אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פ.ל. נ' עיריית תל אביב יפו

פ.ל. נ' עיריית תל אביב יפו

תאריך פרסום : 03/05/2021 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
39144-11-16
15/04/2021
בפני השופט בכיר:
מנחם (מריו) קליין

- נגד -
תובע::
פ.ל.
נתבעת::
עיריית תל אביב יפו
פסק דין
 

 

רקע וטענות הצדדים

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") המבוססת על עוולת הרשלנות. הצדדים חלוקים הן לעניין החבות והן לעניין הנזק.

התובע, יליד 1957, פקיד בסוכנות ביטוח, טוען שביום 07.01.16, נפל במדרכה בסמוך לבניין 16 ברחוב בצלאל יפה בת"א ונחבל קשות בגופו. התביעה צירפה חוות דעת רפואית מטעמה המצביעה על נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 25%. ההגנה כפרה בחבות, ולחילופין הגישה חוות דעת רפואית מטעמה המצביעה על נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 10% בלבד.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק. ביהמ"ש הכין הצעה אשר לא השתכללה לכלל הסכם פשרה והתיק נקבע להוכחות.

ביום 19.07.20 הודיעו הצדדים על הסכמה להעמיד את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10%.

דיון ההוכחות התקיים בהקלטה ביום 09.09.20 בו העידו התובע, ד"ר יורם מוזס והגב' נתן נורית מטעם התביעה ועד ההגנה מר אייל חכים. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

לטענת ב"כ הנתבעת המלומד יש לדחות את טענת התובע בדבר התאורה הלקויה במקום בשל היותה הרחבת חזית אסורה וכי עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין שכן ד"ר יורם מוזס לא ראה את סיבת נפילתו של התובע ואף במסמכים הרפואיים אין אזכור של התאונה.

ההגנה הצביעה על סתירות בגרסאות התובע באשר לנסיבות התאונה, כאשר בתצהיר הנסיבות שצורף לכתב התביעה מציין התובע כי התאונה התרחשה בשעות אחר הצהריים ושגרר עצמו עד לחבריו כדי לקבל עזרה ואילו בתצהיר עדות ראשית הצהיר כי מי שסייע לו מייד לאחר התאונה היה חברו ד"ר יורם מוזס והתאונה התרחשה בשעות הערב.

לחילופין טוען ב"כ הנתבעת כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

לטענת ב"כ התובע המלומד מעיון בתעודת חדר המיון עולה כי התובע התקבל למחלקה בשעה 22:00, עדותו של הד"ר מוזס מצביעה על כך שהיו אמורים להגיע למסעדה בשעה 21:00-21:30 לערך וכי המקום היה חשוך. עד הנתבעת לא בדק כלל את התאורה במקום וזאת למרות הצהרתו של התובע, וכי הנתבעת תיקנה את המפגע לאחר התאונה.

פסק דיני זה יהיה תמציתי כהנחיית תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשס"ח – 2018, שנכנסו לתוקף ביום 1.1.21.

 

 

דיון והכרעה

 

הרחבת חזית

 

הלכה פסוקה היא כי האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא ( ע"א 6799/02‏ יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ''ד נח (2) 145).

בענייננו אני סבור כי טענות התביעה, אינן מהוות הרחבת היריעה באופן החורג מאשר נזכר בכתבי הטענות והסברי ב"כ התובע בסעיף 15 לסיכומיו מקובלים עלי.

 

עוולת הרשלנות

 

רקע נורמטיבי

 

השאלה המונחת בפניי היא האם מעשיה או מחדליה של הנתבעת עולים כדי רשלנות כמשמעותה של זו בפקודת הנזיקין.

 

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודה הקובע, כי:

 

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

 

סעיף 36 לפקודה מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

 

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

 

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (15.7.2013)).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619 (29/04/58)). הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו עא 559/77 - חיים למפרט נ' מדינת ישראל (14/05/79).

 

"המוציא מחברו עליו הראייה" - כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364) כלל זה חל גם בתיק שבפני.

 

סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 קובע את הכלל לפיו קביעת ממצאים עובדתיים על פי עדות יחידה של בעל דין, מותנית בקיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, התומכת בגרסה עובדתית לגבי יסודות העוולה.

כלל זה איננו מוביל בהכרח למסקנה כי כל אימת שעסקינן בעדות יחידה, דין התביעה להידחות, שכן המחוקק העניק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מדרישה זו לתוספת ראייתית ולהסתפק בעדות יחידה של בעל דין ובלבד שההחלטה תהא מלווה בהנמקה.

 

ומן הכלל אל הפרט:

התובע העיד (עמ' 13 ש' 6 בפרוטוקול הדיון מיום 09.09.20):

"ש:זאת אומרת, הוא לא ראה את הנפילה, אלא אני מניח הוא שמע אותך צועק והסתובב.

ת:נכון. הוא שמע את הנפילה."

 

ובהמשך (עמ' 14 ש' 2 לפרוט'):

"ש:שוב אני שואל את השאלה, כי היא עולה שוב מהדברים. איפה הציון שהחבר, של הרופא, שהחבר היה אתך, וסייע לך בצורה כזאת או אחרת?

ת:אדוני, הוא לא סייע לי בהליכה למסעדה. הוא לא סייע לי, הלכתי בכוחות עצמי."

 

ד"ר מוזס העיד (עמ' 22 ש' 22):

"ש:אוקיי. ופתאום מה קרה? הוא נפל? צעקה?

ת:פתאום ראיתי אותו על הרצפה, שמעתי חבטה וראיתי אותו על הרצפה. מעבר לזה קשה לי לזכור.

ש:כן. עכשיו, אני מניח שמיד ניגשת לסייע לו מבחינה רפואית.

ת:הושטתי לו יד, אינסטינקטיבית.

ש:אוקיי. ומה? הוא שכב על הרצפה? הוא צעק?

ת:הוא היה שרוע על הרצפה.

ש:אוקיי. עכשיו, לאחר מכן, אני מניח שעזרת לו, נתת לו סיוע כדי לקום,

ת:כן.

ש:ומה? הוא נשען עליך והלכתם, המשכתם ללכת למסעדה? סחבת אותו על הכתפיים?

ת:לא.

ש:מה היה?

ת:צעדנו לכיוון מסעדה אליה היינו צריכים להגיע."

 

ובהמשך ( עמ' 23 ש' 18):

 

"ש:הבנתי. כשהלכתם ברחוב, אתה זוכר משהו חריג לגבי תאורה, או משהו כזה?

ת:אני יודע שהמקום שם היה חשוך, מעבר לזה לא בדקתי."

 

גרסתו של התובע מהווה עדות יחיד לענין נסיבותיה של התאונה. עם זאת, התרשמתי מעדותו כעדות אמינה וקוהרנטית ולטעמי, עדותו של ד"ר מוזס והמסמכים הרפואיים מהווים סיוע לעדותו של התובע. אינני סבור כי ישנן סתירות מהותיות בין תצהירי התובע ומשכך אני מקבל את גרסת התובע לעניין נסיבות התאונה.

התובע צירף לראיותיו תמונות המוכיחות את גודלו ועומקו של הבור המהווה מפגע ואני סבור כי זהו מפגע שבאחריות הנתבעת.

 

קשר סיבתי עובדתי ומשפטי

 

משהוכח כי הנתבעת התרשלה, וכתוצאה מהתרשלות זו נפגע התובע הרי שהתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לנזק. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי השאלה היא האם ההתנהגות שגרמה לנזק היא התנהגות שיש להטיל אחריות בגינה.

על פי הפסיקה, ניתן לבדוק קשר סיבתי משפטי באמצעות מבחן הצפיות: על פי מבחן זה, הקשר הסיבתי מתקיים אם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. לעניינינו, סביר לצפות כי התנהגות כזו עלולה לגרום נזק להולכי הרגל. חשוב לציין שבשלב הצפייה, על המזיק היה לצפות שהניזוקים עלולים לנהוג בחוסר זהירות מסוימת, שתצטרף לחוסר הזהירות שלו, וייגרם הנזק. כך שגם אם יוכח חוסר זהירות כזה או אחר מצד הניזוק , אין הדבר פוטר את המזיק מחובת הזהירות.

גם מבחן מתחם הסיכון התקיים שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. בענייננו השארת הפרשי הגובה ברחוב שבתחום אחריותה של הנתבעת ללא טיפול מתאים יצרה מתחם סיכון, וסיכון זה התממש.

גם מבחן השכל הישר התקיים בעניינינו שכן על פי מבחן זה הקשר הסיבתי מתקיים כאשר כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להיווצרות התוצאה המזיקה. במקרה שלפנינו ברי שהשארת הפרשי הגבהים ללא טיפול נאות היא שגרמה לנפילתו של התובע ולנזק בקשר ישיר ולא הוכח שגורם זר ניתק קשר זה.

 

 

 

 

אשם תורם

 

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

 

לטענת הנתבעת יש להשית על התובע אשם תורם משמעותי עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי שבין העוולה לנזק. מדובר במדרכה רחבה והתובע יכול היה להימנע בקלות מלדרוך באיזור המכסה , על התובע היה להסתכל לאן הוא הולך ומשלא עשה כן הרי שיש להשית עליו אשם תורם משמעותי.

התובע טוען כי אין להשית עליו אשם תורם כלל וזאת משום שאין לצפות מבני אדם שיביטו ברצפה בהולכם.

אני סבור שבנסיבות המקרה, גודל המפגע ורוחב המדרכה יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור 20%.

 

סוגיית הנכות

 

לאור הסכמת הצדדים בדבר הנכות הרפואית ולאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע שנכותו התפקודית של התובע תהה בשיעור של 10%.

 

 

הפסדי השתכרות

משעיינתי בחומר הראיות בתיק אני סבור כי יש לקבוע את בסיס השכר לפי 6,400 ₪

(ברוטו).

 

בגין חודשים 1-4 2016, אמנם שולם לתובע שכר, אך בגין ימי מחלה שזהו "נכס" השייך לניזוק והמזיק לא צריך "ליהנות" ממנו (ראו ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל). לפיכך ולאור ההלכה לפיה ימי המחלה הינם משאביו האישיים של התובע, וגם אם לאחר התאונה המשיך הניזוק לקבל שכר, אולם שכר זה שולם על חשבון ימי המחלה הצבורים לטובתו, הרי שיש לפצות אף בראש נזק זה עבור 3 חודשי מחלה סך של 16,200 ₪.

באשר לחישוב מחודש אפריל 2016 ועד היום ולעתיד סבורני שבנסיבות העניין יש לפסוק סכום גלובאלי, כולל בעניין טענת ניצול ימי מחלה ועל כן תפצה הנתבעת את התובע סכום נוסף בסך של 50,000 ₪.

 

הפסדי פנסיה

 

לסכומים דלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).

 

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

 

התובע דורש בגין העזרה שקיבל ויקבל מעוזרת הבית ומבני משפחתו סכום של 954,339 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי התובע לא הציג כל ראיה בדבר הצורך בעזרת הזולת ולכן אין לשלם לתובע בגין ראש נזק זה. עוד טוענת הנתבעת לחלופין כי העזרה שקיבל מבני משפחתו הרי היא שמקובלת בין בני משפחה, שאינה מזכה בפיצוי.

לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני שיש מקום לפיצוי ע"פ ראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות

המדובר הוא בנזק מיוחד שיש להוכיחו בקבלות המעידות על חיסרון כיס מחמת הוצאות בגין טיפולים. ברם, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי גם בהיעדר אסמכתאות כאמור, (ראה לעניין זה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). לאור נכותו של התובע, סביר להניח כי התובע הוציא הוצאות שונות בגין משככי כאבים, ולכן יש לפצות אותו בשל כך בסכום סביר והוגן בסך של 5,000 ₪ .

 

כאב וסבל

ב"כ התובע חישב פיצוי בגין כאב וסבל על פי שילוש הפיצוי המוענק על פי חוק הפלת"ד ולפי 25% נכות בסכום של 141,000 ₪. ב"כ הנתבעת טוען כי יש לחשב כאב וסבל לפי 10% וסך של 30,000 ₪. סבורני שהפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה לאור סוג הפגיעה ומהותה הוא 50,000 ₪ (ראו למשל ת"א (י-ם) 122-04-11 אלכס אוסיפוב נ' סמי חזן (14/05/14), ת"א (רמ') 4070-05 עניאל (חג'בי) אריאלה נ' אספקה לתעשיה בועז עופר בע"מ (19/11/09), ת"א (אשד') 1583-05 ניצן טורג'מן נ' עירית אשדוד (24/07/12).

 

סוף דבר

 

את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, יש לשלם לתובע בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסכום הפיצוי.

 

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום, ג' אייר תשפ"א, 15 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ