1.לפניי ערר על החלטת בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת שרון לארי-בבלי), בתיק מ"ת 161-09-16, מיום 4.9.16, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 154-09-16. יצוין, כי הערר הנדון הוגש על-ידי העותר כחודש לאחר מעצרו עד לתום ההליכים.
2.בכתב-האישום הואשם המבקש בעבירות שלהלן: התפרצות לדירת מגורים – לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); איומים – לפי סעיף 192 לחוק; החזקת סכין שלא למטרה כשרה – לפי סעיף 186 (א) לחוק; ושהייה בישראל שלא כחוק – לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
3.על-פי העובדות הטענות בכתב-האישום, העורר הִנו אזרח אריתראי, אשר ניתן לו רישיון זמני לשהייה בישראל, שעמד בתוקף עד ליום 8.12.15; ולאחר מועד זה, שהה בישראל שלא כדין. עוד נטען בכתב-האישום, כי ביום 27.8.16 בשעות הצהריים, התפרץ העורר לדירה ברח' --------- ב-------, באמצעות כניסה לדירה דרך דלת המרפסת. כאשר הבחין העורר במתלוננת בסלון ביתה, נטל סכין מטבח אשר הייתה מונחת על השולחן בסלון, וכלשון כתב-האישום – "החזיק בה וביצע תנועות דקירה לעבר המתלוננת תוך שאמר למתלוננת להיות בשקט". המתלוננת שוחחה עם העורר, ובעקבות שיחה זו שמט העורר את הסכין מידו ויצא מן הדירה. בגין המעשים האמורים, יוחסו לעורר בכתב-האישום ארבע העבירות המצוינות לעיל.
המדינה ביקשה מבית-משפט קמא לעצור את העורר עד לתום משפטו.
4.בדיון שהתקיים בבית-משפט קמא ביום 4.9.16, טען ב"כ העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה, למעט עבירה של שהייה בישראל שלא כחוק. הוא טען, בין היתר, כי מהראיות לכאורה ומעדות המתלוננת, עולה כי שמהעורר נדף ריח חזק של אלכוהול; וכי מתעורר ספק אם משתכללים יסודותיה של עבירת האיומים בנסיבות האמורות. בנוסף טען, כי אף לא משתכללת עבירת התפרצות לדירת מגורים, אלא לכל היותר עבירה של כניסה למקום המשמש למגורים, זאת הואיל ולא הובאה ראיה לפיה דלת המרפסת – שדרכה נכנס העורר לדירה – היתה סגורה. גם בהקשר לעבירה זו, גרס ב"כ העורר, כי לנוכח העובדה שהעורר היה שתוי, לא ניתן להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת התפרצות, וכי לכל היותר ניתן לייחס לו עבירת הסגת גבול, אם בכלל. באשר לעבירת החזקת סכין, טען ב"כ העורר, כי מהראיות עולה שהעורר היה שיכור, וחשב שנכנס לביתו שלו; ובנסיבות אלה, כאשר החזיק בסכין ומיד הרפה ממנה, לא ניתן לייחס לו עבירת החזקת סכין. באשר לעילת המעצר, גרס ב"כ העורר, כי אף אם קיימת עילת מעצר, רמת המסוכנות אינה בדרגה גבוהה וניתן להסתפק בחלופת מעצר. הוא הציע כי העורר ישוחרר בערבותם של שני ערבים שהתייצבו בבית-משפט קמא, אך לא הציע חלופה קונקרטית, של שהייה בתנאים מגבילים במען ספציפי.
5.בהחלטתו מיום 4.9.16 נושא הערר, קבע בית-משפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל העבירות המיוחסות לעורר. באשר לעבירת האיומים, קבע בית-משפט קמא כי גרסת המתלוננת, לפיה העורר נופף לעברה בסכין ואמר לה שלא לדבר, מהווה ראיה לכאורה לביסוס עבירת איומים. בכל הנוגע לעבירת ההתפרצות, קבע בית-משפט קמא, כי די בכך שהעורר נכנס לדירה דרך המרפסת, כדי לבסס ראיות לכאורה לעבירה ההתפרצות. בכל הנוגע לעילת המעצר, ציין בית-משפט קמא כי העורר הוכיח שנשקפת ממנו מסוכנות לציבור, בכך שנכנס לדירתה של המתלוננת, סירב לצאת מהמקום חרף בקשותיה, ואף אחז בסכין ונופף בה כלפיה באמרו לה לשתוק; והכל בעת שהיה שיכור. כן הוסיף בית-משפט קמא כי נגד העורר קמה עילת מעצר חרף החשש מהימלטות מאימת הדין, היות שמדובר במי ששוהה בישראל שלא כדין, ולא ניתן למעשה לעקוב אחר מקום הימצאותו ושהייתו. לאור האמור, ובהיותו ער לחובת בית-המשפט לשקול חלופת מעצר, קבע בית-משפט קמא כי במקרה הנדון לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בחלופת מעצר; ומשכך הורה על מעצרו עד לתום משפטו.
6.בהודעת הערר טוען ב"כ העורר, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו, לפיה קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בעבירות של התפרצות ואיומים. הוא חזר על הטענות שהשמיע בבית משפט קמא, והפנה להודעת המתלוננת ולדו"חות השוטרים אשר עצרו את העורר, לפיהם העורר היה שיכור ונדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. לטענתו, על-רקע האמור, אין ראיות לכאורה לביצוען של העבירות שבמחלוקת: הן עבירת האיומים – שבה נדרש יסוד נפשי של מטרה להפחיד ולהקניט; והן עבירת ההתפרצות – שבה נדרש יסוד של כוונה לגנוב או לבצע עבירה אחרת. לגרסת ב"כ העורר, הראיות מצביעות על כך שהעורר, בהיותו שיכור, "נכנס כנראה בטעות לביתה של המתלוננת", ללא כל כוונה פלילית; וגם בעת שהחזיק בסכין, לא הייתה לו כל כוונה להפחיד או להקניט. בנוסף חזר ב"כ העורר על הטענה שהעלה בבית-משפט קמא, לפיה אין ראיות להוכחת עבירת התפרצות, שכן לא הוכח שדלת המרפסת, שדרכה נכנס העורר לדירה, הייתה סגורה. בנוסף ולחלופין גרס ב"כ העורר, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו, בעניין עילת המעצר, לפיה מדובר במקרה שבו כל חלופת מעצר לא תִסכון.
במסגרת הדיון בערר, הציג ב"כ העורר, לראשונה, חלופת מעצר קונקרטית. יצוין, כי בהודעת הערר ציין ב"כ העורר שהעיכוב בהגשת הערר נבע, בין השאר, משום שהערבים אשר הוצעו בית-משפט קמא לא היו ערוכים לפקח אחר העורר בתנאי "מעצר בית", ועל כן נדרש העורר לחפש ערבים אחרים. בדיון בערר הציע ב"כ העורר, כי העורר ישהה בדירת אחותו ובעלה בפתח תקווה, כאשר יהיה נתון תחת פיקוח מתמיד של האחות (שנבצר ממנה להתייצב לעדות, הואיל והיא ילדה תינוקת), הגיס (השוהה בארץ על-פי היתרים זמניים מעת לעת, והעובד לעת הזו בהוד השרון); וחבר נוסף (אשר שוהה אף הוא בארץ על-פי היתרים זמניים).
7.ב"כ המשיבה גורס, כי אין עילה להתערב בהחלטת בית-משפט קמא ממכלול טעמיה. הוא טוען, כי יש ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעורר; כי הטענה בדבר ביצוע העבירה על-רקע שתיית אלכוהול ושכרות אף מגבירה את החשש הנשקף מהעורר לביטחון הציבור; וכי קיימת, בנוסף, עילת מעצר של חשש מהימלטות מן הדין, זאת נוכח העובדה שהעורר שוהה בארץ שלא כדין, והסביר בחקירתו במשטרה כי לא הגיש בקשה לחדש את אשרת השהייה הזמנית בישראל, בשל החשש כי יועבר למשמורת ב"מתקן חולות", כפי שנעשה בעניינם של חבריו.