בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה.
1. עניינה של העתירה בהחלטה של ועדת הפשרות המרכזית של רשות מקרקעי ישראל, מיום 22.6.14 (להלן – ההחלטה). בהחלטה אושר מתווה למכירת מקרקעין למשיבה 3 בעתירה, היא חברת משכנות אביטל בע"מ (להלן – משיבה 3), ללא מכרז. העותר, אשר לטענתו נמצא במקרקעין מזה שנים ארוכות כפולש, מבקש לתקוף החלטה זו, אשר לטענתו לא פורסמה כדין, הוא לא קיבל הודעה עליה, ועד היום מסרבים למסור לו אותה. לטענת העותר, לא ידע על תוכן ההחלטה. יוער, כי ההחלטה צורפה כנספח ב' לתגובה מקדמית שהגישה משיבה 3 לעתירה.
2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וכפועל יוצא מכך, יש לדחות את העתירה. אסביר עתה את שיקוליי.
3. נקודת המוצא לדיון מצויה בתקנה 3(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן – התקנות). בתקנות נקבע, כי יש להגיש עתירה, בין היתר, תוך 45 ימים מן המועד בו נודע לעותר על ההחלטה. תקנה 3(ג) מאפשרת לבית המשפט להאריך את המועד האמור, אם מצא לכך הצדקה. בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת המשיבות כי יש להביא בחשבון, כשיקול מרכזי, את קיומו של שיהוי (על היבטיו השונים) בפנייה לבית המשפט.
4. הסכם הפשרה אושר במסגרת הליך ערעורי בבית המשפט העליון (ע"א 273/12). העותר לא היה צד להליך האמור. עם זאת, מן המתואר בעתירה עצמה עולה, כי ביום 7.12.14 התקבלה בידי העותר מן המשיבה 3 התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים, ואז נודע לעותר לראשונה כי זו טוענת לזכויות במקרקעין ודורשת את סילוק ידו מהם. בעקבות זאת, נודע לעותר אודות ע"א 273/12 הנ"ל. בהמשך לכך, הותר לו, לבקשתו, לעיין בתיק האמור (11.5.15). בהסכם הפשרה, המצוי בתיק, נזכרת באופן מפורש ההחלטה נשוא העתירה שבפניי (ראו סעיף 8 להסכם). בנסיבות אלה, התגבשה באותו מועד פגיעה אפשרית בעותר, אשר חייבה אותו לנקוט בפעולה מתאימה כנגד החלטת הרשות, אם וככל שלא השלים עמה. גם אם ההחלטה לא הומצאה לעותר, דבר קיומה נודע לו בבירור מן העיון בהסכם הפשרה. בנסיבות אלה, היה ביד העותר לאתר את ההחלטה ולתקוף אותה. ככל שיש ממש בטענתו, כי המשיבות מסרבות למסור לו את ההחלטה (בהמשך לבקשה מיום 15.5.18), ברי כי היה בידו לנקוט לפני שנים בהליכים מתאימים על מנת לקבלה. התנהלותו של העותר, אשר בחר במשך שנים שלא לפעול בדרך האמורה, אינה עולה בקנה אחד עם הציפייה כי ינקוט בשקידה סבירה בהגנה על עניינו. התנהלות זו מצביעה בבירור על שיהוי סובייקטיבי מצידו.
5. התנהלות העותר אף מלמדת על שיהוי במישור האובייקטיבי. אכן, משיבה 3 הייתה מודעת לקיומו של פולש במקרקעין, הוא העותר. כך עולה בבירור מן ההחלטה נשוא העתירה. כך גם עולה מן ההתראה הנזכרת לעיל שהתקבלה בידי העותר מאת המשיבה 3. בה בעת, משקיבל העותר את ההתראה האמורה, ולא נקט בכל פעולה כדי לתקוף את ההחלטה, הייתה המשיבה 3 רשאית להניח כי העותר משלים עם ההחלטה. העותר גם אינו מכחיש את טענת המשיבה 3, כי נשלחו לו דרישות נוספות לפינוי (9.4.17, 15.5.17, 27.3.18), אשר גם להן לא הגיב. גם אין בפיו הסבר של ממש, מדוע במשך השנים, מאז נדרש (2007) על ידי רשות מקרקעי ישראל לפנות את המקרקעין, לא נקט בכל פעולה ביחס למימוש זכותו הנטענת לרכוש את המקרקעין. בתוך כך, לא נסתרו טענות משיבה 3, כי בהסתמך על ההחלטה התקשרה בהסכם הפשרה, חתמה על הסכם רכישה, השקיעה כספים רבים ברכישה, התקשרה בהסכמים עם צדדים שלישיים, נקטה בהליכי תכנון העומדים בפני סיום, והוציאה הוצאות מרובות ביחס לאלה. לכל אלה יש להוסיף את טענת המדינה, אשר אף היא לא נסתרה, כי קיים אינטרס ציבורי בפיתוח המקרקעין לטובת כלל הציבור.
6. העותר טוען כי מתקיימות במקרה זה נסיבות שונות הפועלות לטובתו. לטענתו, משפחתו מונה 12 נפשות, ומתגוררת בדירה הסמוכה למקרקעין. על פי הטענה, השימוש והחזקה שהמשפחה עושה במקרקעין "הנם דבר מובן מאליו". בתוך כך נטען לכך שאבי העותר ואחיו נפטרו בשל חוליים שונים בשנת 2006, אחותו נפטרה ממחלה בשנת 2009, אחיו נפטר ממחלה בשנת 2014, ואמו חולה. אח נוסף נכה 100% ומתגורר בדירה האמורה. אחות נוספת נכה 100%, מרותקת למיטה ומתגוררת לסירוגין בדירה ובבית חולים. העותר עבר לפני כשנה אירוע לב. כלתה של אם העותר נפטרה בשנת 1999 והותירה אחיין יתום. בנסיבות אלה נטען כי יש צורך במקרקעין לכלכלת המשפחה. לגבי העותר עצמו נטען כי "צמח על המקרקעין" מגיל 10, הוא גרוש, מצבו הכלכלי רעוע, וכי "יש לו צורך בפרנסה מן המקרקעין, מסוג של שיפוצים ומחזור חומרים, צורך עתידי לדירה או קרקע משלו".
7. לגבי כל אלה, לא הוצג תיעוד של ממש. גם אם אניח, כי כל האמור נכון, אין בו כדי להסביר את מחדליו המתמשכים של העותר בטיפול בעניינו. בתוך כך, טיעוני העותר ביחס למקרקעין כוללניים ומעורפלים, והעותר אינו מצביע על תשתית קונקרטית בדבר אינטרס ממוני בר הגנה שלו במקרקעין, בהתחשב במעמדו כפולש בהם. יוצא, כי אין בנתונים האמורים כדי להשפיע באופן ממשי על תוצאת ההתדיינות.
8. כנזכר לעיל, יש ממש בטענת העותר, כי המשיבה 3 הייתה מודעת לקיומו של פולש במקרקעין. ברם, אין בכך כדי ללמד על חוסר תום לב ברכישת המקרקעין על ידה. כמוסבר, המשיבה 3 פנתה לעותר בסמוך לרכישת המקרקעין. בהמשך לכך, העותר בחר במשך תקופה ארוכה שלא לנקוט בכל פעולה. בנסיבות אלה, אין לייחס למשיבה 3 חוסר תום לב לעניין זה. אף כי המשיבה 3 נטלה סיכון לעניין זה, נוכח מחדליו המתמשכים של העותר, עולה כי שינתה מצבה לרעה באופן סביר, ומשכך, השתהותו של העותר גרמה לשיהוי אובייקטיבי, החותר תחת הבקשה שבפניי.
9. העותר טוען, כי אי הפנייה אליו בזמן אמת, טרם קבלת ההחלטה, לשם קבלת תגובתו למכירת המקרקעין ביחד עמו, מלמדת על אי חוקיות אשר יש בה כדי לגבור על טענת השיהוי והמעשה העשוי. ברם, כוחה המשכנע של טענה זו נחלש עד מאד, משהועלתה לראשונה בחלוף שנים, ומה גם בלא תשתית ממשית העשויה לתמוך בטענה כי מדובר באי חוקיות, בעוצמה העשויה לגבור על השיהוי והמעשה העשוי בנסיבות העניין. אשר לטענת העותר, כי היה חוסר תום לב באי גילוי קיומו של פולש במסגרת ההליכים הקודמים (בהם ע"א 273/12 הנ"ל), הרי שהעותר אינו מבהיר מדוע, בהתחשב בפלוגתאות בהליך האמור, קמה חובה כאמור. מכל מקום, אין הסבר מצד העותר מדוע לא פנה לפני שנים לרשות, משנודע לו על ההחלטה ועל הליכי הפשרה, בבקשה העולה כעת לשתפו בהליכי מכרז ביחס למקרקעין. בנסיבות אלה, אף בטענה האמורה אין כדי לסייע בידי העותר.
10. התוצאה של כל האמור היא, כי בקשת הארכה נדחית. מכך עולה, כי העתירה הוגשה באיחור רב וכי היא נגועה בשיהוי, המחייב את דחייתה. אני מורה, אפוא, על דחיית העתירה. העותר יישא בהוצאות משיבות 1 – 2, ובהוצאות משיבה 3, בסך של 5,000 ₪ לכל קבוצת משיבות. הסכומים האמורים מביאים בחשבון את תוצאות ההתדיינות, את מכלול הקביעות לעיל, את השלב הדיוני המוקדם בו מסתיים ההליך, ואת היקף העבודה שנדרשה עד עתה. לסכומים אלה אין לצרף מע"מ. הם ישולמו עד ליום 30.9.18.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ח, 23 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
