עזבון המנוחה מלי רייכמן ז"ל ואח' נ' רשות הטבע והגנים הלאומיים ואח'

פסק דין

1.רקע

ביום 30.4.2005 יצאה משפחת רייכמן, האם מלי רייכמן ז"ל כבת 50, מורה למחול במקצועה, בעלה ד"ר חנוך רייכמן, רופא משפחה ובנם אבישי שהיה כבן 13 שנים, לטייל בנחל הג'ילבון ברמת הגולן. בשלב כלשהו נפלה מלי לתחתית הנחל ונמצאה שוכבת על גבה על מדרגת אבן בסמוך למפל.

בעלה הגיע אליה ומצאה בהכרה מתלוננת על כאבים ברגליים, ועלה חשד לשברים ברגליים ובאגן. באמצעות מטיילת אחרת, הזעיק הבעל לעזרה את יחידת החילוץ גולן. הבעל סבר כי בשל מצבה ומקום הנפילה, החילוץ הרגלי יהיה ממושך וקשה ועל כן דאג, באמצעות חבר רופא המשרת ביחידה, להזעיק גם מסוק של יחידת החילוץ 669 של צה"ל.

מלי קבלה טיפול ראשוני בשטח, תחילה על ידי אנשי יחידת חילוץ גולן ורופא תאג"ד שהגיע למקום ובהמשך על ידי רופא יחידת 669. תוך כדי הכנתה לפינוי במסוק, אבחן רופא יחידה 669, ד"ר חיים אמיר, כי מצבה מתדרדר, והחליט לייצב את מצבה בשטח, בטרם הפינוי. ניסיונות אינטובציה שביצע לא צלחו, והוא נאלץ לבצע קוניוטומיה. הטיפול ארך כשעה, מצבה הלך והתדרדר ולבסוף פונתה מלי לבית החולים "זיו" בצפת, לשם הגיעה במצב קריטי. היא הוכנסה מידית לחדר הניתוח, אך מספר שעות לאחר הניתוח – נפטרה.

2.תביעה זו הוגשה על ידי עיזבונה של מלי רייכמן ז"ל [התובע מס' 1] ובעלה וילדיה [התובעים 2-6] שהם גם יורשיה, בשל נזקיהם כתוצאה ממותה בטרם עת.

3.תביעת התובעים הוגשה כנגד רשות שמורות הטבע והגנים, היא הנתבעת 1 [להלן – "הרשות" או "נתבעת 1"] בטענה שמדובר בשמורת טבע מוסדרת, אשר הרשות אחראית על בטחון המטיילים בה, ואשר לטענת התובעים, לא דאגה לכך שהשביל יהיה מסומן כראוי, בחלקים מסוכנים אשר גבלו בפי התהום לא היה שילוט המתריע מפני הסכנה, לא הותקנו גדרות ומעקות ולא ננקטו אמצעים אחרים שיכולים היו למנוע את נפילתה של מלי לתהום. התובעים רואים ברשות את האחראית לנפילתה של מלי ולפציעתה.

התביעה נגד המדינה, היא הנתבעת 2, מתבססת על הטיפול הרפואי שקבלה מלי מרופא יחידת 669 [להלן – "היחידה"] בשטח, שהיה לטענת התובעים טיפול רשלני באורח קיצוני ורצוף כשלים: הרופא שהוזנק למקום היה רופא מתמחה באורתופדיה, שלא היה לו כל ניסיון בטיפול בפצועי טראומה בשטח. במקום לדאוג לפינוייה המידי במסוק לבית החולים הקרוב, מרחק 5 דקות טיסה, ביצע הרופא בשטח פעולות מיותרות, מבלי שהיו לו הידע, הכישורים, היכולת והמיומנות לבצעם. הטיפול שבוצע במנוחה לא עמד בסטנדרט הרפואה הסביר, לא באבחון מצבה, ולא בהחלטות שהתקבלו ולא בביצוע הפעולות הרפואיות. שרשרת הכשלים והעיכוב הניכר בפינויה לבית החולים, דרדרו את מצבה באופן קריטי וגרמו למעשה למותה.

4.הרשות התגוננה בטענה כי מדובר במסלול המוגדר היטב בשלט המוצב בכניסה לשמורה כמסלול ל'מטיבי לכת', ומטבעו ההליכה בו כרוכה בסיכונים, אותם נוטלים על עצמם הבוחרים לטייל בו. הרשות הכחישה כי אין סימון ברור של השביל, ולטענתה, נפילתה של מלי ז"ל נגרמה מסטייתה מן השביל המסומן.

5.המדינה התגוננה בטענה, כי הטיפול הרפואי שקבלה המנוחה בשטח היה טיפול סביר בהתחשב בתנאי השטח ובמצבה של המנוחה, שהלך והתדרדר וחייב טיפול מידי בטרם פינויה לבית החולים. הכשלים באינטובציה ובהחדרת הנקזים לבית החזה, אינם מעידים על רשלנות בטיפול, ולא הם שגרמו למותה של המנוחה. המנוחה נפטרה כתוצאה מהדימום הפנימי באגן וההלם התת נפחי, שנגרמו כתוצאה ישירה של השברים באגן כתוצאה מן הנפילה.

6.על עוולת הרשלנות

בבחינת מושכלות ראשוניים, אקדים כי עוולת הרשלנות מורכבת מיסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, כשזו נחלקת לשניים: חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית". אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות במחדל). יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: "ועקנין")]; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 309 (2003); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17 (2003) (להלן: "סולל בונה").

באשר לחובת הזהירות המושגית נקבע כי:

"... קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ועקנין, 123). הכלל הוא כי מקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה (סולל בונה, עמ' 17; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 (1999)).

ההכרעה הסופית בשאלת הצפיות הנורמטיבית, המרכיבה את חובת הזהירות המושגית, היא עניין של מדיניות משפטית (ע"א 653/97 הנ"ל, עמ' 825).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע בפרשת ועקנין כי:

"אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי "יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

השאלה הנשאלת במסגרת זאת, הינה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש (ועקנין, עמ' 125; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001)). השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ועקנין, עמ' 125-126; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004)).

7.דיון בתביעה נגד הנתבעת 1- אחריות רשות שמורות הטבע והגנים

אין מחלוקת, כי על רשות הטבע והגנים הלאומיים מוטלת חובת זהירות מושגית, כלפי כל מי שמבקר בשמורות שבתחום אחריותה. ברי, כי חלה על הרשות גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוחה, שכן על הרשות היה לצפות כי המנוחה, כמטיילת בתחום השמורה שמסלולה עובר, בחלקים רבים ממנו, על פי תהום, עלולה למעוד, להחליק וליפול, וזאת בשל תנאי הקרקע, אבנים מחליקות, סלעים שחוסמים המעבר ואותם יש לעקוף, תנאי הצמחייה הגדלה בסמוך לשביל ומסתירה את התהום ואי הכרת המקום, על סיכוניו הגלויים והסמויים.