אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> מג'יד דניאלי נ' מרדכי אליאזדה

מג'יד דניאלי נ' מרדכי אליאזדה

תאריך פרסום : 03/07/2022 | גרסת הדפסה

ע"ע
בית דין ארצי לעבודה
2288-10-21
02/05/2022
בפני ההרכב :
1. השופטת לאה גליקסמן-אב"ד
2. השופטת חני אופק גנדלר
3. השופט מיכאל שפיצר


- נגד -
המערער:
מג'יד דניאלי
עו"ד דורל ליבוביץ
עו"ד איריס לוי אברהמי
המשיב:
מרדכי אליאזדה
עו"ד חוה ולר
פסק דין
 

 

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופט עמי רוטמן ונציגי הציבור מר בועז סנדרוב וגב' אורית שפירא היימן; סע"ש 22403-08-17), אשר דחה את תביעתו של המערער נגד המשיב לתשלום סכום של 553,290 ₪, וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

  2. גלגולו של הליך הזה החל בבית משפט השלום בתביעתו של המערער נגד המשיב לתשלום סכום התביעה מכוח השותפות שלטענתו התקיימה ביניהם. מנגד, הגיש המשיב נגד המערער תביעה לבית הדין לעבודה בגין זכויות שונות המגיעות לו לטענתו נוכח העובדה שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק.

  3. נוכח המחלוקת האם מדובר בשותפות או ביחסי עבודה בין הצדדים החליט בית משפט השלום להעביר את ההליך לבית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן – חוק בתי המשפט), וזאת בשל כך שהסמכות הייחודית לדון בשאלת קיום יחסי עובד מעסיק מוקנית לבית הדין לעבודה, מכוח הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה). משנקלע המערער להליכי פשיטת רגל עוכבה תביעת המשיב נגדו, ואילו בית המשפט המחוזי אישר למערער להמשיך בהליך זה.

  4. לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו סבורים שיש לדחות את הערעור.

  5. בית הדין האזורי הגיע למסקנה שלא התקיימה שותפות בין הצדדים ומדובר ביחסי עובד מעסיק. זאת, תוך שהוא בוחן את כוונת הצדדים, וכן את יחסי הכוחות הלא שוויוניים ביניהם שעה שהמערער היה זכאי ל- 70% מהכנסות החנות ואילו המשיב רק ל- 30%, שלאחר ניכוי עלויות רכישת המלאי והוצאות, נותר מהם למעשה רק 15%.

    עוד קבע בית הדין האזורי כי המערער הוא שהחליט על צירופו של שותף נוסף לעסק וזאת מבלי שביקש או קיבל את הסכמתו של המשיב, המערער הוא זה שניהל למעשה את העסק, קבע את זהות העובדים, מחירים והיקפי מלאי הסחורות שיהיו בחנות, ותפקידו של המשיב התמצה בהפעלת החנות וניהולה. המערער הוא זה שהיה הגורם המוסמך לחייב את המשיב בכל הנוגע לתשלומים בגין הוצאות החנות, אולם למשיב לא הייתה סמכות או אפשרות לחייב את המערער.

  6. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לאורך 16 שנות עבודתם המשותפת של הצדדים, הגם שהגדירו את יחסיהם כשותפות, הרי שחלק לא מבוטל מן התקופה היה המערער בעליה של חברה בע"מ הנושאת את שמו, וכלל לא ברור האם החנות ופעילותה נוהלו במסגרת החברה בע"מ, או שזו נועדה לשמש כשותפתו של המשיב בהפעלת החנות.

  7. בעיקרו של דבר, קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר מהות היחסים בין המערער לבין המשיב הן קביעות עובדתיות, וכידוע ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות עובדתיות שהוכרעו בבית הדין האזורי (ע"ע (ארצי) 28334-12-19 שרם – דיפור חפירות ותשתיות בע"מ (סעיף 3 לפסק דין) (15.7.2020)). על כן, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא התקיימו בין המערער לבין המשיב יחסי שותפות אלא יחסי עובד מעסיק. נציין, שאיננו סבורים כי העובדה שהמערער והמשיב לא היו שותפים בחלקים שווים מעידה בהכרח על העדר אינדיקציה לשותפות ביניהם, שכן אין הכרח כי חלקם של השותפים בשותפות יהיה זהה. אולם, כאמור, קביעתו של בית הדין האזורי כי לא התקיימו יחסי שותפות מבוססת על קביעות עובדתיות אחרות, שבהן כאמור לא מצאנו מקום להתערב.

  8. אשר לתביעותיו הכספיות של המערער כלפי המשיב, הנובעות מחתימתו על מסמך מיום 12.11.2016 (להלן – מסמך ההתחייבות): התביעות הכספיות שבהן מדובר עוסקות בהשבת כספים שונים שניטלו לטענת המערער מהחנות על ידי המשיב, ובין היתר סכום של 73,129 ₪ שניטל על ידי המשיב מקופת החנות, וכן השבת סכום מזומן שנגנב מביתו של המשיב בסך של 42,560 ₪. משקבע בית הדין כי מדובר ביחסי עובד ומעסיק הרי שאין לחייב את המשיב ביחס לחובות נטענים לגבי המלאי בחנות. בהקשר זה גם קיבל בית הדין האזורי את טענת המשיב כי לא הבין את מהות המסמך עליו חתם וכי חש מאוים בשל נוכחות אחיינו של המערער במפגש בו נחתם מסמך ההתחייבות.

  9. כך, בית הדין בהתייחסו לחתימת המשיב על מסמך ההתחייבות, פירט בית הדין את גרסת המשיב "...כי לא קיבל כל פירוט אמיתי לגבי החובות המופיעים במסמך וכי הוא חתם עליו לאחר שהתובע ישב בביתו ובכה (עמ' 3 שו' 29, עמ' 4 שו' 31 לפרוטוקול מיום 31.4.18 (צ.ל. 31.5.18), עמ' 24 שו' 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21). עוד טען הנתבע כי חתם על המסמך לאחר שכאמור התובע הגיע לפגישה עם אחיינו במטרה ליצור אווירה מאיימת וכי היה רגיל לציית לכל מה שציווה עליו התובע (סעיף 20 לתצהיר)", וקבע שלאור העובדה שהמערער בחר שלא להביא את אחיינו להעיד - "בחרנו לקבל את גרסת הנתבע לפיה לא ירד לשורש המשמעות של חתימתו על מסמך ההתחייבות ולא הבין שהתובע יעשה בו שימוש כנגדו".

  10. נבהיר, כי אין אנו תמימי דעים עם הנמקת בית הדין האזורי כי נסיבות החתימה על המסמך, והעובדה ש"התובע חילץ חתימות מהנתבע על מסמך ההתחייבות לאחר שהגיע לביתו עם אחיינו, שנוכחותו נועדה ליצור אווירה מאיימת וגרמה לנתבע לחתום על המסמך", וכך גם הסברו כי המערער ישב בביתו ובכה. לטעמנו, לא די בהסברים אלו כדי להביא לבטלות החתימה.

  11. אולם, לאור העובדה ולפיה לאורך שנים ארוכות ניהלו הצדדים את ענייניהם במחשכים, במזומן והרחק מעיניהם של הרשויות השונות, דבר המעיב עד מאוד על היכולת לקבל תמונת מצב אמינה ואמתית על ההתנהלות הכספית שלהם, לא ניתן לקבל את המסמך האמור כמחייב. מה גם, שהמערער ניהל את רישומיו העסקיים במחברות שלא הוגשו לתיק, ורק הובאו לבית הדין.

  12. לכך נוסיף את העובדה שעבור המשיב הופקו תלושי שכר פיקטיביים בסכומים נמוכים שתכליתם כהודאתו, הייתה לצורך קבלת הנחה לארנונה, זאת שעה שאישר כי "הייתי מכניס הביתה 7,8 אלף לפעמים 5". גם גרסת המערער מצביעה על התנהלות בעייתית בעסק שעה שלדבריו שולמו בפועל למשיב סכומים גבוהים "לפעמים קיבל 12 אלף, 13 אלף, ובחגים יותר תלוי ברווח. בחודש הוא קיבל לא פחות מ- 6,000 ₪", כשגם לשיטתו, התלושים שהופקו למשיב נועדו לסייע לו לקבל גמלת הבטחת הכנסה, והנחה בארנונה ובמעונות ילדיו.

    בנסיבות אלו, שעה שנקבע, על ידי בית הדין קמא ולפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק הרי שבנסיבות העניין, הערפל הראייתי שנסכו על התנהלותם, יצרו חסר ראייתי ממשי באשר למשמעותו ומשקלו של מסמך ההתחייבות.

  13. גם עיון במסמך ההתחייבות מגלה שביחס לאף אחד מהסכומים המצוינים בו אין תחשיב כלשהו המבסס את הסכומים הנתבעים וכל שנכתב אינו אלא רישום ולפיו "החנות חייבת למאג'ד סך של 115,732 ₪". שעה שלשיטתו של המערער מדובר בשותפות, לא ברור מדוע החוב כולו צריך ליפול על כתפיו של המשיב שעה שכתוב שמדובר בחוב של החנות כלפיו.

    באשר לסכומים נוספים המצוינים במסמך, הרי שאף הם מתייחסים לחוב של החנות למערער, ומצטברים לסך 93,027 ₪, וגם לגביהם לא ברור מדוע על המשיב לשאת בהם לבדו. אכן במסמך מופיע חיוב "פרטי" של המשיב לחנות בסך של 110,470 ₪ אלא שכאמור גם לגבי סכום זה אין מדובר בחוב למערער אלא לחנות, וגם בהקשר זה לא ברור מה משקף סכום זה.

    נזכיר כי לטענת המערער חלקו של המשיב בשותפות לה טען היה 30%, ובניכוי ההוצאות רק 15%.

  14. נדגיש שוב כי מדובר בהתנהלות לא תקינה שעה שכסף "שחור" עמד במרכזה, וגם מטעם זה לא ניתן ללמוד ממסמך ההתחייבות דבר וחצי דבר באשר לסכומים הנתבעים מכוחו. ומשקבע בית הדין האזורי כי מדובר בעובד ולא בשותף הרי שממילא לא ניתן לתת תוקף כלשהו למסמך זה, המשקף שותפות לכאורה.

  15. עם זאת, סברנו כי הגם שאכן מדובר ביחסי עובד ומעסיק, הצדדים היו "שותפים מלאים" להתנהלות כספית לא תקינה, כשהמשיב אף הגדיל עשות וקיבל תלושי שכר פיקטיביים לצורך קבלת הטבות סוציאליות. בנסיבות אלה, אנו סבורים שנכון יהיה להפחית את סכום ההוצאות בהן חויב המערער, ולהעמידו על 10,000 ₪ בשתי הערכאות.

  16. לאור העברת התיק מבית משפט השלום לבית הדין לעבודה סברנו כי נכון יהיה להעיר את הדברים הבאים:

    סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה קובע:

    "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ..." (ההדגשה שלנו).

    סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט) קובע כי אם "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית" רשאי הוא להעבירו לבית המשפט בעל הסמכות. סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי שעה שהועבר הליך מבית משפט לבית משפט בהתאם להוראות סעיף 79(א) "בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד".

    לכאורה, העניין שחל איסור להעבירנו עוד, הוא העניין שבית המשפט מצא שאינו יכול לדון בו מחמת שאינו בסמכותו העניינית. כאשר ערכאה אזרחית מעבירה לבית הדין לעבודה את בירור שאלת קיומם של יחסי עבודה כאמור בסעיף 24(א)(1) נשאלת השאלה אם ה"ענין" המועבר הוא שאלת קיומם של יחסי עבודה בלבד או התובענה בכללותה אף אם ייקבע שבין הצדדים לא נוצרו יחסי עובד-מעסיק.

    בסוגיה זו פנים לכאן ולכאן, אך משההכרעה בה לא נדרשת במקרה דנן, ומשהצדדים לא טענו לכך, לא נמצה את ההכרעה בכך ונותירה לעת מצוא.

  17. סוף דבר – הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בסכום כולל של 10,000 ₪ בגין ההליכים בבית הדין קמא ובפנינו, וזאת חלף החיוב שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי בסך של 25,000 ₪.

     

    ניתן היום, א' אייר תשפ"ב (02 מאי 2022) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

    Picture 3

     

    תמונה 2

     

    Picture 1

    לאה גליקסמן,

    שופטת, אב"ד

     

    חני אופק-גנדלר, שופטת

     

    מיכאל שפיצר,

    שופט

     

    תמונה 5

    גברת שרה זילברשטיין-היפש,

    נציגת ציבור (עובדים)

     

     

    תמונה 6

    מר מרדכי כהן,

    נציג ציבור (מעסיקים)

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ