אבו פרח קאייס נ' מדינת ישראל

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (להלן: "בית משפט קמא") שניתן בגדרי תת"ע 3072-12-17, בהעדרו של המערער, ועל החלטתו של בית משפט קמא שלא לבטל את פסק הדין.

כתב האישום

2.לפני בית משפט קמא הונח כתב אישום בו יוחסו למערער עבירות לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") ולפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח").

על פי עובדות כתב האישום, ביום 6.9.17 בשעה 16:10 בבאקה אל-גרביה, הרשה המערער לאדם אחר (להלן: "האחר") לנהוג ברכב מנועי (טרקטורון) אשר היה בשליטתו, בעוד לאחר לא היה רישיון נהיגה תקף לסוג הרכב הנ"ל. בנוסף, הניח המערער לאחר להשתמש ברכב האמור מבלי שהיתה לו או לאחר פוליסת ביטוח בת תוקף המכסה את נהיגתו.

ההליך בבית משפט קמא

3.הדיון התקיים בבית משפט קמא ביום 4.1.18, אך המערער לא התייצב לדיון למרות שזומן כדין. בנסיבות אלה, ראה בית משפט קמא את המערער כמי שמודה במיוחס לו והרשיעו על פי הודאתו. בטיעוניה לעונש בקשה המשיבה להטיל על המערער "פסילה מרתיעה ומשמעותית", פסילה על תנאי וקנס.

בית משפט קמא גזר על המערער את העונש כדלקמן: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בסך 2,500 ₪ לתשלום בתוך 90 יום.

4.המערער הגיש בקשה לביטול או עיכוב גזר הדין שניתן בהעדרו (להלן: "הבקשה").

בבקשה טען המערער כי סבר בתום לב ובתמימות כי הדיון בעניינו קבוע לפני בית משפט קמא ליום 14.1.18, כך אף הודיע לבא כוחו. עוד נטען כי המערער אמנם בגיר אך נמצא על סף קטינות, שכן רק לפני כחצי שנה מלאו לו שמונה-עשרה שנים. בתום לב סבר המערער כי מי שנהג בטרקטורון היה מורשה לנהיגה. המערער לא ידע ולא היתה לו כל יכולת לדעת כי האחר אינו מורשה לנהיגה. בנוסף נטען כי מצבו הכלכלי של המערער קשה מנשוא. לפיכך העונש שהוטל עליו חורג מן העונש ההולם, הן בהיבט הכספי והן מבחינת תקופת הפסילה.

נטען כי המערער עומד על חפותו ונבצר ממנו להתייצב לדיון בנסיבות שאינן בשליטתו. משכך, נטען בבקשה, ראוי שיינתן למערער יומו בבית משפט קמא.

5.בהחלטה מנומקת ומפורטת שניתנה ביום 10.1.18 דחה בית משפט קמא את הבקשה.

בית משפט קמא התייחס למסגרת הנורמטיבית החלה על המקרה המאפשרת לדון נאשם אשר אינו מתייצב לבירור דינו. חזקה היא כי אם הוזמן כדין ולא התייצב יראוהו כמודה בעובדות הנטענות כנגדו.

אשר לביטול פסק הדין, ציין בית משפט קמא כי ניתן לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם על בסיס שני טעמים חלופיים, קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות וחשש לעיוות דין כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. בענייננו, כך נקבע, הוזמן המערער לדיון כדין וקיבל את הדוח אשר מהווה כתב האישום במעמד ביצוע העבירה. טענתו בדבר הסיבה לאי התייצבותו אינה נסמכת על אסמכתא כלשהי. גם אם היה מצרף עותק מן היומן הרי אין בכך די שכן מדובר בטענה כללית שאם תתקבל יהיה בה כדי לבסס טענות כלליות של נאשמים שאינם מתייצבים לבירור דינם. עוד צוין כי המערער התייחס באופן כללי ושטחי בלבד לסיכויי הגנתו, ואין בעצם אי הידיעה על אודות היות האחר בלתי מורשה כדי להוות טענת הגנה. הענישה שהוטלה על המערער אינה חורגת ממתחם העונש ההולם, בפרט שלעניין זה לא נטענה טענה כלשהי. אין בהותרת פסק הדין על כנו כדי לגרום למערער עיוות דין. משכך, נדחתה בקשתו של המערער.