בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף של עזבון. אבהיר כי התובעים לא היו תלויים בתובעת ויש על כך הסכמה של הנתבעים בהמשך לישיבת בית המשפט שבה אמר בית המשפט את דברו בהקשר זה.
התביעה של התובעים נגד נתבעת 2 (קרנית) נדחתה לפי חוק הפלת"ד ועל כן מוגשת תביעת התובעים על פי פקודת הנזיקין.
על פי נסיבות התאונה, ביום 18.2.15 פגע הנתבע ברכב שבו נהגה המנוחה, הפגיעה היתה בצומת כאשר הנתבע הגיע במהירות מופרזת ללא ציות לאור אדום. לטענת התובעים המנוחה החלה להיכנס ברכבה לצומת לאחר שהאור ברמזור בכיוון נסיעתה היה ירוק. התובעים טוענים בנוסף, כי הנתבע היה שיכור ובדמו ריכוז של 76 מ"ל אלכוהול. המנוחה נפגעה אנושות ולמחרת נפטרה בבית החולים.
התובעים מפנים בהקשר זה לפסק הדין המרשיע את הנתבע אשר ניתן במסגרת ת.פ. 17606-07-15 בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני כבוד השופט סעב ובמהלכו קבע כבוד השופט סעב בהכרעת הדין, כי הוא דוחה את עדות הנתבע (הוא הנאשם) כי נכנס לצומת באור ירוק וגרסה זו עומדת בסתירה מוחלטת לכל הראיות ומסקנתו היא שהנתבע נכנס לצומת באור אדום. עוד קבע כבוד השופט סעב בהכרעת הדין, כי הנתבע נהג בשכרות ותחת השפעת משקה משכר. בנוסף נקבע, כי הנתבע נהג במהירות בלתי סבירה שאינה תואמת את תנאי הדרך וכשהוא שיכור כאמור. הנתבע הורשע בעבירות הבאות:
הריגה, נהיגה תחת השפעת משקה משכר, נהיגה בשכרות, אי ציות לרמזור אדום, נהיגה במהירות בלתי סבירה וגרימת חבלה של ממש.
גזר הדין שהוטל עליו היה 5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון במשך 12 שנים, תשלום קנס של 5,000 ₪ ופיצוי לעיזבון המנוחה בסך 25,000 ₪. עוד ציין כבוד השופט סעב בפסק הדין ואני מצטט: " כשקבעתי סכום זה לקחתי בחשבון את העובדה כי זכותה של משפחת המנוחה לדרוש את הפיצוי המלא בגין נזקיה במסגרת תביעה אזרחית".
לאור פסק הדין המרשיע החלוט מפנים התובעים לסעיף 42 (א) (א) לפקודת הראיות ולעובדה כי הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור מכוח סעיף 42 (א) (ג) את ממצאי פסק הדין הפלילי החלוט המרשיע ואף למעשה לא הגיש ראיות כלל. משכך טוענים התובעים, כי התביעה הוכחה בעצם אירוע התאונה ובאחריות הנתבע לאירוע מכוח הוראות פסק הדין הפלילי המרשיע את הנתבע וקובע הפרות להוראות חקוקות ובהעדר ראיות כלשהן שהוגשו מצד הנתבע.
הנתבע בסיכומיו טוען, כי דין התביעה נגדו לפי פקודת הנזיקין להידחות לאור העובדה שמדובר בתאונת דרכים עליה צריך לחול חוק הפלת"ד. על פי סעיף 8 ועיקרון "ייחוד עילה", אין מקום לתבוע על פי פקודת הנזיקין.
התובע מס' 1 (אביה של המנוחה) העיד בישיבה מיום 16.4.19 כי הוא הבעלים של הרכב בו נהגה המנוחה והוא זה שגם היה משתמש ברכב כמו גם המנוחה וכי המנוחה התגוררה בביתו. מכאן שלטענת הנתבע חל סעיף 7 (א) לחוק הפלת"ד שמקנה למנוחה זכות פיצוי לפי חוק הפלת"ד. המנוחה נהגה ברכב אביה הבעלים של הרכב ומאחר והאבא גם הוא זה שנהג ברכב, חזקה כי המנוחה סברה בתום לב כי הרכב מבוטח.
לא סביר שלא ידעה כי הרכב לא מבוטח לאור קרבת המשפחה בין המנוחה ואביה. עוד טוען הנתבע כי מאחר והנתונים של הכסוי הביטוחי נמצאים בשליטת התובעים (שהרי האבא הוא הבעלים של הרכב) הרי נטל הראיה מוטל היה על האב התובע להוכיח, כי בתו המנוחה כן ידעה כי הרכב לא היה מבוטח. ההימנעות מהצגת ראיות אלה, כמו תעודת הביטוח צריכה להיחשב לרעת התובעים. לא הובאה כל ראיה, כי המנוחה קיבלה דוחות תעבורה בגין נהיגה ללא ביטוח כדי להעיד על ידיעתה בדבר נהיגה בחוסר ביטוח או רצף הביטוחים של הרכב ועוד נתונים המעידים על ידיעתה בדבר חוסר ביטוח. עוד טוען הנתבע כי על מנת שיתקיים סעיף 7 א' לחוק הפלת"ד, צריכים לחול 3 תנאים, נהיגה בהיתר הבעלים (המתקיים בנסיבות העניין לטענתו לאור עדות האב), אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי) וסבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי). מאחר ולטענת הנתבע שלושת יסודות אלה חלים כאן ולאור סעיף 8 א' לחוק הפלת"ד מתקיים סעיף ייחוד העילה ודין התביעה לפי פקודתהנזיקין להידחות. התביעה לא הוגשה כנגד הבעלים של הרכב ולו בכדי, שכן התובע 1 הוא הבעלים של הרכב ומשכך מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב.
לחלופין אם בית המשפט ידחה טענות אלה טוען הנתבע ,כי דין התביעה על פי פקודת הנזיקין להידחות לגופה. התובעים הגישו ראיותיהם במסגרת תצהירי עדות ראשית ביום 5.1.18 אך לא צירפו לתצהירים כל ראיה בדבר אחריות הנתבע 1. לטענת הנתבע לא היה מקום לקבל את פסק הדין המרשיע כראיה. זאת ועוד, במועד הגשת פסק הדין המרשיע, פסק הדין לא היה חלוט כי הרי הוגש ערעור לבית המשפט העליון וכל עוד פסק הדין לא היה חלוט, לא ניתן היה להגישו כראיה.
בתשובת התובעים לסיכומי הנתבע מפנים ראשית התובעים לכך כי בסעיף 8 לכתב ההגנה כותב הנתבע: "העזיבון לא יכול לתובע לפי חוק הפלת"ד וזאת בהעדר ביטוח לרכב בו נהגה המנוחה ערב התאונה, כן אינו יכול לתבוע לפי פקודת הנזיקין היות והמנוחה היא האשמה הבלעדית בתאונה כאמור לעיל".
משכך, למעשה הנתבע טוען בכתב ההגכנה כי חוק הפלת"ד לא חל בנסיבות העניין וכל טענותיו בסיכומים מהווים איפוא משום "הרחבת חזית" אסורה. כל הטענות המתייחסות לסעיף 8 לחוק הפלת"ד בזיקה לסעיף 7 א' לחוק הפלת"ד מהוות הרחבת חזית וסותרות את האמור בכתב ההגנה לפיה טען הנתבע, כי כלל אין המדובר בתאונה שחל עליה חוק הפלת"ד. התובעים מפנים לכך שלאור העובדה שהנתבע לא טען טענות אלה, נדחתה גם התביעה כנגד קרנית (הנתבעת 2).
דיון והכרעה: (בשאלת החבות)
אני דוחה את הטענה שהועלתה על ידי הנתבע, כי מדובר באירוע שחל עליו חוק הפלת"ד.
ראשית בכתב הגנתו טען הנתבע, כי חוק הפלת"ד אינו חל בנסיבות העניין.
אילו היה עומד על טענותיו כפי שהופיעו בסיכומיו היה צריך העניין להיבדק מול "קרנית" שהתביעה נגדה נדחתה למעשה בהסכמת הצדדים ואולם למעלה מזה, אני דוחה את הטענות שהועלו בסיכומי הנתבע, לפיו הוכח כביכול ידיעה של המנוחה על קיומו של העדר כיסוי ביטוחי וזאת נוכח העובדה שמדובר במנוחה שהייתה בתו של התובע 1 שהוא אביה ובעלים של הרכב. אני קובע, כי לא הוכח כי לא התקיימה תחולת סעיף 7 א' לחוק הפלת"ד וזו לא הוכחה כלל ומשכך לא חל על האירוע חוק הפלת"ד ועקרון ייחוד העילה לא חל כאן.
ביחס לטענה שכביכול לא הוכחה רשלנות של הנתבע ואחריותו לתאונה – אני קובע כי טענה זו דינה להידחות. פסק הדין הפלילי החלוט המרשיע הוגש ולא הוצגה כל ראיה כי הוגש ערעור והיה שינוי בפסק הדין על ידי בית המשפט העליון. הדבר מלמד על כך כי האחריות המוחלטת והגמורה לקרות אירוע התאונה על פי סעיף 42 א' (א) לפקודת הראיות חלה על הנתבע והוא זה שברשלנותו אשר בכניסה לצומת באור אדום במהירות מופרזת ותוך נהיגה בשכרות גרם למותה של המנוחה.
אילו סבר הנתבע באמת ובתמים, כי יש מקום להתערב בפסק הדין הפלילי החלוט המרשיע או לחלופין לטעון לרשלנות תורמת כזו או אחרת מצידה של המנוחה, היה יכול לעשות זאת על ידי הבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי החלוט המרשיע לפי סעיף 42 א(ג) ולו היה עושה כן וניתנו לו הזדמנויות רבות להציג את עמדתו אך בפועל הדבר לא נעשה והלכה למעשה לא הביא הנתבע ראיות כלל.
אני מפנה להחלטת בית המשפט מיום 29.1.20 ואני מצטט: "מבחינת הנתבע 1 הנ"ל ביקש את רשות בית המשפט בהסכמת הצדדים שלא להתייצב על רקע היותו אסיר ועל רקע העובדה שהורשע בפסק דין פלילי חלוט בתיק זה ולכן גם לא הגיע לעדות. כעת אני שומע בקשה להביא עד נוסף שזהותו לא ידועה וכן להוציא צו המתייחס לפירוט שיחות טלפון. בקשה שכזו היה צריך להגיש לפני מועד ההוכחות על דרך של הבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי החלוט לפי סעיף 42 א' (ג) לפקודת הראיות. משלא נעשה דבר, אין לי אלא לדחות את הבקשה. הנתבע לא הביא עדים ולכן אפשר להורות על הגשת סיכומים ולהביא את התיק לידי סיום". תעיד החלטה זו על כך שאילו רצה הנתבע באמת ובתמים להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי החלוט המרשיע או לטעון לרשלנות תורמת מצד המנוחה היה עושה כן ובפועל לא הביא הנתבע ראיות כלל וטענותיו בהקשר זה הן טענות בעלמא.
לא אוכל להתעלם מהחלטה זו גם בבואי לנתח את הטענות המתייחסות לנזקים של התובעים כפי שבאים לידי ביטוי בסיכומים וכפי שיובהר בהמשך.
משכך אני מקבל את התביעה על פי פקודת הנזיקין וקובע כי דין התביעה להתקבל ללא קיזוז כל רשלנות תורמת.
לאור מסקנתי זו אני עובר לדיון בשאלת הפיצויים המגיעים לתובעים.
נזקי העיזבון:
המנוחה ל. ס. ז"ל עבדה עובר לתאונה נשוא כתב התביעה בשוק פייסל בנהריה החל מיום 1.5.04 ועד ליום 19.2.15, מועד בו מצאה את מותה כשהיא בת 36 שנים בלבד . במקום עבודה זה השתכרה לטענת התובעים שכר בממוצע בסך של 7,500 ₪ לחודש. לטענת התובעים המנוחה עבדה באותו מקום עבודה מזה שנים כאשר לא פעם שינה "המעסיק" את רישומיו בספרי רשויות המס. דהיינו פעם היה רשום כעוסק מורשה, פעם כחברה בבעלותו ופעם נוספת כחברה על שם רעייתו או ילדיו.
המנוחה בפועל עבדה ברציפות תוך שמירה על רצף זכויותיה. בכדי להבטיח את עצמו המעביד בשוק פייסל הנפיק למנוחה תלוש שכר של החודש האחרון בלבד וזאת כפי המופיע בדוח רציפות בעבודה כאשר שכרה עמד על סך 2,611 ₪ בלבד. לעומת זאת בתשובה לשאלון שהוצג לאביה ואם המנוחה הם השיבו בתשובה לשאלה 14 בתצהיר תשובות לשאלון, כי המנוחה עבדה אצל "פיצוחי גאזי" בשוק פייסל והשתכרה סך של 7,500 ₪ בלבד לחודש. הנתבע לא הביא ראיות כלשהן לסתור טענות אלה ומשכך מבקשים התובעים כי בית המשפט יקבע כי שכרה של המנוחה עובר לתאונה עמד על סך 7,500 ₪. התובעים לא מסתפקים בכך וטוענים כי המנוחה התחילה לעבוד בשכר שלא מגיע לכדי שכר מינימום ועם השנים גדל שכרה והיקף עבודתה והיא היתה יכולה להגיע לשכר של 10,000 ₪ לחודש בעתיד.
בהקשר זה טוען הנתבע, כי התובעים לא הוכיחו כלל כי המנוחה עבדה בזמן הרלבנטי לתביעה. המנוחה קיבלה הבטחת הכנסה. תביעת התובעים כנגד מי שלגביו נטען שהוא מעסיק (שוק פייסל) נדחתה בבית הדין לעבודה. לתצהיר התובעים לא צורף תלוש שכר המעיד על הכנסתה של המנוחה ובית המשפט דחה את בקשת התובעים לצרף תלושי שכר (החלטה מיום 16.4.19 עמוד 15).
התובעים לא העידו עובדים אחרים להוכיח שעבדו יחד עם המנוחה ועצם העובדה כי עבדה ולא הובאו ראיות לגבי הכנסתה של המנוחה. מכאן שלטענת הנתבע הכנסת המנוחה היחידה היתה מקצבת הבטחת הכנסה.
בנסיבות העניין, יש לראות בהכנסה מהבטחת ההכנסה משום ידה לחסכון, ההכנסה בקושי מכסה את ידת הקיום ומכאן נמצא כי לא הוכח כי נגרם למנוחה הפסד הכנסה. מאחר ומדובר בתביעת עזבון ולא תביעת תלויים, יש לנכות מהכנסתה של המנוחה הוצאות קיום 70% ולפסוק לה 30% מהשכר הצפוי. הפיצוי בשעור 30% אינו אלא ידת החיסכון ומאחר וזו לא היתה יכולה להתרחש לאור קיום המנוחה מהבטחת הכנסה, יש לדחות רכיב זה בתביעת התובעת.
בחנתי את כל טענות הצדדים בהקשר זה.
לטענת התובעים שכרה של התובעת היה 7,500 ₪ לחודש עובר לקרות התאונה אך לא הוצגו כל ראיות המצביעות על טענה זו. הסתפקות בעדויות של הוריה של המנוחה ובתשובות לשאלון בתצהיר אין בהן די ויש להצטער על כך כי בישיבת בית המשפט מיום 16.4.19 לא ניתן היה להגיש את תלושי השכר במסגרת חקירה נגדית של התובעים כעולה מהחלטתו של בית המשפט בעמוד 15 שורות 7-8 המדברת בעד עצמה.
עם זאת, אינני סבור שבנסיבות העניין יש לקבל את עמדת הנתבע כי המנוחה לא עבדה ואני נותן אמון כי עבדה בשוק פייסל.
נוכח העדר ראיות מספיקות אעמיד את שכרה לצורך העניין על שכר מינימום ע"ס 5,300 ₪ ואני דוחה את הטענות שיש לחשב שכר גבוה יותר לעתיד עקב פוטנציאל השתכרותי כזה או אחר שלא הוכח בנסיבות העניין.
עסקינן כזכור רק בתביעת עזבון יורשים ללא תלויים. מאחר שכך, אין תחולה לשיטת הידות ויש לפסוק על פי הלכת פינץ' אשר לפיה פוסקים לעיזבון 30% מהכנסות בשנים האבודות. (ראה ע.א. 10990/05 פינץ' נגד הראל).
להלן החישוב של אובדן ההשתכרות בשנים האבודות:
תאריך התאונה - 19.2.15- .
תאריך לידת המנוחה – x.x.1979.
תאריך פטירה – 20.2.15.
תוחלת חייה של המנוחה שהייתה רווקה בעת התאונה - 27.8.2064.
אני מקבל את הטענה כי צריך לחשב לשתי תקופות בגין השנים האבודות. תקופה ראשונה מאז התאונה ועד 9/20 מועד מתן פסק הדין – מדובר ב- 67 חודשים.
67 חודשים כפול 5,300 ₪ - 355,100 ₪.
תקופה שניה –
מיום 9/20 ועד לתאריך 1.8.2043 – מדובר בפרק זמן של 285 חודשים שהם 23.75 שנים. מקדם ההיוון הינו 203.6588 והסכום הינו 1,079,391 ₪.
סה"כ הפסד ההכנסה בשנים האבודות – 1,434,491 ₪ כאשר 30% מהסכום האמור על פי הלכת פינץ' הינו 430,347 ₪.
אני מקבל את הטענה, כי יש להוסיף לסכום האמור גם את ה- 30% מהכנסות לשנים האבודות הכוללות קצבת זקנה והפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. אני מפנה בעניין זה לע.א. 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ז"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ.
לגבי הפסדי הכנסה ופנסיה – אני מפנה לע.א. 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' צבי טוויג וע.א. 7548/13 שפורן דיווי נ' נז'יק תורג'מן.
אשר על כן מתוך הסך של 1,434,491 ₪ יש לגזור 12.5% תנאים סוציאליים כפול 30% על פי הלכת פינץ' והסכום בגין הפסדי הכנסה ופנסיה בשנים האבודות הינו 53,793 ₪.
ביחס להפסדי הכנסה מקצבת זקנה – אלמלא התאונה כאשר היתה התובעת מגיעה לגיל 64 היא היתה זכאית לקצבת זקנה מלאה. הסכום המקסימלי הינו בסך של 2,400 ₪. תוחלת חייה של המנוחה היה עד גיל 85, כך שמדובר ב- 21 שנה – אני מקבל את החישוב המופיע בסיכומי התובעים ומוסיף בגין חישוב הפסדי הכנסה מקצבת זקנה סך של 66,972 ₪.
סה"כ כולל של הפסד ההשתכרות בשנים האבודות לעיזבון הכולל בתוכו גם זכויות סוציאליות של המנוחה וכן קצבת הזקנה שלה - 551,112 ₪.
פיצוי בגין כאב וסבל וכן פיצוי בגין הפסד תוחלת חיים למנוחה :
התובעים מפנים לכך, כי המנוחה נפטרה יום למחרת התאונה, כלומר אין להתעלם מהשעות שעברו מאז התאונה ועד הפטירה. התובעים מפנים לפסיקה בהקשר זה וכן לעובדה שמדובר במנוחה צעירה שנפגעה וסבורים כי יש לפסוק לה פיצוי בראש נזק של כאב וסבל בסך 600,000 ₪.
בנוסף טוענים התובעים, כי יש לפסוק לתובעת סכום נוסף בגין קצור תוחלת חיים בסך 350,000 ₪.
ביחס לראש נזק זה טוען, הנתבע כי ככל שבית המשפט יקבע כי התובעים משוללי זכאות תביעה לפי חוק הפלת"ד אין הצדקה בנסיבות העניין כי יפסק להם פיצוי מעבר לתביעה על פי חוק הפלת"ד כך שהפיצוי ההולם צריך להיות 25% מהסכום המקסימלי. בהקשר זה טוענים התובעים בתשובתם תוך הפניה לפסיקה בין השאר בע.א. 2591/09 בעניין אנואר אלנסאסרה והדר נ' אברהם שליסל, כי חישוב הפיצויים גם לתאונות דרכים שמקור החיוב הוא בפקודת הנזיקין הוא על פי הפרמטרים של פקודת הנזיקין ולא של חוק הפלת"ד ושם נקבע בין השאר:
"אשר על כן כל עוד לא תוקנה החקיקה הקיימת אין להגביל את תביעות המשיבים בהתאם לתקנות הקבועות בחוק הפיצויים – ובדין נקבע כך על ידי הערכאות הקודמות".
לאחר שבחנתי את הטענות בהקשר זה אני סבור כי חוק הפלת"ד אינו מגביל את בית המשפט בפיצוי בהקשר זה אבל אני סבור שהסכומים המצוינים על ידי התובעים הם מופרזים בהקשר נתוני תיק זה ואין בדעתי לפסוק סכומים גבוהים שכאלה.
לאחר ששקלתי בעניין אני פוסק בגין ראש נזק של כאב וסבל סך של 250,000 ₪ ובראש נזק של קצור תוחלת חיים סך של 100,000 ₪ באופן שאני מעמיד את הפיצוי בראשי נזק אלה על סך של 350,000 ₪. יש לציין כי לקחתי בחשבון בפסיקתי זו כי המנוחה נפגעה אנוש עקב התאונה ויום לאחר אשפוזה נפטרה בבית החולים.
ראש הנזק האחרון הוא הוצאות קבורה ומצבה אשר התובעים מעמידים על סך של 25,000 ₪ הכולל בתוכו עלויות הקבורה לרבות הובלה לארון הקבורה, מצבה, רכישת חלקה והשכרת ציוד ללוויה לרבות כיסאות, שולחנות, הכנת אוכל וכו'.
מדובר בהוצאות שהוכרו כפיצוי הגם שמדובר בראש "נזק מיוחד" שהתובעים עצמם מודעים לכך שעול ההוכחה עליהם להוכיח אותו. זו טענתו של הנתבע בסיכומיו כי בפועל לא הוכח ראש נזק זה ולכן אין לפסוק בגינו דבר.
לאחר ששקלתי בדבר אני נותן אמון כי היו הוצאות בגין קבורה ומצבה ופוסק בראש נזק זה סך של 15,000 ₪ בלבד.
עלי לציין כי כשנתתי את פסק הדין נתתי את דעתי גם להערותיו של כבוד השופט סעב בפסק הדין הפלילי החלוט המרשיע ולפסיקה של 25,000 ₪ לעיזבון שלא מנעה כמובן הגשת תביעה אזרחית על סך נזקיה של המנוחה הנפסקים בפסק דין זה.
להלן איפוא ראשי הנזק לפיצויים של התובעים בתיק זה:
- הפסד השתכרות בשנים האבודות לרבות פיצוי בגין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים של המנוחה וכן קצבת זקנה – סך של 551,112 ₪.
- כאב וסבל לרבות קיצור תוחלת חיים – 350,000 ₪.
- הוצאות בגין לוויה וקבורה – 15,000 ₪.
סה"כ 916,112 ₪ כאשר לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ וכן החזר אגרה ששולמה.
סכום זה ישלם הנתבע לתובעים תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ביתרת האגרה החלה בתיק זה יישא הנתבע.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ד אלול תש"פ, 13 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.