אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' בן סירה

פלוני נ' בן סירה

תאריך פרסום : 06/12/2020 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום בת ים
64391-03-18
25/11/2020
בפני השופט:
שי משה מזרחי

- נגד -
תובע:
פלוני
עו"ד ל. הוכפלד מורד
נתבע:
יצחק בן סירה
עו"ד א. אלרום
פסק דין
 

 

  1. לפני תביעה בגין רשלנות רפואית המיוחסת לנתבע בעקבות ביצוע ניתוח קטרקט בעינו השמאלית של התובע. כנטען, כתוצאה ממחדליו ומהטיפול הרשלני אשר ניתן לתובע הוא איבד את מאור עינו היחידה.

  2. התובע יליד 1934, כבן 77 במועד ביצוע הניתוח מושא התביעה (11.4.11) וכבן 86 נכון להיום.

  3. בעברו של התובע (2006) ניתוח קטרקט קודם בעין ימין. בעקבות סיבוכים שנלוו אליו, אשר כללו הפרדות וקרע ברשתית ניתן לומר כי למעשה איבד ראייתו בעין זו.

  4. מן התיעוד הרפואי עולה כי כבר בשנת 2006 סבל התובע מקטרקט גם בעין שמאל.

  5. התובע ציין כי פנה לטיפול הנתבע לאחר שחש כי ראייתו בעין השמאלית מתדרדרת. ביום 4.3.11 הנתבע מצא קטרקט מתקדם בעינו השמאלית, PXF, פאקודונזיס ודיסטרופיה של הקרנית בעין שמאל. חדות ראיה תוארה- 6/30 (במכתב מיום 1.7.11 צויין כי במועד הנ"ל, קרי ה-4.3.11 חדות ראייה הייתה פחות מ-6/30) והנתבע ציין כי "הקטרקט התקדם...והדיסטרופיה גברה". עוד צוין כי הרשתית תקינה והלחץ תקין. אולטראסאונד לא הראה הפרדות.

  6. מן הכרטסת הרפואית שערך הנתבע עולה כי ביום 16.3.11 ערך לתובע מספר בדיקות: ספירת תאי אנדותל, בדיקת אולטראסאונד שמדדה את אורך העין וכן צויין כי "ניתן הסבר מפורט על הסיכונים +-".

  7. ביום 11.4.11 בוצע הניתוח ע"י הנתבע. במכתב שחרור מבית החולים "סניטס" צוין כי התובע עבר ניתוח כדלקמן: "PHACO+ ECCE+ VITREUS LOSS+ A/C IOL". עוד צויין כי התובע משוחרר ללא סיבוכים.

  8. יובהר כבר עתה כי לא הובא דו"ח ניתוח מפורט ולא טופס הסכמה. ברבות הימים הוברר כי התיעוד לא נשמר והמוסד הרפואי "סניטס" בו נותח התובע נסגר (יידון להלן).

  9. מן המסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובע מוכר לנתבע משנת 2006- כך ציין הנתבע בעצמו במכתב לרופא המטפל של התובע מיום 1.7.11. עוד במסגרת המכתב הוסיף הנתבע כי "המהלך אחרי הניתוח התארך בגלל בצקת בקרנית וכן תגובה בלשכה של נצנוץ+ 3 אך עם מתן של אטרופין ודקסמיצין ניתן היה להתגבר עליה תוך מספר ימים. בהדרגה הקרנית התבהרה לגמרי והתגובה בלשכה חלפה אך עדיין נותר פיזור פיגמנט. הלחצים כל הזמן תקינים והעין שקטה כעת. עדיין סובל מ-CME ומועמד לזריקת KENALOG".

  10. לאחר ביצוע ההזרקה ביום 11.7.11 במכון "מור" התובע פיתח זיהום/ תגובה דלקתית, אשר בעקבותיו עבר בבית החולים "תל-השומר" ניתוח של ויטרקטומיה והזרקת אנטיביוטיקה לחלל הזגוגית. לאחר מכן, עבר ניתוח נוסף של תיקון הרשתית והזרקת סיליקון לחלל הזגוגית בבית החולים "בילינסון".

  11. בתקופה בה היה התובע מצוי תחת טיפולו של הנתבע, הנתבע המשיך לראותו. לטענת הנתבע דובר על תדירות של כמעט מדי יום, גם בעת האשפוז ב"תל-השומר" וגם לאחריו. מצבו של התובע השתפר בהדרגה כשישה שבועות לאחר ניתוח הקטרקט חדות ראייתו השתפרה והגיעה ל-6/21 והעין נרגעה. במועד זה, כך נטען סירב התובע לבדיקת רשתית.

  12. החל משלהי אוג' 2011 החל התובע בבדיקות וביקורות גם אצל רופאים אחרים מלבד הנתבע.

  13. ביום 1.9.11 נבדק במרפאתו של ד"ר בורלא שמצא כי התובע סבל מהפרדות רשתית בעין שמאל. הופנה לביה"ח "בילינסון" שם עבר ביום 2.9.11 ניתוח ע"י ד"ר בורלא שכלל ויטרקטומיה, רטינקטומיה, הזרקת סיליקון וטיפול אנדו-לייזר לרשתית. מצב הרשתית תואר כ-PVR- הפרדות רשתית עם פיברוזיס וצלקות.

  14. ביום 15.12.11 עבר ניתוח נוסף להוצאת שמן סיליקון מחלל הזגוגית.

  15. התובע המשיך לבקר במרפאתו של הנתבע במשך כשנה לאחר הניתוח כשהוא סובל מדלקות וזיהומים. הודגמה ראייה ירודה בעין השמאלית (6-45 בבדיקות שנעשו ב-26.12.11, 15.7.12 וב-5.1.17). מנגד, תועדו בדיקות חדות ראייה משופרות (כך למשל, 6/18, 6/20) ובאוג' 2012 אף תועד כי התובע ביקש מרופא קופ"ח אישור לרישיון נהיגה.

  16. בדיקת OCT מיום 13.5.13 הראתה בצקת קשה במקולה עם עובי רשתית של 637 מיקרון.

  17. התובע המשיך במעקב רפואי אצל ד"ר בורלא עקב ראיה ירודה, בצקת, עובי הרשתית ועליה בלחצים ונדרש לטיפול תרופתי לרבות זריקות קנלוג. אך לדבריו דבר לא הועיל למצב עינו.

  18. לצד האמור לעיל, תועד לעיתים כי התובע לא לוקח טיפול נגד לחץ על דעת עצמו. הנתבע מדגיש זאת וטוען כי במשך 7 שנים המשיך התובע לסבול מגלאוקומה שלא אוזנה היטב בשל חוסר שיתוף פעולה מצדו ובצקת רשתית. כן הוסף כי ראייתו של התובע בתקופה זו הייתה טובה יותר מאשר ראייתו טרם הניתוח וכי הבצקת והדלקת אינם קשורים לניתוח אלא נובעים ממחלת העיניים בסיסית ממנה סובל.

    חוות דעת:

  19. הצדדים צירפו חוות דעת לתמיכה בטענותיהם, כדלקמן:

    מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של פרופ' שלמה מלמד, רופא עיניים מנתח אשר סיכם כדלקמן: "מדובר במקרה מצער מאוד של חולה שעבר ניתוח קטרקט בעינו היחידה, עם PXF וסיבוך של קרע בקופסית, ויטרקטומיה עם השתלת עדשה קדמית והפרדות רשתית שהצריכה ניתוחי תיקון בבית החולים בילינסון. התיק הזה מאוד חריג מכיוון ולא סופקו מצד פרופ' בן סירה מסמכים חשובים ביותר שהם מסמכים שגרתיים והכרחיים בכל מרפאה: גיליון רפואי מסודר, אינדיקציות שקבע המנתח לגבי ההכרח בניתוח של העין היחידה, התייחסות מפורטת עם הסברים לחולה אודות גורמי הסיכון המיוחדים לניתוח במקרה זה ואופציות חלופיות, דו"ח ניתוח של עין שמאל עם פירוט הקשיים התוך- ניתוחיים ומעקב מפורט של המהלך הפוסט-ניתוחי.

    לאור אבדן הראייה בעין ימין מניתוח קטרקט, נוכחות PXF עם פאקודנוזיס בעין שמאל היחידה, החמרה מתועדת בדיסטרופיה של הקרנית, ביצוע ניתוח שהסתבך עם צורך בויטרקטומיה והשתלת עדשה קדמית, הזרקת קנלוג לחלל הזגוגית עקב בצקת במקולה והופעת הפרדות רשתית שהצריכה ניתוחים לתיקונה בבית החולים בילינסון- אין ספק בכך שההחלטה לנתח את עין שמאל הייתה בלתי מוצדקת עם נטילת סיכון גבוה מאוד תוך התעלמות ממכלול גורמי הסיכון במקרה זה.

    לא מדובר כאן בחכמה בדיעבד. המקרה הקשה הזה הצריך התייחסות רצינית ומעמיקה למצב העין השמאלית תוך הבנה והתחשבות במכלול גורמי הסיכון שהתריעו באופן ברור נגד ביצוע הניתוח. לצער כולם, הסטטיסטיקה אינה טועה וכל החששות התאמתו: הופיעו סיבוכים תוך ניתוחיים אופייניים וצפויים למחלה עם הפרדות רשתית מאוחרת יותר. התוצאה: ראיה כבדה מאוד בעינו היחידה וירידה באיכות החיים של התובע".

    לבסוף, העריך נכותו של התובע בשיעור של 90% לצמיתות. הוסיף כי "בדיקתו העלתה כי הלחץ התוך עיני בעין שמאל גבוה, וקיים סיכון אמיתי לגלאוקומה על רקע פסוידואקספוליאציה שתחמיר ותצריך טיפול בעין זו. לכן יש להוסיף גם את סעיף 58 (גלאוקומה) ללא תוספת נכות בשלב זה, אך יש לעקוב אחר מצב עצב הראייה ושדה הראיה ולעדכן את אחוזי הנכות בהתאם".

  20. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של פרופ' דב וינברגר, מומחה למחלות עיניים ומנתח, אשר ציין בחוות דעתו כי "בניגוד לטענתו של עמיתי, פרופ' מלמד, לא רק שאין כלל קונטרה אינדיקציה לניתוח קטרקט בחולי PXF, אלא להיפך, ככל שמחכים עם התקדמות הקטרקט והתקדמות גיל החולים, כך הסיבוכים בעין יתרבו. הזונולות תחלשנה יותר, הקטרקט ייעשה יותר סמיך וקשה להוצאה, והאיסכמיה של החלק הקדמי של העין תתגבר. לא מצאתי עבודה אחת בספרות הממליצה, כפי שהציע פרופ' מלמד, לחכות או להמתין בניתוח הקטרקט של חולי PXF... בשנת 2006 כשהגיע התובע לביקור במרפאתו של בן-סירה היה זה בסמוך לאחר שאיבד עין אחת לאחר ניתוח קטרקט שהסתבך אצל פרופ' בלומנטל ז"ל, שהיה אף הוא מנתח מעולה. סדרה של ניתוחי הפרדות רשתית בניסיון להציל את העין הסתיימה אז בכישלון מוחלט. באותו הזמן, העין השניה נשוא התביעה הייתה יכולה כבר אז להתאים לניתוח קטרקט, הן מבחינת חדות הראייה הירודה והן מהעדר גלאוקומה והן מדרגת קטרקטה שלא הייתה כל כך מתקדמת.

    מקריאת החומר הרפואי ברור שלא פרופ' בן סירה יזם את ניתוח הקטרקט. מר רחמני פנה לפרופ' בן סירה לאחר שרופאי עיניים אחרים, לרבות רופאים בקהילה ייעצו לו ככל הנראה לנתח את הקטרקט. ניתן להבין זאת בעקיפין. מהרישומים של הרופאים הכלליים בקופ"ח בעפולה, אשר שלחו את התובע לבדיקות הכנה לניתוח קטרקט לפני שהלה בכלל ביקר אצל פרופ' בן סירה. אכן ניתוח של עין עם PXF מועיד אותה להרבה סיבוכים, הן בניתוח עצמו והן לאחר הניתוח...יחד עם זאת יש לזכור כי הניתוח הנ"ל היה הסיכוי היחיד להציל את ראייתו של התובע בעין שמאל... ".

    בהמשך התייחס מפורשות לאמור בחוות דעתו של פרופ' מלמד וציין כי "לא נראה כי נעשה על ידו ניסיון של ממש ללקט את החומר הרפואי הרב מכל המקומות הרבים בהם טופל התובע, לפני או אחרי ניתוח הקטרקט". עוד ציין כי הטענה שההחלטה לניתוח הייתה חפוזה אין כל בסיס "משום שבמסמכי הרופא המטפל בקופ"ח מופיע שהתובע סובל מקטרקט בעינו השמאלית וחדות ראיה ירודה כבר דווחה שנים לפני שהגיע לבדיקה בשנת 2011. כבר לפני שפנה לפרופ' בן סירה, ישנה בקשה מרופא/ה אחר/ת בשטח העיניים/ כללי, לביצוע בדיקות הכנה לקראת ניתוח קטרקט. גם לפי הנחיות איגוד רופאי העיניים האמריקאי PPP, משנת 2011, ההנחיות לניתוח בעין יחידה זהות לאלו שבכל עין אחרת...הטיפול בסיבוכי הניתוח, תוך כדי הביצוע וגם לאחריו היו מאוד קפדניים ואף מעל למצופה ולנדרש. יש עדות ברורה למעקב יום יומי. לאורך כל השלבים של הטיפול ניתן הטיפול המקובל והמקצועי על ידי פרופ' בן סירה. הדבר אמור גם לגבי השתלת עדשה קדמית תוך כדי ניתוח וגם בהחלטה על הזרקת סטרואידים עם הופעת הבצקת...".

    באשר לטענה של פרופ' מלמד בדבר ה"נורות האדומות" שהיו אמורות להדלק- פרופ' וינברגר חוזר ומציין כי חייבים לשאול מהי האלטרנטיבה העומדת בהחלטה כזו. לדעתו של פרופ' וינברגר לא הייתה ברירה אלא להחליט כפי שהחליט פרופ' בן סירה לנתח את התובע ויש לשבח אותו על החלטה זו. עוד הוסיף כי "לפי המתואר בתיק כל הפרמטרים והקשיים שבניתוח נלקחו ע"י פרופ' בן סירה בחשבון וגם הוסברו לתובע וכן כל הצעדים שננקטו במהלך הניתוח היו נכונים ומקצועיים, שכן מדובר במנתח עתיר ניסיון כירורגי...ידוע שבניתוחי קטרקט במקרים של דיסטרופיה של הקרנית מצב הקרנית עלול להחמיר. למעלה ממחצית ניתוחי החלפת הקרנית מבוצעים לאחר ניתוחי קטרקט...ידוע ומוכר בספרות הרפואית שבניתוחי קטרקט עם אבדן זגוגית מופיעה בצקת של הרשתית בכ-40% מהמנותחים, הדבר מביא לירידה בראיה והטיפול בה הוא ע"י הזרקת חומרים כגון סטרואידים לחלל העין להפחתת מצב הדלקת. במקרה שלפנינו הופיעה תגובה שהוגדרה כדלקת או זיהום. למרות שלא נמצאו חיידקים כעדות לזיהום, התובע טופל כמקובל בבית החולים "תל-השומר". מאוחר יותר הופיעה הפרדות רשתית שטופלה גם היא בהצלחה...עם חלוף השנים הרבות לאחר ניתוח הקטרקט בעין שמאל, ועקב הגלאוקומה שלא אוזנה היטב, בשנה שנתיים האחרונות וכנראה גם עם תוספת של מאורע וסקולארי בעצב השמאלי עקב עליות לחצים, הראייה של התובע השתבשה לחלוטין. כל פציינט, בכל שטח רפואי, שנותח בגיל 77יראה הרעה במצבו, כאשר ננסה לאמוד את המדדים, שבע שנים מאוחר יותר בגיל 85".

    פרופ' וינברגר הסכים לשיעור הנכות שהעריך פרופ' מלמד, אך ללא קשר לניתוח. להערכתו, לו התובע לא נותח בשנת 2011 היה מגיע למצב של עיוורון מלא בתוך כשנה/ שנתיים לאחר מכן.

    טענות הצדדים

    טענות התובע:

  21. נוכח מצבו הרפואי של התובע עובר לניתוח ומחלתו הבסיסית, הרי שההחלטה לנתח את עין שמאל הייתה החלטה רשלנית ובלתי מוצדקת עם נטילת סיכון גבוה מאוד תוך התעלמות ממכלול גורמי הסיכון במקרה זה שהתריעו באופן ברור נגד ביצוע הניתוח ואשר תוצאותיו היו צפויות.

  22. הנתבע לא הוכיח ולא ניתן לדעת מה היו ההסברים שנתן לתובע אם בכלל והאם הובהרו לו הסיכונים הצפויים, האם קיבל והבין את מלוא המידע הרלוונטי בטרם נתן הסכמתו מדעת.

  23. בענייננו דובר על ניתוח אלקטיבי ולכן ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת נכלל ברף העליון של חובת הגילוי.

  24. יש להחיל את סע' 41 לפקנ"ז ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדו.

  25. הנתבע לא שמר את המסמכים הרלוונטיים לרבות דו"ח הניתוח וגליון המעקב הרפואי לאחר הניתוח. בנוסף נמנע מלהציג את טופס ההסכמה לניתוח- יש בכך משום גרימת נזק ראייתי לתובע.

  26. עובר לתאונה ניהל התובע אורח חיים אינטנסיבי, היה פעיל ועצמאי ואף נהג ברכבו. בעקבות הניתוח נפגעה קשות ראייתו בעינו היחידה באופן שגרמה לו לאבד את עצמאותו, והפך תלותי בזולת לרבות בבני משפחתו.

  27. נוכח הלחץ התוך עיני הגבוה בעין שמאל ממנו החל לסבול לאחר הניתוח- קיים סיכון כי הגלאוקומה תחמיר ולכן צפויה החמרה נוספת בראייתו של התובע, בעטיה יהיה בשלב מאוחר יותר לקבוע נכות נוספת.

    טענות הנתבע:

  28. לאור מצבו הרפואי הבסיסי של התובע הייתה אינדיקציה חד משמעית בביצוע הניתוח מושא התביעה- הניתוח היה הסיכוי היחיד להציל את ראייתו של התובע בעין שמאל.

  29. לא היה כל מקום להמתין לביצוע הניתוח המועד שבוצע- ואף אין כל ספרות מקצועית התומכת בטענה זו. פרופ' מלמד אף אישר בחקירתו כי הוא עצמו היה מבצע את הניתוח לו היה מתבקש ע"י התובע.

  30. הנתבע הינו רופא עיניים מומחה בכיר, בעל ניסיון עשיר בתחום ניתוחי הקטרקט. הנתבע יידע את התובע כי ככל הנראה תהיה הפרדות רשתית לאחר הניתוח והסביר לו כי הוא מומחה בכך ויתקן את זה- ואכן כך היה.

  31. לפי האמור בחוו"ד של פרופ' וינברגר לא הייתה אלטרנטיבה טובה יותר למצבו של התובע והמשך המתנה רק היה מחריף את הסיבוכים הקשים הידועים.

  32. הניתוח בוצע בהצלחה תוך השגת מטרותיו. מצבו של התובע הוטב בעקבות הניתוח ולא נגרם לו כל נזק בעקבותיו. אדרבא, הניתוח האריך בכ-7 שנים את פרק הזמן בו ראה התובע באופן טוב יותר מאשר טרם הניתוח. ולו בשל כך יש לדחות תביעה זו.

  33. המעקב הרפואי לאחר הניתוח בוצע ללא דופי

  34. ניסיונותיו של התובע להטיל דופי בתיעוד הרפואי שערך הנתבע אינם ראויים

  35. התובע היה מודע לסיכונים בניתוח והיה נחרץ בדעתו לבצע את הניתוח.

  36. באשר להעדר תיעוד- כל ניסיונותיו ומאמציו הכנים של הנתבע לאתר את התיעוד מביה"ח "סניטס" לא צלחו היות וביה"ח נסגר. בנסיבות העניין אין להטיל על הנתבע את נטל הראיה.

  37. יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה, שכן העיוורון בעינו השמאלית הגיע לאחר שהזניח את הטיפול בגלאוקומה ממנה סבל.

    דיון והכרעה:

  38. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, בשל פגיעה באוטונומיה.

  39. מעיון בכתב התביעה דומה כי הטענות העיקריות המועלות כלפי הנתבע הן: העדר קבלת הסכמה מדעת תוך פגיעה באוטונומיה, הפרת זכות לכבוד האדם ולטיפול רפואי נאות, רשלנות בהענקת טיפול- שהיה כושל ובלתי מספיק לרבות ביצוע ניתוח באופן חפוז ופזיז; לא נשקלו כל גורמי הסיכון לפני ביצוע הניתוח ולא בוצעו הבדיקות הנדרשות כאמצעי למניעת ההתדרדרות במצב ראייתו של התובע ו/או אי ביצוע טיפול שמרני תחת טיפול אגרסיבי במצבו הרפואי הבסיסי של התובע.

  40. עוד נטען להפרת חובות חקוקות: חוק זכויות החולה תשנ"ו-1996 ובייחוד סעיפים: 3, 5, 13, 14, 17 לחוק; אחריות שילוחית למחדליהם ולמעשיהם של מי מטעמו כמעסיק של רופאיו ועובדיו.

  41. בנוסף, התובע טוען כי יש להחיל את סע' 41 לפקנ"ז "הדבר מדבר בעד עצמו", מאחר ואינו יודע ולא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות אשר גרמו לנזקיו וכי הטיפולים הרפואיים בוצעו באמצעות מכשירים ו/או חומרים ו/או צוות רפואי אשר לנתבע הייתה שליטה מלאה עליהם וכי נזקי התובע מתיישבים יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבע מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו.

  42. בהקשר לעילות התביעה יש לציין כי נקבע בפסיקה כי רשלנות, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה לא חד-הם, שלוש העילות מוציאות זו את זו. מקום בו לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי, מקום בו לא הוכחה הפרה של חובת הגילוי או לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, או-אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה. ראו לעניין זה ת.א. 869/06 אסתר כהן נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (מיום 20.10.2009) (פסקאות 64-71) וכן ע"א 2600/09 מכבי שירותי בריאות נ' נ' ס' [פורסם בנבו] (מיום 10.11.2013) המאבחן מקרה של פסיקת פיצוי נוסף בגין פגיעה באוטונומיה, במקרים של הולדה בעוולה.

  43. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה כי ראיתי לדחות את טענת הרשלנות בניתוח או בעצם ההחלטה לנתח. כמו כן, לא הוכח כדבעי הקשר בין העדר הסכמה מדעת לבין הפרת חובת הגילוי (שוכנעתי כי אף לו התובע היה יודע על כל הסיכויים והסיכונים- היה בוחר לעבור את הניתוח). ואף לא בין הפרת חובת הגילוי לבין הנזק, שכן אמנם התובע סבל ממספר סיבוכים לאחר הניתוח, אולם בין כה וכה נוכח מחלתו הבסיסית בעין ובהתחשב בקטרקט שדרדר את חדות ראייתו, הרי שמצב עינו היה ממשיך להתדרדר בחלוף השנים. לכל היותר בהקשר זה ניתן לומר כי היקף הנזק הוא חלקי וזמני.

  44. משכך עילת התביעה שמצאתי לקבל היא פגיעה באוטונומיה.

  45. נדון בעילות לפי סדרן כאמור, ראשית בטענת הרשלנות בניתוח וכן בטענת על רשלנות בעצם ההחלטה לבצע את הניתוח, לאחר מכן העדר הסכמה מדעת ולבסוף פגיעה באוטונומיה.

    רשלנות בביצוע הניתוח- האמנם?

  46. ככלל, הדרך המהימנה ביותר להתרשם באופן בלתי אמצעי מביצוע ניתוח כלשהו היא ע"י עיון בדו"ח הניתוח.

  47. הנתבעים כאמור ציינו שניסו להזמין את תיק בית החולים לרבות טופס הסכמה מדעת ודו"ח הניתוח- אבל אלו לא אותרו.

  48. פרופ' בן סירה העיד כי בדו"ח הניתוח ציין את מהלך הניתוח. לדבריו דו"ח הניתוח וטופס ההסכמה נשארו בבית החולים- אלו לא מסוג הדברים שהוא לוקח אתו, המסמכים הללו תמיד נשארים בבית החולים. ציין כי לא ירשו להיכנס לחדר הניתוח אלמלא ישנו טופס הסכמה ולא יתירו למנתח לעזוב מבלי שמילא דו"ח ניתוח. לא נהג לשמור עותק מדו"חות הניתוח. עם זאת ציין כי לקח עמו לבית החולים את הכרטסת הרפואית של התובע שבה הדביק את העדשה כדי שידע איזו עדשה הושתלה. הדבר היחיד החשוב מבחינתו זה שהיה לתובע קטרקט מחומר קשה והיה איבוד זגוגית בדירקטומי וכל היתר מבחינתו זה בגדר רוטינה, פרטים טכניים. אמנם בדו"ח הניתוח חייבים למלא את זה, אבל כל יתר הפרטים של מה עשה בניתוח אינם מוסיפים לו מידע לדבריו ואינם עוזרים לו למקרה שיהיו סיבוכים

  49. פרופ' בן סירה הודה שהוא לא מקפיד על עריכת רישומים לפרטי פרטים.

  50. החובה לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת לגבי טיפול רפואי ולשמור על רישומים אלה מעוגנת בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, על פיו חובה על המטפל טיפול רפואי לתעד, בין היתר, "מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל". לפני חקיקת החוק עוגנה החובה בפסיקת בית המשפט העליון: "תיעוד זה יש בו חשיבות רבה הן לצורך המשך טיפולים במטופל בעתיד, הן על מנת ליתן למטופל אפשרות לדעת, כפי שהוא זכאי לדעת, את מצבו הרפואי ואת הטיפול הרפואי שניתן לו, הן כראיה, אם תידרש, לאופיו של הטיפול שקיבל המטופל ולפרטיו" (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535). "חשיבותה של עריכת רישומים ושמירתם אינה רק לצורך קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לשם קבלת החלטות נאותות, אלא גם על מנת שימשו כראיה אותנטית ובעל משקל באשר לארועים שארעו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר" (ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה (3) 117 ). "תיעוד ראוי ושמירה על החומר הרפואי משרתים הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי והן את זכויותיו של החולה" (ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, 2.9.02).

     

  51. לאי ניהול רישום רפואי תקין עשויות להיות מספר נפקויות. אחת מהן היא נפקות ראייתית, כאשר לתובע נגרם נזק ראייתי בשל חוסר האפשרות להוכיח תביעתו, כולה או חלקה, עקב העדר הרישומים. נזק ראייתי שנגרם לתובע מקום בו לא נערכו רישומים רפואיים כנדרש או לא נשמרו רישומים אלו יביא להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע לשכמו של המטפל לגבי העובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מקום בו אילו היה מצוי הרישום הרפואי החסר, ניתן היה לבררן ולא הייתה נותרת עמימות ראייתית. היקף הנטל המועבר נתחם על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. "מקום שבו היה על הרופא לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע". "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע" (ע"א 8151/989; ע"א 6160/99 ; ע"א 6948/02 הנ"ל; ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש הלל יפה, פ"ד נב(1) 145; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625).

  52. היקף הנטל המועבר מוגדר על-פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק). קיימות גישות שונות לגבי השאלה אם העברת נטל השכנוע למוסד רפואי עקב חסר ברשומות רפואיות צריך להיות מושפע מהשאלה אם החסר נגרם באשמת המוסד הרפואי אם לאו (פרשת דרוקמן, שם, בעמ' 127, 132 ודברי השופט ריבלין בפרשת פינטו, שם).

  53. ישנה חשיבות רבה לתיעוד מלא של כל פעולה אך יש לזכור כי גם אם לא נומקו הסיבות לכל פעולה, אין זה אומר בהכרח שיש לזקוף זאת לחובת הרופא, וגם הסברים בדיעבד יתקבלו.

  54. בענייננו, הנתבע הסביר במועד עדותו מה נעשה בניתוח- ציין כי בניתוח רגיל עושים פתח קטן ומרסקים את העדשה בצד הקרנית. שמים בנוסף אינפוזיה שכל הזמן תשמור על הלשכה הקדמית מלאה במים ולאחר מכן נכנסים עם מכשיר שנקרא פקומאמולסיפייר ובעזרת אנרגיה של אולטראסאונד זה מרסק ושובר את חומר העדשה. אך במקרה הנדון בו הזונולות היו רפויות, חלשות וקרועות התזוזה הזאת מפרקת את הכל ושאריות העדשה נופלות פנימה לתוך חלל העין. לדבריו, בניתוח הנדון הוא הצליח בצורה יוצאת מן הכלל להוציא את כל העדשה מבלי ששארית אחת קטנה תיכנס לתוך העין. כיוון שמאחורי החומר הזה יש זגוגית אסור לה להישאר דבוקה לאיריס= הקשתית. לכן צריך בנוסף לעשות ניתוח שנקרא ויטרקטומי (לדבריו בדרך כלל רק מנתחי רשתית עושים אותו) על מנת להוציא כל חלק מהזגוגית שדבוק קדימה. עם זאת, ציין כי במקרה של התובע כיוון שהשתילו לו שמן סיליקון והיו לו סיבוכים ברשתית הדבר הנכון ביותר לעשות זה עדשה קדמית (AC LENS) וזה מה שהנתבע אכן עשה.

  55. הקריא במהלך עדותו את רישומיו בכרטסת מיום 11.4 בנוגע לניתוח: extremely hard cataract- החומר של העדשה היה קשיח. V LOSS דיטרקטומי. בחלק המודפס מצד שמאל מופיעה העדשה עצמה. לדבריו מדביקים אותה גם בדו"ח ניתוח וגם על הכרטיס של החולה כדי שנדע תמיד איזו עדשה הושתלה.

  56. ציין כי את כל הניתוחים הללו הוא מבצע בעזרת צוות מאוד מיומן כולל האח הראשי שלו מבית החולים "בילינסון". כל הליך קבלת החולה הוא שגרתי- בודקים לחץ דם, בדיקות קודמות. לאחר מכן, מחתימים אותו על טופס הסכמה, כאשר כאמור כל ההסברים המעמיקים בעניינו לא נעשים לדברי הנתבע בבית החולים במעמד הניתוח אלא בקליניקה.

  57. מעיון בפרוטוקול נלמד כי במועד עריכת חוות דעתו של פרופ' מלמד לא עמדו לפניו מסמכים רפואיים רבים שקדמו למועד בו הגיע התובע למרפאתו של פרופ' בן סירה (2011), לרבות הניתוח שנערך ע"י פרופ' בלומנטל בשנת 2006. כך למשל, בטעות סבר כי את הניתוח הראשון ערך פרופ' בן סירה.

  58. לא זכר האם ראה מסמך מכל מקור שהוא שמתייחס למועד שממנו הגיע מר רחמני לפרופ' בן סירה. לא ראה מסמכים ישירים של דו"ח ניתוח, הסכמה מדעת, דו"ח ניתוח שני וזה הפליא אותו.

  59. חולק על ההנחה שלא ניתן לכתוב חוו"ד על מצב העין מבלי שראה מסמך כלשהו. אישר כי ביקש מעורכת הדין שתשיג עבורו את כרטיס הטיפולים של פרופ' בן סירה, אבל לא אמר שקשה לו לכתוב את חוו"ד. הרגיש שיש לו די חומר על מנת לכתוב את חוו"ד במקרה הנ"ל.

  60. כפי העולה מחוות דעתו המסמכים שעמדו לפני פרופ' מלמד בעת כתיבת חוות הדעת הם כדלקמן: מכתב שחרור של פרופ' בן סירה מבית החולים "סניטס" מתאריך 11.4.11; גיליונות OCT של המקולה בעין שמאל מתאריך 13.5.11; מכתב הפנייה מפרופ' בן סירה לרופא המטפל מיום 1.7.11; מכתב הפנייה של ד"ר דן בורלא לביה"ח בילינסון מיום 1.9.11; גליון אשפוז וניתוח בביה"ח בילינסון מיום 2.9.11; דו"ח ניתוח הוצאת סיליקון בביה"ח בילינסון מיום 15.12.11; בדיקות מרפאות עיניים מביה"ח בילינסון מתאריכים 15.7.11, 26.12.11 ובדיקה אחרונה מיום 5.1.17.

  61. יש צדק מסוים בטענת הנתבע כי מאחר ולא עמדו בפני פרופ' מלמד מלוא המסמכים הרלוונטיים בעת עריכת חוות דעתו, הרי שלא הייתה לו את האינפורמציה הדרושה על מנת לגבש חוו"ד מהימנה ומקיפה דיה.

  62. לצד זאת, הטענה משמשת במובן מסוים כחרב פיפיות שכן הנתבע עצמו המציא את הכרטסת הרפואית באיחור (שאף היא לקונית ונפלו בה פגמים לא מועטים, כפי שנפרט בהמשך) ובנוסף ישנם מסמכים מביה"ח "סניטס" כאמור אשר עד היום לא אותרו (דו"ח ניתוח, טופס הסכמה).

  63. מכל מקום, עיון בחוות דעתו של פרופ' מלמד מעלה כי טענותיו כלפי הנתבע מתמקדות בכך כי היה על הנתבע להימנע מביצוע הניתוח נוכח הסיבוכים הצפויים והאפשריים בהתחשב במצבו, אשר התממשו לבסוף. הלכה למעשה פרופ' מלמד אינו קובע כי הניתוח בוצע באופן רשלני.

  64. ב"כ התובע לא חלק בסיכומיו על הסברי הנתבע באשר לאופן ביצוע הניתוח אלא טען כי יש להחיל בנסיבות העניין את סע' 41 לפקנ"ז ולהעביר את נטל ההוכחה לנתבע להוכיח כי לא רשלנות מצדו גרמה לנזק לתובע מאחר שלתובע לא הייתה ידיעה ולא יכול היה לדעת מהן הנסיבות שהובילו לנזק שנגרם כתוצאה מהניתוח וההליכים להם נדרש לאחריו.

  65. איני סבור כי בנסיבות העניין יש מקום להעברת הנטל באשר לניתוח עצמו. כאמור, משעה שהנתבע ידע להסביר את מהלך הניתוח הנדון ולא הייתה מחלוקת של ממש על הסבריו מצד ב"כ התובע, דומה כי הובררו הנסיבות שבגינן נגרם הנזק והמחלוקת המתייחסת לסוגיית התרשלות הנתבע בהקשר זה היא מחלוקת משפטית-רפואית לגבי סטנדרט ההתנהגות המצופה מן הרופא הסביר בטיפול מן הסוג הנדון. אין אי-ודאות של ממש לגבי העובדות החשובות; מעשיו של הרופא-הנתבע ידועים, והשאלה היא אם מעשים אלה יש בהם משום התרשלות. במצב דברים זה אין תחולה לכלל. לא ניתן לאמור שנחסמה הדרך בפני התובע מהוכחת התשתית העובדתית המבססת את עוולת הרשלנות לה הוא טוען; על כן אין תחולה לתנאי הראשון שבסעיף, 41 לפקודת הנזיקין, ובנסיבות אלה, אין צורך להידרש לדיון בשני התנאים הנוספים הקבועים בו (ר' רע"א 3447/07 דוד נ' אוחנה [פורסם בנבו] (16.9.08))".

  66. זאת ועוד, ישנו קושי בטענה הנחרצת מצד התובע כי היה על הנתבע לשמור העתק מדו"ח הניתוח. מדובר במסמך אשר מטבע הדברים מצוי ברשומות הרפואיות של בית החולים באופן מובהק. בהקשר זה הנתבע נשאל ע" בימ"ש האם הוא לא שומר עותק מדו"חות ניתוח והשיב בשלילה. כל שציין בכרטסת בהקשר זה הוא את הפרטים החשובים לדידו- היה איבוד זגוגית בדירקטומי וקטרקט מחומר קשה. כל יתר הפרטים לשיטתו הם בגדר רוטינה, שחייבים למלא בדו"ח ניתוח אבל מדובר בדו"ח שגרתי שלא היה מוסיף לו מידע, ולכן לא חשב לנכון לשמור העתק למקרה שיהיו סיבוכים בעתיד. ( VLOSS דירקטומי).

  67. נוכח האמור לעיל, הנטל להוכחת רשלנות בכל הקשור לביצוע הניתוח נותר על כתפי התובע ומשעה שלא עלה בידו להוכיח רשלנות בביצוע הניתוח באמצעות חוו"ד רפואית, הרי שדין הטענות בהקשר זה להידחות.

     

    לאחר הניתוח:

  68. כאמור, במכתב השחרור מביה"ח "סניטס" מיום 11.4.11 צויין כי התובע משתחרר ללא סיבוכים והוזמן למחרת לביקורת. בהקשר זה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים האם מכתב השחרור היה צריך להיות מפורט יותר. פרופ' וינברגר ציין כי מכתבי השחרור שלו גם מפרטים באיזה סוג ניתוח מדובר והאם נרשמו תרופות אך מעבר לכך מבחינתו אין צורך לפרט.

  69. אכן, אף אני סבור כטענת פרופ' וינברגר כי אין לצפות שמכתב השחרור יהא מפורט כמו דו"ח ניתוח, ודאי שאין לסבור כי במסגרת מכתב השחרור יפורט מהלך הניתוח על שלביו השונים. אף כי מדובר במכתב המנוסח בלקוניות, הרי שאין מדובר בחסר שיש לו נפקות מעשית, משעה שאין חולק על סוג הניתוח שעבר התובע (ומעולם לא עלתה טענה מעין זו). בנוסף, נרשם מפורשות במכתב השחרור כי לא היו סיבוכים במהלך הניתוח. גם במכתב ההפנייה ששלח הנתבע לרופא המטפל מיום 1.7.11 לא אוזכרו סיבוכים שנלוו לניתוח.

  70. כמו כן, התובעים לא העלו כל טענות בדבר המלצות אשר היו צריכות להנתן במעמד השחרור, אך לא ניתנו וכיוב'.

  71. אדרבא, כפי שניתן להתרשם מן הכרטסת הרפואית, הנתבע הקפיד לזמן את התובע לביקורות תכופות במרפאתו. כבר יום לאחר הניתוח הופיע במרפאתו. עם זאת, אין המדובר במקרה הנדון בביקורים תכופים החורגים מן הדרוש וההכרחי בנסיבות העניין, כפי שהעיד פרופ' וינברגר בעצמו- במצבו של התובע לאחר הניתוח הנתבע עצמו סבר כי היה צורך לראותו כל יום.

  72. הנתבע הסביר בעדותו כי התובע הוזמן לביקורים אצלו לאחר הניתוח מדי יום- יומיים מפני שזו עין מאוד חולה ובכל רגע יכול להתפתח לחץ גבוה ב-PXF ויכולה להתפתח דלקת בעיקר ב-7 ימים הראשונים. הביקורים הללו היו בהוראתו של בן סירה.

  73. לא ניתן להתייחס לאמור בכרטסת הרפואית שערך הנתבע מבלי לתת את הדעת לסימני השאלה ולליקויים הרבים שנפלו בה. ראשית, הנתבע המציא את הכרטסת אך בסמוך למועד ההוכחות במקום להמציאה זמן סביר קודם לכן, בייחוד נוכח הפצרות ב"כ התובע בנושא וכשלכך התווסף גם העדר הרשומות הרפואיות מהמרכז הרפואי "סניטס" אשר הערים על התובע קשיים נוספים בביסוס טענותיו. מן הראוי היה לחפש ולמצוא את הכרטסת מבעוד מועד על מנת ליתן לתובע שהות להיערך בהתאם. יהיו הנסיבות אשר יהיו- ברי כי יש בכך טעם לפגם וחוסר הגינות של ממש מצד הנתבע.

  74. אם לא די באמור לעיל, הרי שעיון בכרטסת מעלה תהיות- לעתים מדדי בדיקה נרשמו בעט אחד ואילו משפט אחר מאותו תאריך נכתב בעט אחר (הנתבע העיד בהקשר זה כי יש לו מספר עמדות בדיקה במרפאתו ובכל עמדה יש עט אחר). אף הכתב אינו אחיד ולעתים מתעורר החשש שנערכו שינויים בדיעבד. עם זאת, התובע בסיכומיו זנח במפורש את הטענות הנ"ל שכן לשיטתו אין בשינויים כדי לשנות התוצאה בתיק.

  75. חרף זאת, נשוב ונזכיר כי אף הנתבע הודה בעצמו שהרישום בכרטסת לוקה בחסר.

  76. להלן פירוט הנתונים מן הכרטסת שערך הנתבע:

     

    ביום 12.4.11 תיעד "בצקת קלה בקרנית...עכשיו יפה".

    ביום 13.4.11 ציין "כנ"ל מעט פחות בצקת".

    ביום 14.4.11- "לחץ 14 קרנית יותר שקופה מעט קפלים".

    ביום 15.4.11- "הרבה פחות קפלים. קרנית שקופה. אין גירוי. 6/30"

    ביום 17.4.11- "שיפור גדול. 6/20..."

    ביום 20.4.11- "יפה משתפר קרנית כמעט זכה מעט פיגמנט על העדשה".

    ביום 22.4.11- "עין שקטה"

    ביום 24.4.11- "עין שקטה"

    ביום 27.4.11- "אין שינוי"

    ביום 29.4.11- עין... (לא ברור) רשתית תקינה"

    1.5.11- כתב לא ברור

    4.5.11- "ישנו שיפור. קרנית זכה לגמרי"

    8.5.11- "עין שקטה קרנית זכה".

    12.5.11- "לא הגיע. לא הודיע"

    15.5.11- "עין שקטה. 6/20"

    18.5.11- "אין שינוי 6/20 CME?"

     

    הנתבע העיד כי ב-18.5 ציין בצקת של המקולה בסימן שאלה. לא היה בטוח ולא זכור לו מדוע לא ערך לו את בדיקת ה-OCT באותו הרגע. יתכן והיה עמוס .

     

    25.5.11- "מתלונן. T15 6/20"

    5.6.11- "עדיין גירוי קל חיצוני. אלרגיה בשתי העיניים"

    12.6.11- "עדיין אלרגיה ודלקת לחמית ואדום בשתי העיניים"

    18.6.11- "מעט יותר טוב. להפסיק אטרופן"

    26.6.11- "יותר טוב. CME 350"

  77. כאמור, ביום 1.7.11 נערך מכתב הפניה מאת פרופ' רחמני (לא תועד בכרטסת) לרופא המטפל בו צוין בין היתר כי "המהלך אחרי הניתוח התארך בגלל בצקת בקרנית וכן תגובה בלשכה של נצנוץ+3 אך עם מתן של אטרופין ודקסמיצין ניתן היה להתגבר עליה תוך מספר ימים. בהדרגה הקרנית התבהרה לגמרי והתגובה בלשכה חלפה אך עדיין נותר פיזור פיגמנט. הלחצים כל הזמן תקינים והעין שקטה כעת. עדיין סובל מ-CME ומועמד לזריקת קנלוג.

    3.7.11- "6/30... זריקת קנלוג"

    11.7.11- LE KENALOG

    12.7.11- תגובה דלקתית. STERILE TOXIC? לתל השומר לויטרקטומיה.

    13.7.11- ביקור בבי"ח תה"ש

    14.7.11- ביקור בבי"ח תה"ש

    15.7.11- "שוחרר מביה"ח. הגיע למרפאה לבקשת הרופא. אירוזיה גדולה בקרנית אבל לשכה נקיה"

    16.7.11- "הפציינט מוזמן לשעה 12:00. ב-12:30 מצלצלים שהוא עייף ולא יבוא. הרופא מסביר שחייב לבוא, סכנת זיהום ומבקש שיבוא מהר כי היום הפציינט מתעקש לא לבוא".

    17.7.11- "היום רואה הרבה יותר טוב. KENELOG!"

    19.7.11- שוחרר מתה"ש". ציור שבו מתואר שיש ארוזיה

    20.7.11- "היום יותר טוב. ארוזיה קטנה..."

    21.7.11- "עין שקטה כמעט"

    22.7.11- "די שקט... 6/30"

    24.7.11- "עין שקטה"

    25.7.11- "טלפן שישן בלי מגן ונשען על העין. 10:30- מרגיש כאב וטשטוש. 17:30- שיחת טלפון נוספת עם הרופא"

    26.7.11- "ארוזיה של הקרנית"

    27.7.11- "שיפור בארוזיה"

    29.7.11- "שיפור בארוזיה. כמעט אין"

    31.7.11- כתב לא ברור.

    2.8.11- CME... עין שקטה..."

    10.8.11- "אין שינוי גדול, עדיין CME. הסבר מפורט"

    14.8.11- לא הגיע. נדחה

    21.8.11- "מתחיל לראות יותר 6/20. צריך בדיקת רשתית- מסרב"

    4.9.11- "לא הגיע"

    7.9.11- נותח עוד פעם ע"י ד"ר בורלא

    11.9.11- "בוטל"

    27.9.11- "קוקו מודיע שיש לו דלקת בדרכי השתן. נדחה".

     

    מס' רישומים מחודש אוקטובר עם ממצאים לא ברורים.

     

    21.10.11- צויין "OCT" ו-CME

    4.11.11- "נדחה"

    16.12.11- "לא הגיע"

    25.12.11- " 6/30"

  78. במהלך חודש ינואר 2012 הפגישות נדחו

    5.2.12- "בצקת קשה. OCT- 530"

    19.2.12- "קיבל המון סטרואידים. יש שיפור מסוים"

    11.3.12- "...עדיין CME"

    16.3.12- "...6/30".

     

    מס' רישומים בחודש אפריל 2012 בכתב לא ברור.

     

    13.5.12- "מתלונן..."

    20.5.12- כתב לא ברור

    3.6.12- "כנ"ל"

    10.6.12- "לא הגיע"

    17.6.12- "שבורלא הפסיק VOL+DOX"

    1.7.12- "מתחיל לקבל coropt ללא חומר משמר"

    25.7.12- שיפור

    8.8.12- "נדחה; 10.8.12- לא הגיע".

     

  79. מבחינת התיק הרפואי הנתבע העיד כי הבחין שהיו תנודות בראייה לאחר הניתוח- היו מקרים שהוא ראה ממש טוב והיו מקרים שראה פחות טוב. כשהוא סיכם הבחין כי רוב הזמן הוא ראה שתיים- שלוש ולעתים יותר שורות. אבל לא יכלו ממש להתגבר כי פחדו להזריק קנלוג לתוך העין (הזרקה פנימית לדבריו הייתה יכולה להתגבר על הבצקת) כשנותנים מבחוץ זה לא חודר טוב. אם רצו שתהיה לו ראייה טובה, היו צריכים כל כמה שבועות להזריק לו קנלוג מאחורי העין.

  80. הודה שבבדיקות שערך לתובע לאחר הניתוח בתקופה בה התייצב במרפאתו מדי יום אז ישנן פעמים בהם הוא תיעד חדות ראייה אך לא רשם את המדדים של הלחצים ולהיפך. לדבריו אין זה מחייב מפני שהתייצב מדי יום והפרקטיקה בבתי חולים היא לבדוק פעם בשבועיים.

  81. גם רישומי ה-OCT לגבי בדיקות הבצקת שנערכו במרפאתו לא תועדו באופן עקבי. שיער כי אם לא היה שינוי גדול אז הוא כנראה לא רשם.

  82. בעדותו הסביר את הבדיקות שנערכו לתובע לפני החלטה להזריק קנלוג- כך ציין כי ב-26.6.11 מצא כי באמצעות מכשיר ה-OCT במרפאתו כי התובע סובל מבצקת של 350 מיקרון. הנורמה צריכה להיות בין 250 ל-300 "זה לא נורא אבל זה יכול להוריד את הראיה המרכזית כפי שצפוי בחולים עם pseudoexfoliation" הסביר כי במקרה הנדון הבצקת הייתה במרכז העין. ב-1.7.11 ערך מכתב לרופא המטפל ובו כאמור גולל את הרקע הרפואי וציין כי התובע מועמד לזריקת קנלוג. ב-3.7.11- ניסה לתקן את הראייה למקסימום באמצעות משקפיים (עד אז בדק אותו ללא משקפיים), אבל הבחין כי לא הצליח לתקן מעבר ל-6/30, שזה לא מספיק טוב. אז חשב שכדאי להזריק לו זריקת קנלוג.

  83. הסביר כי קנלוג הוא למעשה סטרואיד בצורת פירורים, שהוא מאוד יעיל לאנטי דלקתי. מקובל לתת אותו בזריקות לתוך העין כדי להתגבר על סוכרת או על מחלות אחרות ובעיקר על דלקת. לדבריו, כלי הדם שלו, גם באיריס וגם ברשתית פגועים ודולפים בגלל המחלה הבסיסית שלו.

  84. ההסבר לגבי זריקת הקנלוג לא תועד למרות שהעיד כי הסביר לו הכל לרבות אפשרות לזיהום. פירט כי לתובע לא היה זיהום אלא תגובה טוקסית.

  85. ממוצגי הנתבעת עולה כי הזרקת הקנלוג מיום 11.7.11 כאמור בוצעה ב"מכון מור". בסיכום הבדיקה צוין: "CME בעין השמאלית" וכן צוין שנעשתה הזרקת קנלוג. על המסמך חתום פרופ' בן סירה. אכן אין כל תיעוד על הסבר שניתן לתובע כאמור.

  86. התובע מצדו העיד כי הנתבע אמר לו שצריך לעשות זריקה בעין מפני שיש איזו גבשושית, כלשונו של התובע, וזה מפריע. הסביר לו כי הזריקה תוריד את הנפיחות בתוך העין. לא זכר את המינוח בשפה הרפואית. התובע הוסיף כי התייעץ עם בנו בעניין זה.

  87. בניגוד לאמור בחוות דעתו של פרופ' מלמד, הרי שנמצא תיעוד כאמור כי הזריקה בוצעה במכון "מור", אלא שאין תיעוד על ההסבר שניתן לתובע בעניין זה. להבדיל מהניתוח מושא התביעה, בו הסיכויים והסיכונים היו הרי גורל ומשמעותיים לאין שיעור מאותה זריקה כאמור, הרי שלגבי הזריקה הנדונה ברור כי היקף ההסברים הנדרש הוא קטן יותר. משתמע מבין השורות כי התובע הבין כי הזריקה אמורה לשפר את מצב ראייתו. לא ברור האם הובאו לידיעתו מלוא הסיכויים והסיכונים אך גם לו הייתי מקבל את הטענה כי לא ניתנו לתובע הסברים כראוי לגבי טיב הזריקה והסיכונים הכרוכים בה, הרי שלא שוכנעתי בהקשר זה כי לו התובע ידע על הסיכונים כדבעי- לא היה מסכים לבצע את הזריקה (התובע אף לא נשאל על כך). הבצקת כאמור התפתחה והתמקדה במרכז העין, ולא נטען אף לא מצד מומחה התביעה כי הזריקה הנ"ל היא בגדר טיפול לא סביר בבצקת ו/או שלא בהתאם לפרקטיקה המקובלת בנסיבות העניין.

  88. כמו כן, מאחר והתובע טען כי התייעץ עם בנו בנושא זה, מן הראוי היה לזמנו לעדות על מנת לפוגג את אי הבהירויות סביב סוגיית ההסכמה באשר לזריקה עצמה.

  89. סוגיה נוספת לגביה הצדדים חלוקים בהקשר לזריקת הקנלוג היא האם בעקבות הזריקה הנ"ל התובע פיתח זיהום או שמא דובר בתהליך דלקתי. בתיעוד ממיון עיניים בבי"ח "תל- השומר" ביום 12.7.11 צויין כדלקמן: "...בבדיקה היום ע"י פרופ' בן סירה ירידה ניכרת בראיה לכדי FC מ-1 מטר, פיברין והיפופיון וכן תגובה דלקתית בזגוגית. הוחל טיפול בפרדניזון ססטמי 60 מ"ג וויגמוקס כל שעה וכן אטרופין". קרי, התיעוד תומך בכך שדובר בתגובה דלקתית אף פרופ' מלמד מודה בחקירתו כי אין כל ממצא ישיר המצביע על זיהום, קרי לא נמצא חיידק בבדיקות תרבית, אלא שלדידו אי מציאת חיידק אינה שוללת קיומו של אנדופתלמיטיס וב-60% מן המקרים מקבלים תשובה שלילית בבדיקת תרבית.

  90. בנסיבות העניין נראה כי דובר בתגובה דלקתית ולא בזיהום.

  91. עם זאת, ההזרקה היא למעשה כפי שמודה הנתבע בעצמו "קו פרשת המים" ומאז מצבו של התובע החל להתדרדר לדבריו.

  92. מן התיעוד עולה כי יום לאחר הזריקה הלין על ירידה בראיה "רואה הכל לבן". בעדותו ציין שחש עיוור. אושפז בביה"ח "תל השומר" ועבר ויטרקטומיה, נלקחו דגימות והוזרקה אנטיביוטיקה.

  93. ביום 17.7.11 צויין כי הופנה לאשפוז ע"י הנתבע בשל חזרת היפופיון להשגחה וטיפול (לציין שנבדק גם על ידו לפני יומיים כאשר שוחרר מאשפוז- התרשם מהחמרה). ביום 19.7.11 תועד כי "בבדיקתו ללא רושם להחמרה. טופל בטיפול טופיקלי עם רושם לשיפור הדרגתי הן בתגובה והן בארוזיה. נבדק ע"י רופא בכיר רשתית טרם שחרורו...".

  94. מן התיעוד שנסקר בכרטסת של פרופ' בן סירה עולה כי בביקורים לאחר מכן לעתים נצפה שיפור בראייתו, אך עדיין סבל מבצקת. ביום 14.8.11 לא הגיע, בביקורת מיום 21.8.11 צויין כי "מתחיל לראות יותר טוב 6/20. צריך בדיקת רשתית- מסרב". מאותה הפגישה מיום 21.8.11 ניכר כי כמעט ואינו מופיע להמשך ביקורות במרפאתו של הנתבע.

  95. ביום 1.9.11 נבדק ע"י ד"ר בורלא ונמצאה הפרדות רשתית רגמטוגנית בעינו היחידה. הופנה לבי"ח לצורך טיפול. ביום 2.9.11 אושפז ונותח ע"י ד"ר בורלא- עבר ניתוח הוצאת סיליקון עם רטינקטומיה תחתונה ואנדולייזר, הכנסת סיליקון בעין שמאל, מהלך הניתוח ללא סיבוכים. בבדיקה למחרת של עין שמאל ח"ר 1/12, עם חריר 6/120, לת"ע 10, לחמית גרויה, קרנית שקופה, ל"ק עמוקה. תאים- נצנוץ+ ACIOL, אישון עגול מורחב, שייר פיברין, קשתית עם שני PI, סיליקון 100%, דיסקה ומקולה תקינות , רשתית צמודה עם רטינקטומיה תחתונה וצלקות לייזר. ביום 11.9.11 בסיכום ביקור צויין קרנית שקופה, מקטע קדמי שקט... פונדוס: 100% סיליקון. דיסקה ומקולה תקינות. M3- רשתית צמודה עם רטינקטומיה תחתונה. ביום 15.12.11 עבר הוצאת שמן סיליקון. מהלך ניתוח תקין. בבדיקתו בשחרור ע"י ד"ר בורלא: עין שמאל 6/45 ובחריר 6/10. בדיקת OCT מחודש פבר' 2012 העלתה כי משמאל עדיין CME. לאחר דיון הוחלט על 40MG קנלוג.

  96. בחקירתו החוזרת הנתבע ציין כי לאחר זריקת הקנלוג (הראשונה) שבוצעה ע"י הנתבע הייתה עכירות בתוך העין. תוך 3-4 ימים העכירות התבהרה והראייה חזרה להיות כמו קודם, אך בצקת הרשתית המרכזית נותרה ואפילו הפכה גרועה יותר במשך השנים.

  97. הנתבע העיד כי כיום התובע אינו סובל מהפרדות רשתית, יש לו שדה ראיה, הלשכה זכה. הוא סובל מגלאוקומה שלא מטופלת טוב (כתוב שאינו נוטל טיפות על דעת עצמו לאורך כל הגיליון).

  98. פרופ' מלמד שכאמור לא היו בפניו כל המסמכים הרפואיים בעת עריכת חוות דעתו נשאל בחקירתו על תוצאות בדיקות חדות ראיה מהמעקב שלאחר הניתוח ועד 2015 אצל ד"ר בורלא. תחילה השיב כי לפי התוצאות הנ"ל חדות הראיה של התובע הייתה הרבה יותר טובה ממה שהיה לפני הניתוח "בוודאות". אולם לאחר מכן נשאל גם על מסמכי מעקב אחרים מהם משתקף כי הייתה החמרה בראייתו (כך למשל ב-11.2.13, ב-6.10.13, 8.12.14). ציין כי הוא מסיק מהרצף של המסמכים שהוצגו לפניו כי הניתוח היה קשה, התפתחו סיבוכים חלקם ידועים מראש, חלקם פחות, בצקת של המקולה, בצקת של הקרנית בהתחלה, החמרה של הגלאוקומה בצורה קטסטרופלית. לחץ של 49 שאף אחד לא התייחס אליו, היפרדות רשתית, זיהום אינדופרמיטיס. לדבריו, כל הסיבוכים של הטקסט בוק נמצאים כאן.

  99. ציין כי בסוף התהליך כל הבדיקות הן בין 6/45 ל-6/60 שזו ראייה למעשה בלתי פונקציונלית.

  100. יש לציין כי גם במועד בדיקותיו ע"י פרופ' מלמד ופרופ' וינברגר נמצאה חדות ראיה נמוכה מאוד ובלתי פונקציונלית.

  101. עוד הדגיש פרופ' מלמד כי בדיקות חדות ראיה אינן חזות הכל: "חדות הראייה אפילו יכולה להיות for all I care 6/6 אבל אם יש גלאוקומה עם לחצים כאלה, מה שלא היה לפני הניתוח, זה אומר דרשני גם. זו סכנה לאובדן ראייה. אז המכלול של הדברים הוא זה שקובע".

  102. חרף העובדה כי חוות דעתו של פרופ' מלמד איננה שלמה מן הבחינה כי לא עמדו לפניו מלוא המסמכים הרפואיים כאמור, שוכנעתי לקבל את עמדתו בנוגע להתדרדרות מצב עינו של התובע לאחר הניתוח שבוצע ע"י הנתבע.

  103. ודוק, הסיבוכים הצפויים בניתוח התממשו כמעין תגובות שרשרת בזו אחר זו- זמן קצר לאחר הניתוח התפתחה בצקת בעינו שבעקבותיה התובע נדרש לזריקת קנלוג, לאחריה סבל מתגובה דלקתית, וזמן קצר לאחר מכן נגרמה הפרדות רשתית אשר תוקנה בניתוחים קשים. התובע נדרש לאשפוזים, מעקבים רפואיים שערך אצל מספר רופאים וטיפולים תרופתיים.

  104. יש לציין כי פרופ' וינברגר ניסה בכל מאודו להצדיק את התנהלותו של הנתבע במסגרת חוות דעתו.

    ברם, לא נעלם מעיני כי גם בחוות דעתו של פרופ' וינברגר נפלו פגמים: ראשית, נפגש עם הנתבע בטרם עריכת חוות דעתו אך לא טרח לציין זאת, כמו כן לעתים ערך ציטוטים סלקטיביים- באשר לפגישה עם הנתבע משנת 2006 ציין בחוו"ד כי התובע רוצה לתבוע את בלומנטל וכי הנתבע סירב למתן חוו"ד כנגד בלומנטל אך לא טרח לציין כי התובע ביקש ניתוח מתקן להפרדות רשתית, למרות שכך נכתב בכרטסת. גם לגבי ספירת תאי האנדוטל- פרופ' וינברגר לא ציין בחוות דעתו את המס' המדויק שכתב פרופ' בן סירה בכרטסת (2030), אלא ציין "מעל 2000". העיד כי לא מצא לנכון לדייק מפני שאם היה לו 2000 או 2500 או 3000 זה היינו הך מבחינתו. לעומת זאת אם פחות מ-2000 זה משמעותי. לצד זאת הודה כי לא ראה את הבדיקה עצמה, קרי את הפלט בו כתוב המספר.

  105. כמו כן ציין בחוות דעתו כי עמד לפניו דו"ח הניתוח אולם למעשה עמד לפניו מכתב השחרור.

  106. עומת אל מול הרישום מיום 1.7.12 בו צוין כי מתחיל לקבל "קוסורט" ללא חומר משמר- אישר כי מדובר בטיפול שניתן בגין לחץ גבוה ולמרות זאת אין רישום מצד הנתבע באשר למדד הלחץ. אישר כי לחצים הם קריטיים מאוד, עם זאת ציין כי נדמה לו שבתאריכים הללו נבדק ע"י רופאים אחרים אבל לא ידע לומר בהקשר הנ"ל.

  107. לצד זאת, פרופ' וינברגר הודה כי הרישומים אינם מלאים דיים וכי הנתבע היה צריך לציין שנותח בטאפ אינג'קשן, קיבל סטרואידים.

  108. כך גם הודה לגבי הרישומים מימים 12.4, 13.4,14.4 בהן לא צוינו בדיקות חיוניות כגון חדות ראיה ולחץ כי צריך היה לכתוב, אבל ציין כי ב-15.4 יש בדיקת חדות ראיה ולחצים- ב-17.4 וב-22.4.

  109. יש לציין בהקשר זה כי פרופ' בן סירה עמד על כך שמדד את הלחץ באמצעות OCT אבל בשלב הנ"ל בו התובע נבדק אצלו הוא היה אך בגדר טכנאי OCT שלו (עקב הזמינות הנמוכה של המכשיר במקומות אחרים). ציין כי הוא לא רשם לו את התרופה "קורסופ" נגד לחץ.

  110. אמנם התובע כאמור טופל ע"י מס' רופאים אחרים- ד"ר בורלא שהחל לטפל בו בעקבות ההזרקה מיולי 2011, ד"ר מוסייב וד"ר גלובינסקי. עם זאת, האמירה מצד פרופ' בן סירה כי היה בגדר טכנאי OCT בלבד אינה פוטרת אותו מאחריותו לתעד במדויק מדדים שנלקחו במרפאתו במועד כזה או אחר, בייחוד משנראה כי לאחר הניתוח התדרדר מצב עינו של התובע.

  111. חרף התנהלותו הקלוקלת של הנתבע הכוללת, העדר תיעוד על קבלת הסכמת התובע ואף העדר תיעוד עקבי אודות מדדים מדויקים לאחר הניתוח- לא שוכנעתי כי במקרה הנדון הייתה התוויה מפורשת שהורתה כי בנסיבות העניין היה על הנתבע להמנע מביצוע הניתוח.

  112. פרופ' מלמד הודה בעדותו כי אף מאמר אינו מורה כי יש להמנע מביצוע הניתוח כאשר במצב של PXF דרגה 4 וכו' כבמצבו של התובע.

  113. בהקשר זה העיד פרופ' מלמד כדלקמן:

    "...אף אחד לא יכול לומר איך מתנהגת העין אם לא נוגעים בה. עובדה היא שמ-2006 עד 2011 לא חלה הרעה בסיסית במצב העין. טוב עשו אלה שראו אותו ב-2006, כולל בן סירה דרך אגב, שלא ניתחו אותו ב-2006.

    עו"ד אלרום:טוב.

    העד, פרופ' מלמד: דבר אחד. צריך להבין, אתה למעשה, פרופ' וינברגר לקח לעצמו את הליברטי להגיד כן, עוד שנה שנתיים היה מתעוור. אני אומר להיפך, המקרים של נפילות של עדשה במקרים של PXF ספונטנית לזגוגית, אולי ראיתי מקרה אחד או שניים בכל הקריירה שלי. ותמיד יש סיפור של טראומה קשה וכן הלאה. אין דבר כזה. מתי הן כן נופלות? כשמתערבים. כשנכנסים לעין ופתאום הלחץ יורד וקורה משהו וזונולות שעוד עמדו וכן הלאה נקרעות לחלוטין ואז קורה האסון וזה נופל פנימה ו/או שיש בעיות, ולכן אני אומר, תראה, רפואה זה אומנות. לכן גם העניין הזה של מי מנתח ומי לא מנתח. אומנות וניסיון. צריך לעמוד ולעשות את מערכת השיקולים. לא רק "הם אמרו במאמר לנתח או לא לנתח", לעשות את השיקולים, לראות באלאנס. אנחנו עושים את זה גם בכל יום ובכל מקרה. באלאנס. מה נגד ומה בעד. פה הנגד, וזה במשקלות כבדות משקל.

    ש:וזה בהחלט מצוי משהו בידיעותיו, מומחיותו והבנתו של הרופא המנתח.

    ת:אני חושב שכן.

    ש:זה שיקול הדעת שלו.

    ת:אני אומר ששיקול הדעת פה היה מוטעה".

  114. הלכה היא כי בית המשפט לא יקבע כממצא שהטיפול היה שגוי, במקרה של בחירת אחת האופציות הרפואיות האפשרויות והמקובלות, אף אם בחירה זו לא הביאה לתוצאה המקווה. יש להיזהר מקביעת קיומה של התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה מתגוננת, שכן אם יקבע שכל טעות בשיקול הדעת של הרופא משמעה התרשלות, תיהפך הרפואה לרפואה מתגוננת והרופאים ימצאו עצמם עסוקים בהדיפת תביעות משפטיות עתידיות תחת התרכזות בטיפול הרפואי הנדרש (תא (י-ם) 1686/96 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב. שירותי רפואה ובריאות בע"מ (פורסם בנבו, 16.06.99) (להלן: "עניין אבישג")).

  115. במקרה הנדון, בו נראה כי האופציה הניתוחית הייתה בגדר הפרקטיקה הרפואית המקובלת בהנתן הרקע הרפואי המורכב כגון זה של התובע, ובהתחשב בכך שניתן לנתח כל עוד ניתנו למטופל מלוא ההסברים וכיוב'-יש לדחות הטענה להפרת חובת הזהירות בהחלטה על ביצוע הניתוח עצמו. בנוסף, כפי שקבעתי לעיל, לא שוכנעתי כי הייתה התרשלות בביצוע הניתוח. לכל היותר המדובר בענייננו בטעות בשיקול דעת- טעות שאיננה עולה כדי התרשלות בנסיבות העניין.

  116. זאת ועוד. אף אם הייתי קובע כי הופרה חובת הזהירות בביצוע הניתוח, הרי שישנו קושי של ממש בקביעת הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין מצב עינו על רקע מחלת PXF ממנה סבל עוד קודם לניתוח.

    מחד גיסא, משנת 2006 עד שנת 2011 לא חלה הרעה בסיסית במצב העין (למעט כאמור הרעה מסוימת בחדות הראיה) אלא רק לאחר ההתערבות הניתוחית.

    מאידך גיסא, פרופ' וינברגר לא ביסס כדבעי את טענתו כי אלמלא הניתוח בשנת 2011, הרי שבתוך שנה עד שנתיים התובע היה מתעוור לחלוטין.

    בעדותו ציין כי אם לא היה עובר את הניתוח במועד בו בוצע, אזי בתוך חצי שנה המצב היה הרבה יותר קשה, מפני שאז הנקיעה הייתה כמעט בתוך הזגוגית. משעומת עם השאלה מנין לו כי הייתה צפויה החמרה נוכח העובדה כי במשך 5 שנים לא הייתה החמרה- השיב כי הקטרקט התקדם עם הזמן. בעוד שב-2006 חדות ראייתו הייתה 6/20 הרי שבשנת 2011 חדות הראיה עמדה על 6/30. עם זאת לא ידע לומר מנין הוודאות כי ההחמרה אכן הייתה מתרחשת בתוך חצי שנה. נשאל האם נכון שבאותה מידה ההחמרה יכלה להיות תוך שנתיים או שלוש? השיב כי "הנבואה ניתנה לשוטים...זה שיקולים של רופא..אין איגרנס לנתח כאלה חולים. אני אומר לך, בא חולה כזה, אתה אומר למה הוא בא אליי...צריך לקבל את ההסכמה שלו ושילך עם good will לניתוח...".

  117. ודוק, לו הייתי נדרש לקביעת הקשר הסיבתי ולהיקפה לא ניתן היה להתעלם מן המחלות הבסיסיות בעינו של התובע שעתידות היו להוביל ממילא למהלך טבעי וודאי של התדרדרות גם אלמלא ניתוח. השאלה בהקשר זה היא רק- מתי. כאמור, לא ניתן כל מענה משכנע ומהימן לשאלה זו ע"י מי מהמומחים.

     

    העדר הסכמה מדעת

  118. מן המסמכים הרפואיים לרבות הכרטסת של פרופ' בן סירה עולה כי עוד ביום 4.7.2006 התובע ביקר במרפאתו של הנתבע, כשלושה שבועות לאחר הניתוח שביצע ד"ר בלומנטל ז"ל בעינו הימנית. הנתבע ציין בכרטסת כי היה סיבוך בניתוח ולאחריו נצפתה הפרדות רשתית. עוד צויין כי "נותח בעפולה- גם לא הסתדר... רוצה לתבוע.." מצב ראייתו דאז בעין שמאל תועד- 6/20, PSX. בעדותו ציין הנתבע כי מדובר ב-PSX עם סבלוקסיישן, קרי נקיעה חלקית של העדשה הטבעית של העין והלשכה הקדמית עמוקה ביותר, מה שמראה שהעדשה עלולה ליפול לתוך הזגוגית ומתנדנדת ברמה הכי גבוהה ברמה של פלוס 4.

  119. עיון בעדותו של התובע מעלה כי הגיע לנתבע בשנת 2011 לאחר שחש שאינו רואה טוב וחבר אמר לו שמתפתח בעינו השמאלית קטרקט. לכן רצה להציל את העין שנותרה. לדבריו חזר אל הנתבע לאחר 5 שנים (ציין כי לא היה אצל רופאים אחרים מאז 2006) ובעקבות המלצה של חבר.

  120. תועד כי ביום 4.3.11 ביקר במרפאתו של הנתבע. מצב ראייתו העין שמאל תועד כ-6/30, רישום על PXF, צויין כי הרשתית תקינה וכי התובע רוצה ניתוח.

  121. ביום 11.3.11 צוין "נדחה. חולה".

  122. ביום 16.3.11 צוין "תאים 2030" (כתב לא ברור) המומחה מטעם הנתבע ציין בחוו"ד כי מדובר בתיעוד של ספירת תאי אנדותל, ומדובר במספר תקין. עוד תועד כי ניתן "הסבר מפורט על סיכונים +-".

  123. לטענת התובע פרופ' בן סירה לא אמר לו דבר לגבי הסיכונים בעין שמאל. לדבריו אם מישהו היה אומר לו על אחוז אחד של סיכון- לא היה מסכים לביצוע הניתוח. כמו כן, ציין כי אף אחד מהרופאים לא סיפר לו על המחלה בעין שמאל, ואף לא ידע שסובל מגלאוקומה.

  124. מנגד, פרופ' בן סירה העיד כי ישב במשך שעות עם התובע ומשפחתו והסביר להם את כל ההסברים הרציניים במרפאתו ולא בבית החולים.

  125. התובע חזר לבדיקות נוספות ועובדה שחזר אליו פעם שלישית, כלומר הוא הבין מה היתרונות והחסרונות ושבשקלול כדאי לנתח. החתים על טופס הסכמה שבו צויין שהתובע מבין שיכול להיות מצב אפילו של עין עיוורת

  126. בענייננו, ישנו קושי של ממש להכריע בשאלה ממספר טעמים: האחד, אין טופס הסכמה בתיק נוכח העובדה כי התובע הוחתם על הטופס במועד הניתוח במרכז הרפואי "סניטס" אשר סגר את שעריו- דו"ח הניתוח וטופס ההסכמה כאמור לא נשמרו מהמרכז הרפואי הנ"ל. הטעם השני הוא כי התיעוד מן הכרטסת של הנתבע בהקשר זה הוא דל, כאמור . כל שציין הנתבע הוא כי הוסברו כל הסיכונים פלוס מינוס.

  127. מנגד, התובע לעתים אמר דבר והיפוכו, כך לדוגמא בעדותו הראשית הודה כי הכיר את הנתבע עוד משנת 2006 לאחר הניתוח שבוצע ע"י פרופ' בלומנטל, אולם בחקירתו הנגדית הכחיש שהכיר את הנתבע קודם לניתוח מושא התביעה, והוסיף כי כל מה שהנתבע כתב יוחס לעין ימין במקום לשמאל. בנוסף לאמור, התיעוד הרפואי בעניינו של התובע עתיר למדי ולכן הטענה כי לא ידע על מחלתו הבסיסית בעין אינה הגיונית בנסיבות העניין, ואני דוחה אותה.

  128. כמו כן, משעה שהתובע עבר בעין הימנית ניתוח קטרקט בשנת 2006 ואף חווה על בשרו בגין הניתוח הנ"ל סיבוך של הפרדות רשתית, הרי ששורת ההגיון מנחה כי האפשרות התיאורטית לסיבוכים בניתוח קטרקט כבר הייתה ידועה לתובע בטרם הניתוח בעינו השמאלית.

  129. אלא שייתכן כי התובע היה תחת הרושם כי הנתבע לבטח ינתח את עינו ללא סיבוכים נלווים.

  130. התובע תיאר את הביקור במרפאתו של הנתבע כך: "...באתי אליו ונישקתי לו את הידיים. אמרתי לו אין לי אף אחד בעולם. יש לי את עצמי רק ואני רוצה את העין הזאת לראות. כמה כסף אתה רוצה תיקח...אני רוצה שתציל לי את העין" עוד ציין כי הנתבע אמר לו שניתן לתקן את המצב. מעדותו של התובע ניכר כי הלך רוחו בזמנים הרלוונטיים היה נואש למדי- ברצותו לשפר את מצב ראייתו בעין היחידה שנותרה לו היה מוכן לשלם סכומים נכבדים ולמעשה שם את כל יהבו בידיו של הנתבע. פרופ' בן סירה מצידו העיד כי בניגוד לבתי חולים, הרי שברפואה הפרטית כל ההסברים הרציניים הארוכים נעשים במרפאה וציין כי ישב שעות עם המשפחה ועם התובע. אולם בהמשך עדותו, נשאל ע"י בית המשפט האם באותה הפגישה בה הסביר לתובע על הסיכויים והסיכונים פלוס מינוס, כפי שמצויין בכרטסת, הוא היה לבד או הגיע עם מלווה- השיב כי אינו זוכר (זכר כי התובע היה מאוד עצמאי ולרוב הגיע עם נהג/ת).העיד שלרוב הוא מבקש ממטופל שלדעתו לא מספיק מבין את ההסברים- לבוא בליווי של מישהו נוסף.

  131. ההסברים לדברי הנתבע ניתנו במילים פשוטות- ועיקרי הדברים הם שהניתוח אינו משנה את מהלך המחלה, הוא רק יכול לשפר את הראייה. אם העדשה תיפול, הוא לא יראה כלום ויהיו סיבוכים נוראיים. אבל אם מוציאים את העדשה ומחליפים אותה בעדשה יציבה בחלק הקדמי של העין או בתפירה לחלק האחורי- הראיה נשארת. מבחינת הסיכון, לדברי הנתבע הסביר לתובע על הפרדות רשתית שזה הסיכון הכי גדול (לדבריו אמר לו מפורשות כי יש מאה אחוז סיכויים שתהיה הפרדות רשתית. לצד האמור העיד הנתבע שהוא הרגיע את התובע ואמר לו שהוא מומחה לדברים הללו ואם תהיה לו הפרדות רשתית הוא יתקן אותה. הוסיף כי התובע היה במצב בו העדשה כבר ממש נופלת. לדבריו זהו מצב נדיר ומאוד קשה ומעט מאוד רופאים יבצעו ניתוח קטרקט במצב כזה "רק מי שמרגיש שהוא מעולה ויודע מצוין...".

    שאלה נוספת המתעוררת בהקשר של רף חובת הגילוי היא האם היה הכרח בביצוע הניתוח נכון לחודש מרץ 2011?

  132. בהשוואת הרישום מיום 4.7.06 אל מול הרישום מיום 4.3.2011- לא נראה הבדל מבחינת חומרת הנקיעה של העדשה- סבלוקיישן היה בדרגה 4 שזו הדרגה החמורה ביותר כבר בשנת 2006 ולכן לא ברור כיצד ב-2011 המצב החמיר לדידו של הנתבע, שכן זה לא עולה מהרישומים. הנתבע ציין כי למרות שאין זה עולה מהרישומים לא ייתכן שלא הייתה החמרה במצב העדשה עקב מחלת הpsx. בנוסף עמד על כך שחדות הראייה התדרדרה.

  133. בעוד שלדידו של פרופ' וינברגר האלטרנטיבה של התובע הייתה להתעוור תוך שנה שנתיים (קרי אלמלא הניתוח) הרי שפרופ' מלמד סבור כי מקרים של נפילות עדשה ב-PXF הם נדירים ומתרחשים כאשר מתערבים בעין. פרופ' וינברגר טוען כי אלמלא הניתוח תוך חצי שנה היה צפי להחמרה, אבל לא ידע להסביר מהיכן האינדיקציה שכן במשך 6 שנים קודם לכן לא קרתה החמרה משמעותית. במהלך עדותו חזר בו וציין כי לא חצי שנה אלא סביר להניח שמדובר בשנה. מבחינתו הצורך בניתוח בשנת 2011 נבע מן ההבדל בין ה-6/20 ל-6/30 (אנשים נופלים וכו').

  134. פרופ' מלמד הסכים כי מצב עין שמאל בשנת 2006 היה לא טוב מבחינת נקיעת העדשה אבל מבחינת הקטרקט הוא היה יחסית טוב ולשיטתו בהיותה עין יחידה אסור לגעת בה מפני שהחולה מתפקד.

  135. ואכן בין 2006 לבין 2011 לא קרה כלום ואף אחד לא נגע בעין.

  136. לפי המסמכים שהיו לפניו במועד עריכת חוות דעתו- משנת 2006 ועד שנת 2011 לא היה דבר לגבי מצב הראייה שלו.

  137. לדברי פרופ' מלמד, השאלה הכי חשובה בהקשר זה היא כיצד התנהל התובע לפני הניתוח והדגיש כי התובע טוען שחייו היו נוחים, טובים ופונקציונאליים, ולכן לא היה מקום לביצוע הניתוח.

  138. התובע העיד כי לפני הניתוח אצל פרופ' בן סירה תפקד והיה עצמאי- צפה בטלויזיה, קרא, עבד, ביקר נכדים, נהג. אף כלתו אשרה כי בטרם הניתוח נהג ותפקד כרגיל, עזר במשרד, הלך וחזר, צפה בטלויזיה, קרא- היה עצמאי לחלוטין (חרף ראייתו בעין אחת בלבד).

  139. מן הרישומים והעדויות נלמד כי מצב העין השמאלית נכון למועד בדיקתו של התובע ב-4.3.2011 לא היה כזה שחייב באופן מיידי וללא דיחוי את ביצוע הניתוח. מנגד, פרופ' מלמד אישר בחקירתו כי אין כל מאמר בספרות המקצועית ששולל ביצוע ניתוח במקרים של PXF, אלא שלדידו במקרה הנדון מדובר בשיקול דעת מוטעה מצד הנתבע.

  140. בנסיבות העניין, לא הובאו לפניי די ראיות שיש בהן כדי לבסס את ההנחה כי הופעל שיקול דעת ראוי מצד הנתבע בהתחשב במכלול הנתונים. באשר לטענתו של פרופ' וינברגר כי האלטרנטיבה לאי ביצוע הניתוח הייתה עיוורון- לא נטען ולא הוכח לפני כי סכנת ההתעוורות הייתה מידית ואקוטית, אלא נטען לצפי להתדרדרות עד כדי עיוורון. ודוק, במקום למהר לביצוע הניתוח הנתבע יכול היה היה להסביר את האלטרנטיבה לטיפול שמרני לפני החלטה על ביצוע הניתוח וכן יכול היה לבקש ממנו להגיע למספר מעקבים תכופים לתקופה קצובה על מנת לעמוד על מצב עינו השמאלית בצורה עקבית וסדורה בטרם החלטה סופית על ניתוח. ברם, אף הפן הנ"ל לא בא לידי ביטוי בתרשומות הנתבע ו/או בהלך מחשבתו של הנתבע בכל הקשור להסכמת התובע, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבע.

  141. נוכח האמור לעיל, נחה דעתי לקבוע כי לא הייתה דחיפות בביצוע הניתוח במועד בו הוחלט לנתחו, דובר על ניתוח אלקטיבי על כל המשתמע מכך וההחלטה על ביצוע הניתוח התקבלה תוך הפרת חובת הגילוי מצד הנתבע.

  142. בנסיבות העניין שוכנעתי לקבוע כי לא הוסברו לתובע כל הסיכויים והסיכונים, וכי הנתבע לא עמד בסטנדרט חובת הגילוי הנדרש ממנו בהינתן כי: דובר בעינו היחידה של התובע, הניתוח שעמד על הפרק היה אלקטיבי וכן הנתבע שימש כרופאו הפרטי של התובע. הרושם המתקבל הוא כי הנתבע היה כה בטוח ביכולותיו כמומחה על שיודע ויכול לבצע ניתוחים במצבים מורכבים מעין אלו עד שלא שקל בכובד ראש הראוי את חובת הגילוי הנדרשת ממנו כלפי התובע ואת טיב ההסברים שעליו לספק בהינתן כי דובר באדם כבד שמיעה, "לא משכיל" כלשונו של הנתבע ובראי המצב הבסיסי הקשה של ראייתו. כידוע, בצוע טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת מהווה התרשלות אשר עשויה לבסס עוולות נזיקיות של רשלנות ותקיפה וכן עילות תביעה חוזיות כמו ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, הטעייה והפרת חוזה. באשר להיקף ההסכמה הנדרשת נקבע כי חובת הרופא היא למסור למטופל "מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של 'הסכמה מדעת'" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 552). נפסק כי "הגישה הפטרנליסטית, הגורסת כי הרופא יצא ידי חובתו כלפי המטופל לעניין מסירת מידע אם נהג על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, נדחתה אפוא...המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלו נקבעים על פי קנה מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע" (ע"א 434/94 ברמן, קטינה, באמצעות הוריה ואח' נ' מור- המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205, 213). סטנדרט הגילוי מבוסס על "מבחן ציפייתו הסבירה של החולה", שהוא סטנדרט גילוי גבוה יותר ומבוסס על יחסי נאמנות ואף תלות בין המטופל ורופאו ו"אין להמיר את המבחן הזה במבחן הפרקטיקה המקובלת" (דנ"א 461/06 קופת חולים הכללית ואח' נ' סידי ואח', [פורסם בנבו], 17.7.06). "המבחן למסירת המידע אינו טכני כי אם מהותי" (ע"א 522/04 מרכז לייזר ניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי, [פורסם בנבו], 28.6.05 וראה עוד ע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח',פ"ד נא(2) 171; ע"א 3108/91 נועם רייבי נ' ד"ר קורט וייגל, פ"ד מז(2) 497; ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535).

  143. באשר לניתוחים שאינם ניתוחים חיוניים נקבע כי "ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר...ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, בה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב- אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואף בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית- ניתוחים אלקטיביים למיניהם..." (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 וכן ע"א 2781/93 הנ"ל, עמ' 553). וכן: "ככל שהניתוח דחוף פחות כך נקפיד יותר עם הרופא ונדרוש ממנו מתן מלוא המידע...כן נדרוש ממנו להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח - ככל שהן קיימות, ונאפשר למטופל לשקול את האלטרנטיבות בשובה ובנחת. הקפדה יתרה נקפיד גם, לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים לעיתים ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל..." (ע"א 6153/97; ע"א 522/04). חובת קבלת ההסכמה מדעת מעוגנת בחוק זכויות החולה, בו מופיע פרק שלם ונפרד לנושא "ההסכמה מדעת לטיפול רפואי".

  144. ודוק, היה על הנתבע להקפיד הקפדה יתרה על ניהול הכרטסת בעניינו של התובע -לתעד את טיב ההסברים שניתנו לתובע על רקע מצב עינו הימנית והמחלה הבסיסית בעין השמאלית, ולכתוב ברחל בתך הקטנה כי הבין את כל ההסברים שניתנו לו על הסיכויים והסיכונים, וכן לציין מי ליווה את התובע לפגישה (בפרט נוכח כבדות השמיעה של התובע).

  145. אמנם אין חולק כי התובע חתם על טופס הסכמה במרכז הרפואי ביום הניתוח, טופס שכאמור לא אותר ואין לו כל זכר. ככלל הנטייה היא לא להטיל את האחריות על כך על הרופא עצמו, אלא על המוסד הרפואי. אלא שבענייננו, משעה שהנתבע שימש כרופאו הפרטי של התובע שאף העיד כי לקח עמו את הכרטסת הפרטית שניהל בעניינו של התובע לבית החולים במועד הניתוח- מצופה היה מן הנתבע לכל הפחות להעלות על הכתב את כל ההסברים הארוכים שניתנו לתובע במרפאתו הפרטית ושארכו כשעה לטענתו ולחילופין לשמור העתק של טופס ההסכמה עליו חתם התובע. תחת זאת כל שצוין ע"י הנתבע בהקשר ההסכמה היה: "הסבר מפורט על סיכונים +-" כאשר לצד האמור אפילו לא מופיעה חתימה של התובע.

  146. מדובר ברישום חפוז ולקוני שאינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרט המצופה מרופא פרטי שאמור לנתח במו ידיו וביראת קודש את עינו היחידה של מטופלו.

  147. יש לציין כי עדויותיהם של מר אלחיאני ושל גב' רחמני, כלתו של התובע לא שפכו אור על סוגיית ההסכמה, שכן כפי העולה מעדויותיהם- אף אחד מהם לא נכח בפגישות שנערכו עם הנתבע.

  148. התרשמותי היא כי בנסיבות העניין הנתבע לא יכול היה להסביר לתובע בצורה רפואית מדעית את הסיכונים והסיכויים, אלא בשפה פשוטה.

  149. בראי האמור נשאל הנתבע ע"י ביהמ"ש: "...אדוני לא חושב שהוא חצה את הקו בין האפשר לעשות לבין לא צריך לגעת?

    העד, פרופ' בן סירה: תראה, בגלל הניסיון הטוב שיש לי, בגלל שכל חיי ניתחתי את המקרים הכי קשים...וגם בגלל שאני אמיץ, חשבתי שאני יכול לעזור לו ולשפר את איכות חייו. זו הייתה המחשבה הכנה שלי. אתה שואל אותי אם טעיתי היום...אני לא יכול לענות על זה. אני לא יכול לענות על זה. אני יודע שעשיתי כמיטב יכולתי...".

  150. ודוק, אף שהתובע טוען כי הנתבע לא הפנה אותו לבדיקות בטרם ביצוע הניתוח, מקובלת עלי ההנחה כי התובע אכן הופנה לביצוע בדיקות ע"י הנתבע (הדרישה להפניה עצמה מתועדת בקופ"ח, עם זאת תוצאות הבדיקות הנ"ל לא צורפו). הנתבע העיד אודות הכתוב בכרטסת- כך לפני הניתוח ביצע לתובע בדיקת בי מוד באמצעות מכשיר אולטרא סאונד הנמצא במרפאתו. בכרטסת צויין "B MODE- רשתית תקינה". כמו כן, ביצע בדיקות ביומטריות- מדידה של כל מיני מדדים בעין, כגון העקמומיות של הקרנית, אורך העין ולפי זה מחשבים איזו עדשה להשתיל בעין כדי שבסופו של דבר לא יצא תשבורת מסוכנת ("אורך עין 27 ועקמומיות 43.8 זה יוצא 18 עד 19 אם עושים עדשה אחורית אבל מראש תכננתי לעשות לו עדשה קדמית") ועדיין, אין בעצם ביצוע הבדיקות המקדימות כדי להוכיח היפוכו של דבר- קרי כי ביצוע הניתוח נשקל בכובד ראש הנדרש ע"י הנתבע וע"י התובע בהנתן הרקע הרפואי הבסיסי והמורכב של עינו השמאלית.

  151. וכפי שפרופ' מלמד סיכם בחוות דעתו: "לאור אבדן הראייה בעין ימין מניתוח קטרקט, נוכחות PXF עם פאקודנוזיס בעין שמאל היחידה, החמרה מתועדת בדיסטרופיה של הקרנית, ביצוע ניתוח שהסתבך עם צורך בויטרקטומיה והשתלת עדשה קדמית, הזרקת קנלוג לחלל הזגוגית עקב בצקת במקולה והופעת הפרדות רשתית שהצריכה ניתוחים לתיקונה בבית החולים בילינסון- אין ספק בכך שההחלטה לנתח את עין שמאל הייתה בלתי מוצדקת עם נטילת סיכון גבוה מאוד תוך התעלמות ממכלול גורמי הסיכון במקרה זה. לא מדובר כאן בחכמה בדיעבד. המקרה הקשה הזה הצריך התייחסות רצינית ומעמיקה למצב העין השמאלית תוך הבנה והתחשבות במכלול גורמי הסיכון שהתריעו באופן ברור נגד ביצוע הניתוח. לצער כולם, הסטטיסטיקה אינה טועה וכל החששות התאמתו: הופיעו סיבוכים תוך ניתוחיים אופייניים וצפויים למחלה עם הפרדות רשתית מאוחרת יותר...".

  152. יש לציין בהקשר זה כי גם פרופ' וינברגר עמד בעדותו על כך שהיה צפוי שיהיו אובדן זגוגית, עליות לחצים וגם בצקת ברשתית באחוז גבוה. דבר שלא היה צפוי לדבריו הוא הפרדות רשתית (סבור שהסיבה לכך נעוצה באירוע וסקולרי אם כי לא ניתן לדעת זאת בוודאות).

  153. ניתן לסכם ולומר כי על הנתבע הייתה מוטלת חובת גילוי ברף גבוה ומחמיר, בהיות הניתוח מוגדר כאלקטיבי ובהינתן כי שימש כרופאו הפרטי של התובע, וכי דובר בעינו היחידה- והוא לא עמד בחובה זו. בפועל, לא התקבלה הסכמה מדעת של התובע לעבור את הניתוח.

  154. עתה נותר לברר את סוגיית הקש"ס. השאלה הנשאלת היא, אם הייתה מקוימת חובת הגילוי – האם היה התובע מסכים לעבור את הניתוח, כך שהנזק היה נגרם בכל מקרה, או שמא, אם היה ניתן לתובע הסבר – היה בוחר לא לעבור את הניתוח שבוצע? בחינת הקשר הסיבתי בהקשר לאי מתן הסכמה מדעת והפרת חובת גילוי היא, למעשה, הערכת ההסתברות שהמטופל היה מסכים לטיפול או בוחר בדרך טיפול אחרת או נמנע מבצוע הטיפול כליל. על התובע להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, כי לא היה מסכים לטיפול אם היה נמסר לו המידע הדרוש. זהו מצב היפותטי וכבר נפסק כי הוכחתו אינה פשוטה. "לא תמיד רק שיקולים שבהגיון פועלים במקרה כזה" ועל בית המשפט לבחון השאלה "על פי שיקולים של שכל ישר ונסיון החיים" (ע"א 2781/93, עמ' 570). אם כי לא הוכרע בפסיקה באופן חד אם המבחן הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי הנטייה היא להעריך הקשר הסיבתי על בסיס מבחן מעורב.

  155. התובע העיד בהקשר זה כי: "אחוז אחד סיכון היה אומר לי, לא הייתי עושה" (קרי, את הניתוח). סבורני כי מדובר באמירה מוקצנת אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה העשירה של הנתבע בכל הקשור לעיניו, בייחוד נוכח העובדה כי בשנת 2006 עבר את אותו הניתוח בעין ימין אשר אף אליו נלוו סיבוכים דומים, כולל הפרדות רשתית.

  156. בנוסף לאמור ניסה התובע לטעת את הרושם לאי ידיעה גורפת מצידו באשר למחלות רקע מהם סובל בעיניו. חרף עדותו המוקצנת של התובע יש לזכור כי נכון לחודש מרץ 2011 התובע עדיין ראה בעין שמאל ותפקד באופן עצמאי, ולכן ניתן היה להציע לו להמשיך ולעקוב אחר מצב העין ללא ניתוח. עם זאת, יש לזכור כי ניתוח קטרקט בייחוד במצב בו ישנו PXF הוא בגדר פרקטיקה מקובלת ולמעשה הדרך היחידה לשיפור חדות ראייתו של התובע במצבו.

  157. לו נמסר לתובע כי אלמלא הניתוח- חדות ראייתו לא תשתפר מאליה אלא רק תלך ותדרדר במשך הזמן ואילו ניתוח הקטרקט הוא למעשה הסיכוי היחיד לשיפור חדות ראייתו, אך לצד זאת יכולים להיות סיבוכים כגון בצקות, הפרדות רשתית וכו', ולו היה בידי התובע את מלוא המידע האקוטי בנוגע לסיכויים ולסיכונים- שוכנעתי לקבוע כי היה בוחר לעבור את הניתוח (גם אם לא במועד המקורי בו בוצע אלא לאחר מכן). התובע לא הוכיח במאזן הסתברויות הנדרש כי לא היה מסכים לניתוח לו נמסר לו המידע הדרוש. יתכן ועדותו היחידה של התובע שהוא אדם מבוגר, כבד שמיעה ו"לא משכיל" עומדת בעוכריו והיה עליו לתמוך טענתו באשר לסוגיית הקשר הסיבתי בעדויות נוספות שיכלו לשפוך אור על עמדותיו של התובע בסוגיה הנ"ל. כפי שהסתמן מעדותו, ניכר כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה נחוש בדעתו לפתור את בעיית חדות ראייתו בעין שמאל וגייס את הנתבע לעניין זה.

     

    פגיעה באוטונומיה

  158. כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם בצוע הטיפול הרפואי, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, זאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. לחולה זכות לבחור אם לקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול רפואי יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה, גם אם אין לכך ביטוי פיסי, כך שעצם הפגיעה, ללא צורך בהוכחת נזק נוסף, מגבשת ראש נזק נפרד, נזק לא גופני.

  159. באשר לפיצוי שיש לפסוק בגין פגיעה באוטונומיה –בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי (3/9/15) בית המשפט סיכם את ההלכות בנושא ועמד על כך, כי הפיצוי אמור להיות אינדיבידואלי בהתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה, כאשר יש לשקול את סוג המידע שלא נמסר לחולה לעומת זה שנמסר לו, היקפו ומשקלו הסגולי של המידע שלא נמסר לעומת זה שנמסר, יחסו של החולה למסירת מידע רפואי הקשור בו ותוצאות הטיפול שבוצע.

  160. בענייננו, נראה כי בדרך התנהלותו הנתבע שלל מן התובע את זכותו היסודית והמהותית "לכתוב את סיפור חייו" ולהחליט האם הניתוח אכן עונה על שאיפותיו ואינו מסכן את עינו היחידה יתר על המידה.

  161. לאחר הניתוח התפתחו סיבוכים שברובם צפויים: בצקות חוזרות, הפרדות רשתית, נאלץ לעבור ניתוחים, אשפוזים, זריקות, מעקבים וטיפולים רפואיים רבים. אמנם כפי שקבעתי לעיל, מהלך ההתדרדרות היה צפוי במהלך הזמן בשל מחלתו הבסיסית והקטרקט הלא מטופל עם זאת, לא מן הנמנע כי אלמלא הניתוח היה נחסך ממנו חלק ניכר ממסכת הטיפולים הממושכת והקשה שעבר.

  162. מאידך גיסא כאמור למרבה הצער נראה כי התובע היה צפוי להתעוור או לחוות התדרדרות משמעותית בחדות ראייתו בשלב כלשהו (בטווח של עד שנים ספורות ממועד הניתוח) גם אלמלא הניתוח.

  163. בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהיקף המידע שלא נמסר לחולה היה משמעותי (אם כי כפי שקבעתי ככל הנראה היה בוחר לעבור את הניתוח), ודובר בעינו היחידה של התובע ובניתוח אלקטיבי ובהנתן תוצאות הניתוח והתלאות שנאלץ התובע לעבור בעקבותיו- נחה דעתי להעמיד את סכום הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה על סך של 200,000 ₪.

    מל"ל

  164. מעדותו של התובע עולה כי מקבל קצבת זקנה וקצבת שאירים. אינו זכאי לקצבת נכות כללית.

    סוף דבר

  165. התביעה מתקבלת ברכיב של פגיעה באוטונומיה בלבד, כמפורט לעיל.

  166. הנתבע יפצה את התובע בסך כולל של 200,000 ₪ .

  167. התובע והנתבע חרגו בסיכומיהם ממספר העמודים שהוקצב להם (הוקצבו 10 והוגשו 13-12 עמודים) מבלי לבקש את אישור בית המשפט- לא מראש ולא, למצער, בדיעבד. בראי מצבו של התובע מצד אחד ומצבו של הנתבע מצד שני, וחרף העובדה כי נכון היה להשית על שניהם הוצאות לטובת אוצר המדינה, בחרתי בזו הפעם שלא לעשות כן נוכח מצב הדברים המתואר לעיל.

  168. הנתבע יישא בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪ והוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪.

     

    הסכומים יועברו באמצעות באי הכוח תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

     

     

    ניתן היום, ט' כסלו תשפ"א, 25 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתנה היום, ט' כסלו תשפ"א, 25 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ