רקע עובדתי ומשפטי וטענות הצדדים
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב מיום כ"א במרחשוון תש"ף (19.11.19) שבה התנה בית הדין את שמיעת בקשת המערערת (המבקשת בבית דין קמא) לבטל את צו הירושה שנתן בית הדין הרבני האזורי תל אביב בעיזבון הוריה המנוחים (צו שניתן בחודש סיוון תשס"ג – יוני 2003), בהפקדת ערובה בסך 25,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים, ככל שייפסקו הוצאות לטובת המשיבים. לאחר שהמבקשת – המערערת לא הפקידה כאמור, החליט בית דין קמא (בתאריך י"ז בכסלו תש"ף – 15.12.19) לסגור את התיקים.
הגם שלפנינו שאלה עקרונית על סמכותו של בית דין קמא להתנות קיום דיון בבקשה לסתירת דין בהפקדת ערובה ואם טעה בית דין קמא בהחלטתו זו, הצדדים נכנסו במסגרת הערעור אף ובעיקר לגופן של הטענות לגופה של הבקשה – מושא הבקשה לסתירת הדין, ולמעלה מן הצורך נתייחס אף אליהן.
בתאריך כ"ט בסיוון תשס"ג (29.6.2003) התקיים בבית דין קמא דיון בבקשת צו ירושה בעיזבון הורי הצדדים, המערערת והמשיבים. בהתאם לפרוטוקול הדיון נכחו בדיון כל ילדי המנוחים, שמונה בנים ובנות. ארבעה מתוך ילדי המנוחים הסתלקו לטובת ארבעה אחרים – כך מופיע בפרוטוקול הדיון שבסיומו הוצא צו ירושה לטובת ארבעה מתוך השמונה, כשחלק כל אחד הוא רבע מהעיזבון. (בהמשך, בתאריך י"ג בסיוון תשע"ח – 27.5.18, שבה אחת היורשות והסתלקה לטובת שלושת הנותרים.)
לטענת המערערת אף שהיא נכחה ב"שטח בית הדין", ליד אולם הדיונים, לא נכנסה לאולם הדיונים ולא חתמה על הסתלקות כאמור בפרוטוקול הדיון של בית הדין. מנגד טוענות האחיות ([ג'], [ד'] ו[ה']) וכן חתן המנוחים ([ו'], בעלה של [א']) שהמערערת נכנסה לאולם הדיונים ואף הסתלקה מהעיזבון. (יצוין שאף [ה'] הסתלקה מהעיזבון ואינה 'נוגעת' בטענתה.)
עוד טענה באת כוח המערערת כי הסתלקות מהעיזבון חייבת להיות בתצהיר, וכי המערערת ודאי לא חתמה על תצהיר. על כך השיב בית הדין במהלך הדיון שהסתלקות בפני בית דין אינה מצריכה תצהיר. חתימה על תצהיר נדרשת כאשר ההסתלקות היא שלא בפני ערכאה שיפוטית.
א. חיוב ערובה כתנאי לסתירת הדין
בהלכה אין מושג של סופיות דיון, ואין בית הדין יכול למנוע דיון מחדש אם מצא מי מהצדדים ראיה לסתור את הדין אף לאחר שנגמר הדין. אך מכל מקום באיזון בין הזכות ההלכתית של מי מהצדדים לסתור הדין ולדון מחדש לבין החובה של בית דין למנוע הוצאות מיותרות והטרחה אין סוף, הרי שחיוב בית הדין במתן ערובה להבטחת הוצאות אם יתברר שמדובר בתביעה קנטרנית או ריקנית, הוא הדרך הנכונה והראויה, שאם לא כן יטריח החייב בדין השכם והערב את הצד הזוכה, ואף אטרוחי וזילותא דבי דינא יש כאן.
תנן (משנה בסנהדרין לא, א):
כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין (הבא לבית דין ולא היה שטר זכותו בידו, ויצא מבית דין חייב, ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביאו. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו, ומחייבין את שכנגדו – רש"י).
אמר לו "כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום" – מצא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים יום אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים?
אמר לו "הבא עדים", ואמר "אין לי עדים"; אמר "הבא ראיה", ואמר "אין לי ראיה", ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים – הרי זה אינו כלום (שהרי אמר "אין לי", וחיישינן שמא זייף או שכר עדים – רש"י). אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה?
ובגמרא שם:
אמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבה בר רב הונא: אין הלכה כדברי חכמים. פשיטא, כיון דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ממילא ידענא דאין הלכה כחכמים! מהו דתימא הני מילי לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי, קא משמע לן דאי עביד מהדרינן ליה.
"אמר לו 'הבא עדים'" כו' "אמר רבן שמעון בן גמליאל" כו' – אמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי חכמים, ואמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. פשיטא, כיון דאמר הלכה כדברי חכמים, ממילא ידענא דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל! הא קא משמע לן דבההיא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל – לאפוקי מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.
וכך פסקו הראשונים בדין שברישא כרבן שמעון בן גמליאל, וכפי שנפסק בגמרא, שאף אם אמרו לו להביא תוך שלושים יום – אם מצא אחר כך ראיה, סותר את הדין. וכן פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין ז, ו):
מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו – סותר את הדין וחוזר הדין. אף על פי שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה סותר. אמרו לו הדיינים "כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום" – אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין – מה יעשה אם לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים?
מזה יש לנו ללמוד שאין בהלכה מושג של סופיות דיון, וגם לאחר מתן פסק הדין, אם טוען שיש לו ראיות לסתור, ולא אמר קודם פסק הדין שאין לו ראיות, יכול לסתור הדין. ואף שבית הדין חייבים לפסוק הדין לאחר הזמן שקבעו להבאת הראיות, מכל מקום קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל שיכול אחר כך לסתור את הדין. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט טז, א):