאשתי אמרתי לה שקרה לי מה שקרה והכל בסדר והחבר שלי איתי. אנחנו בבדיקות כל מיני בדיקות. זוכר היה יום ה' ".

     

    (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 30-35, עמ' 13 שורות 1-8).

12. התובע הוסיף וציין בחקירתו, כי עבד במפעל הייצור של הנתבעת משנת 2002, כלומר 8 שנים לפני התאונה, ועד לשנת 2016 (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 30-33 ועמ' 11 שורות 33-34). תפקידו היה לייצר פרופילים של חלונות ודלתות מאלומיניום. התובע העיד, כי על מנת להכין חלון היה עליו לחתוך פרופילים לפי סקיצות ולנקבם באמצעות מכונות מתאימות. התובע ציין, כי לכל פרופיל יש חורים אחרים ולכן, צריך לקחת את השטנץ המתאים לפרופיל עליו עובדים (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 31-35, עמ' 11 שורות 4-7). התובע הוסיף והסביר, כי יש הרבה מכונות ניקוב ("שטנסים") ומעט עגלות ולכן, כדי לעבוד יש להניח את השטנץ, שלעיתים מונח על הרצפה, על עגלה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 12-14, וכן עמ' 12 שוררות 4-5: "יש חוסר בעגלות. כל הזמן צריך להרים ולהוריד את השטנס כדי לעבוד על סוג החלון" ושורה 24 :"לפעמים השטנס על העגלה ולפעמים על הרצפה ואני צריך להרים"). התובע ציין, כי השטנסים שונים בגודלם ובמשקלם (שם, שורות 23-24).

     

13. התובע עומת במהלך חקירתו עם הרישום במסמכים שונים שבהם תועדה הפגיעה, ובין היתר בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה – בל/250 ובמסמכים הרפואיים התובע השיב, שתיאר את התאונה כפי שאירעה אך מי שרשם את התיאור רשם מה שהבין (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 29-30). בטופס בל/250 נרשם ביום האירוע על ידי מזכירת הנתבעת: "נתפס הגב כאשר הרים חבילה" בטופס נוסף שנערך מאוחר יותר ונחתם על ידי מנכ"ל הנתבעת נרשמה גרסה מפורטת יותר: "נתפס הגב כאשר הרים משהו (שתנץ 9000) כבד". התובע הסביר שזו גרסה שנכתבה על ידו (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 29-30).

     

14. בתיעוד הרפואי שנערך בבית החולים בסמוך לאחר התאונה נרשם: "היום אחה"צ הרים משא והרגיש כאב בגב תחתון המקרין לעכוז שמאל". בהמשך המסמך נרשם: "לאחר הרמת משא כבד כאב גב".

     

15. עדותו של התובע, הינה העדות היחידה שהובאה בכל הנוגע לנסיבות התאונה. חברו לעבודה, שהרים עמו את השטנץ והיה העד היחיד לתאונה, נפטר בשנת 2015. מנגד, גם הנתבעות לא הביאו לעדות עדים שיכלו לשפוך אור על נסיבות התאונה וההתנהלות במפעל הנתבעת ואף לא את המנהל האחראי על המפעל או את מנהל העבודה באותו מועד.

     

16. רעייתו של התובע העידה, כי התובע התקשר אליה לאחר התאונה ומסר לה שנפגע כאשר "הרים משהו כבד שטנס ונפל" וציין בפניה שחברו עבדל כאדר מסייע לו ( עמ' 8 לפרוטוקול שורות 23-24).

     

17. מטעם הנתבעות העיד מר סולוטניק יהודה. מר סולוטניק ציין בעדותו, כי לא ראה את התאונה ואינו יודע אם בכלל אירעה (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 11-12, 18-19). העד ציין, כי אינו אחראי על הייצור, אין לו קשר ישיר עם העובדים ואף לא התעניין האם אירעה התאונה וכיצד אירעה אלא רק אם העובד חזר לעבודה (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 2 , עמ' 24 שורות 18-21). העד הודה בעדותו, כי ישנם מצבים בהם יש להרים שטנץ מהרצפה ואז ניתן לקרוא לעובד נוסף שיסייע בכך ("יש כאלה שמרימים עם הידיים, זה מונח על העגלה אולי באותו רגע זה היה מונח על הרצפה או על המשטח ואז הפועל קורא לעוד פועל שיעזור לו להרים לעגלה. זה דברים רגילים של עבודה. יכול להיות שהשטנס היה מונח במקום אחר. ה 9000 במקרה יותר כבד..." עמ' 22 לפרוטוקול שורות 26-29).

     

18. נוכח האמור לעיל, ולאחר שהתרשמתי מהעדויות, בחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל המסקנה כי התובע הרים את הנטל ברמה המספקת להוכיח את גרסתו לאופן התרחשות התאונה.

     

19. אמנם עדות התובע בכל הנוגע לאופן קרות התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין, אך היא נתמכת בתיעוד שנערך בסמוך לאחריה המהווה סיוע לגרסת התובע שנפגע בגבו לאחר הרמת משא כבד. גם עדותו של מר סולוטניק מחזקת את טענת התובע שנדרש להרים שטנס מהרצפה על מנת לעבוד עמו.

     

20. ערה אני לכך שבמסמכים שנערכו לאחר התאונה לא צוין תיאור מפורט של התאונה, אולם מקובלת עלי טענת התובע, כי דבריו לא נרשמו במלואם ואין בידו שליטה על אופן כתיבת תיאור התאונה. בנוסף, במסמכים האמורים גם לא מופיעה גרסה אחרת באשר לנסיבות פגיעתו של התובע השוללת את גרסתו כאמור והרישום, גם אם חסר, מחזק את גרסת התובע כי פגיעתו אירעה לאחר הרמת משא כבד במהלך העבודה. העובדה שהמעביד חתם ואישר את גרסת התובע לקרות התאונה ללא כל הסתייגות (טופסי בל/250) אף היא תומכת בטענת התובע. אמנם חתימה כזו אינה מהווה הודאת בעל דין שהרי לחותם אין ידיעה אישית בדבר נסיבות התאונה והוא ניזון מדברי העובד, אך מצופה ממעביד לבדוק את טענות העובד בדבר אופן קרות האירוע וככל שיש מחלוקת לגביהן להסתייג מאישור גרסת העובד.

     

    אל מול גרסתו של התובע עומדת עדות מר סולטניק מטעם הנתבעות, אשר לא היה במקום האירוע בעת התרחשותו ואף לא מצא לנכון לבדוק בסמוך לאחר התאונה עם עובדיו (למשל עם העובד שהרים את השטנץ יחד עם התובע, עם מנהל עבודה במפעל, עם מנהל המפעל – "המנהל האחראי זה יעקב מחבקה והוא עובד עד היום" עמ' 24 לפרוטוקול שורות 33-34) את אופן קרות התאונה הנטענת.

    דווקא העדים הרלבנטיים מטעם הנתבעות אשר נכחו במקום ויכלו להפריך את טענות התובע - אלה לא הובאו לעדות. הימנעות זו מהבאת העדים הרלבנטיים "יודעי הדבר" שלא הייתה מניעה להביאם, מהווה בנסיבות אלה חיזוק נוסף ומשמעותי לגרסת התובע ואישוש טענותיו בדבר הצורך שקם בהרמת השטנץ והנזק שנגרם עקב כך. כידוע, "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872; ע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (4) 865; י' קדמי על הראיות (תשס"ד) 1649).

     

    לנוכח כל האמור, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי הוא נפגע בגבו בעת הרמת מכונה (שטנץ 9000) במהלך עבודתו אצל הנתבעת.

     

    מכאן, יש לבחון את שאלת אחריות נתבעת.

     

    ב. שאלת האחריות – המצב המשפטי

21. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה והפרה חובות חקוקות עת לא סיפקה לו תנאי עבודה הולמים ולא הדריכה אותו לגבי שיטת עבודה בטוחה.

     

22. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : "פקודת הנזיקין").

     

23. כפי שנפסק לא פעם, מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים, 14.6.2011)).

    תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).

    בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

    עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

     

24. הנה כי כן, בהתאם לדין, לנתבעת כמעבידתו של התובע קמה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע למנוע סיכון של פגיעה בגופו הנובע מעבודתו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד. בהתאם לחקיקה הרלוונטית, חובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד בהתאם לחוק החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.

     

25. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים סבורני, כי הנתבעת במקרה שלפני, הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כלפי התובע ולפיכך, אחראית להתרחשות התאונה.

     

26. התובע טען בתצהירו ובעדותו כי עבודתו הייתה כרוכה באופן תדיר בהרמה והורדה של מכונות הניקוב ("השטנסים") וזאת מפאת חוסר בעגלות לעומת מספר המכונות (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 9-10 ו- 24). עדותו זו נתמכה אף בעדות מנכ"ל הנתבעת, מר סולטניק שאישר שהעבודה כרוכה גם בהרמת השטנסים, ככל שהם מונחים על הרצפה ולא במקום הנדרש (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 26-29). יחד עם זאת, ציין העד, כי העובד אינו נדרש להרים את המכונה לבד והוא יכול לקרוא לעובד נוסף לסייע לו בכך ("אף אחד לא מבקש ממנו להרים או להזיז לבד, יש כמות גדולה של אנשים שנמצאים סביבו, הוא יכול לבקש עזרה" עמ' 23 לפרוטוקול שורות 25-26).

     

27. בכל הנוגע להדרכות, העיד מר סולוניק כי בתחילת תקופת העבודה מקבלים העובדים הדרכות כלליות בנושא בטיחות (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 9-10). לא הוכח, כי התובע קיבל הדרכה בנושא הרמת משאות. כמו כן, העד לא ידע לומר מה הייתה כמות מכונות השטנץ והעגלות במועד התאונה והאם מספר העגלות תאם למספר המכונות (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 27-30 ועמ' 22 שורות 14-15).

     משקל השטנץ

28. על מנת שתובע, הטוען לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהרמת משא יזכה בתביעתו עליו להוכיח בראש ובראשונה את משקלו של אותו חפץ שהרים ושבעקבות כך, נחבל.

     

29. התובע טוען בתצהירו ובחקירתו, כי הוא מעריך את משקלו של שטנץ 9000 שהרים עם חבר לעבודה במשקל של 80-90 ק"ג. התובע ציין, כי מדובר בהערכה שלו וכי לא ערך שקילה של המכונה (סעיף 7 לתצהיר ועמ' 12 לפרוטוקול שורות 11-12). התובע אף לא הביא חוות דעת לעניין זה או כל ראייה אחרת.

     

30. ככל שעדותו של התובע הייתה נותרת לבדה ללא כל ראייה נוספת לא היה בכך די ודין תביעתו היה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

     

31. בתי המשפט הכירו באפשרות שייגרם נזק כתוצאה מהרמת משאות אך נחלקו בדעות מהו המשקל המחייב מתן הדרכות בטיחות או נקיטת אמצעי זהירות או שימוש באביזרי עזר, כאשר נקבע ככלל, כי הרמת משא כשלעצמה, ללא נתונים בדבר משקל המשא ואופן ההרמה, אינה יכולה לבסס טענה לרשלנות :

     

    "...חיי היומיום בכללותם רצופים סיכונים. בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או, כפי שאירע במקרה שלפנינו, גבו של העובד "נתפס" תוך התכופפות או הרמת משא, אין בהם כשלעצמם כדי לבסס טענה של רשלנות. כדברי השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מ"ז(3) 345, 349: "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית". (ע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית (טרם פורסם) נזכר בע"א (ת"א) 1089/01 אירובוט בע"מ נ' גרשגורין (12.1.03 פורסם בנבו) - ההדגשה שלי – ס.ד.)

    אלא שבענייננו תרם העד מטעם הנתבעת נתונים לגבי משקל המכונה (שטנץ 9000) שהרים התובע ובכך, סייע לתובע בהוכחת משקל המשא שהרים. מר סולטניק ציין בתצהירו, כי ה"שטנץ 9000" "כבד מדי" ולא ניתן להרימו ידנית (סעיף 13 לתצהיר). בחקירתו אמד העד את משקלו של השטנץ המדובר ב 50-60 ק"ג (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 29).

     

    האם הרמת משקל של 50-60 ק"ג באופן ידני, עם חבר לעבודה, הינה שיטת עבודה רשלנית?

     

    בכל הנוגע למשקל אשר הרמתו ללא הדרכה וללא אמצעי עזר תיחשב להפרת חובת הזהירות, הגישות בפסיקה אינן אחידות, אך ניתן להסיק מהן שהרמה של 50ק"ג, 30 ק"ג ואף 20 ק"ג ללא הדרכה וללא אמצעי עזר תיחשב כרשלנית לעומת הרמת משקל של 10 ק"ג הנחשבת כסבירה.

     

    יפה לעניין זה סקירת הפסיקה שנערכה בפסק הדין בתא (ת"א) 40788-12-15 פלוני נ' א.א. צנרת בע"מ (31.3.19) אליו הפנה התובע בסיכומיו:

     

    "באחד מפסקי הדין סקר בית משפט השלום (השופט י' הראל) את סטנדרט הזהירות בעניין הרמה ונשיאת חפצים כבדים ללא אמצעי עזר. מסקנתו הייתה כי "בהתאם לסטנדרט הזהירות שנקבע בפרשת מרקוביץ [ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשייה הצבאי לישראל בע"מ (7.5.1995)], המשקל המרבי המותר להרמה ע"י מי שמלאו לו 18 שנה, הוא 12.5 ק"ג במשך שעתיים ביום לכל היותר, ו-10 ק"ג במשך למעלה משעתיים ביום" (ת"א (שלום הר') 59378/08 קריספיל נ' האופרה הישראלית תל אביב יפו, [פורסם בנבו] פסקות 32-24 (18.5.2014)). קביעה נורמטיבית זו נסמכה על פסיקה ענפה (ראו בין רבים: ע"א (מחוזי חי') 4758/98 אורנים נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4(ב)(1) (16.3.2000) ("אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים"); ע"א (מחוזי ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו [פורסם בנבו] (21.3.2004) ("הרמת שק במשקל של כ-30 קילוגרם הסבה למערער נזק בחוליות 4-5 ופריצת דיסק. המשיב לא הדריך ולא יישם שיטת עבודה בטוחה, בין באמצעות מכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים"). בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה: רע"א 4215/04 טיטו נ' אבוחצירה [פורסם בנבו] (12.9.2004); ע"א (מחוזי י-ם) 6499/05‏ גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (15.10.2006); ע"א (מחוזי ת"א) 2659/06 שירותי תחבורה ציבורית באר שבע בע"מ נ' עזרא [פורסם בנבו] (3.4.2008); ת"א (שלום קר') 1737/06 עלי נ' אסם הגליל – מכון תערובת אגודה חקלאית [פורסם בנבו] (4.2.2010) ("אם כך בית המשפט גזר את המשקל המותר להרמה מהמשקל המרבי המותר לנער תקנות עבודות נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), התשי"ד-1954, אם כך משקל של 50 ק"ג לכל הדעות הינו משקל שהרמתו או נשיאתו יוצרים סיכון חריג"); ת"א (שלום ת"א) 72307/06 כהן נ' פיינמרקט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקות 41-38 (10.1.2013) (הרמת פח המכיל חמוצים במשקל כ-20 ק"ג ללא אמצעי עזר גרמה לפגיעה ונמצאה רשלנית מצד המעסיק)... הרמת משקל של 10 ק"ג לאדם נמצאה סבירה (ע"א 2162/90 מצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (9.2.1993) (השופט ת' אור, בצטטו מדברי בית המשפט קמא: "אין אני סבור שמחובתו של מעביד היא ללמד אדם מבוגר, איך יש להרים משקל של 10 ק"ג לערך מן המקום שבו הוא הונח")).  

     

    בנוסף, ראו גם ע"א (מחוזי חיפה) 1089/03 ואזנה חנניה נ' קיבוץ עין השופט, (22.01.04), לגבי הרמת משא בשיעור של עד 25 ק"ג, ת"א 21184/01 וובצ'וק גריגורי נ' א.ו.ת בע"מ (4.3.04) לגבי הרמת משאות בשיעור של 10 ו- 15 ק"ג ללא הדרכה.

32. בענייננו, מדובר בהרמת מכונה שמשקלה כ 50-60 ק"ג לפי גרסת המעביד, כך שבהרמה עם אדם נוסף, מדובר בהרמת משקל של כ- 25-30 ק"ג. על פי עמדת הפסיקה האמורה לעיל, הרמת משקל בשיעור כזה ללא הדרכה וללא אמצעי עזר היא שיטת עבודה שאינה בטיחותית היוצרת סיכון בלתי סביר.

     

33. עוד יש לציין, שבענייננו, עבודתו של התובע לא הייתה בעיקרה הרמת משאות, אלא הוא נדרש להרים את המכונות "מתי שצריך" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 19) לפיכך, לא מדובר בעובד המיומן בהרמת משאות והיה מקום להדריכו כיצד יש לעשות כן בצורה בטוחה. התובע תיאר שעל מנת להרים את השטנץ היה עליו לאחוז החלק העליון של המכונה ולהרימה כ 2-5 ס"מ עד לגובה שן המלגזה (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 12-13). שיטת עבודה זו, הגם שהיא מצריכה הרמה למספר סנטימטרים בודדים אינה בטיחותית כלל וללא הדרכה בדבר אופן ההרמה הבטיחותי בפרט.

     

34. לפיכך, יש לראות בנתבעת כמי שהתרשלה והפרה את החובות המוטלות עליה כמעביד כלפי התובע. על כן, אחראית היא לקרות התאונה אשר אירעה כתוצאה מכך.

     

    ה. אשם תורם

35. הנתבעות טוענות, כי לתובע אשם תורם ממשי ומכריע לאירוע התאונה. התובע עבד אצל הנתבעת שמונה שנים עובר לתאונה והמשיך לעבוד אצלה באותה עבודה, ללא שינוי, עוד שנים לאחריה.

     

36. שני המבחנים המקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 417/81).

     

    בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע:

    "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

    אשם תורם ייזקף לחובתו במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

    טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דוקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן ישי נ' לוי (פורסם במאגרים, 19.2.2001).

    עם זאת, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)). עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (ת.א. (י-ם) 1519/96 הנ"ל).

    במקרה דנן סיבת פגיעתו של התובע נבעה, כעולה מהראיות, מהעובדה שהתובע פעל להרמת מכונה שהוא היה זקוק לה לצורך המשך עבודתו. לא הוכח, כי התובע הודרך בנושא הרמת משאות. התובע, אשר ידע, כי מדובר במכונה כבדה מאוד ביקש סיוע של חבר לעבודה לצורך הרמתה. לא הוכח, כי עמדה בפני התובע אפשרות אחרת לביצוע העבודה, או שהודרך על ידי מעבידו לבצע את הרמת המכונה באופן אחר.

     

    ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965):

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים".

     

    בענייננו, איני סבורה, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם. כאמור לא הוכח שעמדה בפניו אפשרות אחרת לביצוע העבודה. לא הוכח, כי הוא הודרך לנהוג אחרת. כמו כן, לא הוכח, כי מי מטעם המעביד פיקח על אופן עבודתו ומדברי המעביד עולה, כי התובע פעל בהתאם לשיטת העבודה שהייתה נהוגה במפעל הנתבעת. התובע פעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת, בין היתר, לנוכח היעדר הדרכה ופיקוח ובהתאם למבחנים שקבעה הפסיקה לא הוכח אשם תורם מצד התובע.

     

    משהכרעתי בשאלת האחריות אעבור לכימות הנזק.

     

    ו. הנזק

37. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: 23.3.1975.

    מועד התאונה: 20.5.2010.

    גיל התובע בעת התאונה: 35

    גיל התובע כיום: 44 ועשרה חודשים.

     

    הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית

38. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר מריו אייכנבלט לפיה נותרה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 37% לפי הפירוט שלהלן: 30% בגין הגבלות תנועה בעמ"ש מותני; 10% בגין ממצאים נוירולוגיים.

     

    הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה על ידי פרופ' יעקב נרובאי שהעריך את דרגת נכותו של התובע בשיעור של 10% לצמיתות. המומחה ציין, כי לא מצא אצל התובע כל פגיעה עצבית, דלדול שרירים או הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה.

     

39. לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר שגיב שאול כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר שגיב העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% בגין בלט דיסקלי עם הפרעה תפקודית מתמשכת והגבלה בינונית בתנועות הגב התחתון.

     

40. שלוש חוות הדעת הוגשו ללא חקירת המומחים. בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים ובחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ראיתי לאמץ את קביעת האחרון, אשר חוות דעתו היא אף העדכנית ביותר ולפיה, נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 20%.

     

41. ד"ר שגיב ציין בחוות דעתו, כי להערכתו הניתוח הנוסף שהוצע לתובע היה יכול לשפר משמעותית את איכות חייו ומצבו התפקודי של התובע ואי רצונו לעבור את הניתוח מרמז על מוטיבציה נמוכה מצדו לשינוי מצבו התפקודי. התובע מצדו טוען, כי הוא חושש מביצוע ניתוח נוסף עקב ההחמרה שחלה לטענתו במצבו הרפואי לאחר הניתוח הקודם שעבר. בנסיבות אלה, ובהיעדר הוכחה בדבר סיכויי ההצלחה של הניתוח הנוסף והסיכונים הנלווים לו ובהתאם להלכה הפסוקה אשר אינה מחייבת נפגע לעבור ניתוח במטרה להקטין את נזקו, יחושב נזקו של התובע בהתעלם מניתוח נוסף.

     

42. יצוין, כי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הוועדה הרפואית קבעה, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%.

     

43. התובע טוען, כי מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל מכאבים, רגישות והגבלה בתנועות הגב עם הקרנה לרגליים, רדימות ועוד. נטען, כי חרף סבלו המשיך וממשיך התובע בעבודתו לנוכח הצורך לפרנס את משפחתו. עוד נטען, כי לאחר שבשנת 2016 עבר התובע ניתוח בגבו, לא היה באפשרותו לחזור לעבודתו אצל הנתבעת והוא עבר לעבוד כנהג אוטובוס. לפיכך, טוען התובע כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ומגיעה למצער לשיעור של 40%.

     

44. הנתבעות טוענות מנגד, כי נכותו של התובע חסרת כל משמעות תפקודית. עוד נטען, כי התובע ביקש ללא קשר לפגיעתו לעשות הסבה מקצועית לנהג אוטובוס והחל בלימודים לקראת קבלת רישיון נהיגה באוטובוס עוד בשנת 2014, זמן רב לפני שעבר את הניתוח בגבו.

     

45. מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה, שהנכות הרפואית גרמה לתובע. זוהי הנכות התפקודית. היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו.

     

    הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 23.8.2010)).

     

46. מהעדויות והראיות עולה, כי לאחר התאונה שב התובע לעבוד אצל הנתבעת ועבד באותה עבודה ובאותו היקף עד סוף שנת 2015, אז הומלץ בפניו לעבוד ניתוח בגבו ("עבדתי רגיל העבודה שלי לא השתנתה" עמ' 17 לפרוטוקול שורה 17). את הניתוח עבר התובע ביום 10.3.2016 ולאחריו שהה התובע בתקופת אי כושר ולא עבד כלל עד לחודש דצמבר 2016. התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת ובדצמבר 2016 החל לעבוד כנהג אוטובוס, תחילה בחברת "מטרופולין" כנהג בקו נסיעה ולאחר מכן, בחברת "דברת" כנהג בטיולים, שם הוא עובד עד היום. לטענת התובע, הוא התקשה בנהיגה ממושכת במסגרת קווי נסיעה שלא אפשרו לו הפסקות ובמסגרת העבודה הנוכחית יש לו הפסקות ממושכות בין נסיעה לנסיעה (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 1-3) .

     

47. בחקירתו בבית המשפט התברר, כי התובע החל את תהליך קבלת הרישיון לנהיגה באוטובוס יחד עם חברו לעבודה, עבדל קאדר ז"ל כבר בשנת 2014 במקביל לעבודתם אצל הנתבעת (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 2-3).

     

48. התובע טען, כי גם בעבודתו הנוכחית הוא מתקשה, אך מלבד הטענה, לא הובאה כל ראייה לאישושה, לא מהמעביד הנוכחי ולא מחברת מטרופולין. עוד יש לציין, כי לאחר הניתוח, לא שב התובע לעבודתו אצל הנתבעת והעדיף להתחיל לעבוד כאמור כנהג אוטובוס.

     

    מחוות דעתו של ד"ר שגיב עולה, כי לאחר התאונה החל התובע לסבול מכאבי גב על רקע פריצת דיסק בגובה L5-S1 אשר בגינה, חרף ניתוח דיסקטומיה שעבר, נותרה הגבלה בינונית בתנועות הגב התחתון והפרעה תפקודית מתמשכת. המומחה כאמור המליץ על ניתוח נוסף לשיפור מצבו התפקודי של התובע.

     

    לנוכח קביעות המומחה הרפואי מהן עולה, כי נכותו של התובע בגבו הינה בעלת השלכה תפקודית מחד, ולנוכח העובדה שהתובע עובד בעבודה הכרוכה אומנם בישיבה ממושכת אך תואמת את מצבו לאור ההפסקות הארוכות מהן נהנה התובע במסגרתה, איני סבורה, בנסיבות העניין, כי שיעור הנכות התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית.

     

    חישוב נזקי התובע

     

    הפסד שכר – עבר

     

49. המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט ד"ר שגיב, קבע בחוות דעתו, כי יש לאמץ את קביעות הרופאים המטפלים בזמן אמת בכל הנוגע לתקופות אי הכושר.

     

50. התובע טוען, כי נעדר מספר ימים לאחר התאונה ובהמשך, נעדר לסירוגין וכמעט בכל שנת 2016, עובר לניתוח ולאחריו.

     

51. מעיון בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע עולה, כי ממועד התאונה ועד סוף שנת 2015 לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר. נהפוך הוא, התובע השביח את שכרו משנה לשנה ובשנת 2015 עמד שכרו אצל הנתבעת על הסך של 15,176 ₪ ובשערוך להיום - 16,151 ש"ח.

     

52. בשנת 2016 לא עבד התובע כלל 11 חודשים. בסוף דצמבר 2015 אושפז התובע בעקבות החמרה במצבו הרפואי והומלץ בפניו לעבור ניתוח בגבו. כן הופנה התובע לרופא תעסוקתי. בנוסף, על פי התיעוד הרפואי שצורף לתצהירו, אושרה לתובע תקופת אי כושר ממרץ ועד סוף ספטמבר 2016. לפיכך, בגין תקופה זו, מחודש ינואר ועד ספטמבר בה לא עבד התובע ייפסק הפסד מלא לפי השכר עובר לתאונה:

    9 חודשים X 16,151 = 145,359 ₪. 

     

53. כאשר חזר התובע לעבוד החל לעבוד כנהג אוטובוס. יצוין, כי התובע לא עתר למינוי מומחה בתחום התעסוקתי ולא הוכח, כי הוא נאלץ לעזוב את עבודתו אצל הנתבעת עקב נכותו וכי לא יכול היה להמשיך בעבודה זו תוך קבלת הקלות מסוימות (כמו הימנעות מהרמת משאות). עוד עולה, כי התובע החל את הכשרתו כנהג אוטובוס עוד במקביל לעבודתו אצל הנתבעת. בנסיבות אלה, ברור הוא שלא ניתן להשוות את הכנסתו של התובע כעובד ותיק אצל הנתבעת להכנסה של נהג אוטובוס מתחיל ואין לראות את הירידה בהכנסות כקשורה קשר הדוק לנכות. עיון בתלושי השכר שצירף התובע בהתייחס לתקופה שלאחר 2016 מעלה, כי גם בעבודתו כנהג אוטובוס משביח התובע את שכרו משנה לשנה ושכרו היום מגיע בחודשים מסוימים לשכר האמור בסעיף 51 לעיל.

     

54. לאור האמור, מצאתי לפצות את התובע עבור התקופה שמתום תקופת אי הכושר לאחר הניתוח ועד היום בסכום גלובלי של 50,000 ₪ נכון להיום.

     

55. סך כל הפסדי השכר בעבר, כולל הפסדי פנסיה - 219,779 ₪.

     

     

     

    גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

56. התובע יליד 1975, עד הגיעו לגיל הפרישה נותרו לו כ- 22 שנות. לאור העובדה שמחד נותרה לתובע נכות אורתופדית שהיא בעלת השלכה תפקודית ומאידך, התובע עובד כיום באופן סדיר בעבודה המתאימה למומו והוא משביח את שכרו ואף הגיע בחודשים מסויימים לשכרו עובר לתאונה, ראיתי להעריך את הפסד שכרו בעתיד בסך גלובלי של – 500,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

     

    31.לאחר התאונה שב התובע לעבודתו ועבד באופן סדיר עד לניתוח בשנת 2016. לאחר הניתוח ובעקבותיו סביר שנדרש התובע לעזרת הזולת בביצוע פעולות מסוימות, עזרה שהושטה לו על ידי רעייתו.

     

    אשר על כן, בשים לב לתקופת אי הכושר, להיות התאונה תאונה בעבודה ולפגיעתו של התובע שעשויה להצדיק עזרה כלשהי מפעם לפעם, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ₪, נכון להיום.

     

     

    הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד

     

    32.התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נזקק ויזקק לטיפולים רפואיים. כן, נטען, כי את הניתוח ביצע במסגרת הרפואה הפרטית ונגרמו לו הוצאות בגין כך.

     

    המומחה לא קבע שהתובע יידרש לטיפולים רפואיים כלשהם מלבד ניתוח נוסף שהתובע לא מעוניין בו וכן, לא הוכח שהתובע לא יכול היה לעבור את הניתוח שעבר במסגרת הרפואה הציבורית ונזקק לניתוח במסגרת פרטית דווקא. כמו כן, לא הוכח שהנכות שנקבעה לתובע מגבילה את ניידותו.

     

    בשים לב לקבלות שהוצגו ולהיות התאונה תאונה בעבודה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד באופן גלובלי על הסך של 3,000 ₪, נכון להיום.

     

     

     

    נזק לא ממוני

57. בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 90,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.

     

    תשלומי הביטוח הלאומי

58. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע סכום של 55,116 ₪ לפי פירוט התשלומים שצורף (נ/1) סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום עומד על הסך של 57,841 ₪.

     

59. טענת הנתבעת, כי התובע היה זכאי לקבלת כספים נוספים מהמוסד לביטוח הלאומי לו היה מגיש את תביעתו בזמן – לא הוכחה. בנוסף, לא נטען ולא הוכח שיעור הכספים הנוספים שעל פי הטענה היו משולמים לתובע.

     

    הוצאות ניהול ההליך במוסד לביטוח לאומי

     

    1. בסיכומי התשובה מטעמו עתר התובע להחזר שכר הטרחה ששילם לבאת כוחו עבור ניהול ההליך במוסד לביטוח לאומי. לעניין זה מפנה התובע לפסק דין של בית משפט שלום בו כנטען התחשב בית המשפט בסכום ששילם תובע לבא כוחו בעבור טיפול בתביעתו מול המוסד לביטוח לאומי.

        

    2. לאור העובדה שהטענה הועלתה במסגרת סיכומי תשובה ממילא לא הגיבה הנתבעת לטענה.

        

    3. דין הטענה להידחות. לראיות התובע לא צורפה כל אסמכתא לתשלום הנטען, הטענה לא הועלתה בתצהירו ובסיכומיו ולפיכך, דין הטענה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

        

    4. מעבר לצריך, אציין, כי לטעמי דין הטענה להידחות גם לגופה. אכן, התובע נדרש לנהל הליכים במוסד לביטוח לאומי בעטיה של התאונה ואולם, לא היה כל הכרח שיהא מיוצג בהליכים אלה באמצעות עורך דין. במקרה שלפני, כלל לא שוכנעתי כי לולא ליווי עורך דין לא הייתה תביעתו של התובע במוסד לביטוח הלאומי מטופלת כדבעי ותוצאתה לא הייתה זהה. זכותו כמובן של התובע לבחור להסתייע בשירותי עורך דין ולהתחייב לשכר טרחה בשיעור שנדרש אך ספק רב בעיני האם ניתן לחייב את הנתבעת לשאת בהחזר עלות זו.

        

       סיכום סכום הפיצויים

60. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

    א. הפסד השתכרות לעבר -219,779 ש"ח

    ב. אבדן כושר השתכרות - 500,000 ש"ח

    ג. עזרת הזולת - 25,000 ש"ח

    ד. הוצאות רפואיות ונסיעות -3,000 ש"ח

    ה. נזק לא ממוני - 90,000 ש"ח.

    סה"כ נזק 837,779 ש"ח.

    בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי57,841 ש"ח

    יתרה779,938 ש"ח

     

    לסכום הפיצוי בסך של 779,938 ₪ יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% והוצאות משפט בסך של 8,200 ₪ נכון להיום.

     

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"א שבט תש"פ, 06 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.