א. לפני בית הדין מונח ערעורה של האישה על פסק דינו של בית הדין האזורי המורה על אופן חלוקת הרכוש. בכתב הערעור מעלה המערערת טענות רבות מן הגורן ומן היקב על החלטות בית הדין שמועד הערעור עליהן חלף; על התנהלות בית הדין – אי־היענות, כביכול, לבקשותיה וטענות על זכויות בנכסים שלא שייכים למשיב, לאחר שרואה חשבון שמינה בית הדין בדק את הדברים, כאמור בדוח שהוצג, וקבע לגביהם ממצאים ברורים. דומה שכתב הערעור מנסה ליצור ערפל סמיך על ההתנהלות בתיק, כשבחלק לא מבוטל מטענותיה המערערת באה בידיים שאינן נקיות. ועיין מה שכתב בית דיננו בהחלטתו מיום כ"ב בניסן התשפ"א (4.4.21) שבה דחה בקשת רשות ערעור של המערערת. דומה שהמערערת מנסה 'לדוג' ראיות כלשהן לזכויות ממוניות שכביכול מגיעות לה, ללא בסיס משפטי כלשהו.
הצדדים היו נשואים כחמש שנים; הפירוד והקרע ביניהם היה כשנה לפני הגירושין; ההליכים הרכושיים מתנהלים למעלה מארבע שנים, כשהמערערת הופכת או מנסה להפוך כל אבן, לתור אחרי נכסי משפחתו של המשיב, לנכסם לו ולצפות לקבל טובת הנאה מנכסים אלו. (יש לשער שהמערערת ערכה חיפוש באתרי רשת האינטרנט לגבי חברות הרשומות על שם המשיב ועל עבודות שעשה המשיב וביקשה מהאקטואר לבדוק אם יש לו נכסים נוספים, חלק גדול מהנכסים אליהם הגיעה שייך לחברת [ח'] השייכת לאבי המשיב.) בית הדין האזורי קיים דיונים ארוכים ומינה אקטואר שישום את זכויות הצדדים, המערערת הציגה את שאלותיה והשגותיה לאקטואר, והלה נתן את תשובותיו, בית הדין הציע למערערת להזמין האקטואר לחקירה בבית הדין, אך היא ויתרה על הצעה זאת, וביקשה להזמין את אבי המשיב, כנראה כדי לחוקרו על הדברים הנזכרים. לאור גלגולי התיק, שהפרטים ברורים וגלויים בו, דומה שהגיע הזמן לסיום הדיונים המשפטיים ולהכרעה בהם. בית דיננו לא יעסוק בכל הטענות והטרוניות שהעלתה המערערת בכתב ערעורה ובתגובות שנמסרו להם בכתב ההגנה, אלא רק במה שהועלה ונטען לפנינו בדיון.
בסופו של דבר, בעת הדיון, העלתה המבקשת טענה והשגה אחת: על קביעת האקטואר בעניין חלוקת זכויות שניתנו לה באופציה שרכש המשיב, זכויות אלה ניתנו לה במסגרת איזון הזכויות בחברת [פ'], חברה המחזיקה בחלק מהזכויות של הסכם האופציה. ונבאר את הדברים:
ב. הצדדים נישאו ביום כ"ט באדר התשע"ג (11.3.13) והתגרשו ביום כ' באדר התשע"ח (7.3.18), מועד הקרע נקבע ליום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17).
נערך דוח אקטוארי על ידי רו"ח יניב בוכניק, ובו נקבע מה הם נכסי המשיב (ואלו נכסים נטענים אינם שלו) ואופן האיזון.
אחרי הנישואין, ביום י"ז באב התשע"ד (13.8.14), הקים המשיב את חברת [פ'] בע"מ, שכל מניותיה שייכות לו.
בתאריך י"ג בסיוון התשע"ו (19.6.16) חתם המשיב הסכם אופציה לרכישת נכס ברח' [ה'], הנכס ידוע כגוש [...] חלקה [...] האופציה היא בסכום כולל של 10,200,000 ש"ח. בעת חתימת ההסכם שילם המשיב, הקונה, סך 500,000 ש"ח למוכרים בתמורה לאופציה, סכום שהיה אמור להיות (ואכן היה) בפועל לתשלום ראשון עם מימוש האופציה. סעיף 3 להסכם האופציה מאפשר להסב את זכויות האופציה לקונה אחר בכפוף לתנאי הסכם האופציה.
מהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה ל[אלמוני] ו[פלמוני] (הנמצאת בתיק) עולה שרכישת האופציה לכתחילה הייתה לצורך חברה שהמשיב היה אמור להקים עם שותפים אלו. על פי סעיף 4 להסכם המייסדים של חברה זו, מטרתה הייתה קידום תוכנית חדשה [לשטח הנכס הנ"ל] והליכים תכנוניים להגדלת שיעור זכיות הבנייה למגורים, פעולות שייעשו על ידי [א'] (שמנהלה [אלמוני]) שהיא אחד השותפים בחברה החדשה. המשיב אכן שילם את הסכום הראשוני בהסכם האופציה, אך השקעה זו הוחזרה בהמשך על ידי השותפים השונים שהצטרפו לעסקה.
ביום י' באב התשע"ו (14.8.16) הקים המשיב עם אביו ואחיו את חברת [ח'], שהמשיב [פלוני] הוא מנהלה. למשיב 12% ממניות חברה זו שבהם הוא מחזיק באמצעות חברת [פ'] בע"מ, הנזכרת לעיל והשייכת לו. זכויות המשיב בהסכם האופציה הוסבו לחברה זו, ונראה שהמשיב קיבל החזר על הכספים אותם שילם בהסכם האופציה.
ביום 26/9/16 נחתם הסכם מייסדים בין חברת [ח'] שמנהלה הוא המשיב לבין קבוצת [ש'] שמנהלה הוא [פלמוני] ולבין [א'] שמנהלה הוא [אלמוני]. (השניים האחרונים הם המכותבים בהודעת הדואר האלקטרוני שנזכרה לעיל.) בהסכם זה הומחו זכויות האופציה לחברה החדשה שהקימו השלושה, חברה ששמה [ה']. כאמור, מטרתה של חברה זו היא להשביח ולמקסם בכל דרך שהיא את הזכויות בנכס הנזכר. חלקה של חברת [ח'] בעסקה הוא 66%. לאור האמור, מכיוון שלמשיב [באמצעות חברת פ'] 12% בחברה זו [ח'], חלקו – חלקה של [פ'] בעסקה כולה – בנכס שנרכש הוא כ־8%.
כאמור לעיל מועד הקרע בין הצדדים נקבע ליום ל' בשבט התשע"ז (26.2.17), ולמערערת זכות לאיזון משאבים בחברת [פ'] הנ"ל במועד שנקבע כמועד האיזון.
הסכם המכר בין המוכרים לחברת [ה'] נחתם ביום כ"ו באייר התשע"ז (22.5.17) על פי ההסכם במועד זה שילמו הקונים סך 4,000,000 ש"ח (בניכוי הסכום שניתן בעת חתימת הסכם האופציה, שאר הסכום בסך 6,200,000 ש"ח ניתן למוכרים בעת מסירת החזקה). לאור האמור, החלק שנקנה והיה שייך בפועל למשיב, לאחר מכן לחברת [ח'] ובסופו של דבר לחברת [ה'], החל ממועד חתימת האופציה עד מועד חתימת ההסכם והתשלום הראשון של הסכם המכר, הוא כ־1/20 מהנכס, חלקו של שווי התשלום הראשון ביחס לשווי הנכס, כשבחלק זה יש למשיב כאמור 8% בלבד.
ג. עיון בדוח האקטואר מורה שהלה העריך את שוויה של חברת [פ'] והעניק למערערת את החלק המגיע לה על פי הוראות איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, ולכאורה חלקה של החברה בעסקה וממילא חלקו של המשיב שהוא בר־איזון נכלל בשווי החברה. אומנם המערערת טוענת שמכיוון שעסקה זו אמורה להפיק רווחים בסכומים גבוהים למשיב וכיוון שתחילת ההשקעה והתכנון היו בתקופה שבה היו הצדדים נשואים, גם לה יש חלק ברווחים אלו האמורים להגיע בעתיד. בעת הדיון הבהרנו למערערת מהי מהותו של חוק יחסי ממון ואלו זכויות ניתנות לבן הזוג בהתאם לחוק זה. המערערת, על פי טיעוניה, לא הבינה את הדברים (או עשתה עצמה כלא מבינה). לפיכך עלינו להבהיר הדברים. ונפקא מינה, מהבהרה זו, לגבי מקרים רבים אחרים הנידונים לפנינו בעת עריכת איזון המשאבים:
ד. על פי דין תורה כל ממון השייך לאדם – בין שהגיע לו מעבודה, ממתנה או מירושה – שייך לו מעיקר הדין. ולפיכך כל מה שרוכש כל אחד מבני הזוג שייך לו עקרונית, ואין לבן הזוג מעיקר דין תורה חלק ברכושו של בן זוגו. משכך כל מה שצובר בעל בחיי הנישואין באחת משלושת הדרכים האמורים לעיל או בדרכים אחרות שייך לו ולו בלבד, ולאישה אין חלק במה שצבר, אלא שעל פי דין תורה חלים על האיש עם הנישואין עשרה חיובים שאין כאן המקום לפורטם וחל שעבוד על נכסיו כערבים לחובותיו. והוא הדין איפכא: מה שצוברת אישה בכל אחת מהדרכים שייך לה מעיקר דין תורה ואין לבעל חלק בו מדין תורה. אומנם חז"ל תיקנו שמעשה ידי אישה לבעלה בתמורה למזונותיה. ולכן אם הבעל זן את אשתו זכה במעשי ידיה, אך אם תאמר "איני ניזונת ואיני עושה" חזר הדבר לעיקר דין תורה, שהכול שייך לה. כמו כן בכל רכוש שיש לאישה ומגיע לה באחת הדרכים, בין שהגיע לפני הנישואין ובין אחריהם, גוף הנכס שייך לאישה, אך זכות הפירות שהם פירות 'נכסי מלוג' שייכת לבעל, שתיקנו לו תחת 'פרקונה' (ויש לומר שאף ללא התקנה זהו הנוהג שהיה, עיין תוספות גיטין מז, ב ד"ה ולביתך, ובשאר הראשונים שם). עם זאת אם הבעל מסתלק מזכויות אלו בין האירוסין לנישואין (וכדאיתא בכתובות פג, א "הכותב לאשתו: דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" וכו') חזר הדבר לעיקר הדין, שמה ששלה שלה, ואין לו זכות במה שתירש או תקבל במתנה או תרוויח (באופן שאין עליהם דין 'מעשה ידיים').
והנה בעבר חידשו בתי המשפט את מה שקראו הם "הלכת השיתוף". על פי קביעה משפטית זו נוצרה כעין חזקה שכל מה שצובר כל אחד מבני הזוג – הצבירה היא לצורך שני בני הזוג, ומשכך מן הסתם כל מה שאחד מהם הרוויח או קנה, ואף אם רשם על שמו – הנחת היסוד היא ששני בני הזוג שותפים בנכס מיידית, וכדי להפקיע את זכות בן הזוג השני חובה על מי שיצר את הזכות להוכיח שלא הייתה כוונת שיתוף בנכס זה. (החזקה לא הייתה לגבי נכסי ירושה.)
הנהגה זו לכאורה הייתה שלא על פי דין תורה וגרמה להתנגשות בין פסיקת בתי הדין לפסיקת בתי המשפט, אך אין כאן מקום לדון בנושא זה מפני שהלכת השיתוף – חזקת השיתוף לכאורה חלפה עברה לה עם קבלת חוק יחסי ממון (אף שגם בזה יש מחלוקת בפסיקת בתי המשפט עיין בזה בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי פ"ד מט (3) 529, ואין כאן מקומו), שהוא החוק המחייב כיום.
חוק יחסי ממון קובע:
- אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.