עיריית פתח תקווה נ' קונטאל אוטומציה ובקרה בע"מ

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט מ' פינקלשטיין (סג"נ)) ב-עת"מ 32686-03-13.

2. בתמצית, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים שבפנינו נוגעת לצו המסים ארנונה כללית לשנת 2008 של עיריית פתח תקווה (להלן: צו הארנונה), ולשאלה האם ניתן לחייב נכסים העונים על ההגדרה: "משרדים במפעלי תעשייה", המופיעה בצו הארנונה הנ"ל (להלן: "משרדים במפעלי תעשייה"), בתעריף העולה על התעריף המירבי שנקבע כי יושת על נכסים המסווגים כ"תעשייה" בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות).

3. להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור, ואפתח בהצגת המסגרת הנורמטיבית, שכן זו רלבנטית ונדרשת להבנת הסוגיות העובדתיות והמשפטיות העולות מן המכלול. 

המסגרת הנורמטיבית

4. עד לשנת 1985 הרשויות המקומיות היו מוסמכות לקבוע את תעריפי הארנונה בתחומן ללא כל הגבלה. בשנת 1985, נוכח משבר כלכלי שפקד את המדינה, הוחלט, בין היתר, שיש למנוע מהרשויות המקומיות את האפשרות לכסות את גירעונותיהן באמצעות העלאת תעריפי ארנונה. לפיכך בשנת 1985 נחקק החוק לייצוב המשק, התשמ"ה-1985, בגדרו, הוטלו מגבלות על סמכותן של רשויות מקומיות לקבוע לבדן את תעריפי הארנונה השנתיים בגין נכסים שבתחומן. חוק זה היה הראשון מבין חוקים נוספים שנחקקו מתוך מטרה דומה – חקיקה הידועה כ"דיני ההקפאה" (ראו: רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה ואח' פ"ד נז(2) 481, 490-488 (2003); ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק פ"ד נז(3) 337, 346-342 (2003) (להלן: ענין עפולה); עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (‏28.12.2014) (להלן: ענין אי.בי.סי)).

5. בשנת 1993 נחקק חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים, או: החוק), שאחת ממטרותיו היתה להגדיר כללים אחידים להטלת ארנונה כללית, ולתחום את הטעמים למתן הנחות בארנונה (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג– 1992, ה"ח 2143, עמ' 9-8). חוק ההסדרים הסמיך את שר האוצר ואת שר הפנים (להלן – השרים) לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים עליהם מוטלת ארנונה, וכן לקבוע כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה (ראו: סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים). כמו כן, על פי החוק, השרים הוסמכו לקבוע בתקנות סכומים מינימליים וסכומים מרביים שהרשויות המקומיות רשאיות להטיל על כל אחד מסוגי הנכסים, וכן כללים בדבר עדכון סכומי הארנונה (ראו:סעיף 9(א) לחוק ההסדרים).

בעקבות החקיקה הראשית הנ"ל הותקנו תקנות שנתיות בהן נקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: סוגי הנכסים עליהם הרשויות המקומיות יכולות להטיל ארנונה; סכומים מזעריים ומרביים שניתן לגבות בהתאם לסוג הנכס וכן כללים לחישוב שטח הנכס. התקנות הרלבנטיות לענייננו הן: תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007, שתוקפן הוארך מעת לעת (ראו בהקשר זה: תקנות הסדרים במשק המדינה – ארנונה כללית ברשויות המקומיות (תיקון), התשע"ד-2014 (להלן ביחד – תקנות ההסדרים), שפורסמו בתאריך 02.07.2014 בקובץ תקנות 7392, תשע"ד, עמ' 1462; עיינו: בג"ץ 8680/13 אגו מודיעין בע"מ נ' עיריית מודיעין (‏02.08.2015)).