עקרונות ונהלי בירור יהדות ומעמדם של הצדדים השונים ושל 'מבררי היהדות' שמטעם בתי הדין

הבקשה לדיון בהרכב מורחב

לפניי פניית בא כוח המבקש לקביעת הרכב מורחב או העברה של הדיון בתיק זה להרכב כזה בשל החלטתו של הרה"ג שלמה שפירא שליט"א שלטענת המבקש יש לה השלכות רוחב נרחבות ביותר ואין מן הראוי שתינתן בדיין יחיד.

החלטה לגופה של הבקשה

לאחר העיון בתיק, בבקשה ובנימוקיה הריני דוחה את הבקשה על הסף ומכמה טעמים.

רקע

אקדים את הרקע לבקשה זו: תיק זה עלה לבית הדין הגדול בשל החלטה של בית הדין האזורי שהטילה ספק ביהדותה של המשיבה, ובכך אף שחייב בגירושין נמנע מלדון בזכאותה לכתובה והטיל עיכוב נישואין על המשיבה וילדי בני הזוג. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור והערעור התקבל בהחלטה רחבה מפורטת ומנומקת של שלושה דיינים שקבעו שהמשיבה יהודייה ללא ספק ובית הדין האזורי צריך לדון בזכאותה לכתובה.

המבקש הגיש לבית הדין מסמכים מגורמים הקשורים להנהלת בתי הדין הקובעים כי המשיבה מאומצת אף שהוריה (או לכל הפחות אימה [– לשיטתו: המאמצת]) יהודים, ובית הדין האזורי פנה לבית הדין הגדול כדי לקבל את התייחסותו למידע החדש – אם יש למידע החדש השלכות בעניין תיק הכתובה המתנהל בבית הדין האזורי. את הבהרת בית הדין הגדול לבית הדין האזורי מסר אחד מדייני ההרכב ושוב בהחלטה רחבה מנומקת ומפורטת, שעמדה גם על הכשלים בעצם ערעור המחלקה המייעצת על קביעת בית הדין הרבני האזורי או הגדול, גם על כשירותם של מסמכים 'מוזמנים' לעניין קביעת בירורי יהדות, וגם על הנהלים המחייבים בקביעת יהדות שקבע נשיא בית הדין הגדול.

העדר מעמדו של המבקש בהליך שבעניין יהדות המשיבה, אף שלהליך זה השפעה עקיפה עליו

לאור מהלך הדברים שפירטנו נתייחס תחילה למעמדו של האיש כמערער בתיק בירור יהדות של האישה – המשיבה. ברור ללא כל ספק שאין למערער כל מעמד בבירור יהדותה של המשיבה. המבקש העלה בפני בית הדין הרבני את הספקות על יהדותה של האישה שהייתה אשתו, וממילא גם על יהדותם של ילדיו, כדי לפטור את עצמו מתשלום כתובתה של אשתו, שהייתה בזמן נישואיהם בחזקת יהודייה כשרה והוא נישא לה כדת משה וישראל והתחייב בכתובתה. אולם כאשר מועלים ספקות הלכתיים בפני בית הדין בדבר מעמדו ההלכתי של מי מהצדדים או ילדיו, הרי שחובתו של בית הדין לברר את הדברים אליבא דהלכתא, אם נוצר ספק הפוסל מבחינה הלכתית. אך הבירור בדבר יהדותה של המשיבה הוא הליך של בירור יהדות שבו אין מעמד של תובע או מערער למי שעלול להרוויח ממון מהחלטה זו אחרת. הליך בירור יהדות הוא הליך הלכתי צרוף שרק לאדם שהוא מושא הבירור או לילדיו שעלולים להיפגע מקביעת מעמדו יש בו זכות הופעה בפני בית הדין [פניית המבקש לא הייתה בשם ילדיו וכאפוטרופוס שלהם וודאי שלא לטובתם], להם ולמי שבית הדין מעוניין לשמוע את עדותו.

בקביעת יהדותה של המשיבה ניתן פסק דין ברור שמי שהייתה בחזקת יהודייה גמורה ובת למי שהוחזקו כיהודים והחזיקו במסמכים אמינים על כך – אי אפשר לערער על יהדותה על פי עדויות שמיעה של מי שאינם נאמנים לפוסלה, וגם לא בסברות והשערות נוספות שהועלה מברר היהדות.

לאחר מכן פנה בית הדין האזורי בשאלה לבית הדין הגדול אם מסמכים נוספים שהוצגו בפניו משנים את פסק הדין הברור שנתן בית הדין הגדול. גם כאן אין כלל מעמד של מערער לבעל האישה. כאן מדובר בשאלת הבהרה של בית הדין האזורי האם רוצה בית הדין הגדול לעיין שנית בפסק דינו לאור המסמכים החדשים. על פנייה זו על בית הדין הגדול להשיב רק לבית הדין האזורי, וכך נעשה. דינה של פנייה זו הוא כשל בקשה לעיון מחדש שלדחייתה על הסף אין כל צורך בשלושה דיינים אלא די בהבהרה של אחד הדיינים ובנימוקיו מדוע אין צורך לפתוח את ההליך מחדש ולדון בו בשלושה.

השלכות הרוחב

השאלות הכבדות שיש להן 'השלכות רוחב', המוזכרות בפסק הדין של שלושת הדיינים וגם בהבהרת הרה"ג שלמה שפירא לבית הדין האזורי, הן אכן שאלות כלליות שיש להן גם השלכות רוחב כדברי המבקש, אך דווקא משום כך יש צורך להקפיד על הנהלים, על אופן הבירור ההלכתי וקביעת ההלכה, ועל בחינת הראיות ומשקלן כפי המבואר בספרי הפוסקים.

ההנחות שצוינו בדחייתו של הרה"ג שלמה שפירא כמו גם הכשלים הרבים שציין להם, הן שאלות שכבר נדונו בעבר בפסקי דין רבים, בכנסי הדיינים ובנהלי בתי הדין, וודאי שהדיין יכול וצריך להסתמך על פסקי דין קודמים, על דברים שנאמרו בכנסי הדיינים מפי גדולי הדיינים ועל נהלים מחייבים שקבע הנשיא.

המערער מציין כדוגמה ל'חוסר סבירות' בהחלטה שהשלכותיה חורגות מתיק זה, את קביעתו של הרה"ג שלמה שפירא על חוסר האפשרות לסמוך על המסמכים שנשלחו על ידי השלטונות ועל כך שאין לתת להם ערך ראייתי בבירורי יהדות.

קביעת יהדות – העקרונות ההלכתיים ויישומם בבתי הדין ובנהלים בכלל ובמקרה זה בפרט

אומנם כל היודע מעט בדרכה של ההלכה מבין כי קביעת יוחסין נקבעת בהלכה בראש וראשונה על פי עדות שני עדים כשרים, או על פי 'חזקה' או על פי 'רוב' הנובע מהשתייכות ידועה ל'סיעה' או קהילה. לעומתם כל ראיה מרישום או מסמך שנכתב על ידי פקיד, גם אם הרישום אמיתי, יכולה להוות סיוע לבירור בלבד, אך אין היא מהווה ראיה הלכתית. זאת משום שהפקיד אינו עד, הוא לא התכוון לעדות, הוא רושם את דבריו בדרך כלל לא על פי ידיעתו אלא על סמך דווח או הצהרה של אדם שבא לפניו, וייתכן שאותו אדם הוא בעל אינטרס או שאותו אדם מדווח על פי השערתו או על פי שמועה שנתבססה אצלו. אך העולה על כולנה היא העובדה שהקביעה במשרדי המשפטים או הפנים או המשטרה בחו"ל, אם מדובר ביהודי או בבן דת אחרת, אינה קביעה הלכתית אלא מצביעה על השתייכות קהילתית בלבד לפי מושגיהם.

בהקשר למידת אמינותם ופירושם של המסמכים בכלל, ובפרט במסמכים על עובדות שהיו לפני עשרות שנים, מסתייע בית הדין בדרך כלל בייעוצם של מבררי היהדות, אך גם כאשר דעתם שהמסמך נכון ואמין, עדיין משקלו ההלכתי הוא כסיוע לבירור הלכתי ולא כראיה מכרעת. הניסיון המצטבר בבתי הדין במשך השנים והובא במספר כנסי דיינים ובהחלטות שונות גם ממבררי היהדות וגם מדיינים שהתמחו בעניין, מביא למסקנה שישנו שינוי סטטיסטי ברמת האמינות שנמצאה למסמכים שהביאו עימם יהודי ברית המועצות בעלותם ארצה בשנים השונות. אך מובן שגם המסמך האמין ביותר אינו חורג מבחינה הלכתית מתוקף של מסמך.