פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

השופטת ד' ברק-ארז:

1.  העתירה שבפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 23.11.2017. בעיקרו של דבר, העותר טוען כי פסק הדין ניתן בחריגה מסמכות ותוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, ועל כן דינו להתבטל.

הרקע העובדתי וההליכים בבתי הדין הרבניים

2.  העותר והמשיבה 3 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו בשנת 1974, ולהם שלושה ילדים משותפים, כולם בגירים.

3.  ביום 3.2.2015, על רקע סכסוך שהתגלע בין השניים, חתמו העותר והמשיבה על "הסכם הפרדת רכוש" (להלן: ההסכם הרכושי או ההסכם), שקבע כי העותר יעביר למשיבה את כל זכויותיו בדירת המגורים המשותפת שלהם (להלן:הדירה), ובתמורה לא יהיו למשיבה כל טענות לקבלת כספים נוספים מהעותר. כמו כן, הוסכם כי החשבון המשותף של בני הזוג יעבור להיות חשבונו של העותר בלבד, וכי תחול הפרדה רכושית בין הצדדים על אף שהם יישארו נשואים. בהמשך לכך, הועברו זכויותיו של העותר בדירה למשיבה ונרשמו על שמה במרשם המקרקעין.

4.  בחודש דצמבר 2015 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. המשיבה מצדה התנגדה לפתיחתו של תיק הגירושין, והגישה תביעה למזונות אשה. בהמשך, הגיש העותר – במסגרת תביעתו – בקשה לביטול ההסכם הרכושי מן הטעם שלא היה כשיר לחתום עליו בשל מצבו הנפשי הירוד הנובע מהיותו הלום קרב.

5.  הדיונים בתביעותיהם של העותר והמשיבה עברו כמה "גלגולים", שלא זה המקום לפרטם. בסופו של דבר, ולענייננו, ביום 12.6.2017 קבע בית הדין הרבני האזורי כי אין מקום להורות על בטלותו של ההסכם הרכושי. בית הדין הרבני האזורי קבע כי העותר לא הוכיח את הטענה בדבר אי-כשירותו לחתום על ההסכם, וכי מעדותה של כלתו, עורכת הדין שערכה את ההסכם, עולה שהעותר אף היה מעורב מאד בעריכתו ובניסוחו. בית הדין הרבני האזורי הוסיף כי אמנם ההסכם לא אושר בפני ערכאה שיפוטית או בפני עורך דין או נוטריון, כנדרש לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), אך מכיוון שהצדדים פעלו על פיו ומימשו אותו יש לראות בכך מקרה חריג המצדיק להכיר בתוקפו גם ללא אישור כאמור. כמו כן, בית הדין הרבני האזורי המליץ לצדדים להתגרש, ואף קבע כי המשיבה אינה זכאית למזונות אשה.

6.  העותר ערער על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול, וטען כי בהיעדר אישור של ערכאה שיפוטית להסכם לא היה מקום ליתן לו תוקף. בפרט טען העותר כי לא היה מקום ליישם את פסיקתם של בתי המשפט האזרחיים בכל הנוגע להכרה בהסכם שלא אושר, שכן פסיקה זו עסקה במקרים שבהם צד שנהנה מיישומו של הסכם דרש את ביטולו, להבדיל מן המקרה דנן שבו דווקא הצד הרואה עצמו נפגע מן ההסכם מבקש לבטלו. המשיבה ערערה אף היא לבית הדין הרבני הגדול, וטענה כי היא זכאית למזונותיה, בהתחשב בכך שעודנה נשואה לעותר.

7.  ביום 23.11.2017 נתן בית הדין הרבני הגדול את פסק דינו בשני הערעורים –  דחה את ערעורו של העותר וקיבל באופן חלקי את ערעורה של המשיבה. באשר לערעורו של העותר, נקבע כי העיקרון שהנחה את בית הדין הרבני האזורי היה שהסכם אשר הצדדים כבר החלו במימושו, הוא הסכם שהם גמרו בדעתם לתת לו תוקף מחייב. בית הדין הרבני הגדול סבר כי במקרה דנן הסכים העותר להעברת הזכויות בדירה במרשם המקרקעין, ועל כן הוא מנוע מלטעון לביטול ההסכם. עוד נקבע, כי העותר נהנה ממימוש ההסכם, בהתחשב בכך שעם העברת הזכויות לידיו ויתרה המשיבה על כל תביעה כספית נגדו. באשר לערעורה של המשיבה נקבע כי היא לא ויתרה על מזונותיה במסגרת ההסכם, שכן זה התייחס לתביעות רכושיות וכספיות בלבד. בית הדין הרבני הגדול קבע כי קיימות גישות שונות בפסיקה באשר לשאלה האם יש מקום ליתן פטור מתשלום מזונות אשה בנסיבות שבהן בית הדין לא מחייב את האשה להתגרש אלא רק ממליץ לה לעשות כן. בהמשך לכך, בית הדין הרבני הגדול קבע כי אין הוא נדרש לשאלה עקרונית זו, מאחר שבנסיבות העניין יש הצדקה לחייב את העותר בתשלום "פיצויי גירושין" למשיבה, שישולמו לה כדמי מחייה חודשיים למשך עשר שנים מיום הסכמתה לקבל גט, בהתחשב בכך שכתובתה של המשיבה לא נמצאה וכן בשים לב לכך שמשענתה הכלכלית מבוססת על הכנסותיו של העותר.