1.ביום 4.5.2011 בשעה 15:30 לערך, נהג התובע ברכבו בשדרות רוטשילד בA . לפתע סטה הרכב מנתיבו והתנגש ברכב אחר. כתוצאה מאירוע זה נפגע התובע בגופו. כעבור מספר חודשים, ביום 10.10.2012 בשעות הלילה, נסע התובע ברכב הנהוג על ידי אחותו, הגב' ח.ט , ברחוב אלנבי בA . תוך כדי נסיעה פגע הרכב במונית שחנתה בצד הכביש והתובע נפגע בשנית.
בתביעתו בתיק זה, טוען התובע כי בשתי התאונות האמורות נפגע בגופו ונגרמו לו נזקי גוף חמורים. על כן עותר התובע בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לחייב את הנתבעות, מי שביטחו את הרכבים המעורבים בתאונות, לפצותו בגין נזקיו.
2.כפי שיפורט להלן המחלוקות העיקריות בין הצדדים עוסקות במצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונות. התובע טוען כי בעקבות התאונות הוא סובל מנכויות שונות, לרבות נכות אורתופדית, נכות נוירולוגית ונכות נפשית בשיעור של 100%, ומבקש לחשב את נזקיו והפסדיו בהתאם.
לעומתו טוענות הנתבעות כי מצבו הרפואי של התובע אינו קשור לתאונות. עוד טוענות הנתבעות כי התובע אינו פועל להקטנת נזקיו, אינו נוטל תרופות ואינו מקבל טיפול רפואי ובשל כך מצבו הרפואי מחמיר. מחלוקת נוספת מתעוררת לגבי השפעתה של כל אחת מהתאונות על מצבו הרפואי של התובע.
רקע והליכים קודמים
3.התובע, יליד XX.X.1987, נהג ביום 4.5.2011 במכוניתו ברחוב שדרות רוטשילד בA . לטענתו, אופנוע ניסה לעקוף אותו והוא נאלץ לסטות מנתיב הנסיעה. רכבו של התובע פגע ברכב שחנה בצד הכביש והתובע נפגע בגופו. בעת קרות התאונה היה רכבו של התובע מבוטח בביטוח חובה בחברת הפניקס, חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס) (אירוע זה יכונה להלן: התאונה הראשונה). בזמן התאונה הראשונה ישבה ברכב הנוסף אישה אשר ככל הנראה גם היא נחבלה בתאונה.
בעקבות התאונה הראשונה נזקק התובע לטיפול רפואי. התובע פונה לבית החולים רמב"ם, שם אובחנה פגיעה בעמוד שדרה צווארי, כתף שמאל וברגל ימין. לאחר בדיקה וטיפול ראשוניים שוחרר התובע לביתו (ראו תעודת חדר מיון נ/8).
4.לאחר התאונה הראשונה היה מצב רוחו של התובע ירוד, הוא הפסיק לעבוד ונותר בביתו. כשראתה אחותו של התובע, ח.ט , את מצבו, היא ביקשה לעודד את רוחו ולהוציאו לבלות מחוץ לבית. ביום 10.10.2012 אספה האחות את התובע ונסעה איתו במכוניתה. בהגיעם לרחוב אלנבי בA , התנגשה מכוניתה של האחות במונית שחנתה בצד הכביש. גם בתאונה זו נפגע התובע (להלן: התאונה השנייה). למחרת, ביום 11.10.2012, פנה התובע לחדר המיון בבית החולים בני-ציון בA . התובע התלונן על כאבים בצוואר ובחזה. התובע נבדק ושוחרר לביתו באותו יום (ראו תעודת שחרור, סומנה נ/5).
5.נספר גם כי בעקבות התאונה הראשונה פנה התובע לרופאים שונים והתלונן על כאבים בראש ועל מצב רוח ירוד. התובע נבדק על ידי נוירולוג ובהמשך הופנה לקבל גם טיפול פסיכיאטרי (ראו דוחות בדיקה פסיכיאטרית שערך ד"ר ומוש בתאריכים 23.5.2012, 24.6.2012, 19.8.2012, 12.9.2012- סומנו נ/21).
מצבו של התובע לא השתפר גם לאחר התאונה השנייה והוא המשיך בטיפולים אצל ד"ר ומוש (ראו דוחות ביקור מימים 30.12.2012, 28.2.2013, 21.3.2013, 19.4.2013, 30.5.2013, 30.6.2013, 17.7.2013 ו-27.8.2013 - סומנו כחלק מנ/21).
6.ביום 12.11.2012 הגיש התובע את תביעתו לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו בשתי התאונות. התביעה הוגשה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבית משפט השלום בעכו.
7.ביחד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה למינוי מומחים רפואיים על ידי בית המשפט. ביום 11.9.2013 הורה בית המשפט השלום, כבוד השופט א' בולוס, על מינוים של שני מומחים רפואיים - פרופ' צינמן, מומחה לשם הערכת מצבו של התובע בתחום האורתופדי, ופרופ' בנטל ז"ל, מומחה לשם הערכת מצבו הרפואי של התובע בתחום הנוירו-פסיכיאטרי . פרופ' בנטל ז"ל בדק את התובע אולם בטרם המציא את חוות דעתו נפטר. לפיכך, מינה בית המשפט במקומו את ד"ר רון פלד (החלטה מיום 21.1.2014).
פרופ' צינמן בדק את התובע וחיווה דעתו כי בעקבות שתי התאונות לא נותרה לתובע נכות כלשהי בתחום האורתופדי (חוות דעת מיום 24.1.2014). ד"ר רון פלד בדק אף הוא את התובע וביום 12.12.2014 המציא חוות דעתו לפיה לתובע לא נותרה כל נכות בתחום הנוירולוגי. עם זאת ציין, כי הוצגו לו מסמכים המעידים על טיפולים פסיכיאטריים המעלים חשד שמא התובע סובל ממצב של פוסט-טראומה. על כן, המליץ על מינויו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי.
8.לאור המלצתו של ד"ר רון פלד הורה בית המשפט על מינוי של ד"ר פ' אנוך כמומחה שיעריך את מצבו הנפשי של התובע בעקבות התאונות. ד"ר אנוך בדק את התובע ואף ביקש כי התובע ייבדק על ידי פסיכולוג קליני. לאור המלצתו, התבקשה ד"ר נג'לה אסמר לבדוק את התובע ולחוות דעתה.
ד"ר אנוך המציא לבית המשפט את חוות דעתו מיום 26.2.2016. בחוות דעתו ציין כי התאונה הראשונה "מהווה נקודת מפנה משמעותית בחייו"( של התובע- ר'. ס') וכי לאחריה "חלה נסיגה דרמטית בכל תפקודיו, כולל נסיגה קוגניטיבית [...]". המומחה הוסיף כי התאונה השנייה "רק החמירה את מצבו שכבר היה גרוע ו'תקפה' את ה'אני' הקורס שנשאר חסר הגנות". בסיכומה של חוות הדעת העריך כי התובע סובל מ- P.T.S.D , כלומר מהפרעת דחק בתר חבלתית ומ- Chronic Major Depression with Psychotic Symp., כלומר דכאון מג'ורי עם תסמינים פסיכוטיים. ד"ר אנוך העריך כי נכותו הצמיתה של התובע בעקבות הפגיעה בשתי התאונות בתחום הפסיכיאטרי היא של 100%.
9.עם קבלת חוות הדעת של ד"ר אנוך ביקש התובע לתקן את כתב התביעה ולהעביר את הדיון בתביעתו לבית המשפט המחוזי. ביום 16.7.2016 ניתנה לתובע רשות לתיקון כתב התביעה וביום 3.8.2016 הוגש כתב התביעה המתוקן לבית משפט זה. הדיון בתיק נקבע בפני כב' השופטת י' וילנר, ולאחר מינויה לבית המשפט העליון הועבר התיק לטיפולי.
במסגרת שמיעת הראיות, נחקר ד"ר אנוך ונחקרה אמו של התובע. התובע התייצב אף הוא לחקירה אך בשל מצבו הנפשי לא ניתן היה לקיים חקירה עניינית והיא הופסקה. כן נחקרו הפסיכולוגית ד"ר נ' אסמר ורופאים פסיכיאטריים שטיפלו בתובע.
עוד אציין כי לאחר סיום שמיעת הראיות, ולאחר שניתן צו להגשת סיכומי טענות, הגישה הנתבעת מספר 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה) בקשה למינוי מומחה פסיכיאטרי נוסף. בקשתה זו נדחתה על ידי בהחלטה מיום 11.7.2018.
עיקר הטענות
10.התובע נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 4.5.2011 והשנייה ביום 10.10.2012. אין חולק כי התאונות האמורות כלולות בהגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ואין חולק כי הפניקס ומנורה ביטחו את הרכבים בהם השתמש התובע בתאונות השונות. המחלוקת בין הצדדים עוסקת לפיכך רק בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע בכל אחת מהתאונות ובפיצוי המגיע לו מכל אחת מחברות הביטוח.
11.כפי שניתן לראות מתיאור הרקע עד כה, הפגיעות הפיסיות בתובע בשתי התאונות היו קלות ביותר ולא הותירו בו, לפי קביעת המומחים, כל נכות. על כן מתקשות הנתבעות לקבל את המסקנה ולפיה בעקבות תאונות קלות שכאלו הדרדר מצבו הנפשי של התובע עד כי כיום הוא נכה בשיעור של 100%.
12.התובע טוען כי עובר לתאונה הראשונה לא סבל מפגיעות נפשיות כלשהן. לטענתו התאונה הראשונה היא שדרדרה את מצבו וגרמה לו לנכותו. התאונה השנייה רק החמירה את המצב. לטענתו, יש לאמץ את הערכותיו של המומחה ד"ר אנוך ולקבוע כי נכותו הרפואית היא בשיעור של 100%.
לטענתו של התובע המומחים שמונו בתחום הנוירולוגי והאורתופדי טעו, וכי בעקבות התאונות הוא סובל גם מנכויות בתחומים אלו, אותן העריך בשיעור של 10% בכל תחום (סך הכל 19%).
13.התובע מוסיף וטוען כי עובר לתאונות החל בצעדים הראשונים למציאת תעסוקה ולתכנון חייו. התאונה וההידרדרות במצבו הנפשי, קטעו את תקוותיו למצוא תעסוקה בתחום ניהול העסקים. על כן מבקש הוא לקבוע כי אלמלא התאונות היה יכול להשתכר שכר ממוצע במשק. כיום במצבו אינו יכול להשתכר כלל ועל כן יש לטענתו לקבוע כי הפסיד את מלוא כושר ההשתכרות.
לטענתו הוא זקוק לעזרת צד שלישי בהיקף נרחב וכי יזדקק גם לתרופות ולהוצאות נלוות. התובע מעריך את סך נזקיו בסך של 12,136,524 ₪. התובע אינו מביע עמדה כיצד תחולק האחריות לנזקיו בין הנתבעים השונים.
14.שתי המבטחות, הפניקס ומנורה, טוענות כי יש לדחות הערכותיו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי. שתיהן טוענות כי הפגיעות בנתבע היו קלות ביותר ולא הותירו בו כל נכות נפשית. מצבו של התובע, כך לטענתן, נובע ממצבו הקודם, מאירועים אחרים שהשפיעו עליו, כמו פטירתו של אביו, וכתוצאה מכך שהתובע נמנע מכל טיפול רפואי שהומלץ לו. לטענתן, התובע מפר את חובתו להקטנת הנזק בכך שאינו נוטל תרופות ואינו מסכים לאשפוז ולטיפול רפואי.
15.הנתבעות מוסיפות וטוענות כי גם עובר לתאונות לא היה לתובע כושר השתכרות ממוצע. התובע, כך נטען, היה בעל יכולת שכלית מוגבלת, על גבול הפיגור, ולכן גם לפני התאונות היה כושר השתכרותו נמוך. לטענתן, עד לתאונה הראשונה השתכר התובע פחות מ- 1,000 ₪ מדי חודש. הנתבעות סבורות כי התובע מעצים את קשייו ומפנות בעניין זה לחוות דעתו של ד"ר צינמן שסבר כי התובע מתחזה. הנתבעות סבורות כי הפסדיו של התובע קטנים בהרבה מהנטען וכי בכל מקרה יש לנכות מכול פיצוי שייפסק לו, את תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהוא מקבל במסגרת תביעתו לגמלאות נכות כללית.
16.הפניקס ומנורה חלוקות ביניהן גם בשאלת חלוקת האחריות לנזקיו של התובע. בעוד הפניקס סבורה כי שתי התאונות תרמו למצבו הנוכחי של התובע, טוענת מנורה כי מצבו של התובע נובע רק מהתאונה הראשונה.
17. אוסיף כי הצדדים חלוקים גם בשאלה כיצד יש לחשב את הפסדיו העתידים של התובע. התובע סבור כי את הפסדיו העתידיים יש להוון בהתאם לשיעור ריבית של 1.6% בלבד, שיעור המשקף לטענתו את התשואה הסבירה להשקעה בטוחה בהתאם לתנאיו של המשק הישראלי כיום. לעומתו טוענות הנתבעות כי יש לחשב את היוון התשלומים העתידיים לפי ריבית של 3%, בהתאם לחזקה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון ואשר טרם שונתה.
דיון והכרעה
18.כפי שניתן לראות, המחלוקת העיקרית בה יש להכריע היא מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונות. במסגרת זו יש לברר האם נכותו הרפואית בתחום הנפשי, ובתחומים האורתופדי והנוירולוגי היא כפי שנקבע על ידי המומחים. כמו כן יש לברר האם נכותו הנפשית של התובע נובעת מהפגיעות שנפגע בתאונות, או שמא נובעת ממצבו הקודם או מגורמים אחרים שהשפיעו עליו. עוד יש צורך לבחון מהי המשמעות שיש ליחס להתנהגותו של התובע שאינו מוכן ליטול חלק בטיפול הרפואי שהומלץ לו. לבסוף יש להעריך את הפסדיו של התובע בגין כל אחת מהתאונות.
19.כבר בפתח הדברים, אציין כי שוכנעתי שאין להתערב בקביעת המומחים בדבר נכותו הרפואית של התובע אך שוכנעתי כי יש להפחית את הפיצוי לתובע בשל הפרת חובתו להקטנת הנזק.
נכותו של התובע
20.התובע מבקש להתערב בקביעות המומחים בתחום האורתופדי והנוירולוגי ולקבוע כי נכותו בכל אחד מתחומים אלה היא בשיעור של 10%. התובע מבקש לסמוך טענותיו על קביעותיהן של הוועדות הרפואית במוסד לביטוח לאומי שדנו בתביעתו לקבלת גמלת נכות כללית וקבעו לו נכויות כאמור.
דין טענות אלו להידחות.
21.כידוע ,בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקבעת נכותו של תובע בהתאם לחוות הדעת של רופאים שמונו על ידי בית המשפט (סעיף 6א' לחוק). בעל דין אינו רשאי להביא עדויות של מומחים אחרים לעניין נכותו, אלא ברשות בית המשפט. הסייג היחיד לקביעת הנכות הרפואיות על פי חוות דעת המומחים שמינה בית המשפט, מצוי בסעיף 6ב' לחוק ולפיו דרגת נכות שנקבעה לתובע, בשל פגיעה בתאונה, על פי דין אחר, תחייב גם לעניין חוק הפיצויים (ראו: אליעזר ריבלין תאונות הדרכים 449 (1999)).
22.בית המשפט מינה את פרופ' צינמן ואת ד"ר רון פלד כמומחים מטעמו. בית המשפט לא התבקש להתיר הצגת חוות דעת של מומחים אחרים בתחומים האורתופדי והנוירולוגי. הנכות שנקבעה במסגרת תביעת התובע למוסד לביטוח לאומי לנכות כללית לא הוגשה כראיה לבית המשפט ומכל מקום היא אינה בבחינת נכות על פי דין שכן המוסד לביטוח לאומי אינו נדרש לקבוע את הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות (ראו רע"א 2687/14 פלוני נ' פלוני (13.7.2014)).
התובע ויתר על חקירת פרופ' צינמן וד"ר פלד וחוות דעתם הוגשו לבית המשפט בהסכמה. על כן, יש לקבוע כי חוות דעת אלו מחייבות את הצדדים וכי לתובע לא נותרה כל נכות בתחום האורתופדי או בתחום הנוירולוגי.
הנכות הנפשית
23.עיקר הדיון מתמקד כאמור בשאלה האם בעקבות התאונות או מי מהן נגרמה לתובע נכות בתחום הנפשי ומהי. ד"ר פ' אנוך, שמונה על ידי בית המשפט, מצא כי לתובע נכות בשיעור של 100% בשל הפרעה פוסט טראומתית ובשל דכאון מג'ורי המלווה בתסמינים פסיכוטיים.
בחוות הדעת שסומנה ש/1, מציין המומחה כי לא נמצאו כל רישומים על אבחנות או על טיפולים פסיכיאטריים אצל התובע לפני התאונה הראשונה. רק לאחר התאונה, פנה התובע לקבלת טיפולים אצל מומחה נוירולוגי וזה הפנה אותו למומחים בתחום הפסיכיאטרי.
24.ד"ר אנוך נפגש עם התובע 3 פעמים בתאריכים 19.3.2015, 26.3.2015, 16.4.2015. בחוות דעתו הוא מציין כי התנהגות התובע בבדיקות הצביעה על קשיים רבים שלא אפשרו בדיקה ממושכת. וכך הוא מתאר את הבדיקות:
גבר צעיר בעל מבנה גוף רזה, לבוש שחורים, מביט כל הזמן כשראשו מופנה לרצפה ואינו יוצר קשר עין עם הבודק. כאשר מתבקש ליצור קשר עין עושה זאת לשניות ספורות. פניו מביעות סבל ומצוקה, שהולכים ומתגברים ככל שהבדיקה מתארכת עד שלא ניתן להמשיכה. אחריי כעשרים דקות של בדיקה מופיע רעש ברגליים ובידיים, תופס את ראשו בין ידיו, בוכה ומזיל דמעות, אפו נוזל והוא אינו מנגב אותו.
המומחה מציין כי התובע סיפר כי הוא חווה סיוטים מהתאונה ושוב ושוב שומע את האישה שהייתה ברכב האחר צועקת "הרגת אותי". לדבריו, התובע חוזר על כך שיכול היה להרוג אותה.
25.המומחה ציין עוד כי התובע מספר כי הוא חש כל הזמן שמסתכלים עליו ומאשימים אותו כי הוא הרג את האישה. התובע מרגיש אשמה "[...]ו'תקוע' במעגל שאינו יכול לצאת ממנו". המומחה התרשם כי התובע מצוי בחרדה והוא אינו מסוגל לבצע פעולות חשבון פשוטות ואינו מגלה יוזמה.
26.המומחה מסכם את חוות דעתו ומבהיר כי להערכתו התאונה הראשונה "[...]מהווה נקודת מפנה משמעותית בחייו, ומאז חלה נסיגה דרמטית בכל תפקודיו, כולל נסיגה קוגניטיבית". המומחה מציין כי מאז התאונה הראשונה חלה החמרה הדרגתית במצבו וכי התאונה השנייה רק החמירה את מצבו. התובע סובל ממחשבות שווא, חש שמאשימים אותו ועל כן שרוי בחרדה ובדיכאון, מסתגר בחדרו וניתק עצמו מהעולם החיצוני. לאור כל אלו העריך כי נכותו בתחום הנפשי היא של 100%.
27.המומחה סמך הערכתו גם על חוות הדעת של הפסיכולוגית ד"ר נג'לא אסמר (חוות דעתה סומנה נ/23). גם ד"ר נג'לא אסמר ציינה כי הופעת התובע בבדיקות מוזנחת. לדבריה "הוא התהלך באיטיות, מבטו היה רציני ועצוב, גבו היה רכון ולאורך כל האבחון לא יצר כלל קשר עין אלא כשהתבקש לעשות כך ולשניות ספורות".
להתרשמותה התובע לא היה מודע למטרת האבחון, לא הביע כל עניין או סקרנות להבין, ודיבורו היה מצומצם ביותר ועסק רק במצבו הדיכאוני ובתאונה. גם בפניה חזר על המשפט "יכולתי להרוג אותה אך לא הרגתי אותה" (עמ' 5).
28.הפסיכולוגית ציינה כי התרשמה שהתובע "שרוי במצוקה נפשית קשה ומתמשכת המאופיינת במצב דכאוני קשה, וחוויה פוסטראומטית עם מאפיינים פסיכוטיים". עוד מצאה כי התובע מתפקד ברמה שכלית בתחום נמוך מאוד המקביל לרמת פיגור של איי-קיו-63. גם ד"ר אסמר מציינת כי התרשמה שהתאונה משנת 2011 "[...]הייתה נקודת מפנה חזקה בחייו, כאשר בעקבותה החלה הדרדרות והחמרה הדרגתית".
29.ד"ר אנוך זומן לעדות. בעדותו ציין כי התובע אינו מתחזה וכי התמונה של מצבו הנפשי כמוצג על ידו היא אמיתית (עמ' 21, 24, 25). עם זאת הוסיף, כי יש מידה מסוימת של הגזמה מצדו (עמ' 34). ד"ר אנוך הבהיר כי לעיתים תסמינים שאופייניים לפוסט טראומה מופיעים רק כעבור זמן ולא מיד לאחר האירוע (עמ' 23). על כן, העובדה שהתובע לא גילה כל תסמינים מיד לאחר התאונה הראשונה ותפקד כרגיל, אינה משנה את מסקנתו (עמ' 23).
30.המומחה אישר כי ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע לפני התאונות כי היה אדם החרד לבריאותו ונוטה להתלונן (עמ' 23 שורה 29, עמ' 24 שורה 15). כיום, כך התרשם המומחה, התובע עסוק כל הזמן בחרדות שלו ובפחדים שלו. לדבריו, התובע חוזר שוב ושוב על האמירה כי לא הרג את האישה בתאונה. "הוא עושה את זה באופן כמו תקליט מקולקל, זה חודר לכל נושא שמדברים" (עמ' 22). לתובע יש, כך לדבריו, ויכוח עם עצמו ולכן אין כל רלבנטיות האם הואשם כי פגע אם לאו.
31.ד"ר אנוך מאשר כי הומלץ לתובע להיבדק בתנאי אשפוז אולם התובע סירב (עמ' 25). גם אמו של התובע סירבה לכך (שם). המומחה ציין כי לתובע הומלץ גם טיפול תרופתי אולם הוא אינו יכול לדעת אם התובע נוטל את התרופות כסדרן. ככל שהתובע לא עושה זאת כך הסביר, הדבר משפיע על מצבו לרעה (עמ' 20).
ד"ר אנוך הוסיף כי התובע הושפע גם מאירועים אחרים וייתכן שגם ממות אביו בשנת 2014 (עמ' 26, 28, 33). עם זאת הוסיף, כי האירוע העיקרי ששינה את מסלול חיו והשפיע על מצבו של התובע היה התאונה הראשונה (עמ' 27 שורה 1).
ד"ר אנוך התייחס גם למצבו של התובע עובר לתאונות והדגיש כי התובע לא היה "מהחכמים של הדור" (עמ' 24, עמ' 38). למרות שהיכולות שלו והפוטנציאל שלו היו נמוכים לפני התאונה, כך הבהיר, התובע תיפקד באופן רגיל. התאונה הראשונה היא ששינתה את מצבו (עמ' 27).
32.ד"ר אנוך התבקש גם לנסות ולקבוע את הנכות שנגרמה בכל תאונה אולם הבהיר כי אינו יכול לעשות זאת (עמ' 34). עם זאת הבהיר כי כבר לאחר התאונה הראשונה היה מצבו כרוני.
33.חשוב לציין גם כי המומחה הבהיר כי בשל מצבו הקודם של התובע, הוא יכול היה לפתח תסמינים דומים לאלו שמהם הוא סובל היום גם בעקבות אירוע אחר, אולם הוסיף כי אין ודאות לכך. לדבריו "אם בלי התאונה היה פוטנציאל לפתח משהו פסיכוטי התשובה היא כנראה שכן. אך יכול להיות שלולא התאונה זה לא היה קורה או קורה אחרי שנים" (עמ' 27).
34.ד"ר אנוך הדגיש כי על מנת לסייע לתובע, הטיפול המומלץ הוא אשפוז במסגרתו ינסו טיפול יותר אגרסיבי (עמ' 19 שורה 28). גם לשאלת בית המשפט השיב כי הפתרון הנכון במצבו של התובע הוא אשפוז, והוסיף כי למרות שהתועלת באשפוז אינה וודאית הרי "אם לא הייתה תקווה לא היינו מטפלים" (עמ' 39).
35.הנתבעות זימנו לעדות גם את הרופאים שטיפלו בתובע וגם את הפסיכולוגית ד"ר נ' אסמר.
ד"ר ר' ומוש העיד כי טיפל בתובע לאחר התאונה הראשונה (מסמכי הבדיקות סומנו נ/21). לדבריו הוא המליץ לתובע על טיפול תרופתי. כמו כן המליץ לו לפנות לאשפוז (עמ' 52). ד"ר ומוש הבהיר כי אם התובע לא נטל את התרופות הדבר עלול לפגוע בטיפול שכן ההנחה היא כי נטילת התרופות תביא לשיפור. התובע, כך סיפר, טען בפניו כי הוא נוטל את התרופות ולמרות זאת מצבו לא השתפר אלא הדרדר (עמ' 52). ד"ר ומוש הבהיר כי אינו יכול לעקוב האם אכן התובע נוטל את התרופות ואישר כי לכאורה מדו"ח הנפקת התרופות שסומן נ/22 עולה כי לא עשה כן. גם ד"ר ומוש אישר כי המליץ לתובע להתאשפז אולם הוסיף כי מטופלים רבים חוששים מאשפוז פסיכיאטרי (עמ' 52).
36.דברים דומים נמסרו גם על ידי ד"ר מ' פיוטר, (ראו את רישומי הביקורים שסומנו נ/24). גם ד"ר פיוטר הבהיר שהמליץ לתובע לפנות לאשפוז (עמ' 66) וגם הוא העיד כי המליץ לתובע על טיפול תרופתי (שם). לדבריו, כאשר פגוע נפש אינו נוטל תרופות להן הוא זקוק, הדבר עלול להרע את מצבו (שם, שורה 18).
נכותו של התובע
37.ממכלול הראיות עולה כי לפני התאונה הראשונה לא נזקק התובע לכל טיפול פסיכיאטרי. אין שום ראיה כי אובחן לפני התאונה, כסובל מחרדות, מדיכאון או מתסמינים של פוסט טראומה. כל אלו אובחנו רק לאחר התאונה הראשונה.
בכך אין די כדי לקבוע כי מלוא נזקיו של התובע ומלוא נכותו נובעים מהתאונות. כדי לקבוע אחריות של "מזיק" לנזק שנגרם לתובע יש לשכנע כי קיים קשר סיבתי בין הנזק לאירוע המזיק, ולענייננו - בין הנזק לבין תאונות הדרכים או מי מהן (ראו ע"א 6000/93 קואסאמה נ. רג'בי, פ"ד נ (3) 661 (1996); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל (20.1.2009); ע"א 9344/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (26.8.2012)). הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק נבחן על פי שני מבחנים. סיבתיות עובדתית וסיבתיות משפטית (ראו א' ריבלין, תאונות הדרכים, עמ' 208).
הסיבתיות העובדתית עוסקת בשאלה האם מבחינה עובדתית די במעשה/ באירוע כדי לגרום לנזק שאירע (ראו ע"א 9344/08 הנ"ל; ע"א 2412/06 הנ"ל). הסיבתיות המשפטית ממיינת את הגורמים שתרמו להתפתחות הנזק וקובעת על מי מהם יש להטיל אחריות להתרחשות הנזק (ראו ע"א 358/83 שולמן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 844 (1988)).
38.הפסיקה נדרשה גם לשאלה מהו מבחנו של הקשר הסיבתי המשפטי בתביעות לי פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, דהיינו מהו המבחן להגדרת הגורמים האחראים לגרימת נזק בשל השימוש ברכב. בסופו של יום נקבע כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי בתביעות על פי חוק הפיצויים הוא "מבחן הסיכון" שמשמעו כי תוטל חבות לנזק שנגרם בשל השימוש ברכב מנועי רק אם הנזק מצוי "בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר" ואשר בגינו ביקש המחוקק להעניק פיצויים (ע"א 358/83 הנ"ל, עמ'867, וא' ריבלין הנ"ל, עמ' 211-212).
39.במקרה הנוכחי עולה שאלת הקשר הסיבתי שבין הנכות הנפשית שנגרמה לתובע לבין השימוש ברכב בכל אחת מהתאונות. הקושי במקרה זה נעוץ בכך כי לכאורה, בכל אחת משתי התאונות, נגרמו לתובע פגיעות גוף קלות בלבד שלא הותירו בו כל נכות. למרות זאת סובל התובע ממצב נפשי קשה.
40.מחוות הדעת שהוצגו עולה כי עד לתאונה לא סבל התובע מבעיות פסיכיאטריות כלשהן, לא אובחן כסובל ממחלות פסיכיאטריות ומעולם לא נזקק לטיפול פסיכיאטרי. רק לאחר התאונה הראשונה החל לסבול מתסמונת פוסט טראומטית ומדיכאון מג'ורי.
המומחה, ד"ר אנוך קבע, הן בחוות דעתו והן בתשובותיו בחקירה כי מצבו הנפשי של התובע התפתח בשל התאונות. ראינו כי בחוות דעתו (ש/1) הוא ציין כי התאונה הראשונה "מהווה נקודת מפנה משמעותית בחייו ומאז חלה נסיגה דרסטית בכל תפקודיו וכי התאונה השנייה רק החמירה את מצבו שכבר היה גרוע".
41.בחקירתו הבהיר כי תסמונת פוסט טראומטית יכולה להתפתח ולהתעצם והעובדה שבשבועות הראשונים לאחר התאונה לא נצפו התסמינים, לא שוללת את הקשר הסיבתי בין התאונה הראשונה לתסמונת (עמ' 23, שורות 8-6). עוד הבהיר בעדותו כי "התסמונות הופכת עם הזמן מתסמונת כרונית לתסמונת עם מרכיבים דיכאוניים בולטים" (עמ' 26).
42.המומחה עומת עם האפשרות כי מצבו של התובע הושפע גם מגורמים אחרים כמו פטירת אביו והבהיר כי התובע יכול היה לפתח את התסמינים גם ללא פטירת האב אולם הוסיף "זה שהאב הלך לעולמו זה האיץ תהליך שהיה בעיצומו" (שם, שורה 16).
המומחה נשאל גם האם ללא התאונה היה עלול התובע לפתח תסמינים פסיכוטיים והשיב:
האירוע החשוב שמשנה את המסלול או את מהלך החיים הוא התאונה. אם בלי התאונה היה פוטנציאל לפתח משהו פסיכוטי (?) התשובה היא שכן. אך יכול להיות שלולא התאונה זה לא היה קורה או קורה אחרי שנים (עמ' 27).
גם ד"ר נג'לא אסמר העידה כי על פי המידע הרפואי שנמסר לה התובע החל לגלות תסמינים דיכאוניים רק לאחר התאונה הראשונה (עמ' 60 שורה 13).
43.ממכלול העדויות עולה כי התובע עסוק במחשבות על התאונה וכי הוא חוזר שוב ושוב לאירועי התאונה הראשונה ולחשש שמא גרם למותה של האישה שהייתה ברכב הנוסף (עמ' 22 ,27 ,43, 62). כל אלו מלמדים כי יש קשר סיבתי עובדתי בין התאונה הראשונה למצבו הנפשי של התובע ולתסמונות מהן הוא סובל. יש גם קשר סיבתי לתאונה השנייה שהחמירה מצב קיים (לגבי מידת ההחמרה אתייחס בהמשך).
דומה כי גם הקשר הסיבתי המשפטי הוכח. פגיעה נפשית במי שהיה מעורב בתאונת דרכים נמצאת במתחם הסיכון של השימוש. פגיעה נפשית בשל הסכנה שריחפה מעל ראשו בעת התרחשות התאונה, בשל החשש לתוצאות חמורות מאלו שאירעו בפועל (החשש פן יהרוג), מצויה במתחם הסיכון של השימוש ברכב מנועי.
44.בכך אין די שכן הנתבעים סבורים כי מצבו הנפשי הקשה של התובע אינו נובע מהתאונות שכן בשתי האתונות היו הפגיעות קלות. ראינו כי המומחים לא מצאו גורמים אחרים שהביאו למצבו הנפשי. האפשרות שהמצב הנפשי נגרם בשל התאונה מ-2009 נדחתה שכן ד"ר אנוך וד"ר אסמר הסכימו כי בעקבות התאונה משנת 2009 חזר התובע לתפקוד ללא כל תסמינים ידועים. הגורם שהביא להתפרצות התסמינים היה התאונה הראשונה. גם האפשרות כי המצב הנפשי נגרם בשל תגובה נפשית למות האב נשללה, אם כי המומחה, ד"ר אנוך, אישר כי יתכן שמות האב השפיע על מצבו ו"האיץ תהליך שהיה בעיצומו".
מדברים אלו ברור כי לא ניתן לקבוע כי מצבו של התובע, או חלק מוגדר ממנו, נובע מאירוע נפרד מהתאונות ולא ניתן לייחס חלק מוגדר כלשהו ממצבו לפטירת האב דווקא. מדובר בנזק אחד, במצב נפשי, שהתפתח בשל התאונה הראשונה והחמיר בתאונה השנייה. שאר הגורמים, כמו פטירת האב, הוסיפו להתפתחות אותו מצב נפשי שנגרם מהתאונות.
45.כאן יש להזכיר גם את עקרון "הגולגולת הדקה". עקרון זה משמעו כי המזיק מקבל את הניזוק כפי שהוא, עם נתוניו המיוחדים (ראו ד"נ 12/63 ליאון נ. רינגר, פ"ד יח (4) 701 (1964); ע"א 8279/02 גולן נ. עזבון אלברט, פ"ד סב (1) 330 (2006)). העובדה כי הנזק הצפוי מהפגיעה היה קטן בהרבה אינה משנה את היקף החבות. החבות משתרעת על כל נזק שעומד במבחני הקשר הסיבתי ומבחני ריחוק הנזק, גם אם היקפו הושפע ממצבו ומנתוניו המיוחדים של הניזוק (ראו גם א' ריבלין הנ"ל, בעמ' 263).
46.ד"ר אנוך מסביר כי תסמונת פוסט טראומטית יכולה להתפתח גם אם הפגיעה הפיסית הייתה קלה:
אין קשר, כקביעה, בין עוצמה וחומרת הפגיעה ולבין התפתחות אפשרית של תסמונת פוסט טראומטית. היו אנשים חיילים שהיו בתקופת ההמתנה ולא היו בשום אירוע, פיתחו תסמונת פוסט טראומטית רק בגלל המחשבות שרצו קדימה (עמ' 31).
הפסיכולוגית, ד"ר אסמר, הסבירה גם היא:
התאונה קלילה בחוץ אבל בפנים קשה. אני יכולה לדמות את זה למצב של אלרגיה. במצבים של אלרגיה בד"כ עד שלא פוגשים באלרגן זה לא תוקף את המערכת החיסונית. כשנפגשים עם האלרגן זה תוקף [...] (עמ' 60).
47.ניתן לקבוע כי התובע היה פגיע במיוחד אולם לא סבל מכל תסמונת פסיכיאטרית טרם התאונה הראשונה. התאונה הראשונה, אף כי לא גרמה לפגיעה פיסית ממשית, עוררה את פחדיו וחששותיו של התובע, ואלו הביאו אותו לפתח את התסמונות מהן הוא סובל כיום. החשש והפחד שמא התאונה תגרום למוות, הם שעוררו את נפשו של התובע וגרמו להתדרדרות מצבו הנפשי עד כי כיום הוא סובל מנכות בשיעור של 100%.
ניתן על כן לקבוע כי מצבו הנפשי הקשה של התובע קשור בקשר סיבתי, עובדתי ומשפטי לתאונות הדרכים. ניתן להוסיף ולקבוע כי התאונה הראשונה היא שגרמה להתפתחות מצבו והתאונה השנייה גרמה להחמרת המצב ולקיבועו.
הקטנת הנזק
48.הנתבעים טוענים כי התובע הפר את חובתו להקטנת הנזק. לטענתם, התובע מסרב לפנות לאשפוז אף שרופאיו המליצו לו על כך. עוד הדגישו כי התובע אינו נוטל את התרופות עליהן ממליצים רופאיו ומפנים לדוח ניפוק התרופות שסומן נ'1. הפרת החובה להקטנת הנזק, כך לטענתם, מחייבת לדחות את הדיון במצבו הרפואי עד לאחר השלמת הטיפול או לחילופין הקטנת הנזק בשיעור של 33% עד 50%.
49.הלכה היא כי על ניזוק מוטל הנטל "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עבור נזק שיכול היה למנוע על - ידי נקיטת אמצעים כאלה "(ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, 1648 (2003)). עם זאת אין להטיל על הניזוק נטל נוקשה ורחב ואין לחייבו לנסות כל טיפול רפואי אפשרי.
50.כדי לקבוע כי ניזוק לא עמד בנטל המוטל עליו להקטנת הנזק יש תחילה לברר האם קיים טיפול שעשוי להיטיב את מצבו, כי הסיכון בטיפול האמור, וסיכויי ההצלחה של הטיפול מצדיקים את הטיפול, וכי סירובו של הניזוק לקבל את הטיפול אינו סביר (ע"א 120/00 משה נ. משה (20.5.2002); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013); ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה (4) 45 (1991)).
51.כאשר בוחנים את סבירות סירובו של הניזוק לקבלת טיפול שהוצע לו, "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה" (ע"א 252/86 הנ"ל. אמת המידה לבחינת סבירות התנהגותו של ניזוק וסבירות החלטתו שלא לקבל טיפול שהוצע לו, היא אמת מידה אובייקטיבית. קרי, בית המשפט שואל עצמו כיצד היה נוהג אדם סביר במצבו של הניזוק (שם).
עם זאת בתי המשפט לא התעלמו גם מן הפן הסובייקטיבי ועל כן הוסיפו כי הפעלת המבחן האובייקטיבי תעשה מנקודת מבטו של הניזוק, כלומר מתוך התחשבות בתכונותיו, בסביבתו וכדומה (ראו ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט(1)477, 495 (1985); ע"א 379/89 דוננפלד נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (18.1.1993)).
52.קושי מיוחד קיים בהפעלת אמת המידה האובייקטיבית לבחינת התנהגותו של ניזוק המסרב לאשפוז פסיכיאטרי (ראו ע"א 544/10 הנ"ל). בע"א 544/10 התייחס השופט א' רובינשטיין לסטיגמה הנלווית לאשפוז פסיכיאטרי שכזה על הניזוק ובני משפחתו. עם זאת בית המשפט הדגיש:
המסקנה עשויה להיות, כי ההבדל בין אשפוז פסיכיאטרי לטיפול רפואי "רגיל" אינו יכול להוות לבדו צידוק לסירוב לאשפוז, אולם הוא עשוי - בנסיבות מסוימות - להשליך על עוצמת הראיות הנדרשות לצורך ביסוסו של המימד האובייקטיבי.
53.צריך להוסיף לכך את הקושי בהערכת סיכויי הצלחתו של אשפוז פסיכיאטרי על מצבו של הניזוק. הצלחת טיפול פסיכיאטרי מותנית בגורמים שונים שלא תמיד ניתן לחזותם מראש וגם במקרה הנוכחי ציינו הרופאים כי סיכויי ההצלחה אינם ברורים.
54.במקרה הנוכחי ראינו כי הרופאים שטיפלו בתובע המליצו לו על טיפול תרופתי ועל אשפוז. ד"ר ומוש ציין כי המליץ לתובע ליטול תרופות שונות במהלך תקופת הטיפול (עמ' 51 והמסמכים נ/21). הרופא הוסיף והבהיר כי "אי לקיחת תרופות בפירוש יכולה להחמיר מצבו של אדם, גם בקרדיולוגיה, אורתופדיה, גסטרו וגם בפסיכיאטריה" (עמ' 52 שורות 18-17).
55.ד"ר ומוש גם המליץ לתובע טיפול באשפוז (ראו למשל סיכום הביקור מיום 19.4.2013 - חלק מנ/21). התובע סירב לאשפוז גם בביקור מיום 30.6.2013 נרשם כי הומלץ לתובע לפנות לאשפוז אך הוא סירב. ד"ר ומוש מציין מפורשות: "הוסבר על הטיפול באשפוז אולם הנבדק אינו מעוניין באשפוז". גם בביקור מיום 27.8.2013 חזר ד"ר ומוש על המלצתו, וכך הוא מציין: "הצעתי לנבדק לפנות לאשפוז לצורך איזון מצבו הנפשי. המשפחה מסרבת בגלל סטיגמה ופגיעה בשמם הטוב".
56.גם ד"ר מ' פיוטר שטיפל בתובע המליץ על טיפול תרופתי ועל אשפוז. כך למשל בביקור מיום 11.11.2014 (נ/24) הוא מציין "הוסבר למשפחה שטיפול נכון, רצוי להתאשפז לבירור יותר יסודי". גם במסמך מיום 30.4.2017 מציין ד"ר פיוטר כי "פעמים מספר המלצתי על אשפוז אך סירב. גם משפחתו לא מעוניינת באשפוז בבי"ח פסיכיאטרי".
57.ד"ר אנוך, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, חזר אף הוא על ההמלצה להפנות את התובע לאשפוז (עמ' 25). לדבריו "כל מומחה שהיה לפני הציע לו אשפוז והוא לא רצה" (עמ' 25 שורה 28). המומחה הבהיר כי שוחח עם אמו של התובע אך גם היא לא רצתה, לדבריו "היה לי מוזר שלא עושים הכל כדי שייצא מהמצב" (שם, שורה 30). המומחה לא ידע להסביר את סיבת הסירוב אבל הדגיש כי יתכן שהסיבה נעוצה בהליך המשפטי "הרווח הוא תמיד אפשרות כשיש בית משפט" (שם, שורה 33).
58.כאן ראוי לחזור לנושא הטיפול התרופתי. מהמסמך נ/1, דוח ניפוק תרופות מקופת החולים, עולה בבירור כי התובע לא רכש את התרופות עליהן המליצו הרופאים (ראו גם תשובות ד"ר ומוש עמ' 51-52). אמו של התובע, הגב' ס.ח , העידה כי נהגה לרכוש את התרופות באופן פרטי ולא דרך קופת החולים. ההסבר שסיפקה היה כי לא רצתה שלבנה יהיה שם של מפגר (עמ' 44 שורה 19). העדה מסרה שלפעמים גם שאר בני המשפחה רוכשים עבור התובע תרופות. עם זאת העדה לא הציגה כל קבלה וכל מסמך על רכישת תרופות (עמ' 48).
59.אמו של התובע התייחסה להמלצות בדבר אשפוזו של התובע ואמרה "אני לא אשים אותו בבית משוגעים [...] הרופאים אני מסכימה, אבל אשפוז אני לא מסכימה, לא רוצה את הבן שלי מאושפז בבית חולים" (עמ' 44).
חשוב להבהיר כי לעמדת הרופאים אשפוזו של התובע חשוב גם על מנת להקפיד שיטול את התרופות שכן במצב הקיים לא ניתן לעקוב אחר נטילת התרופות (עמ' 52).
60.ד"ר ומוש ציין כי מצבו של התובע הלך והדרדר. לדבריו, בתחילת הטיפול הניח כי הטיפול התרופתי ישפר את מצבו (עמ' 52). משמע, השילוב בין הסירוב לאשפוז והעדר השגחה על נטילת התרופות מנע את הטיפול המיטבי שהומלץ על ידי הרופאים ואשר אמור היה לשפר את מצבו הנפשי.
61.ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי התובע לא עמד בנטל להקטנת נזקיו; התובע אינו נוטל את התרופות כסדרן, דבר שהביא להחמרה במצבו ומסרב לאשפוז. החשש מסטיגמה שלילית נאמר ללא כל ראיה, וספק אם יש לכך אחיזה במציאות היום, בשנת 2018. הנתבע תושב A , עיר גדולה שבה אוכלוסייה מגוונת, מדתות שונות ורקעים שונים. ספק אם ניתן לקבוע הגדרה כללית לפיה בקרב תושביה ה**** של A יש סטיגמה שלילית ביחס לקבלת טיפול פסיכיאטרי או אשפוז פסיכיאטרי, ודומה כי אין כל הבדל בין היחס של האוכלוסייה הכללית לטיפול פסיכיאטרי ליחס של תושביה הערבים של העיר לטיפול שכזה.
62.מכל מקום, אפילו קיים חשש כלשהו מסטיגמה שלילית, הרי שבחלוף הזמן ברי שחשיבות הטיפול והצורך בטיפול שיטיב את מצבו של התובע צריך לגבור על פני אותו חשש.
ברוח פסק דינו של בית המשפט בע"א 544/10 הנ"ל, מוכן הייתי לקבל כי סירוב לאשפוז יכול להיחשב כסביר לתקופה מוגבלת, ולכל היותר עד תחילת שנת 2013 כאשר ד"ר ומוש המליץ על אשפוז.
עם זאת, אין כל נימוק סביר שיכול להסביר את אי נטילת התרופות עליהן הומלץ לתובע. מצבו של התובע הלך והדרדר ולכן צפוי היה כי כעבור מספר חודשי טיפול יובן על ידו ועל ידי בני משפחתו כי הוא זקוק לטיפול התרופתי. הטענה כי החשש מהסטיגמה מונע מהאם לקבל את התרופות בקופת החולים, ולכן בחרה בבית מרקחת פרטי בקרבת בית המגורים (לטענתה באזור הוואדי בA - אותו אזור שבו מתגורר התובע) אינה יכולה להתקבל. להיפך, דווקא בבית מרקחת פרטי בסביבת המגורים קיים חשש גדול יותר מסטיגמה שלילית מאשר בקופת החולים.
63.על כן יש לקבוע כי התובע לא הקפיד על נטילת התרופות ולא עמד בנטל הקטנת הנזק. בהתאם לאמור בע"א 544/10 הנ"ל יש לקבוע כי סירובו של התובע אינו סביר החל מ-1/1/2013.
הואיל ואין בפניי ראיה מה הייתה צפויה להיות נכותו, אם בכלל, של התובע אילו היה עומד בנטל, נוטל את התרופות ופונה לאשפוז כמומלץ, אין לי אלא לנסות ולהעריך עד כמה טיפול שכזה עשוי היה להועיל. ראינו כי המומחה ד"ר אנוך לא ידע לכמת את השיפור הצפוי אולם הבהיר כי ניתן להניח שיפור כלשהו. על כן אעריך את נכותו של התובע לאחר 1/01/2013 על פי שיעור של 60% בלבד.
חלוקת האחריות בין הנתבעים
64.הנתבע נפגע בשתי תאונות דרכים, האחת מיום 4/5/2011 והשנייה מיום 10/10/2012. מחוות דעתו של המומחה ומתשובותיו עולה כי התאונה הראשונה היא שגרמה להידרדרות במצבו הנפשי של התובע וכי התאונה השנייה רק החמירה את המצב וקיבעה אותו (לעיל, פסקה 40). המומחה לא ידע להפריד בין הנזקים שנגרמו בשל כל תאונה. עם זאת, מאחר שברור כי עיקר הנזק נגרם בתאונה הראשונה, נראה לי נכון לקבוע כי 80% מהנזק ייוחס לתאונה זו ולתאונה השנייה ייוחס רק 20% מהנזק.
שיעור ההיוון
65.בטרם אדון בראשי הנזק השונים שנתבעו על ידי התובע, ראוי להקדים מספר מילים בדבר שיעור היוונם של סכומי הפיצויים בגין נזקים עתידיים.
66.מושכלות יסוד הם, כי על מנת להעמיד את הפיצוי לנפגע בערכו הריאלי, יש להוון תשלומים להם יהיה זכאי הנפגע בעתיד, המשולמים לו במועד מתן פסק הדין. תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון) עוסקות באופן בו יהוונו קצבאות המוסד לביטוח לאומי, כלומר יחושב ערכן הנוכחי של קצבאות שעתיד המוסד לשלם בעתיד. עד לאחרונה עמד שיעור הריבית לפיו יהוונו קצבאות המוסד על שיעור של 3%. בחודש אוקטובר 2017, נכנס לתוקף תיקון לתקנה 15(1) לתקנות, אשר הפחית את שיעור הריבית לפיו יש להוון את קצבאות המוסד מ- 3% ל- 2%.
67.חשוב לציין כי בתי המשפט פסקו בעבר כי הפסדיו העתידיים של נפגע התובע פיצויים מהמזיק יחושב בהתאם לאותו שיעור ריבית שנקבע בתקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי, כלומר הפסדיו העתידיים של הניזוק יחושבו על פי היוון בריבית של 3% ((ע"א 469/74 זדה נ' בכר, פ"ד ל (1) 169 (1975)). בית המשפט הבהיר בע"א 2099/94 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(1) 529 (1997) כי בחירת שיעור ריבית זהה לזה המשמש להיוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי נועד למנוע עיוות בפיצוי שעלול להיווצר מקום שמסכום הפיצוי ינוכו גמלאות המוסד. וכך מציין בית המשפט:
המטרה אותה ביקש להשיג בית-המשפט בעניין זדה, כאשר קלט את שיעור ההיוון שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי(היוון) מתשל"ד, הייתה למנוע עיוות במתן הפיצוי לניזק, אשר היה נוצר אלמלא הושוו שיעורי ההיוון המשמשים להיוון קצבאות המוסד לביטוח לאומי ולהיוון סכום פיצויי הנזיקין. עיוות זה היה נוצר מכיוון שהקצבה המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי מנוכה מסכום הפיצויים אשר אותו נדרש המזיק להעביר לניזק. כתוצאה מכך, היוון קיצבת הביטוח הלאומי לפי שיעור היוון נמוך יותר בהשוואה לשיעור בו מהוון סכום הפיצוי הנותר גורם לקיפוח הניזק, ומביא לכך שיקבל סכום הנופל מנזקו הממשי. כך גם להיפך: כאשר שיעור ההיוון של קצבאות הביטוח הלאומי גבוה יותר משיעור ההיוון של סכום הפיצוי הנותר, זוכה הניזק לפיצוי הגבוה מכפי נזקו בפועל.
עם זאת בית המשפט לא קבע הוראות בדבר התאמה אוטומטית של שיעור ההיוון לפיו יחושבו הפסדי הניזוק בבית המשפט לשיעור הריבית שייקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי. להיפך, בית המשפט הדגיש כי שיעור ההיוון נקבע על ידו בהתאם להנחה כי הניזוק יוכל להשקיע את כספו בהשקעה בטוחה שתניב לו, לאורך כל השנים הצפויות בעתיד, תשואה בשיעור דומה (ראו גם ע"א 836/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589 (1979); ע"א 467/77 הורוביץ נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לג(2) 256 (1979). הלכות אלו קבעו למעשה חזקה עובדתית לפיה שיעור ריבית היוון של 3% משקף תשואה סבירה להשקעה עם סיכון מצומצם, שתאפשר לניזוק לשמור על ערך הפיצוי הניתן לו על פני כל תקופת ההפסד.
68.ניסיונות שנעשו לשכנע את בית המשפט כי החזקה בדבר שיעור הריבית להיוון ההפסדים העתידיים לניזוק, אינה תואמת את שיעור התשואה ממנה יכול הניזוק ליהנות בהשקעה בטוחה, נכשלו וההלכה ולפיה שיעור ההיוון יעמוד על 3% נותרה בעינה. כך בע"א 2099/94 הנ"ל בחן בית המשפט את חוות הדעת שהוגשו לעיונו בעניין שיעור הריבית על השקעות וקבע כי אין בהן די כדי להצדיק את שינוי ההלכה. בית המשפט הדגיש באותו מקרה כי בפני ניזוק פתוחים אפיקי השקעה מרובים, החל מאגרות חוב ממשלתיות, קרנות נאמנות, קופות גמל ועוד. עוד הדגיש כי בדרך כלל מדובר בהשקעות לתקופות ארוכות, לעיתים עשרות שנים, ולכן קשה לבסס את שיעור הריבית על נתונים רגעיים.
בע"א 467/77 הנ"ל הבהיר בית המשפט כי שינוי החזקה מחייב הבאת ראיות משכנעות לעניין אפיקי ההשקעה השונים העומדים לניזוק. וכך אומר שם השופט ברק:
אכן שעורי ההיוון שנקבעו על ידי בית המשפט העליון מבוססים על ההנחה כי התובע ישקיע את כספו בהשקעה בטוחה, השומרת על הערך הריאלי של הכסף, ואף תעניק לתובע ריבית בשעור שלושה עד חמישה אחוזים. אם אמנם המציאות הכלכלית היא השקעה כזו אינה אפשרית, והערך הריאלי של הכסף אינו נשמר, כי אז יש מקום להרהר אחר שעורי ההיוון שנקבעו בעבר. דא עקא, שבא-כח התובע לא הביא כל ביסוס כלכלי לטענתו. בענין כגון זה, כאשר מבקשים מבית המשפט העליון לשנות הלכה המבוססת על מציאות כלכלית שאבד עליה הכלח, יש להניח את הבסיס העובדתי למציאות הכלכלית החדשה. על התובע להביא לפני בית המשפט דלמטה נתונים כלכליים באשר לאפשרויות ההשקעה העומדות לרשות התובע, ועל המידה שבה שומרות השקעות אלה על הערך הריאלי של הכסף תוך מתן תשואה ראויה לתובע. בענינים אלה אין לשופטי בית משפט זה ידיעה שיפוטית. בטעון שבפנינו טען בא-כח התובע כי אין להשיג בשוק נירות הערך השקעות בטוחות, הצמודות הצמדה מלאה, והמעניקות תשואה ראויה. לעומתו טען בא-כח הנתבעים כי ניתן להשיג השקעות כאלה בשוק. בחללו של אולם נזרקו שמות של תכניות חסכון שונות, אשר תנאיהן שונים ומשונים. לא זו הדרך לקבוע הלכה בענין זה. בטרם יוכל בית משפט זה לקבוע הלכה בשאלה חשובה זו, יש להניח לפניו - בדרך של הבאת ראיות כדין בפני בית המשפט דלמטה - בסיס עובדתי איתן, המבוסס על האפשרויות הכלכליות המצויות בשוק. בנטל זה לא עמד התובע. מטעם זה הייתי דוחה את טענתו זו של בא-כח התובע.
גם בפסקי דין מאוחרים יותר עמד בית המשפט על הכלל ולפיו בעל דין המבקש לשנות את החזקה ולשכנע כי בשל השינויים במציאות הכלכלית יש לקבוע שיעור ריבית השונה מהשיעור שנקבע בהלכה (3%), אינו יכול להסתפק בטיעון כללי, אלא עליו להביא ראיות משכנעות לכך (רע"א 8047/99 אליגולשווילי נ' יסקוביץ (1.5.2000); ע"א 8488/08 עזבון סושרד נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל, (5.6.2012)). ודוקו, שינוי ריבית ההיוון על פי תקנות ההיוון של המוסד לביטוח לאומי אינו מספיק כדי להביא לשינוי שיעור הריבית לחישוב הפסדיו העתידיים של ניזוק שכן החזקה לפיה הריבית תהא בשיעור של 3% אינה מבוססת על זהות והתאמה של שיעורי הריבית לחישוב הפסדי הניזוק לריבית על פי תקנות ההיוון אלא על הערכה של התשואה הסבירה על השקעותיו של הניזוק.
69.אין חולק כי הפחתת ריבית ההיוון שנקבעה בתקנות ההיוון מ - 3% ל - 2%, יצרה קשיים רבים ועלולה להביא לעיוות הפיצוי באותם מקרים בהם יופחתו תגמולי המוסד לביטוח לאומי שמקבל הניזוק מהפיצוי שייפסק לו בתביעה כנגד המזיק (לפירוט והרחבה בסוגיה ראו ת.א (מרכז) 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018)). בעקבות זאת ניתנו החלטות שונות של בתי משפט בערכאות הדיוניות. בחלק מהמקרים נקבע כי אין לסטות מהחזקה שנקבעה בהלכות בית המשפט ובחלק מהמקרים נעתרו בתי משפט לבקשות והורו כי גם הפסדיו של הניזוק יחושבו על פי שיעור הריבית שבתקנות ההיוון כלומר על פי ריבית של 2%. מחלוקות אלו הגיעו גם לפתחו של בית המשפט העליון בע"א 3751/17 וע"א 4268/17, המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) בע"מ נ' פלוני, הנדונים במאוחד. בהחלטתו מיום 12.2.2018 הורה בית המשפט העליון כי הדיון יידחה על מנת לאפשר לוועדה שהוקמה על ידי המדינה להביע עמדתה ודחה בקשה למתן צו לעניין שיעור הריבית ב"תקופת הביניים" עד למתן פסק הדין. עד היום טרם פורסמה חוות הדעת של הוועדה והדיון בערעורים טרם הסתיים.
70.ניתן לראות כי לעת הזו, החזקה שנקבעה בעניין זדה ובפסקי הדין המאוחרים לו ולפיה הפסדי הניזוק לעתיד יחושבו על פי ריבית היוון של 3%, נותרה על כנה. דומה כי כל עוד לא שונתה החזקה האמורה על ידי בית המשפט העליון מצווים כל בתי המשפט להמשיך ולהחיל את החזקה. לא ייתכן כי בכל הליך יידרש בית המשפט לשמוע ראיות לעניין שיעור ריבית ההיוון לחישוב ההפסדים ולשמוע ראיות לעניין התשואה הסבירה על השקעה של כספי הפיצוי. בית המשפט העליון צפוי לקבוע עמדתו בעניין בקרוב והבאת ראיות בכל אחד ואחד מאלפי התיקים המתנהלים בבתי המשפט בכל הארץ אינה מעשית ואינה סבירה. יתרה מזו, לקביעת שיעור ריבית היוון אחיד ישנה חשיבות רבה, לא רק לצורך פישוט וייעול ההליכים אלא גם כדי להבטיח אחידות בפסיקה, ולהבטיח את יציבות חברות הביטוח שצריכות לכלכל את צעדיהן ולשמור עתודות לתשלום פיצויים לניזוקים בהתאם.
71.כמובן שאין להתעלם מהעיוות הנוצר בשל שיעורי ההיוון השונים. עם זאת צריך לזכור כי קביעת שיעור ההיוון לחישוב הפסדי הניזוקים רלבנטית גם לאותם מקרים שבהם אין מקום לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כלומר באותם מקרים בהם לא נוצר כל עיוות. זאת ועוד, את העיוות הנוצר ניתן לתקן בדרכים שונות ולאו דווקא בהתאמת ריבית ההיוון לחישוב הפסדי הניזוק לריבית ההיוון על פי תקנות ההיוון.
תקנות ההיוון קובעות את הריבית לפיה יחשב המוסד לביטוח לאומי את הגמלאות העתידיות שיקבל זכאי וכן לצורך חישוב תשלומים עתידיים שצפוי המוסד לשלם לנפגע במסגרת תביעת שיבוב כנגד צד שלישי (סעיף 333 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). עם זאת, אין בחוק הביטוח הלאומי או בתקנות ההיוון כדי למנוע מבית המשפט לחשב את התשלומים העתידיים שצפוי המוסד לשלם בדרך אחרת כלומר על פי שיעור היוון שונה.
72.במקרה הנוכחי הגיש התובע חוות דעת של האקטואר ת' לוי שהגיע למסקנה כי יש לחשב את הפסדיו העתידיים של התובע על פי שיעור היוון של 1.6%. הערכה זו מבוססת על חוות הדעת שהוגשו והתקבלו בידי ועדת וינוגרד שמונתה לשם מתן המלצות לקביעת שיעור ההיוון של תגמולי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעות התנגדו להגשת חוות הדעת. הנתבעות גם נמנעו מהגשת חוות דעת מטעמן. התובע לא זימן את נותן חוות הדעת לעדות ולמעשה זו לא הוגשה כראיה.
כפי שציינתי לעיל, איני סבור כי נכון שבכל מקרה ומקרה יישמעו ראיות לעניין שיעור ריבית ההיוון ולעניין התשואה האפשרית במשק בכל רגע נתון. כל עוד עומדת החזקה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון על מכונה, יש להמשיך ולערוך את חישוב התשלומים העתידיים לפי ריבית היוון של 3%; כך גם בחישוב ההפסדים וגם בחישוב הניכויים. על כן איני נדרש לבחון את חוות הדעת שצורפה על ידי התובע לתצהיריו ולברר את משמעות הצירוף.
הנזק
73.התובע ביקש לקבוע כי הנזק הלא ממוני יחושב על פי נכות צמיתה של 100%. התובע לא ערך הבחנה בין הנזק הלא ממוני בגין כל אחת מהתאונות. כפי שציינתי לעיל יש לייחס לתאונה הראשונה 80% מהנזק, כלומר 48% (60%X80%) ולתאונה השנייה 20% מהנכות, כלומר 12% (60%X20%). את הנזק הלא ממוני יש לחשב לכל תאונה בנפרד. על כן, ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, יחושבו נזקיו של התובע בראש נזק זה כדלקמן:
(א) נזק לא ממוני בתאונה הראשונה מיום 4.5.2011 לפי נכות 48%: 91,682 ₪.
(ב)נזק לא ממוני בתאונה השנייה מיום 10.10.2012 לפי נכות 12%: 22,383 ₪.
הפסדי השתכרות
74.התובע, יליד 1987 נפגע בעת שהיה כבן 24. מדובר בגיל צעיר שבו טרם גובש מלוא כושר השתכרותו של התובע. מתברר כי עובר לתאונה עבד התובע באופן חלקי בלבד והשתכר שכר של כ-900 ₪. לטענתו הוא התעניין בעולם העסקים והיה מעוניין לעסוק בניהול עסקים. לפיכך עותר בא כוח התובע לקבוע כי התובע היה צפוי להשתכר תוך זמן קצר כ-6,000 ₪ לחודש ולאחר מכן להגיע לשכר הממוצע במשק.
75.הנתבעות מדגישות את הכנסותיו הנמוכות של התובע עובר לתאונה. לא מדובר בעבודה מזדמנת קצרת זמן אלא ניתן לראות כי במשך תקופה ארוכה ביותר התובע הסתפק בעבודה למשך ימים ספורים בכל חודש והשתכר רק 900 ₪. לפיכך סוברות הנתבעות כי יש לחשב את הפסדיו בעבר בהתאם.
עוד טוענות הנתבעות כי מחוות הדעת של הפסיכולוגית עולה כי התובע תפקד ברמה שכלית גבולית. ציוניו בלימודים היו נמוכים ביותר ולכן צפוי היה כי ישתכר שכר נמוך ביותר.
76.כידוע הלכה היא כי כאשר מדובר בניזוק צעיר, שטרם מצא את דרכו בחיים וטרם השתלב בתעסוקה קבועה יחושבו הפסדיו על בסיס ההנחה כי היה יכול להשתכר שכר ממוצע במשק (ראו ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3) 13 (2005); ע"א 1134/98 אופירה מוגרבי נ' אוסדון מימון, נה(1) 729 (1999); רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28.12.2011)). עם זאת, כאשר ברור כי בשל כישוריו המיוחדים, בשל מצבו הבריאותי וכדומה היה צפוי הניזוק להשתכר שכר אחר, רשאי בית המשפט לסטות מהלכה זו ולקבוע את כושר השתכרותו של הניזוק על פי נתוניו האישיים.
77.במקרה הנוכחי דומני כי ברור שהתובע לא צפוי היה להשתכר שכר ממוצע במשק. התובע עבד עבודות מזדמנות בלבד ולא ניצל את מלוא כושר השתכרותו גם בעבר. נתוניו האישיים של התובע היו דלים ביותר. ניתן לראות כי גם בחודשים שבהם עבד באופן כמעט מלא היה שכרו נמוך ביותר (פחות מ-3,500 ₪). התובע למד ***** אולם לא עסק בכך כלל. אין כל בסיס לטענה כי ביקש להשתלב בניהול עסקים. ציוניו בלימודים בבית הספר התיכון היו נמוכים ביותר (נ/18) והוא נכשל במרבית המקצועות. גם מחוות הדעת של ד"ר נ' אסמר עולה כי רמתו השכלית היא נמוכה, מקבילה לרמת פיגור.
78.במצב זה אין ספק שנסיבותיו האישיות של התובע מחייבות את המסקנה כי גם אלמלא התאונה לא היה משתכר שכר ממוצע במשק אלא שכר נמוך בהרבה אם כי ייתכן והיה מגדיל את שכרו מעבר לשכר שקיבל עובר לתאונה הראשונה.
לצורך חישוב ההפסדים אעריך כי עד התאונה השנייה היה שכרו 900 ₪ ומיום זה ועד 1/1/2013 היה שכרו צפוי להיות בסך של כ-2,000 ₪. לאחר מועד זה ולעתיד יוערך כושר השתכרותו של התובע בסך של כ-5,300 ₪ (שכר המינימום נכון להיום).
הפסדי העבר
79.בהתאם לאמור הפסדי שכרו של התובע בתקופה שמיום התאונה הראשונה (4.5.2011) ועד לתאונה השנייה 10.10.2012 היה:
(א) 18X900, 16,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה - 18,009 ₪.
(ב) מהתאונה השנייה ועד 1.1.2013 הפסדי השכר יחושבו לפי 2,000 ₪ לחודש כלומר הפסד של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה - 5,310 ₪.
(ג) הפסדי שכר מיום 1.1.2013 ועד היום יחושבו לפי הפסד חודשי של 3,180 ₪ (5,300X60%) (משוערך), כלומר 222,600 ₪ (3,180X70), בצירוף ריבית מאמצע תקופה 229,716 ₪.
(ד)הפסדי שכר לעתיד לפי סך של 3,180 ₪ לחודש עד הגיעו לגיל 67 (430 חודשים) ולפי מקדם הוון 264.88 הם: 842,311 ₪.
בהתאם יש לקבוע כי הפסדי העבר של התובע בגין התאונה הראשונה כוללים את ההפסד מיום התאונה הראשונה ועד יום התאונה השנייה - 18,009 ₪, ועוד-80% מההפסדים מיום זה ואילך (5310+229716= 235,026. 235,026X80%=188,020 ₪) ובסך הכול 206,030 ₪. הפסדי התובע בעבר בגין התאונה השנייה הם 20% כלומר 51,507 ₪.
הפסדי העתיד גם כן יחולקו לפי אותה חלוקה, כלומר 80% ייוחסו לתאונה הראשונה דהיינו 673,849 ₪ ו- 20% ייוחסו לתאונה השנייה כלומר 168,462 ₪.
הפסדי פנסיה
80.התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים, בהתאם להוראות צו הרחבה משולב לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א). בפסיקה מקובל לחשב את הפסדי ההפרשות הפנסיה לפי - 12% מהשכר- כיום 12.5%. בעבר קבעתי כי חישוב זה אינו מדויק (ת.א 15453-03-09 ברהום נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (16.9.2014)). ציינתי שם כי יש להתחשב בהסדרי הפנסיה השונים של כל עובד ולהתחשב בתקרת ההפרשות כמתחייב לפי צו ההרחבה. כן הוספתי כי גם בעת מתן פיצוי על הפסדי ההפרשות, יש להתחשב בהאצת התשלום, דהיינו להתחשב בכך שהניזוק מקבל את כספי ההפרשות כיום אף כי אילו היה המעסיק מפריש את התשלומים לקרן הפנסיה, לא היה העובד זכאי לקבלם לפני הגיעו לגיל הפרישה (בדרך כלל העובד לא יוכל לקבל את הסכומים שיצטברו לטובתו בתשלום אחד אלא יוכל לקבל קצבה חודשית בלבד).
במקרה הנוכחי הצדדים לא התייחסו לאפשרויות השונות והניחו כי הפסדי ההפרשות הם על פי צו ההרחבה כלומר בשיעור של 12.5% ועל כן אעשה כך גם אני, מבלי שיש בפסק דיני זה כדי לשנות מההערות שהבאתי ת.א 15453-03-09 הנ"ל.
בהתאם, הפסד ההפרשות בגין התאונה הראשונה בעבר הם 25,754 ₪ ובגין העתיד 84,231 ₪.
הפסדי ההפרשות בגין התאונה השנייה הם לעבר 6,438 ₪ ולעתיד 21,058 ₪.
עזרת צד שלישי
81.התובע טוען כי הוא זקוק לעזרה צמודה בכל שעות היממה. נטען כי עד כה ניתנה לתובע עזרה על ידי בני המשפחה אולם התובע זקוק למטפלים צמודים בכל שעות היממה.
הנתבעות מתנגדות לכך ומדגישות כי גם תביעה לקבלת שירותים מיוחדים מהמוסד לביטוח לאומי נדחתה מאחר שאינו נזקק. הנתבעות מדגישות כי התובע לא נפגע בגופו, הוא יכול לתפקד ולדאוג לעצמו.
82.כאשר עוסקים בפגועי נפש ברור כי העזרה הנדרשת שונה מאשר העזרה למי שנפגע פיסית בגופו. פגועי נפש יכולים לתפקד מבחינה פיסית. עם זאת, יתכן שגם מי שנותר עם נכות נפשית גבוהה זקוק לעזרה, שתאפשר לו לתפקד, לצאת מביתו, ליצור קשר עם אחרים וכדומה. התובע סובל מתסמונת פוסט טראומה ומדיכאון מאג'ורי. במצבו זה הוא מתקשה ליצור קשר עם הזולת, לדאוג לעצמו ולתקשר עם סביבתו. עם זאת ברי כי אינו זקוק לטיפול צמוד. יתרה מזו, אם התובע יפנה לאשפוז, כפי שהוצע לו, ברי שלא יהיה צורך בעזרה או השגחה כלשהי.
83.מוכן אני להניח כי בני משפחה סייעו ומסייעים לתובע מעבר לסיוע רגיל של בני משפחה. עם זאת אין שמץ ראיה על הפסדי שכר של קרובי המשפחה או הוצאות אחרות שנגרמו להם. על כן אני סבור כי ניתן להסתפק בפסיקת הפסדים על דרך האומדנה, הן לעבר והן לעתיד.
בהתאם אני מעריך את הפסדי התובע בראש נזק זה כדלקמן:
(א) עזרה בעבר מהתאונה הראשונה ועד השנייה- 20,000 ₪.
עזרה מהתאונה השנייה ועד היום- 75,000 ₪.
(ב)עזרה לעתיד עד סוף תוחלת חייו - 750,000 ₪.
הוצאות העזרה מיום התאונה השנייה ואילך יחולקו בין המבטחות לפי החלוקה היחסית כאמור.
הוצאות
84.התובע טוען כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות שונות לטיפולים, תרופות, לניידות וכדומה. לתובע אין ראיות על הוצאות כלשהן שהוציא בעבר.
85.צריך לזכור כי הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי. כך גם טיפולים רפואיים נוספים, כולל אשפוז בבתי חולים.
התובע לא המציא גם כל אסמכתא על הוצאות נסיעה שיגרמו לו. ודוקו, עסקינן רק בהוצאות מוגברות שהצפויות לתובע בשל מצבו. אין בפניי שום מסמך המעיד כי בשל מצבו הרפואי נשלל רישיונו של התובע ואין גם חוות דעת ולפיה ראוי לשלול את רישיונו (ראו סעיף 51 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]).
86.עם זאת, אין ספק כי בשל מצבו הרפואי עלול התובע להזדקק מעת לעת לתרופות שאינן מכוסות בסל הבריאות או שיתקשה לקבל אישור במועד לרכישתן, הוא יאלץ לשאת בהשתתפות עצמית לטיפולים רפואיים ויתכן שגם יזדקק להוצאות נסיעה מיוחדת. על כן אעריך את ההפסדים בראש נזק זה, לעבר ולעתיד בסך של 150,000 ₪.
הוצאות נוספות
87.ב"כ התובע טוען כי התובע יזדקק לטיפולים מיניים וכן מבקש הוא כי ישולם שכר אפוטרופוס. אין שמץ של ראיה כי התובע זקוק לטיפול מיני. אין גם ראיה כי התובע זקוק לאפוטרופוס או כי מונה לו אפוטרופוס. על כן דין התביעה בנוגע לראשי נזק אלו להידחות.
ניכויים
88.התובע הגיש תביעה לקבלת גמלאות נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי. על פי הדו"ח שהוגש ביום 14.6.2018 התובע קיבל בעבר גמלת שירותים מיוחדים אולם זו הופסקה. על החלטה זו הגיש התובע ערר אולם לא הובאה כל ראיה לגבי תוצאות הערר. כן צוין כי נקבעה לו נכות צמיתה של 40%.
הנתבעות צירפו חוות דעת אקטוארית בדבר הגמלאות שהיה צפוי התובע לקבל אילו נותרה לו נכות בשיעור 100%. חוות דעת זו הוגשה לפי שיעור היוון של 2% ולא שיעור 3% כפי שנקבע לעיל.
במצב זה אין אפשרות לחשב את סכומי התגמולים שקיבל התובע עד היום וסכומי הגמלאות שהוא צפוי לקבל בעתיד.
89.על כן, יגישו הצדדים תוך 30 יום חוות דעת עדכנית לגבי התשלומים שקיבל התובע בעבר, כשהם משוערכים (הצמדה וריבית) ליום פסק הדין וחישוב של התשלומים הצפויים בעתיד לפי הוון בשיעור של 3%.
סוף דבר
90.בשים לב לכל האמור יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצויים כדלקמן:
הנתבעת מס' 1 הפניקס, פיצויים בגין התאונה הראשונה:
(א) נזק לא ממוני-91,682 ₪
(ב) הפסדי שכר בעבר -206,030 ₪
(ג) הפסדי שכר בעתיד-673,849 ₪
(ד) הפסדי הפרשות סוציאליות בעבר-25,754 ₪
(ה) הפסדי הפרשות סוציאליות בעתיד- 84,231 ₪
(ו) עזרת צד ג' בעבר-80,000 ₪
(ז) עזרת צד ג' בעתיד- 60,000 ₪
(ח) הוצאות- 120,000 ₪
סך הכול 1,341,546 ₪.
הנתבעת מס' 2 מנורה, פיצויים בגין התאונה השנייה:
(א) נזק לא ממוני-22,383 ₪
(ב) הפסדי שכר בעבר –51,507 ₪
(ג) הפסדי שכר בעתיד-168,762 ₪
(ד) הפסדי הפרשות סוציאליות בעבר- 6,438 ₪
(ה) הפסדי הפרשות סוציאליות בעתיד- 21,058 ₪
(ו) עזרת צד ג' בעבר-15,000 ₪
(ז) עזרת צד ג' בעתיד-150,000 ₪
(ח) הוצאות-30,000 ₪
סך הכול418,793 ₪
מהסכומים האמורים ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי כפי שיפורטו בחוות הדעת שיוגשו. חלוקת התגמולים תעשה לפי חלוקת האחריות בין הנתבעות, כלומר 80% ינוכו מהפיצויים שחייבת הנתבעת מס' 1, הפניקס, ו-20% מהפיצויים שחייבת הנתבעת 2, מנורה. תגמולים ששולמו בגין התקופה שבין התאונה הראשונה לשנייה ינוכו רק מפיצויים בהם חויבה הנתבעת 1.
91.עוד אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע (בחלוקה לפי אותו יחס), הוצאות ההליך בסך של 14,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלום המלא בפועל.
הנתבעות ישלמו לתובע שכר עו"ד בשיעור 13% + מע"מ מסכום הפיצויים וכן ישיבו לו (בחלוקה יחסית, כפי שנקבעה לעיל) את חלקו באגרת בית המשפט.
ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ט, 31 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.
