מדינת ישראל נ' לוי

כללי

1. כנגד הנאשם הוגש בתאריך 13.8.18 כתב אישום בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, ללא רישיון רכב תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירות מיום 29.8.14.

    

   לפניי עתירת הנאשם לביטול כתב האישום מחמת התיישנות העבירות, וכן מפאת "הגנה מן הצדק".

    

   עיקר טענות הנאשם

2. לטענת ההגנה, יש בשיהוי הרב שבהגשת כתב האישום (כארבע שנים לאחר ביצוע העבירות), כדי לבסס טענת "הגנה מן הצדק". לטענת ההגנה, השיהוי הארוך מנע מהנאשם לצרף תיק זה לתיק תעבורה אחר, והנאשם חשב לתומו, כי "ניקה שולחן". בהקשר זה ההגנה הפנתה לעובדה, שגם משרד הרישוי הנפיק לו רישיון נהיגה ,לאחר שחישב לו את כל פסילותיו, עובדה שחיזקה אצל הנאשם את המחשבה, שלא תלויים ועומדים כנגדו תיקים נוספים. ההגנה הוסיפה וטענה, כי בנקודת זמן זו הנאשם יתקשה לנהל את משפטו ולהמציא ראיות להגנתו, או להעלות טענות עובדתיות ביחס לאירועים שהתרחשו בשנת 2014. ההגנה ביקשה לדחות את טענת המאשימה, לפיה הנאשם הוא זה שתרם בהתנהגותו לשיהוי בהגשת כתב האישום, וציינה, שהנאשם לא קיבל כל זימון לחקירה, ולא בוצעו פעולות בסיסיות לצורך איתורו. ההגנה הדגישה בהקשר את העובדה, שהנאשם התייצב לדיונים בתיק מס' 2899-02-12 (תעבורה חיפה), ודינו באותו תיק נגזר בתאריך 21.5.15, מבלי שהמאשימה טרחה לעדכן אותו בכך שהוא נדרש לחקירה או חשוד גם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. בנסיבות אלו טען, שהשיהוי הארוך מונח כולו לפתחה של המאשימה.

   עוד טענה ההגנה, כי בהתאם לסעיף 239א.(א) לחוק סדר הדין הפלילי, חלה במקרה זה התיישנות, זאת מהטעם, משהנאשם לא זומן לחקירה, ולא נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירות במהלך השנה, שחלפה ממועד ביצוע העבירות.

   עוד נטען, כי עתירתהּ הנוכחית של המאשימה להטלת מאסר בפועל על הנאשם, שהשתקם לחלוטין, אינה מידתית, ואף היא עומדת בניגוד לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

    

   עיקר טענות המאשימה

3. לטענת המאשימה יש לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום מהטעם, שהיה זה הנאשם שהביא בהתנהגותו לשיהוי בהגשת כתב האישום, לאחר שלא התייצב לחקירות ולא בירר מה עלה בגורלו של התיק. לחילופין נטען, כי גם אם המאשימה היא זו שאחראית במידה כזו או אחרת לשיהוי שבהגשת כתב האישום, לא מדובר בשיהוי מכוון או במצב דברים בו המאשימה התעמרה בנאשם, ובכל מקרה לא נפגעת זכותו של הנאשם להליך הוגן, והנאשם יוכל לנהל את הגנתו כראוי. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות נטען, כי יש לדחותהּ מהטעם, שהנאשם זומן לדיון פעמיים במהלך השנה שחלפה ממועד ביצוע העבירות, אך הוא לא התייצב, ואף הוכרז לא פחות מחמש פעמים כדרוש לחקירה. בנסיבות אלו טענה המאשימה, כי המשטרה פעלה כנדרש לצורך איתורו וזימונו לחקירה, ואין זה המקרה המתאים להורות על ביטול כתב האישום. המאשימה הפנתה לפסיקה רלוונטית.

   דיון והכרעה

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולהורות על מחיקת העבירה של נהיגה בזמן פסילה מכתב האישום, מהטעם שזו התיישנה.

   דיון בטענת ההתיישנות

5. סעיף 239א.(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 (להלן: "החוק"), קובע כדלקמן: "עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי...שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניינה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי,1974... אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה..." (ההדגשות שלי ג.ק).

   המחוקק מצא לנכון לקבוע, כי ביחס למרבית עבירות התעבורה (למעט עבירות שגרמו לתאונת דרכים בה נפגע אדם או ניזוק רכוש), ניתן להגיש כתב אישום, גם אם חלפה יותר משנה ממועד ביצוע העבירה, רק אם נשלחה לנאשם במהלך אותה השנה, הזמנה לחקירה או הודעה על ביצוע העבירה.

    

6. אין חולק, כי כל העבירות המיוחסות לנאשם בתיק זה, חוסות תחת הוראות סעיף זה, והגשת כתב אישום בגין אותן עבירות, לאחר שחלפה יותר משנה ממועד ביצוע העבירות, מותנית בכך, שנשלחה לנאשם הזמנה לחקירה או הודעה על ביצוע העבירות.

    

7. בתאריך 29.8.14 (מועד ביצוע העבירות), נמסר לנאשם טופס הזמנה לדין וכתב אישום, במסגרתו יוחסו לו העבירות הבאות: נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, ללא רישיון רכב תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף. ראה טופס הזמנה לדין וכתב אישום שנמסר לנאשם במועד ביצוע העבירות (נספח ד'2 לטיעוניה הכתובים של המאשימה). לא רק שנמסרה לנאשם הזמנה לדין, הנאשם אף הגיב למיוחס לו וטען, כי: "יש לו רישיון בבית" (ר' דברי מקבל הדו"ח).

    

8. משנמסרה לנאשם הזמנה לדין וכתב אישום עם פירוט העבירות, מולאה כנדרש הוראת החוק, זאת מאחר שמדובר ב"הודעה על ביצוע העבירות", אשר נמסרה לו במסגרת התקופה שנקבעה בחוק, ובהתאם, לא עומדת לנאשם טענת התיישנות ביחס לאותן שלוש עבירות.

    

9. בכל הנוגע לעבירה של נהיגה בזמן פסילה שלא פורטה באותה הזמנה לדין וכתב אישום, מצויות בתיק החקירה שתי הזמנות לנאשם לסור למשטרה, האחת מיום 19.11.14 והשנייה מיום 4.5.15 (להלן: "ההזמנות"). שתי ההזמנות נרשמו בטרם חלפה שנה ממועד ביצוע העבירות. נשאלת השאלה האם ההזמנות אותן הציגה המאשימה אכן נשלחו לנאשם, כפי הוראות סעיף 239 א.(א) לחוק.

    

   לטענת ההגנה, המאשימה לא הוכיחה, אף לא לכאורה, כי אותן הזמנות אכן נמסרו או נשלחו לנאשם, ולא די בעובדה שעותק מהן מצוי בתיק החקירה. לטענת ההגנה, על המאשימה להוכיח, שאכן בוצעה "הזמנה" לנאשם, או שהנאשם ידע על כך, שהוא דרוש לחקירה.

    

   לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, לפיה שהמאשימה לא הוכיחה אף לא לכאורה את זימונו של הנאשם לחקירה.

    

   צודקת ההגנה שלא די בעובדה שבתיק מצויות הזמנות לחקירה, ועל המאשימה להוכיח, ולו לכאורה, שאותן הזמנות אכן נשלחו לנאשם. לציין, שאין בידי המאשימה כל רישום או ראיה אחרת, המלמדת על כך, שההזמנות אכן נשלחו לנאשם, לא בדואר רגיל, לא בדואר רשום ולא בכל דרך אחרת.

    

   בכל הנוגע לאופן בו יש להמציא מסמכים בהליכים הנוגעים לעבירות תעבורה "קלות" נקבע בסעיף 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), כי: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (ההדגשות שלי ג.ק).

    

   אמנם תקנה 44א אינה מתייחסת ל"הזמנה לחקירה" אלא רק ל"הודעה על ביצוע עבירה...", אך לטעמי הדברים נכונים גם ביחס להזמנה לחקירה. לציין, שתקנה 44 א' מהווה חריג לכללים המחמירים יותר הקבועים ביחס למסירת מסמכים בהליכים פליליים כפי שנקבעו בסעיף 237 לחוק, אשר מחייבים מסירה ביד או משלוח בדואר רשום + אישור מסירה או מסירה לסנגור.

    

   במקרה זה המאשימה לא הוכיחה כלל, כי ההזמנה נשלחה לנאשם, ובהתאם לא קיימת כל "חזקת מסירה". למותר לציין, שהמאשימה יכולה הייתה לאתר בנקל אישור על משלוח ההזמנות בדואר רשום, אילו אלו אכן נשלחו בדרך זו.

   לציין, שלא רק שאין על ההזמנות את החותמת/מס' סידורי של הדואר הרשום, אף לא צוין על גבי ההזמנות, כי אלו נשלחו לנאשם. מובן, שאילו ההזמנות נמסרו לנאשם ביד, היה מצוי בתיק המשטרה רישום על ביצוע פעולה זו.

    

10. בנסיבות הנ"ל , המאשימה לא הוכיחה, ולו לכאורה, שנמסרה לנאשם בתוך שנה ממועד ביצוע העבירה הזמנה לחקירה או הודעה על כך שהוא חשוד בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, ומשכתב האישום הוגש בחלוף יותר משנה ממועד ביצוע העבירה, יש לקבוע שחלה התיישנות ביחס לעבירה זו.

    הגנה מן הצדק

    כללי

11. משקבעתי, שעבירת הנהיגה בזמן פסילה התיישנה, נותרה לדיון השאלה האם עומדת לנאשם טענת "הגנה מן הצדק" ביחס לשאר העבירות שלא התיישנו.

     

12. בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ רשאי הנאשם לטעון טענה מקדמית לפיה: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". ככל שהטענה המקדמית תתקבל, הרי שבהתאם לסעיף 150 לחסד"פ: "רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6),776, (להלן: "בורוביץ") נקבע, בין היתר כי : "ההכרעה בשאלה, אם המקרה שלפני בית המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט" (שם, בעמוד 807).

    עוד נקבע בעניין "בורוביץ", כי יש לבחון את הטענה בשלושה שלבים: הראשון, יש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו ולבחון עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. השני, האם מתקיימת פגיעה חריפה ב"תחושת הצדק וההגינות" תוך איזון בין האינטרסים השונים. השלישי, האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום. לציין, כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק עוסקת בשאלה, האם הנאשם יזכה למשפט הוגן ו/או האם יש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. בהקשר זה אין בהכרח צורך בהוכחת התנהגות שערורייתית מצד הרשות, או התעמרות מכוונת, וייתכנו מקרים בהם תקום לנאשם הטענה גם כאשר מדובר ברשלנות או מחדל של הרשות או בנסיבות אחרות שאינן קשורות בהתנהגות הרשות.

     

13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור, שלא עומדת לנאשם טענת "הגנה מן הצדק", אשר מצדיקה את ביטולו של כתב האישום. אינני שולל על הסף את טענת ההגנה, לפיה הנאשם יתקשה יותר לנהל היום את הגנתו ביחס לכתב אישום שהוגש כארבע שנים לאחר האירועים המפורטים בכתב האישום. עם זאת אני סבור, כי סוגיה זו והיקף הנזק הראייתי שנגרם לנאשם (ככל שאכן נגרם), כתוצאה מהשיהוי המהותי בהגשת כתב האישום, צריכים להתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לקבוע האם עומדת לנאשם טענת "הגנה מן הצדק", אשר מצדיקה את ביטולו של כתב האישום כולו.

     

14. בהקשר זה יודגש, כי מרבית טענות ההגנה בהקשר זה מתייחסות לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, שכאמור התיישנה, בעוד העבירות שלא התיישנו הינן עבירות "טכניות" הנוגעות לתוקף רישיון הנהיגה ותוקף רישיון הרכב, וכלל אינני משוכנע בנקודת זמן זו, כי ניהול ההליך ביחס לעבירות אלו עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. יצוין, כי שאלת תוקף הרישיונות ניתנת להוכחה בקלות יחסית גם בחלוף השנים (ככל שאלה אכן היו בתוקף), זאת להבדיל מעבירה של נהיגה בזמן פסילה, שביחס אליה יכולות לעלות טענות הגנה הקשורות ב"ידיעה" (האם אכן הודע לנאשם שהוא מצוי בפסילה) או טענות הקשורות ב"הפקדת" הרישיון וכד', טענות הגנה, שייתכן שהנאשם היה מתקשה להוכיח מפאת חלוף הזמן.

     

15. מובן, שסוגיית השיהוי צריכה לקבל את משקלהּ הראוי, במסגרת גזירת הדין, ככל שהנאשם יורשע.

     

    לסיכום

16. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי ביחס לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חלה התיישנות, ובהתאם אני מורה על מחיקתהּ מכתב האישום.

     

17. יתר העבירות המפורטות בכתב האישום לא התיישנו, ובשלב זה לא עומדת לנאשם "טענת הגנה מן הצדק" ביחס לאותן עבירות.

     

18. נקבע להמשך דיון ליום 4.12.19 בשעה 12:45. התייצבות הנאשם חובה אחרת יישפט בהיעדרו ויוצא צו הבאה. באחריות ב"כ הנאשם לוודא התייצבותו לדיון.

     

19. להודיע לצדדים ולזמנם.

    ניתנה היום, ג' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.