פילובסקי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

בקשה לביטול הענקה, מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980.

החייב העביר למשיב, מר חיים דוד, זכויות בנכס מקרקעין השייך לו ולרעייתו בנפרד (פרודתו). הזכויות הועברו כששה חודשים לפני שהחייב פנה להליך פשיטת הרגל, ולכן, בהתאם לפקודה, מדובר בהעברה בטלה. המשיב טוען כי חרף סמיכות הזמנים ההעברה תקפה שכן מתקיים החריג לפיו רכש את הזכויות בתום לב ושילם תמורתן תמורה הולמת. לאחר בחינת הראיות ויישום הדין הבקשה מתקבלת ונקבע כי ההעברה בטלה.

עובדות

1. החייב יליד x/x/53 (כבן 67) היה בעלים במשותף, יחד עם אחיו, של עסק בשם "מ.ה.י.ב". החברה נקלעה לקשיים כלכליים וכתוצאה מכך נקלע גם המשיב עצמו לחובות.

2. הדירה נושא המחלוקת שייכת לחייב ולרעייתו בנפרד. מדובר בדירת דופלקס בשטח 147 מ"ר וגג בשטח 119 מ"ר, ששוויה הוערך על ידי שמאי בכ-2.4 מיליון ₪ (חלקו של החייב כ-1.2 מיליון ₪).החייב טוען כי רעייתו והוא נפרדו ב-2003 לערך, אך הם לא התגרשו והמשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת. רק סמוך למועד הגשת הבקשה לצו כינוס עזב את הדירה המשותפת.

3. המשיב הוא אחד מנושי החייב. בין המשיב והחייב קיימת היכרות רבת שנים (לדבריהם כשלושים שנה), במסגרתה נטלו החייב ומ.ה. הלוואות מהמשיב ומחברות בבעלותו, בהן מזל חן – ליאם פיננסים בע"מ ואור פינוי פסולת 2009 בע"מ. כמו כן עשו עסקאות שונות, לרבות העסקה נושא בקשה זו ועסקת מקרקעין נוספת, שבוצעה כחודש לפני העסקה כאן, ובה רכש המשיב חצי מבנה מסחרי השייך למ.ה.. קיומה של עסקה זו התגלה במהלך עדות המשיב (עמ' 8 לחקירתו).

4. העסקה נושא בקשה זו היא הסכם מכר שנחתם בין החייב למשיב ב- 31/7/18 (7.5 חודשים לפני הגשת הבקשה לפש"ר) בו העביר החייב את זכויותיו בדירה לידי המשיב בתמורה ל-600,000 ₪. מנסח הטאבו שצורף עולה כי הזכויות הועברו למשיב ב-20/11/18.

5. ב-18/3/19 הגיש החייב בקשה לפשיטת רגל בגין חובות של כ-1.2 מיליון ₪.

6. ב- 8/4/19 ניתן צו כינוס.

7. ב-25/7/19 הגיש המנהל המיוחד בקשה לביטול הענקה.

8. הצדדים הגישו טיעונים וראיות בכתב וב-26/1/20 ו-13/9/20 העידו החייב והמשיב ונשמעו סיכומים על-פה. נציין כי חלק מן הנושים היו פעילים מאוד ותמכו בבקשת המנהל המיוחד.

9. כנ"ר מצטרף לעמדת המנהל המיוחד כי מדובר בהענקה בטלה.

   המסגרת הנורמטיבית

10. סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן". הענקה משמעה "כל העברה" של נכסים למעט מספר חריגים המנויים בסעיף 96(ג). מהם רלבנטי לענייננו החריג בו ההעברה בוצעה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך".

11. תכליתה של הוראת חוק זו ברורה על פניה – למנוע מאדם שנקלע לחובות להעביר לקרוביו או לאנשים אחרים את נכסיו טרם יפנה להליך פש"ר וכך לצמצם את מסת הנכסים שתמומש לטובת הנושים. קיימת אפוא חזקה ניתנת לסתירה לפיה העברת הנכסים סמוך לצו הכינוס נעשתה מטעמים פסולים ולכן בטלה למעט באותם חריגים המנויים בחוק (רע"א 8010/99 אלחדד נ' נשר (30/6/10)); עודד מאור ואסף דגני, הפטר-חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים (2019), כרך ב', עמ' 988-991). מכאן שהעברת הנכס תבוטל אם הנאמן יראה כי הקונה "[]ידע המקבל כי המעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול היה להסיק מכך שהנושים ייפגעו כתוצאה מהענקת הנכס או כי התמורה שנמסרה בעד הנכס אינה 'תמורה מסחרית סבירה בנסיבות העניין'" (ע"א 9482/17 אל-יה נ' אמיר (1/8/19); ע"א 8147/13 גרנות נ' גיצלטר (8/11/15)). נטל ההוכחה הראשוני הוא אמנם על הנאמן, אך נפסק כי "כמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן כדי לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו היא קטנה, ואם לא תובא ראיה לסתור מצד הנתבע, יורם נטל השכנוע החל עליו" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 (2001)). מנגד, הנטל להוכיח כי החייב היה כשר פירעון של כל חובותיו במועד ההענקה מוטל על המעניק והמקבל ולא על הנאמן.

12. לשלמות התמונה נוסיף כי גם "שדרוג" נושה מנושה רגיל לנושה מובטח – למשל ברישום שעבוד לטובת הנושה על נכס מקרקעין סמוך להגשת הבקשה לפשיטת רגל – מהווה הענקה פסולה שכן הוא יוצר העדפה על פני נושים אחרים ומביא לגריעת הנכס מקופת הפש"ר (רע"א 6795/06 קוטלר נ' גולן (30/5/07); ע"א 8175/19 שלמה נ' מזור (24/5/20)).

    יישום

13. אין חולק כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 96(א) שכן העברת הזכויות בדירה נעשתה חודשים ספורים לפני שהחייב הפך פושט רגל. אלא שהמבקש טוען כי מתקיימים תנאי החריג וכי מדובר עסקת מכר לגיטימית וכי ההעברה בוצעה לטובת קונה, בתום לב ובתמורה בת-ערך. בחינת הראיות מובילה לתוצאה הפוכה בתכלית.

14. המשיב אינו "קונה": ההסכם בין הצדדים נחזה להיות הסכם מכר אך הראיות מלמדות כי לא מדובר בחוזה מכר אותנטי אלא בעסקה שונה בתכלית שהסוותה כחוזה מכר בשל מצבו הכלכלי של החייב אותה עת. המשיב העיד כי החייב הוא שפנה אליו והציע לו לרכוש את חלקו בדירה, וכי לאחר שבדקו את מחירה בשוק העריכו את שווי זכויות החייב ב-600,000 ₪. אלא שהחייב הציג גרסה שונה בתכלית ולפיה מדובר בהלוואה בסך 600,000 ₪ שניתנו מחברות של המשיב למ.ה., כשזכויותיו של החייב בדירה שימשו כערובה להלוואה זו ולצורך פירעון הלוואות קודמות (היינו – העדפת נושים). ובלשונו "לקחתי מאדון דוד הרבה הלוואות. לגבי הדירה 600 אלף בשיקים. השיקים נכנסו [ל]מ.ה." (עמ' 2, 23); "כאשר אני לקחתי הלוואה של 600 אלף היה סגור בינינו שיש לי שנתיים זמן להחזיר את הכסף זה היה בהתחלה בערך ב-2017 – 2018 מתי שהייתה העסקה של ה-600 אלף וזה רשום...באותה תקופה היה מדובר ואתה יכול לשאול, שיש לי שנתיים זמן להחזיר לו את ה600 אלף וזה ביטחון ... לא היה לי כסף להחזיר ... עשינו את המכירה כי לא ראיתי שאני יכול להשיג כסף לתת לו. בגין החוב קודם נתתי לו את החלק בדירה" (עמ' 3, 10); בהמשך אישר שוב ובמפורש כי הדירה ניתנה כנגד פרעון ההלוואה (עמ' 3, 26).

15. מבין שתי הגרסאות יש להעדיף את גרסת החייב שהייתה סבירה יותר, אמינה, קוהרנטית יותר ותואמת את הנסיבות והראיות האובייקטיביות שבתיק, ובכלל זה העובדות הבאות: החייב והמשיב קיימו מערכת כלכלית מסועפת רבת שנים, במסגרתה הועברו ונפרעו הלוואות שונות; לחייב היו חובות קודמים למשיב בסכום של 100,000 ₪ לפחות (שגם לשיטת המשיב קוזזו מן הסכום ששולם עבור הדירה); העברות הכספים שהציג המשיב הועברו מחברה לחברה ולא בין המשיב לחייב; העברות הכספים שצירף המשיב לא תאמו את ההסכם שבין הצדדים ("לא נצמדנו להסכם", עמ' 5, 20), חלקן בוצע לפני ההסכם וחלקן לאחר העברת הבעלות בנכס למשיב בלי שהחייב אוחז בבטוחה שתוודא העברת הכספים. חזקה כי מוכר נכס לא יעבירו מבלי שיהיו בידיו בטוחות טובות לקבלת הכספים, אלא אם מדובר במכירה פיקטיבית; בין המשיב לחייב ומ.ה. בוצעה עסקת מקרקעין נוספת חודש לפני החוזה נושא הבקשה; התמורה שהתקבלה נמוכה מערך הנכס ולטענת החייב נקבעה בהתאם לצורך הכספי שלו באותה עת. בתשובתו בכתב טען החייב גם כי העברת הדירה בוצעה לאחר שהמשיב הפעיל עליו מסכת איומים, אך בחקירתו חזר בו מטענה זו.

16. מדובר בצבר ראיות ונסיבות שאינן תואמות חוזה מכר מקרקעין רגיל וכולן תומכות בגרסת החייב. מסקנה היא שההסכם בין הצדדים אינו משקף חוזה מכר אותנטי ושהמשיב אינו "קונה" אלא, לכל היותר מלווה שהלווה לחייב כספים כשהדירה משמשת ערובה כנגדם (האפשרות הנוספת היא שמדובר בעסקה פיקטיבית לחלוטין, כשהמשיב שהיה חברו הוותיק של החייב מחזיק בדירה לטובת החייב כדי להבריחה מהנושים האחרים, אך אפשרות זו לא הוכחה).

17. המשיב אינו תם לב: המשיב טוען כי לא ידע שהחייב מצוי בקשיים כלכליים. החייב, מנגד, העיד כי המשיב ידע היטב על מצבו הכלכלי ועל ההקשיים בו נתונה מ.ה.. גרסת החייב סבירה בהרבה ומתיישבת עם הראיות. המשיב הכיר את החייב היטב תקופה ארוכה וניהל עמו עסקים. המשיב העיד כי החייב הפציר בו כי יקנה את חלקו בדירה משום שהוא זקוק לכסף (עמ' 5, 4-2). המשיב אישר כי החייב היה חייב לו כ-100,000 ₪ שקוזזו מעסקת המכירה (עמ' 4, 17; עמ' 6, 29). המשיב אישר כי ב-4/6/18 (חודש לפני העסקה נושא הבקשה) רכש מחצית מבנה מסחרי הקשור בחברת מ.ה. של החייב ואחיו, ומכאן שידע כי החברה זקוקה לכספים (עמ' 8, 9). המשיב מסר גרסאות סותרות בנוגע לידיעתו על מצב החברה, אך טען בסיכומיו כי: "לטענתנו מר דוד לא ידע שלחייב יש בעיה כלכלית, הוא ידע שלחברה שלו חובות". המסקנה הסבירה יותר היא כי גרסת החייב נכונה, כי המשיב היה מודע לכך שהחייב מצוי בקשיים כלכליים, וכי הבין היטב שהעברת הזכויות בנכס מן החייב אליו – בין כפירעון על חובות ישנים, בין כערובה להלוואה חדשה, ובין לצורך הברחת הנכס מן הנושים האחרים – בסכום של 600,000 ₪, מחצית משוויו בפועל, תפגע במסת הנכסים של החייב וביתר נושיו ותעניק לו נכס בשווי גבוה בהרבה.

    המשיב ניצל את מצבו של החייב לרעה, כדי להשיג נכס במחיר נמוך וכדי לפצות עצמו על חובות קודמים של החייב ושל מ.ה. ומכאן שאינו תם לב.

18. התמורה אינה "בת ערך": שווי זכויות החייב בדירה כ-1.2 מיליון ₪ אך המשיב רכש אותן ב-600,000 ₪ בלבד. די בכך כדי להעלות תמיהות בנוגע לתקינות העסקה ולהיות התמורה "בת ערך". המשיב טוען כי התמורה ריאלית שכן מדובר בנכס תפוס שפרודת החייב מתגוררת בו (עמ' 7, 6). טענה זו תואמת לכאורה את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, ומציגה שווי ריאלי לנכס תפוס (כ-50% משוויו כפנוי). עם זאת יש קושי רב לקבלה. ראשית, מדובר בגרסה כבושה שעלתה בשיהוי ניכר, במהלך עדות המשיב, לא הוזכרה בכתבי הטענות ולא נכתבה בהסכם המכר. שנית, החייב עצמו הציג גרסה שונה ולפיה הסכום נקבע בהתאם לגובה ההלוואה שהיה זקוק כדי להציל את עסקו, ובמנותק משווי הדירה בפועל, ובלשונו: "[]הדירה בפועל היתה שווה 2.5 -3 מיליון, לא משנה, לי היה שווה 600 אלף ₪ לתת לו כי אני צריך את הכסף דחוף" (עמ' 4, 18). ושלישית, הטענה כי היה מקום להעריך את שווי הנכס כתפוס אינה תואמת את המצב החוקי והעובדתי שכן אותה עת החייב היה פרוד מאשתו תקופה ארוכה ולכן יכול היה לפעול לפירוק שיתוף אגב גירושין ולמכור את הנכס כפנוי בהתאם לסעיף 40 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. לא סביר שהחייב שהיה נתון בחובות בחר למכור את הנכס כתפוס ולהפסיד מאות אלפי שקלים שהיו יכולים לסייע לו להחלץ מחובותיו.

19. המשיב לא שילם את התמורה: גם אם נניח שהמחיר היה ריאלי המשיב כלל לא שילם אותו, שכן מרבית הסכומים הועברו מחברות שבבעלות המשיב לחברת מ.ה. ולא מהמשיב לחייב.

20. המשיב צרף לתשובתו מסמך שכותרתו "תשלומים בהתאם להסכם מכר מיום 31/7/2018" ובו פירוט תשלומים. החייב חתם על מסמך זה ב-14/11/18. לאחר שהובהר כי מסמך זה כשלעצמו אינו משקף דבר צירף המשיב אסמכתאות המעידות לטענתו על ביצוע התשלומים (19/1/20). אלא שהאסמכתאות מציירות תמונה שונה בתכלית שכן רובן תשלומים שבוצעו על ידי חברות מסחריות בבעלות המשיב חלקם למ.ה. וחלקם לגורמים אחרים ומבלי שהוכח קשר ברור לעסקת המכר. ברוב המקרים כלל לא הוכח שהכספים התקבלו על ידי החייב או על ידי מ.ה.. נתנצל מראש על הארכנות אך כדי להציג תמונה במלואה יש להתייחס לכל התשלומים הנטענים:

    1. שיק על סך 40,000 ₪ של חברת מזל חן-ליאם פיננסים, לטובת המשיב. מתחת לשיק נכתב בכתב יד "אני אסף רמתי לקחתי צ'ק עבור ד.פ. לפי הסכם מכר על חש' מכירת נכס הכובש 28 ראשלץ". השיק נפרע ב- 30/7/18, יום לפני חתימת הסכם המכר. המשיב טוען כי הסב את השיק לטובת החייב ושילם לו על חשבון העסקה העתידית עוד לפני שנחתמה אך אין תיעוד להעברת הכספים בפועל, לא הוסבר מיהו אותו אסף רמתי, ולא ברור כיצד מועברים כספים על חשבון עסקה שטרם נחתמה.

    2. שיק בסך 50,000, מ-31/7/18, מהמשיב לטובת החייב. בתחתית העמוד עליו צולם השיק הראשון נכתב בכתב יד "לפי הסכם מכירת נכס הכובש 28 ראשלץ".

    3. שיק לא קריא על סך 100,000 ₪. ממספר החשבון עולה כי מדובר בחשבון המשיב ולכן נקבל כי מדובר בסכום שהועבר מן המשיב לחייב. עם זאת, לא נכתב כי הסכום קשור להסכם. לטענת המשיב השיק נפרע ב-8/8/18.

    4. שיק על סך 160,000 ₪ של חברת אור פינוי פסולת לפקודת חברת מ.ה.. השיק מופיע פעמיים, פעם אחת צילום לא קריא מתחתיו נכתב "עבור רכישת נכס הכובש ראשלץ החלפת שיק על אותו סכום. תאריך 25/8/18 על שם חיים דוד" ופעם נוספת צילום קריא.

    5. שיק על סך 70,000 ₪, מ-29/8/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת חברת מ.ה. ₪.

       נעשה הפוגה קלה מפירוט התשלומים וניתן דעתנו כי הבעלות בדירה הועברה ב-20/11/18 וכי התשלומים מכאן ואילך שולמו לאחר מועד זה, היינו – לשיטת המשיב החייב העביר את הנכס כששליש הכספים טרם שולמו ומבלי שיש בידיו בטוחה כלשהי.

    6. שיק על סך 50,000 ₪, מ-25/11/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת חברת מ.ה.. תחת השיק נכתב בכתב יד "על חש' דירה" וקיימת חתימה. השיק הוחזר על ידי הבנק, ולטענת המשיב "2 המחאות שחוללו על ידי הבנק, הן לא חוללו, הן הוחזרו על ידי הבנק ואנחנו קיזזנו אותן בהסכמה מיתרת החוב" (עמ' 6, 29).

    7. קבלה מעיריית ראשון לציון מ-12/12/18 על תשלום בסך 12,845 ₪ בגין שבח. שולם בכרטיס אשראי שזהות בעליו לא הוכחה. הקבלה על שם פילובסקי דוד ושרי.

    8. חשבונית בסך 4,218 ₪ למניב ראשון בגין "תשלום דמי הקמה". שולם על ידי המשיב.

    9. קבלה על תשלום ארנונה לעיריית ראשון לציון על הנכס הנדון בסך של 11,857 ₪. שולם ביום 13/11/18 באמצעות אשראי שבעליו אינו ידוע. הקבלה על שם פילובסקי דוד ושרי.

    10. שיק על סך 12,500, מ-15/11/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת מר ניסים ארואסטי. בסיכום התשלומים נכתב כי מדובר בעובד של החייב וכי התשלום בוצע לבקשתו. אין ראיות לזהות המקבל או לקשר.

    11. מסמך של חברת מזל חן-ליאם פיננסים בע"מ על הלוואה בסך 100,000 ₪ לחייב. הסכום שולם לחייב במזומן ב-13/11/17 ונכתב כי מועד החזר משוער 31/3/18.

    12. שיק על סך 9,079 ₪, מ-18/12/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת שם לא ברור (נטען כי שולם לחייב).

    13. שיק על סך 12,500, 16/11/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת מר אשרף אבו לחם. בסיכום התשלומים נכתב כי מדובר בעובד של החייב וכי התשלום בוצע לבקשתו. אין ראיות לזהות המקבל או לקשר.

    14. שיק על סך 50,000 ₪, מ-14/12/18, של חברת אור פינוי פסולת לפקודת מר דיאמנט פלובה. בסיכום התשלומים נכתב כי מדובר בעובד של החייב וכי התשלום בוצע לבקשתו. אין ראיות לזהות המקבל או לקשר. מתחת לשיק נכתב כי השיק בוטל. זוהי אחת משתי ההמחאות המוזכרות בפרט (6) לעיל, שהוחלפו בהלוואת המזומן המוזכרת בפרט (11).

    15. בנוסף נטען כי הועבר לחייב סך של 17,000 ₪ במזומן.

21. סך הסכומים המפורטים עומד על סך של כ-600,000 ₪ ותואם, לכאורה, את הסכם המכר. אולם מתוכם רק 150,000 ₪ הועברו מן המשיב לחייב. יתר הסכומים לא שולמו על ידי המשיב אלא על ידי חברות בבעלותו. רובם (כ-280,000 ₪) לחברת מ.ה. ומקצתם לגורמים לא ידועים שהקשר בינם לבין החייב לא הוכח. 100,000 ₪ ניתנו לחייב כהלוואה ללא קשר לעסקה. מרבית הסכומים כלל לא נקשרו לחוזה המכר. כ-40,000 ₪ הועברו לפני ההסכם וכ-180,000 ₪ הועברו אחרי העברת הבעלות בדירה לידי המשיב.

22. המשיב טוען כי הואיל ומדובר בחברות בבעלותו ובחברה בבעלות החייב יש לראות בכספים ככספים ששולמו על ידי המשיב לחייב כחלק מהעסקה. לא ניתן לקבל טענה זו. החברות בבעלות המשיב והחייב הן אישיות משפטית וכלכלית נפרדת מבעלי המניות. מערכת החשבונות שלהן שונה ממערכת החשבונות של המשיב והחייב כאנשים פרטיים. הכספים שהועברו הועברו ממאגר הנכסים של החברות ולא של המשיב. אם לא יפרעו זכות התביעה היא של החברות ולא של המשיב. החברות הן גם אלו שזכאיות לנכות את ההפסד תוצאה מהלוואה שלא נפרעה ולקזזו מול רווחים אחרים. מעבר להיבט המשפטי ולהבחנה בין המשיב והחברות, המשיב לא הראה עובדתית כי הוא בעלים יחיד בחברות ולא הציג את מערכת ההתחשבנות בינו לבין החברות.

23. המצב מצד מקבל הכספים (החייב/מ.ה.) דומה. הכספים התקבלו אצל מ.ה. ולא אצל החייב. לא הוצג הסכם בין החייב למ.ה. למתן הלוואת בעלים או לביצוע התחשבנות כלשהי. זכות התביעה של נותן הכספים היא כנגד מ.ה.. הכספים שימשו את מ.ה. לצרכיה ולא לצרכים של החייב. גביית הכספים נעשית במסגרת הליך הפירוק של מ.ה. ולא פשיטת הרגל של החייב. מבחינה עובדתית החייב היה בעל מניות יחד עם אחיו ולא הוכח כי בזמן העברת הכספים היה בעל מניות יחיד ונהנה לבדו מהכספים.

24. כל שהוכח הוא העברת כספים מחברה לחברה, חלקם ללא קישור להסכם המכר. אמנם קיימים מקרים בהם ניתן לבצע הרמת מסך רגילה (ייחוס חוב החברה לבעל מניות) או הפוכה (ייחוס זכות של החברה לבעל המניות (ראו בהרחבה ע"א 9147/17 כהן נ' קרויזר (24/7/18)) אך לא נטענו טענות ממין זה וממילא לא הוכחו התנאים להרמת מסך כזו או אחרת, לא מצד החייב והחברה בבעלותו ולא מצד המשיב והחברות שבבעלותו.

25. התוצאה היא כי המשיב הוכיח ששילם לחייב סכום של 150,000 ₪ בלבד (ולכל היותר 190,000 ₪ אם נכלול את 40,000 ₪ שלטענתו, שלא הוכחה, הוסבו לטובת החייב). כל יתר הכספים הועברו מחברות מסחריות ורובם התקבלו על ידי חברה מסחרית. החברות המסחריות הן אישיות משפטית שונה מבעלי המניות, ואין קשר בין העברות כספים ביניהן לבין מכירת נכס בין שני אנשים פרטיים. ממילא גם לא הוכח הקשר בין רוב העברות הכספים לבין חוזה המכר, וכאמור לעיל המסקנה הסבירה יותר היא כי מדובר בהלוואה. מכאן שהמשיב עצמו לא שילם תמורה בת ערך תמורת הדירה.

    סיכום ומסקנות

26. הוכח כי החייב העביר למשיב את זכויותיו בדירה בפרק הזמן הקבוע בסעיף 96א ולכן ההעברה בטלה כלפי הנאמן. הוכח כי באותה עת החייב היה מצוי בקשיים כלכליים ולא יכול היה לפרוע חובותיו (החייב עצמו מודה בכך). הוכח כי המשיב ידע שהחייב והחברה שבבעלותו מצויים בקשיים כלכליים. הוכח כי הסכום שהוסכם, לכאורה, לרכישת הדירה אינו מייצג מחיר שוק. הוכח כי בפועל המשיב עצמו כלל לא שילם לחייב כספים. בנסיבות אלו נמצא כי עלה בידי המנהל המיוחד להוכיח כי לא מתקיימים תנאי החריג, ולא על בידי המשיב לסתור זאת ולהציג ראיות לכך שמדובר בעסקת מכר לגיטימית וכי פעל בתום לב ושילם תמורה בת ערך.

27. בנסיבות אלו הבקשה מתקבלת ונקבע כי ההעברה בטלה. המשיב ישא בהוצאות המנהל המיוחד בסך 15,000 ₪ בהוצאות כנ"ר בסך 7,500 ₪ ושכ"ט והוצאות הנושה פרונטק בע"מ בסך 7,500 ₪.

    ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"א, 25 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.