עיכוב ביצוע פסק בית הדין הרבני הגדול בעניין 'הוועד הכללי' ו'בית הרב'

א.   ההליך שלפנינו

לפנינו בקשת עמותת "וזאת לראיה" מפעלי תרבות ותורה להנצחת והנחלת משנת הראי"ה קוק זצ"ל (להלן: וזאת לראיה), שהוגשה לבית הדין הרבני הגדול ביום כ"ג בשבט תשע"ב (16.2.12), למתן החלטה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הגדול שניתן בערעור של עמותת הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס (להלן: הוועד הכללי) על פסק דינו של בית הדין האזורי, בסכסוך שבינו לבין האגודה למען בית הרב קוק זצ"ל ולחילופין בינו לבין עמותת וזאת לראיה (על המורכבות שמכוחה גם נבעה אי־הבהירות לכאורה באשר לשאלה מי הוא הצד שבסכסוך העומד כנגד הוועד הכללי עמדנו כבר בהחלטה שניתנה עובר לפסק דין זה ובה דחינו את בקשת הפסילה שהגיש נגדנו עו"ד שטוב. בפסק הדין האמור דובר מכל מקום ב"בית הרב" ומינוח זה שימש אף בהחלטה האמורה וישמש גם בפסק דיננו זה במקומות הנצרכים ולעיתים מטעמי נוחות גרידא).

פסק הדין של בית הדין הגדול ניתן, לפי הרשום בו, ביום ד' במרחשוון תשע"ב (1.11.11) אך שוחרר להמצאה רק ביום ט' בטבת תשע"ב (4.1.12). בבקשה האמורה נטען שהמועד הרשום כמועד נתינת פסק הדין אינו המועד האמיתי שבו 'ניתן' פסק הדין. לטענת עמותת וזאת לראיה הרב א' שרמן שינה את פסק הדין וחתמו לכאורה רק במועד שבו שוחרר להמצאה לצדדים, בתקופה שבה כבר יצא הרב שרמן לגמלאות ולא היה מוסמך ליתן פסק דין או לחתום עליו. לפיכך לטענת העמותה פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ויש לבטל פסק דין זה.

מטרת ההליך שלפנינו היא אפוא לברר את נסיבות חתימת פסק הדין שנתן מותב אחר של בית הדין הרבני הגדול, ובהתאם לתוצאות הבירור להכריע בעניין תוקפו של פסק הדין. אם יוחלט שפסק הדין נחתם וניתן כדין, יוכל המשיב לפעול למימושו, אך אם ייקבע שנפל בהליך פגם חוקי (שיהפוך בעקבות כך גם לפגם הלכתי, כפי שנבאר), יצטרך מותב בית דיננו לתת הוראות לעניין דרך בירורו של הסכסוך שבין הצדדים.

נציין כי במקביל להליך שלפנינו נערך הליך דיוני בבית המשפט בבקשת עמותת וזאת לראיה לאישור פסק דינו של בית הדין האזורי – מושא הערעור האמור – ותביעת הוועד הכללי לקבוע שפסק הדין אינו תקף. בית המשפט דחה את תביעות שני הצדדים, הכרעה שיש להעיר כי במהותה היא משאירה את שניהם בפני שוקת שבורה, ולכאורה מונעת הכרעה משפטית (ונעמוד על כך עוד להלן).

ב.   הקדמה                           

טרם ניגש לדון לגופם של דברים נחוצות כמה הקדמות וסקירות היסטוריות־ משפטיות ההכרחיות כדי להבין את הרקע ואת שייאמר עוד להלן.

חלק נרחב מהללו היו דרושות לנו גם לצורך החלטתנו הקודמת שבה דחינו את בקשות הפסילה שהגיש עו"ד שטוב בשם הוועד הכללי נגדנו. בשל כך אכן פרשנו את היריעה באותה החלטה, ונצרכים אנו להכריע כאן הכרעה מקדמית – לא משפטית – בשאלה אלו מהדברים הם כאלה שמוטב שלא לחזור עליהם כאן שנית אלא להניח לצדדים ולכל קורא ללמוד את הסתום כאן מן המפורש שם, במקום להלאותם בחזרה על הראשונות, ואלו הם פרטים שהחזרה עליהם כאן, אף אם יש בה כדי להטריח, היא בגדר הכרח לא יגונה. להלן נעשה כמיטב יכולתנו לאזן בין הרצון לקצר במה שאין צורך להאריך בו לבין ההכרח שלא לקצר במקום שאמרו להאריך, ואחרי ככלות הכול אנו מביעים את צערנו כי הדברים התארכו למעלה מן המקובל אצלנו.

ג.    הצדדים, מושא מחלוקתם רבת השנים וההליכים

"הוועד הכללי" הוא שם משותף להקדש – למעשה אשכול הקדשות המאגד בתוכו הקדשות אחדים – ולעמותה. חלק מהנפשות הפועלות בשנים האחרונות אף הן משותפות להקדש ולעמותה. עובדות אלה יצרו טעויות ואי־הבנות, לרבות בקרב רשויות וערכאות, ויש אף מקום לחשש שנוצלו ליצירה מכוונת של טעויות כאלה.

"בית הרב" הוא כינויו של המבנה שנתרם בשעתו להקדש "הוועד הכללי" (להלן גם: "ההקדש") ושיועד ושימש למגוריו של הראי"ה קוק, רבה של ירושלים והרב הראשי (האשכנזי) הראשון של ארץ ישראל, ולישיבתו "ישיבת מרכז הרב". בחלוף השנים, לאחר פטירת הראי"ה ולאחר שישיבתו עברה למשכנה הנוכחי, המשיכה הזיקה בין בית הרב לראי"ה ולמורשתו וכיום שוכן בו מעין מוזיאון המוקדש לראי"ה ולמורשתו ומתקיימות בו פעילויות הסובבות סביב הנחלת תורתו והנצחת מורשתו.

בעבר נוהלה פעילות זו בבית הרב על ידי "האגודה למען בית הרב קוק זצ"ל" (ע"ר 580053833), וזה כמה שנים שבמקומה של עמותה זו מנהלת את "בית הרב" עמותת "וזאת לראיה". עובדה זו גם היא יצרה – או אִפשרה את יצירתן של – טעויות מסוימות וטענות משפטיות מסוימות שעליהן נעמוד להלן. מכל מקום חלק מההתנהלות התקיימה בין הוועד הכללי לבין "בית הרב", כך תוארה והוגדרה ההתנהלות המשפטית אף בפסק דינו של בית הדין, וזאת בלי לתת דגש או להבהיר מול מי מהעמותות דלעיל התנהלה התדיינותו המשפטית של הוועד הכללי או שמא מול שתיהן כאחת.

כפי שציינו כבר בהחלטתנו בבקשת הפסילה, הכריחה אותנו התנהלותו של עו"ד שטוב בא כוח הוועד הכללי – התנהלות שהתאפיינה בהתחמקות ממילוי הוראות בית הדין (הוראות בדבר פרוצדורה פשוטה של המצאת ייפוי כוח עדכני) ובמתקפות בוטות, לא מכובדות ולא ענייניות כלפי הצד שכנגד, כלפי אישים שונים הקשורים בו וכלפי בית הדין עצמו – להעמיק ולברר מן השורש מי הם נאמני הקדש הוועד הכללי, מהו היקף סמכותם בכלל ומה תוקף מינויָים של הנאמנים המכהנים (וכפי שיתברר: הנאמן היחיד המכהן) בשנים האחרונות; מהי עמותת הוועד הכללי, מה סמכויותיה לעניין ענייני הקדש הוועד הכללי – ככלל, ובתיק זה בפרט; ובהמשך מה מעמדו של עו"ד שטוב עצמו כמייצג של ההקדש או של העמותה.

הוועד הכללי עצמו הוא מוסד ותיק, שהקימוהו גדולי ישראל פארי ומנהיגי היהדות האשכנזית בירושלים. כפי שיתבאר עוד להלן הנכסים שהוקדשו והועברו לאחריות הוועד הכללי הועברו לשם מטרות מסוימות ובמגמה שהללו ייושמו באמצעות השימוש שייעשה באותם נכסים ובפירותיהם על פי הוראות ההנהגה הרוחנית של ירושלים. נציגי הקהילות האשכנזיות היו מנהיגי ומנהלי הוועד במשך השנים, הוועד עמד תחת פיקוחם של רבני ירושלים. אך עתה – והרחבנו בעניין זה בהחלטה שבבקשות הפסילה – ענייניו מתנהלים על ידי אנשים שלא בחר בהם הציבור, ורב הנסתר על הגלוי (אם יש כלל גלוי) בהתנהלותו. את נכסי ההקדש מנהלת עמותת הוועד הכללי ואת זו כשלעצמה מנהלת להלכה קבוצה מצומצמת של אישים: הרבנים אברהם נח גרבוז, יששכר דוב רוזנטל ואריה דביר – היחיד מאלה שמונה גם לנאמן ההקדש – ועו"ד רפאל שטוב. ולמעשה, כפי שנראה לנו תוך העיסוק בעניין שלפנינו, הניהול האמיתי של ההקדש ושל העמותה גם יחד מצוי בידיו של אדם אחד, עו"ד רפאל שטוב, המסתייע בשיתוף פעולה מסיבי של הרב אריה דביר, ולעת הצורך פועל כביכול בשמם של האחרים, מחתים אותם על הרצוי לו כשנאלץ הוא להציג את חתימותיהם, וכשהדבר מתאפשר לו אף מחתים גורם נוסף במקומם על ייפוי כוח – את הרב חיים לנג, המשמש מנכ"ל העמותה ושכלל אינו מוסמך לחתום על ייפוי הכוח. קבוצה זו שולטת בנכסים, עושה בהם כראות עיניה ואינה מדווחת כראוי לבית הדין, למרות הוראותיו של בית הדין, ולמרות חובתו של הרב אריה דביר שהוא אחד מנאמני ההקדש לפעול על פי הוראותיו, החובה הרובצת ממילא גם על עו"ד שטוב בכובעו כבא־כוחו של נאמן ההקדש הרב דביר.

נוסיף הבהרה הנוגעת לכל התביעות ולכל נכסי הקדשות הוועד הכללי. יש להבהרה זו השלכה גם לגבי הקדשות אחרים בקביעת מעמד נאמני ההקדש לעומת מעמדה של עמותה – דבר הקיים בכמה הקדשות:

מעיון בתיקי הקדש הוועד הכללי שהתנהלו בפני בית הדין ובפני בית המשפט עולה שעו"ד שטוב משתמש בטכניקה של העיוור והפיסח, כדי להתחמק מסמכות וממתן דיווח, כדאיתא בסנהדרין (צא, ב):

אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: "בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם." רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס, אמר להן: "בכורות נאות היכן הן?" אמר לו חיגר: "כלום יש לי רגלים להלך בהן?" אמר לו סומא: "כלום יש לי עינים לראות?" מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד.

ניהול הקדש הוועד הכללי עמום, ורב בו הנסתר על הנגלה, השולטים בפועל בהקדש ובעמותת הוועד הכללי מתעלמים במפגיע מהוראות בית הדין במותבים שונים לדווח לבית הדין. כשעו"ד שטוב נדרש לדווח לבית הדין, הוא טוען: "זהו עניין של העמותה, שלבית הדין אין סמכות לגביה אלא לבית המשפט." וכשהוא נדרש לדווח לבית המשפט, הוא טוען: "זהו עניין ההקדשות שהסמכות בו היא של בית הדין ולא של בית המשפט." נראה אפוא שהגיע הזמן שגוף אחד יבצע המעקב בשליחות שתי הערכאות כדי להגיע לבירור האמת, וכפי שיתבאר להלן.