בפנינו בקשת הנתבע לביטול הדיון בתביעת הכתובה. בקשתו מנומקת בכך שהצדדים חתמו לאחרונה על הסכם שאושר בבית המשפט, אשר במסגרתו שילם הנתבע אף עבור הכתובה. וכך נרשם בסעיף 14 שם:
"האישה תרכוש את חלקו של האיש בדירה [...] המהווה איזון משאבים סופי בין הצדדים, וכן תשלום כתובה לאישה. הקיזוז האמור מהווה פסק דין בתביעת הכתובה של האישה בבית הדין הרבני".
בתגובתה, רשמה התובעת כי הדיון בבית הדין נקבע בשני עניינים שונים, כתובה ופיצויים, ואלו שתי תביעות שונות; ובהתאם להסכמת הצדדים, רק נושא הכתובה הגיע לסיומו, ויש לדון עדיין בעניין הפיצויים (תביעה על סך 400,000 ש"ח). לטענתה, בהסכם שבבית המשפט נקבע כי סך הכתובה יקוזז מהתמורה שצריכה התובעת להעביר לנתבע, ברם, לטענתה, לא סוכם דבר לעניין הפיצויים. לכן מבקשת להמשיך לדון בכך.
בתגובתו לתגובתה, טוען הנתבע כי זו טענה של חוסר תום לב של התובעת, העושה כל אשר לאל ידה על מנת להתעמר בנתבע. לטענתו, הוא הסכים להוון זכויות עתידיות שלו כנגד ויתור הכתובה, ומעולם לא טענה התובעת כי היא מתכנת להמשיך ולתבוע פיצויים, וככל שהייתה עושה כן, "אין ספק כי הנתבע לא היה מסכים להסכם נדיב כלפיה". לטענתו, תביעת הפיצויים היא חלק אינטגרלי מתביעת הכתובה.
ובכן, לאחר העיון בעמדת שני הצדדים, בית הדין מחליט לקבל את בקשת הנתבע, לדחות את עמדת התובעת, לבטל את הדיון הקבוע בתיק הכתובה, ולסגור את התיק. ולהלן ננמק החלטה זו.
התמונה המצטיירת היא שהצדדים אישרו הסכם בבית משפט, האמור לכסות את התביעות ההדדיות שלהם, ולא העלתה התובעת בשום שלב טענה כי תביעת הפיצויים היא עדיין על הפרק מבחינתה. בדעת בני אדם, וכן הוא על פי הדין (כפי שיובא להלן), תביעת לפיצוי גירושין, היא חלק מתביעת כתובה (ואף לא קיים תיק ייחודי לכך בבתי הדין, אלא תביעה זו היא נספחת לתביעת כתובה), ואין ספק כי כאשר אישה מוותרת על כתובתה או מקבלת דבר-מה תמורתה בהסכם, אזי היא מוותרת אף על תביעתה לפיצוי גירושין.
למה הדבר דומה, לאישה שתבעה כתובה ופיצויי גירושין, ובמהלך הדיונים ויתרה על כתובתה בכפוף לסידור הגט; האם יעלה על הדעת שתהא רשאית להעלות לאחר הגט טענה של "ויתרתי על כתובה אף לא על הפיצוי"? – ודאי שלא תתקבל טענה זו, שהרי אומדנא פשוטה היא שוויתור כתובה כולל אף את תביעת הפיצויים שנספחת לה. וכך אף בנידון דנן.
ולייתר ביאור נדון עתה בייסוד המנהג של פיצוי כתובה מקורו והיקפו.
פסיקת פיצויי גירושין אינה פסיקה שבשגרה ושמורה רק למקרים קיצוניים
ראשית יובהר - מה שנהגו חלק מבתי דין לחייב פיצויים תוך כדי הליך הגירושין, הוא רק מנהג, שנוהגים אותו במקרים קיצוניים, וודאי אינו דבר שבשגרה.
בעניין זה, ראו האמור בפד"ר חלק ד (עמוד 372), שכתבו כי אין מקום לדרישת פיצויים לאחר הגירושין, וכי פיצויי גירושין אינם דין אלא רק נוהג, ועשויים להיפסק לפני הגט "לשם סידור האישה לאחר הגירושין", אך אין להם מקום לאחר הגט.
וראו אף מה שכתב הגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו עטרת שלמה (חלק א סימן נא):
בקשר לתביעת הנתבעת לפיצויים במקרה של גירושין; תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס וראשונים ז"ל ואין מקום לחייב את הבעל לתת כסף ופיצויים אפילו בזמן שהוא דורש את הגט, אם כי כמובן שהאישה יכולה לסרב לקבל את הגט אם אין סבות מכריעות לחיוב קבלת הגט והאישה יכולה לדרוש פיצויים כפי מה שהיא מוצאת לנכון להסכמתה לגט, אבל אין דבר זה נכנס תחת סוג של תביעות שאפשר לדרוש מבית הדין שהבעל יהא מחויב למלאות תביעות אלו, אלא זה תלוי ברצונו הטוב של הבעל, שאם הגירושין אצלו הוא דבר הכרחי אז יסכים לפיצויים בלי תביעה ובלי פסק דין ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו להוציא ממון מהבעל שלא מהדין.
ועוד הוסיף שם:
ויעויין שם בדברי הרמב"ם (פרק ט"ז מהלכות אישות הלכה ז') שהביא תקנת הגאונים בכל הישיבות שתהיה האלמנה גובה כתובה אף מן המיטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכתב הרמב"ם חוץ מכתובת בנין דכרין, שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן רק מן הקרקע, הרי נראה מדברי הרמב"ם שגם בכתובת בנן דכרין היה מנהגים בבתי דין בישראל שגובין מן המיטלטלין וזה על סמך תקנת הגאונים, אבל היות שלא מצא מנהג פשוט בכל הישיבות, בזה חשש ופסק שלא להוציא ממון ומעמידין על דין הגמרא.
ויעויין שם ברמב"ם (הלכה ח') שכתב כבר נהגו בכל המקומות שידענו שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו' ובהלכה ט' כתב: הרי שלא כתב כך בכתובה אם היה יודע מתקנת הגאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו כו' מתיישבים בדבר הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה כו' כדין תנאי כתובה שהם תקנת סנהדרין גדולה עד שנוציא ממון מן היורשים. הרי שגם תקנות מבית דין הגדול של רבותינו הגאונים הקדמונים צריך להתיישב בדבר הרבה עד שנוציא ממון כל שכן במקום שאין זה תקנות ואין זה אפילו מנהגים מרבותינו הראשונים ז"ל או מגדולי האחרונים ז"ל ולכן הדבר ברור שאין מקום לתביעת הפצויים בנדון דידן.
כך שהדגיש שאין מקום לשיטתו לתביעת פיצויים כתובה; ונוסיף כי ודאי שאף למחייבים בכך בבתי הדין, אין לחייב פיצויים בתיקים שגרתיים וללא מצב קיצוני המצדיק זאת.
פסיקת פיצויי גירושין נועדה לשכנע את האישה להתגרש