א. לפניי ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע שעניינם החלטת בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה בעניין חלוקת רכושם ואיזון משאביהם של הצדדים וביתר פירוט: מכירת הנכס המשותף באמצעות כונס נכסים, חיוב המערערת בדמי שימוש בנכס זה כל עוד היא מתגוררת בו, דחיית בית הדין את בקשת המערערת לאזן גם נכסי קריירה ולחלק את הנכסים בחלוקה לא שוויונית והחלטתו כי הזכויות העתידיות יחולקו בעת היגמלן ולא יהוונו.
ב. ראשית לכול אעיר כי הערעור כולו עוסק כאמור בענייני רכוש. לא זו בלבד אלא שאין הוא יכול לעסוק בסוגיית הגירושין שכן הצדדים כבר גרושים. למרות זאת נפתח בעניינם של הצדדים, לכאורה בטעות, תיק "גירושין".
מטעמי סדר ומנהל תקינים אני מורה אפוא למזכירות לסגור תיק זה ולפתוח במקומו תיק חלוקת רכוש שאליו יועברו כל המסמכים שבתיק זה ואף האגרה ששולמה בתיק זה תיזקף לאותו תיק. מועד פתיחתו של תיק זה ייחשב מבחינה משפטית כמועד פתיחתו של תיק הרכוש.
ג. ולגופו של עניין ייאמר קצרות:
טענותיה של המערערת ברובן אינן מצדיקות דיון בערעור שכן אין הן עומדות בתנאי הסף לו, כך כאמור בנוגע לרוב הטענות, אולם יש בהן היוצאת או היוצאות מן הכלל, וכפי שיפורט:
על פי תקנות הדיון אפשר לערער על יסוד טענה כי בית דין קמא טעה טעות הנראית לעין בעובדות – ופשיטא שמדובר בטעות בעובדות הנוגעות למסקנת פסק הדין ולא בכאלה שנראה בעליל שהטעות בהן, גם אם אכן הייתה, לא השפיעה על אותן מסקנות, אם טעה כאמור בשיקול הדעת, אם טעה בהלכה או אם סטה מסדרי הדין באופן המשפיע על התוצאה.
בענייננו טוענת המערערת לטעויות רבות של בית הדין, בעיקר בעובדות ובסדרי הדין, אך אף אם נניח כי הצדק עימה – ואין אנו קובעים כך – מדובר בעובדות חסרות משמעות בהיבט של התוצאה וכך גם בנוגע לסטייה, אם הייתה, מסדרי הדין.
ד. כך, לצורך הדיון בלבד, נניח שטעה בית הדין בסוברו כי המערערת הסכימה לפירוק השיתוף בנכס וכי טעה באומרו כי המערערת עיכבה את ההליכים ולא שיתפה פעולה, ומה בכך? פירוק השיתוף הוא תוצר הכרחי של הגירושין (ולאחר פירוד אפשר לתובעו אף ללא גירושין) בין שתסכים לו המערערת ובין שתתנגד לו. לו דובר בקביעה בדבר הסכמה על אופן הפירוק ובדגש על השאלה מי ירכוש את הנכס היה מקום לטעון כי קביעה בדבר הסכמה שבטעות יסודה משליכה על התוצאה. אבל לא זו הטענה. יתר על כן מכתב הערעור עולה כי המערערת טוענת גם עתה כי אין היא יכולה לרכוש את הנכס בעצמה (אלא אם תתקבלנה תביעותיה האחרות במסגרת ערעור זה – מה שסיכוייו קלושים כדלהלן ושבכל מקרה אינו מצדיק לעכב את הפירוק שמא בעתיד תתאפשר רכישת חלק המשיב בידי המערערת).
גם שיתוף הפעולה של המערערת ואי־עיכובה את ההליכים, לטענתה, אינם סיבה שלא לפרק את השיתוף, כמובן, אלא שיקול בנוגע להוצאות משפט שלא נפסקו ושלא הן עניינו של ערעור זה כמובן.
נניח גם שטעה בית דין קמא בדבריו בנוגע לטענות המערערת כי המשיב בגד בה עם אחרות או אף בנוגע לטענותיה כי נהג כלפיה באלימות, ונניח אף כי לו היה בית הדין מברר טענות אלה לעומקן וחוקר ובודק היטב היה מוצא כי אכן כך עשה המשיב, עדיין תיוותר השאלה הכיצד משפיע האמור על התוצאה? לו עסקינן בתביעת גירושין מן העבר האחד או שלום בית מן העבר האחר, בצו הרחקה, בכתובה ואולי אף לו עסקינן בשאלת משמורת הילדים הייתה משמעות לשאלות אלה. אולם אין הערעור שלפנינו עוסק אלא בענייני רכוש, והללו אינם מושפעים משאלה צדקתן או אי־צדקתן של טענות המערערת לגופן (ולכך כנראה כוונה גם אמירת בית הדין קמא, לדברי המערערת, כי טענותיה אינן ממין העניין).
סוף דבר טענותיה האמורות של המערערת אינן מקימות לה יסוד לבנות עליו הליכי ערעור ולא כל שכן שאין בהן שורש העשוי להצמיח את עיכוב הביצוע.
ה. כך גם לעניין הטענות בדבר אופן איזון הזכויות העתידיות. ברירת המחדל על פי החוק והפסיקה, וכפי שציין המשיב בצדק בכתב התשובה לערעור, היא חלוקת הזכויות בעת היגמלן על בסיס הקביעה עתה מה חלקו של כל אחד מהצדדים בהן. סטייה מברירת מחדל זו נעשית לא מכוחן של טענות וודאי לא מכוחם של רצונות ובקשות של הצד המעוניין כי רעהו ישלם לו כבר עתה את ערכן המהוון של הזכויות ולמעשה ירכוש אותן ממנו אלא מכוחה של הסכמה, שלא הייתה בענייננו.
טענותיה של המערערת על המצב הכלכלי הקשה שאליו תיקלע בשל כך, אף אם צודקות הן – והמשיב בכתב תשובתו סבור אחרת, אינן משנות את האמור. אין המשיב מחויב לדאוג לפרנסת אשתו לאחר גירושיהם של הצדדים (הכתובה עשויה להיראות כפיצוי מסוים בתחום זה, אם כי לא תמיד עונה היא על דרישה כזו, אולם כאמור לא היה הנידון); פרנסת הילדים שעימה היא עניין להליכי מזונות הילדים; שינוי צורת או מועד יישום חלוקת הרכוש אינו המענה לא לזו ולא לאלה (מלבד בהקשרו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ועל כך עוד להלן).
כללו של דבר גם כאן כי בין ששמע בית הדין את טענות המערערת ובין שלא שמען או לא הקדיש להן די תשומת לב, כטענתה, התוצאה על פי החוק והפסיקה לא הייתה יכולה להשתנות מכוחן של טענות אלה, וממילא אף כאן לא קמה עילה לערעור.
ו. הוא הדין והוא הטעם לשאלת דמי השימוש בנכס.
לא מצאתי בדברי המערערת טיעון הלכתי, משפטי או עובדתי שעל בסיסו היה מקום לראות את חיובה בדמי שימוש כטעות, וזאת אף אם נניח שכל טענותיה העובדתיות נכונות: כשנכס משותף משמש את אחד מהצדדים לבדו, ובוודאי כשהאחר מנוע משימוש בו ואין ספק שזה המצב לאחר גירושי הצדדים אפילו נניח שקודם לכן עזב האיש את הבית מרצונו, על המשתמש בנכס לשלם לרעהו את חלקו היחסי בדמי השימוש.
טענתה של המערערת בעניין זה מן ההיבט של מגוריה בנכס עם ילדי הצדדים – טענה היא לכאורה, אלא שגם היא אינה טענה במישור של ערעור על עצם החיוב בדמי שימוש אלא במישור של מזונות הילדים שבהם מחויב האב לכאורה, ובעניין זה – ככל שלא נפסק רכיב מדור – עליה לפנות לבית דין קמא ואם פסיקתו לא תניח את עתה תהא רשאית כמובן לערער עליה.
ונבהיר: יכול בית דין לקבוע שתשלום רכיב המדור יהיה באמצעות פטור חלקי או מלא מדמי שימוש בשל ראיית האישה כמשתמשת בחלקה בנכס וראיית הילדים כמשתמשים בחלקו של האיש. אך אין הוא חייב לקבוע כך, והדברים אמורים במשנה תוקף נוכח הפסיקה הרואה את בית הדין כמוסמך לפסוק בהשבת הוצאות המזונות והמדור לאם דווקא ולא בחוב שכלפי הילדים במישרין (מכוחה של הכריכה, ולא נטען בכתב הערעור כי הפסיקה בענייננו הייתה מכוח הסכמה לסמכות ולא מכוח כריכה). יכול בית הדין לחייב את האישה על שימושה, עם הילדים, בחלקו של האיש בנכס ובמקביל לחייב את האיש לשלם לה את מדור הילדים. הבחירה בין שני מסלולים אלה נתונה לשיקול דעתו של בית הדין ולא מצאתי במה שלפניי כל טענה שיש בה כדי לבסס אמירה ששיקול הדעת בעניין זה היה מוטעה, ודאי לא שהיה מוטעה בטעות הנראית לעין.