בינקין דיאנה נ' מדינת ישראל

על פי דוח מהירות שהוגש נגד המערערת, שאינה בעלת רישיון נהיגה, עלה, כי רכב המצוי בבעלותה (טויוטה מ.ר 7950971) נקלט במכשיר מדידה משטרתי ביום 13.2.2016, כשהוא נוסע במהירות של 155 קמ"ש בדרך שאינה עירונית, המותרת לנהיגה עד 80 קמ"ש.

המערערת שזומנה לדיון בפני בית המשפט השלום לתעבורה באשדוד ביום 16.5.2016, על פי זימון שנשלח לכתובת מגוריה, לא התייצבה לדיון, ונשפטה בהיעדרה לעונשי פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך שנה, פסילה מותנית, קנס בסך של 2000 ₪ ומתן התחייבות כספית.

ביום 26.10.2016 הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה. בבקשה צוין כי נודע למערערת רק באקראי על ההליך שקוים בהיעדרה, וזאת לאחר שקיבלה התראה לפני עיקול, מהמרכז לגביית קנסות. בו ביום, הורה בית המשפט קמא על ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר המערערת.

בדיון המחודש, בבית המשפט קמא (בפני כב' השופטת ר' שוורץ), ביום 21.12.216, הודתה המערערת בביצוע העבירה ונידונה, על פי הסדר טיעון שהוצג, לפסילה ממשית בת חמישה חדשים ועשרה ימים, פסילה על תנאי, קנס בסך של 2000 ₪ וחתימה על התחייבות.

ב"כ המאשימה ציין בבית משפט קמא כי "לדברי הסניגורית ריצתה (המערערת) פסילה בתיק, להתחשב בפסילה שריצתה", ואילו לדבר ב"כ המערערת באותם ימים (עו"ד נטלי אהרון), "היא מרצה פסילה מיום 16.5.2016 שאז נשפטה בהיעדר, מדובר בבלתי מורשה...הנאשמת הגיעה למשרדנו ביום 27.9.2016 ובעקבות פנייתה הגשנו בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר".

בית המשפט קמא קבע, כי לנוכח העובדה כי המערערת היתה נטולת רישיון נהיגה, ולפיכך לא חלה עליה חובת הפקדת רישיון, יש לנכות מהפסילה את התקופה "החל מהיום בו הובא לידיעתה דבר הפסילה מלקבל או מהחזיק רישיון נהיגה עד ליום ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר". בעניין זה ציין בית המשפט, כי המערערת לא ידעה כלל על הטלת הפסילה ביום בו נשפטה בהיעדרה; הודעה על החיוב בקנס שנשלחה אליה ביום 24.5.2015 חזרה בציון "לא נדרש"; המערערת סירבה לקבל הודעה על הצורך בחתימה על התחייבות שנשלחה אליה ביום 23.6.2016; הודעה נוספת בקשר לגזר הדין נשלחה ביום 24.8.2016; ולבסוף, כי המערערת פנתה - על פי דברי ב"כ - לקבלת ייעוץ משפטי הנוגע לעונש שהוטל, ביום 27.9.2016.

ב"כ המערערת טען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא חישב את תקופת הפסילה החל מיום מתן פסק הדין שניתן בהיעדרה של המערערת, היינו, החל מיום 10.5.2016, ועד מועד ביטולו של פסק הדין, 26.10.2016, זאת, נוכח הוראת סעיף 42(א) לפקודת התעבורה, הקובעת כי אם הוטל עונש פסילה, תחל הפסילה ממועד מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. בעניין זה מפנה גם ב"כ המערערת לפסק הדין שניתן בבית משפט זה, ב - עפ"ת 14527-03-13 אבקין נ. מדינת ישראל (29.4.2013), שבו נקבע כי יש לחשב את הפסילה מיום מתן גזר הדין שניתן בהיעדר, לגבי המערער שם, שלא היה ברשותו רישיון נהיגה, בדומה למערערת שבפנינו, ומשכך לא חלה חובת הפקדת רישיון או תצהיר .

ב"כ המשיבה, סבור כי נוכח הלכת ג'אבר (בש"פ 9075/12 מוחמד ג'אבר נ. מדינת ישראל, 14.4.2014), שקבעה כי "הסמכות לחישוב מניין ימי פסילת רישיון הנהיגה על פי גזר דין מסורה לרשות הרישוי", וכי "הביקורת השיפוטית על החלטת רשות הרישוי נתונה בידי בית המשפט לעניינים מנהליים", יש להפנות את עניינה של המערערת לרשות הרישוי, ואין לעסוק בו במסגרת ערעור.

אין אני רואה מקום לקבלת הערעור.