1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל (ד' מור, עו"ד, אב"ד; ב' טל, עו"ד, חב"ד; י' תובל, עו"ד, חב"ד, להלן – בית הדין הארצי) בבד"א 88,89/17 מיום 24.4.18.
2. בפסק הדין התקבל חלקית ערעורו של עו"ד אבי גולדבליט (להלן – המערער) על הרשעתו בעבירות שונות בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה בתיק בפ 77/09 (ס' פריימן, עו"ד, אב"ד; ש' מחמוד, עו"ד, חב"ד; ח' חנא מארי, עו"ד, חב"ד, להלן – בית הדין המחוזי). המערער זוכה מעבירות של החזקת כספי נאמנות שלא בחשבון נאמנות נפרד, כך שניתן יהיה לעקוב אחרי תנועותיו; אי הודעה למתלוננת, שהייתה לקוחתו של המערער, על קבלת סכומי כסף עבורה; קבלת ייצוג של לקוח באופן העלול לגרום לפסלות שופט. בנוסף, זוכה המערער מעבירה אחת של אי מתן תשובה לתלונה (מתוך שתיים בהן הורשע בבית הדין המחוזי).
3. ביחס ליתר העבירות בהן הורשע המערער בבית הדין המחוזי, נדחה הערעור. מדובר בהימנעות ממתן מסמכים ללקוח לגבי כספי נאמנות; עיכוב כספי הנאמנות של הלקוח; שימוש בביטויים מעליבים ופוגעים כלפי ב"כ הצד שכנגד; נקיטת ביטויים מעליבים ופוגעים כלפי רופאי קופ"ח מכבי; נקיטת לשון משתלחת וחצופה כלפי בית המשפט והשופט היושב בדין; מסירת תיקים ומסמכים ללקוח באופן שיש בו כדי לפגוע בלקוח; עבירה אחת של אי מתן תשובה לתלונה.
4. אשר לעונש, דחה בית הדין הארצי את ערעורה של לשכת עורכי הדין (להלן – הלשכה) על קולת העונש שהושת על המערער בבית הדין המשמעתי המחוזי. מנגד, התקבל ערעורו של המערער על חומרת העונש ועונשו הוקל, כך שהועמד על שנתיים השעיה (במקום שלוש) על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור על שורה של עבירות (כלל 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן – הכללים), ביחד עם סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין או החוק); כללים 2, 32(א), 40 לכללים, ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; עבירה על סעיף 53 לחוק, ביחד עם סעיף 61(1) לחוק, בכל הנוגע להתבטאויות בלתי נאותות, והתנהלות שיש בה פגיעה בלקוח, בבא כוח הצד שכנגד, בבית המשפט, או פגיעה בכל מי הבא עמו במגע במסגרת עיסוקו כעורך דין; עבירה על סעיף 54 לחוק, יחד עם סעיף 61(1) לחוק; ועבירה של אי מתן תשובה לתלונה, כעבירה בהתאם לסעיף 61(3) לחוק. מדובר בעבירות אשר הרשעתו של המערער בהן אושרה על ידי בית הדין. כן הוטלו על המערער נזיפה, קנס בסך של 4,000 ₪ ללשכת עורכי הדין, והוצאות לטובת לשכת עורכי הדין בסך של 2,000 ₪.
5. הערעור שבכותרת מופנה כנגד הרשעתו של המערער בעבירות הנזכרות לעיל, וכנגד חומרת העונש שהושת עליו. הלשכה אף היא הגישה ערעור (עב"י 62809-05-18), אשר הופנה נגד קולת העונש שהושת על המערער, אך חזרה בה מערעורה בעקבות המלצת בית המשפט.
6. בפי המערער מספר טענות כלליות לעניין הרשעתו, החורגות מגדריהם של אישום או עבירה ספציפיים. בהקדמת המאוחר אומר, כי אין בידי לקבל טענות אלה. אעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו.
7. העדר סמכות פונקציונלית. טענה זו מבוססת על פגמים להם טוען המערער בהליך בבית הדין המחוזי. במרכזה של טענה זו מצויים חילופי דיינים מרובים. המערער מפנה לכך, שבסך הכל, במותב בבית הדין המחוזי, כיהנו עשרה דיינים שונים, ודינו הוכרע על ידי מותב שאיש מחבריו לא שמע את מלוא הראיות בתיק, ובהם חברה שלא שמעה ראיות כלל.
8. דין טענה זו להידחות. על חילופי הדיינים במותב ששמע את ההליך אין מחלוקת עובדתית. עובדה זו היא תולדה של התמשכות הדיונים בעניינו של המערער. הקובלנה הוגשה ביום 6.8.09. גזר הדין ניתן ביום 26.7.17. הדיינים התחלפו מסיבות שונות, ובהן התפטרות, תום כהונה, או מינוי לשיפוט. אין מחלוקת נורמטיבית, כי מצב דברים זה אינו רצוי. מכך לא נובע כי הוכח חוסר סמכות פונקציונלית כנטען (וראו סעיף 18(ד) לחוק לשכת עורכי הדין).
9. שאלה אחרת היא, האם מצב דברים זה גרם בנסיבות העניין לעיוות דין, אשר מחייב ביטול הרשעתו של המערער. בנסיבות מקרה זה, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. בית הדין הארצי קבע, בהקשר זה, כי ניתן יהיה להרשיע את המערער בעבירות בשני תנאים, והם כי ניתן להסתפק לצורך ההרשעה במסמכים וראיות שאינם במחלוקת; וכי בעדותו של המערער לא היה, גם לו היה ניתן בה אמון מלא, כדי להקים לו הגנה של ממש (פסקה 4 לפסק דינו של בית הדין הארצי). בכפוף לבחינה פרטנית, על מנת לוודא קיומם של תנאים אלה, יש בהם כדי לנטרל את הסיכון של הרשעה על יסוד עדויות, אשר חברי המותב לא התרשמו מהן באופן אישי, ועל כן אינם יכולים לקבוע לגביהן ממצאי מהימנות. לא למותר להעיר, כי מן החומר עולה שהמערער תרם בהתנהלותו תרומה לא מבוטלת להתמשכות הדיונים, עת הכביר בקשות, לרבות בקשות לדחיית דיונים, על בית הדין (וראו להלן, בדיון בהגנה מן הצדק). בנסיבות אלה, אין בעניין זה כדי להביא לביטול הרשעתו של המערער.
10. המערער קובל, בתוך כך, על כך שבית הדין המחוזי לא נענה לבקשתו לשמוע מחדש ראיות. אף כאן לא מצאתי עילה להתערבות. עמדתי על התמשכות הדיונים בעניינו של המערער. ההליך שהתנהל היה ממושך ומורכב. הוא נמשך כשמונה שנים. במצב דברים זה, ההצעה לחזור על שמיעת עדים אינה נחזית להיות מעשית.
11. הגנה מן הצדק. המערער מעלה עניינים שונים, אשר לטענתו מגבשים לו הגנה מן הצדק (ראו סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי)). בין היתר, המערער מעלה את השיהוי בניהול ההליך, עליו עמדתי.
12. בהקשר זה, הסתייג בית הדין הארצי מקביעתו של בית הדין המחוזי, כי לא תמיד הליכים בהם נקט המערער היו חיוניים להגנתו. בית הדין הארצי קבע כי גם אם הליכים בהם נקט המערער, במסגרת ההתדיינות הפלילית או מחוצה לה, לא הניבו פירות, אין להטיל בהם דופי. ברם, השאלה אינה האם פעל המערער שלא כשורה. השאלה היא, האם במישור העובדתי, תרם המערער להתמשכות ההליכים. בלא שעליי לקבוע באופן מדויק את חלקו של המערער בעניין זה, התמונה הכוללת, העולה מן התיאור שבפסק דינו של בית הדין המחוזי, היא כי המערער אכן תרם תרומה מהותית לעניין זה, בלא שניתן להצביע תמיד על תועלת ברורה שהייתה כרוכה במהלכיו הדיוניים.
13. לכך יש משקל בקביעה, האם מדובר בהליך הנגוע בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, במידה המצדיקה ביטול של ההליך המשמעתי מעיקרו. העובדה, שניהול ההליך מסור לבית הדין, אינה גורעת מכך. אכן, בראיית המכלול, יש יסוד בהקשר זה לקביעת בית הדין הארצי עצמו, כי המערער "מדקדק בכל עניין גם טפל ושולי, הנראה לו כפגיעה בזכויותיו, כשהוא מתיר לעצמו חוסר התחשבות מוחלט בזמנם של הדיינים.... המערער לא שאף, באמת ובתמים, לקצר ולייעל את ההליכים, כל עוד נראה היה לו שהדבר משרת את הגנתו". קביעה זו עולה בבירור ממכלול התנהלותו של המערער בערכאות השונות, ומן ההיקף חסר הפרופורציה של ההתדיינות, בהינתן תוכנם של האישומים בעניינו של המערער וטיבם.
14. לא למותר להוסיף, כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי "...אף שהימשכות בלתי סבירה של ההליכים, אינה מצדיקה, ככלל, ביטולו של כתב האישום או את זיכויו של פלוני מהטעמים האמורים מעלה, יש בה כדי להביא להפחתת הענישה בעניינו" (ע"פ 7696/14 גבריאלי נ' מדינת ישראל (1.2.2015), בפסקה יא' לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין). דברים אלה תומכים במישרין במסקנה אליה הגיע בית הדין הארצי, אשר נמנע מלבטל את ההרשעה, אך אישר את ההתחשבות במערער, במישור העונש.
15. המערער טוען בהקשר זה לנזק ראייתי כבד, כתוצאה מסירוב של בית הדין המחוזי להתיר לו לעיין בתיק חקירה משטרתי, ומחמת אובדן תיעוד רלוונטי נוסף שהיה ברשות העדים. כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, תיק המשטרה הנדון הוא פרי תלונה של המתלוננת במשטרה, כנגד המערער. המערער ביקש לעיין באמרות שנגבו מן המתלוננת, וממי שהיה בא כוחה, עו"ד גור. פנייתו למשטרה נדחתה בנימוק, שבעניינו של התיק היו תלויים ועומדים הליכי ערר, כנגד החלטה על סגירת התיק. בקשה שהגיש המערער לבית הדין המחוזי נדחתה, בנימוק של העדר רלוונטיות. בשלב מאוחר יותר, בשנת 2014, אושרה בקשה נוספת שהגיש המערער לבית הדין, אך אז התברר כי בינתיים התיק בוער.
16. בית הדין הארצי דחה טענה זו של המערער, בנימוק שתלונת המתלוננת במשטרה נגעה אך לעבירה של גניבה על ידי מורשה. המערער זוכה בבית הדין המחוזי, בעקבות טענה כי "אין להשיב לאשמה", מן העבירה של שליחת יד בכספה של המתלוננת (ראו החלטה, 29.5.12). עניין זה אינו עומד עוד על הפרק. בכך יש כדי להחליש במידה משמעותית את ההסתברות של קיומו של נזק ראייתי בעקבות נושא זה.
17. זאת ועוד. לא נסתרה בהקשר זה קביעת בית הדין הארצי, כי לאחר שבקשתו של המערער לעיון בחומר האמור נדחתה בשנת 2010, פנה פעם נוספת לבית הדין בנושא זה בשנת 2014, רק לאחר ביעור התיק על ידי המשטרה (2013). בתווך, אין אינדיקציה כי המערער פנה למשטרה פעם נוספת בעניין זה, לאחר מיצוי הליכי הערר הנזכרים לעיל. בנסיבות אלה, אין עילה להתערב בקביעתו של בית הדין הארצי, כי המערער לא מיצה את האפשרויות הסבירות שעמדו לרשותו לעיין בחומר החקירה. אף אין עילה להתערב בקביעה, כי המערער לא ניצל את זכויותיו להשיג לערכאות על החלטת המשטרה לא לאפשר עיון מלכתחילה.