לפניי ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 114/17, מיום 17.4.2018 (עו"ד פנינה הרניב-אב"ד, עו"ד איתן צחור-חב"ד, עו"ד צבי מורג-חב"ד). בית הדין הארצי בפסק דינו, דחה את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (להלן: "בית הדין המחוזי"), בתיק בד"מ 30/14 (עו"ד אורלי בן ארי-אב"ד, עו"ד ריבה אבירם בר יוסף-חב"ד, עו"ד פלג ליאת-חב"ד).
רקע והליכים קודמים
1. כתב הקובלנה ייחס למערער ארבעה אישומים.
באישום הראשון יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיפים 54 ,61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"); עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; מתן הלוואה לשם השגת עבודה מקצועית, לפי סעיף 43 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
באישום השני יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי האתיקה וסעיפים 54 ,61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; טיעון נגד כשרות מסמך שהנאשם השתתף בעריכתו, לפי סעיף 15 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין.
באישום השלישי יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין וטיעון נגד כשרות מסמך שהנאשם השתתף בעריכתו. המערער זוכה מכלל העבירות באישום השלישי, והערעור שלפני אינו עוסק בהן.
באישום הרביעי יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי האתיקה וסעיפים 54 ,61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; עיכוב יד בכספי פיקדונות שלא כדין, לפי סעיף 40 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות, לפי סעיפים 40 ו-42 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; אי דיווח כספי, לפי סעיף 42 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
2.על פי המתואר בכתב הקובלנה, המערער היה והינו עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז. המתלוננת, אישה קשת יום, חד הורית, הנתמכת ע"י המוסד לביטוח לאומי ומקבלת הבטחת הכנסה. המתלוננת קיבלה את שירותי המערער מאת לשכת הסיוע המשפטי, לצורך ייצוגה בתיק גירושין שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. לאחר מכן, ייצג אותה אף בהליכי הוצאה לפועל לגביית סכום של 230,638 ₪ שנפסקו לטובתה במסגרת פסק בוררות, לצד פסיקה למחצית מתשלומי הפנסיה וחשבונות בני הזוג. כנטען באישום הראשון, בתקופת ההליכים המשפטיים בבית המשפט לענייני משפחה, נתן המערער הלוואות למתלוננת מפעם לפעם ובסכומים שונים הנעים בין מאות לאלפי שקלים, מבלי לתת לה עותקים מסמכים או חשבונות. המערער אף סירב לדרישת הקובלת ביום 30.8.2011 לקבל דין וחשבון כספי. כנטען באישום השני, המערער גבה מהמתלוננת שכר טרחת עורך דין, בהתאם להסכם שחתם עמה, בניגוד לעמדתה המפורשת של הלשכה לסיוע משפטי, ללא ידיעתה או קבלת היתר כלשהו (יוער, כי בפסק הדין במחוזי, הובהר כי מדובר בייצוג שניתן לאחר הייצוג בבית המשפט לענייני משפחה, באופן פרטי תמורת שכר). בעובדות האישום השלישי, אין מקום להרחיב משהמערער זוכה מהן והערעור שלפני אינו עוסק בהן. כנטען באישום הרביעי, במסגרת תיק ההוצאה לפעול התקבלו סכומים בסך 471,628 ₪ שהועברו לחשבון המערער. מהם, קיזז שכר טרחת עורך דין א' על סך 12,850 ₪ ושכר טרחה ב' על סך 12,850 ₪ מבלי להציג הסכם שכר טרחה המסדיר תשלומים אלה. בנוסף נטען, כי במסגרת ההליכים המשפטיים משפעל להקטנת החוב, קיבל המערער כנאמן, 526,628 ₪ לחשבונו. מתוכם, קיזז סכומים של 12,850 ש"ח, 25,700 ₪ ו-30,000 ₪ כשכר טרחה, מבלי שהציג, שהוסכם או נערך הסכם, המסדיר זאת. עוד נטען, כי המערער לא יידע את המתלוננת על כל הכספים שקיבל עבורה וסרב לבקשתה לקבל פירוט חשבון כדין, חשבונות או מסמכים הקשורים בכספיה. רק לאחר פניותיה הרבות, העביר לידיה 90,000 ₪ ו-10,000 ₪. בבקשתה הנוספת כי יערוך עמה חשבון כספי מדויק, נטען כי סרב להציג חשבונות ואף נהג בה בגסות רוח, עת הגיעה עם ביתה למשרדו. המערער סילק אותה ואמר לה "תעופי מפה", "אני לא חייב לך כלום". בהמשך, עת נפגשו באופן מקרי, משהמתלוננת הביעה את תחושת הכעס והעלבון בתחושה כי גנב ממנה כספים, המערער הציע לתת לה המחאה בסך 10,000 ₪ והחתימה בכפייה ועושק על הסכם "היעדר תביעות".
3.בית הדין המחוזי, דן באופן מפורט בעדויות ובראיות שהוגשו לו ובסופו של יום, פסק כדלהלן: באישום הראשון, זיכה את המערער מעבירה של מתן הלוואה לשם השגת עבודה מקצועית אך הרשיעו בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ועיכוב מסמכים שלא כדין, בגין אי העברת מסמכים ועריכת דין וחשבון כספי. נקבע, כי המערער העביר כספים למתלוננת ונטל ממנה שטרי חוב או צ'קים לביטחון והחתימה על אישורים שונים, במטרה להבטיח החזרי הלוואות. עוד נקבע, כי ההלוואות ניתנו בתקופה בה טיפל המערער בתיק ההוצאה לפועל ולא בענייני המשפחה, ושככל הנראה דובר בטעות קולמוס בקובלנה. עם זאת, נקבע כי לא הובאה ראיה או עדות לכך שמתן ההלוואות היה לשם קבלת ייצוג של המתלוננת ולא נמצאו עדויות לכך שמנגנון ההלוואות, שאין ספק כי התקיים, היווה תמריץ להעברת הטיפול בנושא ההוצאה לפועל, או עבודה אחרת כלשהי, לידי המערער. בנוסף נקבע, כי אין בעריכת וחתימת הסכם שכר הטרחה עם המערער, ראיה לכך שמתן ההלוואות, היווה תנאי או תמריץ לקבלת העבודה. עם זאת נפסק, כי מעדות המערער לא עולה כי ערך או הביא, אי פעם, בזמן אמת, למתלוננת, רישום סדור של ההלוואות שנתן לה מחד, והחזרים שקיבל או קיזז מאידך. זאת, כשחובתו הייתה לערוך רישום כזה, ברמת פירוט מרבית.
4.במסגרת האישום השני, זוכה המערער מעבירה של טיעון כנגד כשרות מסמך שהמערער השתתף בעריכתו, משהדבר לא הוכח. עם זאת, הורשע המערער בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בגין התנהלותו כלפי המתלוננת ופעילותו, בניגוד לעולה מחוק הסיוע המשפטי, מכוחו נוצרה ההתקשרות הראשונית ביניהם. צוין, כי אין מקום להרשיעו גם בעבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירה על פי סעיף הסל הנוסף. נקבע, כי אין חולק כי הייצוג של המערער את המתלוננת, התקיים לאחר הייצוג שנתן לה מטעם הסיוע המשפטי והמערער לא פנה לבקשת היתר לייצגה בשכר. עוד נקבע, כי ענייני ההוצאה לפועל בהם טיפל המערער, לא היו חלק מהעניינים לשמם מונה ע"י לשכת הסיוע המשפטי ואין לטענה זו אחיזה בראיות או בעדות שהובאה מטעמה. בנוסף נקבע, כי איסור הייצוג בשכר מעוגן בדין ואף אם לא הנחו את המערער באופן פרטני בעניין, אי ידיעת החוק אינה פוטרת בעניין זה. נקבע, כי האיסור אינו חל מקום בו מדובר בטיפול בנושא שלא ניתן לקבל בו זכאות לסיוע משפטי. אולם, אף שנושא ההוצאה לפועל מצוי בכלל הנושאים בהם מטפלת הלשכה לסיוע משפטי, לא הובאה כל ראיה שהמתלוננת אכן הייתה זכאית מבחינה כלכלית לסיוע כאמור. עם זאת נפסק, כי המערער לא פעל באופן מיטבי ולא נקט פעולה כלשהי מול הלקוחה או הלשכה לסיוע משפטי, על מנת לוודא שהוא רשאי לייצגה בתשלום ומשכך, לא היה רשאי לקבל על עצמו את ייצוגה בתיק ההוצאה לפועל.
5.במסגרת האישום הרביעי, זוכה המערער מעבירות של שליחת יד בכספי המתלוננת, משלא הוכח כי המערער נטל לכיסו מכספי המתלוננת, מעבר למה שהיה זכאי לקזז מתוך כספיה. עם זאת, המערער הורשע בעבירה של אי הודעה ללקוח ואי מתן דיווח. צוין, כי אין מקום להרשיע את המערער בעבירה של עיכוב מסמכים, שכבר נדונה במסגרת האישום הראשון, כתולדה של אותה מסכמת עובדתית, שהוא הורשע בה וכן אין מקום להרשיעו בעבירות הסל שפורטו בקובלנה. בית הדין המחוזי פסק, כי לא הונחה תשתית ראייתית לעניין קיזוז סכום של 30,000 ₪ שנתקבלו כהוצאות וכן, שנתקבלו אצל המערער סכומים, מעבר למה שנתקבל בתיק ההוצאה לפועל, כך שהגיע לידיו סך של 528,628 ₪. צוין, כי טענות אלו אף נזנחו בטיעוני המשיבה ולפיכך, זיכו את המערער בגין עבירות אלו. באשר לנטילת שכר טרחה א' וב' שנתקבלו בתיק ההוצאה לפועל נפסק, כי עורך דין זכאי לקבל את הסכום שנפסק ונגבה בתיק ההוצאה לפועל, כשכר טרחה מינימלי על פי חוק, כשבעניינו של המערער, כעולה מהעדויות והראיות, ניכר כי בין בהסכמה ובין בעל פה, הוסכם על תשלום בגין טיפול בהליכי הגביה, העולה אף על שכר הטרחה שנפסק על ידי לשכת ההוצאה לפועל וכן הוסכם על אפשרות לקיזוז. לפיכך נפסק, כי המערער לא עבר עבירה בעצם אי העברת שכר הטרחה לידי המתלוננת. בית הדין המחוזי הוסיף ופסק, כי על פי המפורט בקובלנה, המערער קיבל באמצעות תיק ההוצאה לפועל סך של 471,628 ₪, שמתוכם העביר סכום של 100,000 ₪ או 110,000 ₪, משלא ברור אם נתקבל התשלום האחרון על סך 10,000 ₪ בפועל, שהמערער הציע להעביר למתלוננת. נפסק, כי לפחות באשר לסכום של 40,524 ₪ נוספים, הציג המערער לראיה את דפי החשבון של הבנק של המתלוננת, שמאשרים את מקורו מהוצאה לפועל תל אביב. בנוסף, במסגרת עדות המערער והגשת שורה של מסמכים, עלה כי הועברו לידי המתלוננת סכומים, שאין חולק, כי הם עולים משמעותית על סך של 110,000 ₪, מסך הכספים שהתקבלו בתיק ההוצאה לפועל. מכאן נפסק כי מחד, גרסת המשיבה, לפיה שולמו למתלוננת 100,000 ₪ או 110,000 ₪ בלבד ממה שנגבה בתיק ההוצאה לפועל והיתר, נלקח לכיס המערער, נסתרה. מאידך, המערער לא הצליח להציג פירוט ברור, סדור ומוכח, כנדרש מעורך דין, של כל הסכומים שגבה מהמתלוננת כהחזר הלוואות והוצאות או שכר טרחה שנגבה. נפסק, כי התפתלותו של המערער בגרסאותיו, סביב נושאים אלו, מגוון הגרסאות שהציג והעובדה שמלכתחילה, לא טען כי קיזז מכספים שהתקבלו בתיק ההוצאה לפעול בשל הוצאות או הלוואות, כל אלו אינם נזקפים לזכותו ומהווים שיקול משמעותי שיש בו כדי להטות את כף המאזניים לכיוון הרשעתו. יחד עם זאת נקבע, כי הראיות שהציג המערער, רובן מוצקות, לפיהן העביר למתלוננת סכומים, או נשא עבורה בהוצאות, שעולים על סך של 431,104 ₪ בניכוי 45% שכר טרחה, כשהמשיבה לא טענה טענות בגין גובהו. כך, שהיעדר רישום ופירוט מדויק ואי העברת מידע בזמן אמת, יכולים להוות לא רק עבירות בפני עצמן, אלא אף ראיה כבדת משקל להסתרה מכוונת, שמטרתה לאפשר שליחת יד בכספי המתלוננת ואף הצבעה על היסוד הנפשי שבעבירה. עם זאת, המערער הציג, אף כי באיחור ניכר, ראיות בדבר זכאותו לקזז כספים מאלו שהתקבלו בתיק ההוצאה לפועל, כנגד סכומים שהוציא מכיסו בעניינה של המתלוננת וכן הציג הסכמה עקרונית לקיזוז, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם שכר הטרחה ובמסמכים אחרים. משנסתרה גרסת המשיבה, כשהנטל עליה לשכנע, אודות הסכומים שהעביר המערער לידי המתלוננת, נפסק כי לא הוכח ברמה הנדרשת בדין המשמעתי, כי המערער נטל לידיו מכספי המתלוננת מעבר למה שהיה זכאי לקזז מסכומים אלה, ויש לזכותו מעבירה של שליחת יד בכספיה.