פס"ד בעניין התנגדות לצוואה של 4 בנות המנוחה

שוב נדרש בית המשפט להכריע בתוקפה של צוואה שמעוררת סכסוך משפחתי בין חמישה אחים, ילדים לאותם הורים, סכסוך ששם את השיקול הכלכלי האישי של כל אחד מהם, לפני יחסי המשפחה. סכסוך שאינו מותיר ולו טיפת כבוד להורים המנוחים ואין בו כדי להציג דוגמה חיובית לילדי הצדדים, על האופן בו יש לפתור מחלוקות משפחתיות. יש להצטער שזה המצב.

בסכסוך שלפניי, הגיש התובע את צוואת אימו מיוםdd.mm.15 לקיום, במסגרת ת"ע 22415-12-18. אחיותיו, הנתבעות 2-5, הגישו התנגדות לקיומה (ת"ע 22476-12-18).

רקע

1. המנוחה עלתה ארצה עם בעלה המנוח, בשנות החמישים של המאה הקודמת ולהם חמישה ילדים – בן אחד, הוא מבקש קיום הצוואה וארבע בנות, הן המתנגדות.

    

2. האב המנוח, ז.ע ז"ל, הלך לעולמו בשנת YYY וניתן אחריו צו ירושה ביום dd.mm.14 (נ/11).

   האם המנוחה, ש.ע ז"ל, הלכה לעולמה ביום D.M.Y.

    

3. האם חתמה בערוב ימיה על שתי צוואות, האחת מיום dd.mm.14 , על פיה הורתה לחלק את רכושה בין חמשת ילדיה, נ/2 (להלן: הצוואה המוקדמת) והשניה מיום dd.mm.15, על פיה ציוותה כי ביתה יועבר לבנה, התובע, ויתר רכושה יחולק בין חמשת ילדיה.

    

4. בין הצדדים התקיימו הליכים קודמים, עוד בטרם הלכה האם לעולמה.

   1. ביום 5.10.14 הוגשה תביעת האם כנגד כל ילדיה (תמ"ש 9115-10-14), נ/15.

      תביעה זו נדונה לפני חברתי, כב' השופטת אליהו, ובמסגרתה עתרה האם לקבל פסק דין הצהרתי, לפיו כלל הנכסים שהיו רשומים על שם בעלה המנוח, שייכים במחציתם לה, מכוח חזקת השיתוף וכן עתרה לפירוק השיתוף.

   2. בנה (התובע כאן) לא הגיש כתב הגנה ולא הביע כל עמדה ביחס למבוקש.

      בנותיה הגישו כתב הגנה ואולם כל שהעלו במסגרתו, היו טענות כלפי אחיהן.

      בדיון הבהירו הבנות כי אין להן התנגדות למתן צו הצהרתי כמבוקש וזה ניתן (ראו עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 24.3.15 בתיק הנ"ל). עם זאת, הבנות לא הסכימו שיינתן צו לפירוק השיתוף, בשל החשש שאחיהן עומד מאחורי התביעה והוא ייקח את כספה של האם לעצמו ויותיר אותה חסרת כל (עמ' 2 לפרוטוקול שם, בשורות 26-27).

   3. בהמשך, לאור מצבה של האם, תוך כדי ניהול ההליך, נפתחו הליכים בעניין

      אפוטרופסות, מונה לה אפוטרופוס חיצוני לענייני גוף ורכוש (א"פ 60800-06-16) ולאחר שהוצגו לכב' השופטת אליהו ראיות לכך שהמנוחה כלל איננה מבינה את ההליך שמנוהל לכאורה בשמה, היא הורתה על סגירת התיק (ראו החלטה מיום 5.6.16 בתיק הנ"ל).

       

      טענות הצדדים

5. הבנות, המתנגדות, טענו כי יש לדחות את הבקשה לקיום צוואה, בשל מספר טעמים מצטברים:

   1. טענות בדבר היעדר כשירות קוגניטיבית של המנוחה, במועד עריכת הצוואה.

   2. השפעה בלתי הוגנת של אחיהן, התובע, במועד עריכת הצוואה.

   3. מעורבות התובע בעריכת הצוואה.

   4. המתנגדות טענו שיש לבחון את כלל העילות המצדיקות בטלות הצוואה, כמקשה אחת, גם אם אין בכל אחת מהן לבדה, כדי לבסס באופן עצמאי, עילה לביטול הצוואה.

       

6. הבן, מבקש קיום הצוואה, ביקש לדחות את טענותיהן של המתנגדות.

   הבן טען כי האם הייתה כשירה בעת חתימת הצוואה ואין כל עילה לביטולה.

   הבן טען שלא הייתה כל השפעה מצידו על החלטת האם לקבוע את שקבעה בצוואתה וודאי שלא הייתה מעורבות מצידו בעריכת הצוואה.

    

7. הבן טען כי היו למנוחה מספר טעמים שהצדיקו את החלטתה לשנות את הצוואה המוקדמת:

   1. הבן טען כי אחיותיו החליטו לסגור את העסק שניהלה האם המנוחה (עסק לממכר פלאפל שנוהל על ידי ההורים המנוחים במשך כשישה עשורים).

   2. הבן טען כי קודם לשינוי הצוואה, נאלצה האם המנוחה להגיש תביעה לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי ולפירוק שיתוף, על מנת שייקבע כי היא בעלת מחצית מזכויותיו של בעלה המנוח (כאמור, תמ"ש 9115-10-14).

      במסגרת ההליך האמור, עלה בפני בית המשפט הסכסוך המשפחתי שהיה קיים בין האם המנוחה לבנותיה.

   3. הבן אף הוסיף והתייחס לתביעה שהגישה אחת מאחיותיו לבית הדין לעבודה כנגד האם המנוחה וציין כי גם בכך היה משום טעם שהצדיק את החלטת האם לצוות כפי שבחרה.

       

      דיון 

      המסגרת הנורמטיבית

8. הכלל הוא כי יש לכבד את רצון המת, רצון שבא לידי ביטוי בצוואתו.

    

9. מי שמבקש להתנגד לקיומה של צוואה, עליו הנטל להוכיח כי התקיימו עילות פסלות המצדיקות זאת.

    

10. יש להקדים ולהבהיר כבר עתה, כי מהעדויות הרבות שנשמעו לפניי, עולה כי הנתבעות לא הוכיחו שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה או כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה, לגבי הטענות בעניין השפעה בלתי הוגנת התעורר לפניי ספק, שכן מהעובדות שהוכחו, בהחלט ניתן היה להתרשם כי מערכת היחסים בין הבן לבין המנוחה הייתה בעייתית וכללה תלות של ממש, אולם זאת הוכח באופן חד משמעי רק ביחס למועדים מאוחרים יותר למועד הרלוונטי וביחס למועד עריכת הצוואה לא ניתן היה לקבוע בוודאות כי התקיימו התנאים הנדרשים, להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

11. לשם בדיקה אם מתקיימת השפעה בלתי הוגנת, יש לבחון את המבחנים שנקבעו בפסק הדין בעניין ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פד"י מט(1) 318:

    • מבחן התלות והעצמאות, שקשור באופן ישיר למצבו הפיזי, הנפשי והקוגניטיבי של המצווה.

    • מבחן התלות והסיוע, עד כמה נזקק המצווה לסיוע, בשל מצבו.

    • קשרי המצווה עם האחרים, האם המצווה היה בקשר גם עם אחרים, או שהיה מנותק ומבודד (דבר שעלול להעצים את תלותו בנהנה).

       

12. עם זאת, בהתאם לפסק הדין בעניין בע"מ 4459-14 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים), על בית המשפט לבחון את כלל הנסיבות בהן נערכה הצוואה וכאשר מונחות לפני בית המשפט ראיות נסיבתיות שונות, שאף שאין בכל אחת מהן לבדה כדי לבסס קבלת ההתנגדות, על בית המשפט להתייחס לכל אותן נסיבות, כרשת של חוטים שזורים "חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד, לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי (שקיבל את ההתנגדות באותו עניין – נ.ג.). ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה, הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה...".

     

13. בהתאם להלכה שזכתה לשם "הלכת החוטים השזורים", על בית המשפט לבחון את כלל הנסיבות, במרקם אחד כולל ולקבוע האם הצירוף של כולן מצדיק פסילת הצוואה (ראו דברי כב' השופט שוחט בפסק הדין בעניין עמ"ש 45610-09-12 (ת"א), צג"א נ' נג"א, פורסם במאגרים).

    ואולם יש להדגיש כי בבואו של בית המשפט לעשות שימוש בהלכה זו, עליו לנקוט במשנה זהירות, כך שתישמר "למקרים מיוחדים בלבד" (ראו דברי כב' השופט סילמן בעניין עמ"ש (חי') 16408-05-20 א' נ' ב', פורסם במאגרים).

     

    המסקנה

14. אקדים ואבהיר כבר עתה, כי בענייננו, למרות שביחס לכל אחת מהעילות, לא ניתן לקבוע בוודאות שהמתנגדות עמדו בנטל המוטל עליהן על מנת להוכיח קיומו, באופן המצדיק ביטול הצוואה, הרי שמכלול הנסיבות, מהווה אחד מאותם מקרים מיוחדים, אשר מצדיק קבלת ההתנגדות.

     

     

    להלן אסביר:

    כשירות המצווה

15. במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה, בעת שהמנוחה הייתה בחיים, הסתבר כי אכן מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לא אפשר לה לנהל הליכים משפטיים.

    כך נקבע בין היתר על ידי המומחה שמינה בית המשפט במסגרת אותם הליכים, פרופ' נוי, אשר בחוות דעתו מיום 13.7.17 התייחס לכשירותה של המנוחה באותו מועד וקבע כי היא אינה כשירה לבצע פעולות משפטיות (עמ' 4 לחוות הדעת, נ/19).

     

16. ברור כי חוות דעת זו, שהוגשה לצורך ההליכים הנ"ל, איננה רלוונטית למועד עריכת הצוואה, היות וזו נערכה למעלה משנתיים קודם לכן.

    יחד עם זאת, ניתן ללמוד מאותה חוות דעת על הלך הרוח של המנוחה, אשר טענה באותה עת בפגישתה עם המומחה כי בנותיה סגרו את חנות הפלאפל ובעטיין, "אין לו (כלומר לבן – נ.ג) עבודה" (עמ' 2 בפרק "תולדות עבר").

     

17. המומחה הגיש חוות דעת משלימה, במסגרתה התייחס למצבה של המנוחה, נכון למועד עריכת הצוואה וקבע כי יש ממצאים סותרים בחומר הרפואי שהוגש, לגבי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה ביחס לאותו מועד.

    לפיכך, הסיק המומחה כי התיעוד הרפואי הקיים נכון לחודש ינואר 2015 "אינו מספיק על מנת לשלול כשירות משפטית" (חוות הדעת מיום 10.11.19 שהוגשה לתיק באותו יום).

    בהיעדר ראיות שיש בהן כדי לשלול במפורש כשירותו של מנוח לצוות, הכלל הוא כי יש לכבד את רצונו.

    יחד עם זאת, יודגש כי כאמור לא מדובר בממצאים חד משמעים המעידים על כשירות, אלא אך בהיעדר ממצאים המעידים על חוסר כשירות.

     

18. ככלל, טענות באשר להיעדר כשירות צריכות להיות מוצקות וחד משמעיות, על מנת שיהיה בהן כדי לשלול צוואה שמוגשת לקיום ואין כך הדבר בענייננו.

    לפיכך, ניתן לומר, בזהירות המתבקשת, כי לוּ היה זה הממצא היחיד שעומד לפניי, אפשר והייתי קובעת כי המתנגדות לא עמדו בנטל המוטל עליהן, על מנת לבטל את הצוואה.

     

    מעורבות בעריכת הצוואה

19. גם טענות הנתבעות כי הייתה מעורבות של התובע בעריכת הצוואה, לא הוכחו ברמה הנדרשת לפסילת הצוואה.

     

20. הצוואה נשוא הליך זה נערכה על ידי עו"ד מוטי ימין.

    התובע טען כי המנוחה הגיעה למשרדו של עו"ד ימין לבדה וכך אישר גם עו"ד ימין (פרוטוקול עמ' 55 שורות 25-28).

     

21. מהמסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי באותה עת סבלה המנוחה ממגבלות גופניות שונות

    וקשה להניח כי הייתה למנוחה אפשרות להגיע בכוחות עצמה למשרדו של עורך הדין וזאת בין אם כדי להגיע למשרדו יש צורך לעלות חמש או עשר מדרגות (כפי שציין עו"ד ימין, פרוטוקול עמ' 55 שורה 26) ובין אם מדובר בשלושים מדרגות (כפי שציינו הנתבעות, פרוטוקול עמ' 62 שורה 13).

     

22. ממסמכי המוסד לביטוח לאומי עולה כי המנוחה הייתה זכאית לגמלת סיעוד בשיעור של 91%, החל מאוקטובר 2014.

    כמו כן, בהתאם לנ/25 עולה כי ביום 4.1.15 (ימים ספורים לפני מועד עריכת הצוואה) התלוננה המנוחה בפני הרופא המטפל שלה שהיא מתקשה בניידות.

    אם כך, ניתן להניח כי התקשתה להגיע בכוחות עצמה לעו"ד ימין ולעלות למשרדו.

     

23. אינני מקבלת טענת התובע כי אימו המנוחה נהגה לעשות "הצגה" כשהגיע נציג מהמל"ל, כדי לקבל סיוע ולהציג עצמה כמי שמתפקדת פחות טוב (פרוטוקול עמ' 82 שורות 23-24) וזאת משני טעמים:

    1. הטענה כי האם, בהיותה בעשור התשיעי לחייה, עשתה עצמה כמי שאינה מתפקדת כדי לזכות בטובות הנאה מהמדינה, לא יכולה להישמע עתה, על ידי הבן שהתגורר בצמוד אליה, לכל אורך השנים.

       אותו בן סייע לאמו, באופן שוטף וניתן להניח כי היה שותף לכל החלטותיה בעניין זה, שלא לומר שהוא ייעץ לה כיצד להתנהל.

       אם הוא יעץ לה "לעשות הצגות", כלשונו, כדי לזכות בטובות הנאה מהמדינה, וגם אם רק ידע על התנהגות כזו, ככל שהייתה ביוזמתה, אין לאפשר לו לטעון כעת שמדובר היה ב"הצגה" שלא משקפת את מצבה האמיתי של המנוחה.

       אם הייתי קובעת אחרת, יתכן שהיה מקום לפנות למוסד לביטוח לאומי, על מנת שישקול נקיטת צעדים בגין הדיווח השקרי ודרישה לקבל מהעיזבון בחזרה את הסכומים ששולמו, על סמך הדיווח האמור.

       23.2הבן טען כי אימו "עשתה הצגה" גם בעת ביקור העו"ס ממחלקת הרווחה שנשלחה לבדוק את מצבה של המנוחה, במסגרת התובענה שהגישה האם, כך השיב לשאלה איך הוא מסביר את ההתרשמות של העו"ס כי האם הייתה תלותית: "אמרתי לפני כן שכשהיה מגיע מישהו מהמל"ל, היא הייתה מתפקדת פחות טוב" (פרוטוקול עמ' 82 שורה 22).

       אלא שבדיקה זו נערכה בהוראת בית המשפט, לאור החשש כי המנוחה איננה מסוגלת לנהל את ההליך המשפטי וזקוקה למינוי אפוטרופוס.

       האם המנוחה והבן התנגדו למינוי אפוטרופוס, במסגרת אותו הליך.

       לפיכך, יש להניח שאם היו בידי האם כוונה ויכולת "לעשות הצגות" כנטען, היא הייתה עושה דווקא מאמץ על מנת להציג עצמה כמי שכשירה לבצע פעולות באופן עצמאי, כדי שלא ימונה לה אפוטרופוס.

       טענת הבן כעת כי האם "עשתה הצגה" כמי שמתפקדת פחות טוב, גם ביחס למסקנות העו"ס, איננה מתיישבת עם האמור.

        

24. לאור האמור במסמכים באשר למצבה הפיזי של המנוחה במועד עריכת הצוואה, יש ספק באשר לאפשרות שהמנוחה הגיעה באופן עצמאי למשרדו של עורך הדין, ללא עזרה מבנה התובע.

    עם זאת, אדגיש כי גם אם הבן הביא את המנוחה למשרדו של עורך הדין שערך את הצוואה ואף ליווה אותה לפתח המשרד, לא די בכך כדי להצביע על מעורבות שמצדיקה פסילת הצוואה, בפרט כאשר נטען במפורש על ידי עורך הדין שאיש לא היה נוכח בפגישה בה שוחחו השניים על הצוואה (פרוטוקול עמ' 55 שורה 26), טענה שקבלתי ושלא נסתרה.

     

25. לעניין תוכן הצוואה – לכל אורך חקירתו חזר התובע על הטענה שאביו הבטיח לו את הבית עוד בחייו (כשהוא, הבן, שב לישראל, משהות ארוכה בארה"ב) ואחיותיו לא היו שבעות רצון מהחלטת האב.

    "אבא אמר לא' מגיע יותר והן לא הסכימו... הזמנתי אותן לבוא לפתור את הבעיה ללא בית משפט...

    ש. שם בקשת לפתור את הבעיה.. כוונתך היא שהן יסכימו שהבית יהיה על שמך?

    ת. זה מה שאבא בקש" (פרוטוקול עמ' 88 שורה 27 ואילך).

    לפיכך, ניתן בהחלט להניח שהתובע שוחח עם אימו על העניין, לפני שחתמה על הצוואה וביקש ממנה לתקן את העוול שלטעמו נגרם לו, בשל הסירוב האמור.

     

26. ואולם, עליי להכריע בתובענה על סמך הראיות שלפניי והאפשרות האמורה לא הוכחה, לא כל שכן ברמה הנדרשת, על מנת להוכיח כי הבן היה מעורב בעריכת הצוואה.

    לא התרשמתי כי די בטענות אלו, לבדן, כדי לקבוע קיומה של מעורבות בעריכת הצוואה מצידו של התובע, לא כל שכן כזו המצדיקה ביטול הצוואה.

    השפעה בלתי הוגנת

27. על מנת לבחון אם התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצידו של התובע על המנוחה, יש לבחון אם זו הייתה תלויה בבנה או שהייתה עצמאית.

    אמנם, הבן התגורר (מאז הגיע ארצה מארה"ב) בדירה שמעל דירת המנוחה.

    ואף שיש בכך כדי להעיד על קרבה פיזית ממשית, שעלולה לגרום להשפעה בלתי הוגנת, גם בכך לא די, כדי להצדיק ביטול הצוואה.

    הבן הדגיש כי הוא נעדר מהבית מרבית שעות היום ("אני יוצא בשעה 8.00 וחוזר בשעה 10.00 בלילה, לא יודע מה קורה בבית", פרוטוקול עמ' 89 שורה 24).

     

28. אשר למבחן התלות והסיוע, בעניין זה כאמור הוצגו ראיות שמעידות על הצורך בעזרה יומיומית (כמו אישור המל"ל כי המנוחה הייתה זכאית לגמלת סיעוד).

    יחד עם זאת, לא מצאתי כי די בטענה זו כדי לקבוע שהמנוחה הייתה תלויה בסיועו של בנה, בפרט כשאישרו לה סיוע של המל"ל.

     

29. בכל הנוגע לקשר עם אחרים – הנתבעות אישרו במפורש כי הן היו בקשר עם המנוחה, הן בעצמן והן באמצעות ילדיהן, כאשר חלקן אף ציינו שכך אירע עד למועד סמוך לפטירתה (פרוטוקול עמ' 9 שורה 23 עדותה של הבת ד', פרוטוקול עמ' 20 שורה 32 עדותה של הבת ר' ופרוטוקול עמ' 31 שורה 13 עדותה של הבת מ').

    לפיכך, לא ניתן לומר כי המנוחה הייתה מנותקת מבני המשפחה האחרים.

    ואולם, לצד אמירות אלו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמנוחה לא הגיעה לחתונת נכדתה

    ולבר המצווה של נכדה (פרוטוקול עמ' 83 שורה 12).

    התובע ציין שאמו המנוחה אהבה את כל נכדיה ולא יכול היה להציע שום הסבר להחלטותיה שלא להשתתף בשמחות של שניים מהם, ככל שמדובר היה בהחלטות שלה.

     

30. זאת ועוד, בדיון שהתנהל לפניי ביום 28.11.16, במסגרת תיק האפוטרופסות ובנוכחות המנוחה (נ/28), עלה מדברי המנוחה כי היא האמינה שבנותיה לקחו ממנה את כספה והותירו אותה בחוסר כל "הייתי ארבעה חודשים בלי כסף" (שם, עמ' 2 שורה 14).

    ביחס לבנה ציינה ".. היחסים שלי עם א' טובים טובים, אני חיה איתו טוב מאוד, כפרה עליו, הבנות לא שוות כלום, לא באות, לא שואלות, רק כסף כסף....אין לי יחסים איתן, אני רק את הבן, שיהיה בריא, הוא הביא אותי, לוקח אותי לרופא, להכל " (שם, שורות 15 ואילך).

    סברה זו של האם לא הייתה מבוססת על עובדות, בפרט כאשר מי ששלט בכספיה היה בנה והוא שגבה בשמה דמי שכירות מנכסים שבבעלותה, אם אכן הגיעה למצב שנותרה בלי כסף, הרי שיש לתהות מדוע בנה, עליו סמכה, הביא אותה למצב כזה.

    גם האפוטרופוס לרכוש שמונה למנוחה התייחס בדבריו ליחסי התלות בין האם לבנה, הבהיר כי הבן הוא ששלט בכספי האם וציין כי גם לאחר שמונה לה אפוטרופוס לרכוש, סירב הבן להעביר את הכספים שגבה בשמה לקופת האפוטרופסות.

    כאשר מצרפים לנתונים האמורים את דברי העו"ס, לפיהם: "בשיחותיי עם החסויה אמרה לא אחת 'אין לי בנות יותר' יש לי רק בן"(כך בעמ' 5 לתסקיר שהוגש ביום 31.10.16 לתיק האפוטרופסות), עולה חשש של ממש להשפעה בלתי הוגנת מצידו של התובע.

    ואולם, גם בעניין זה, יש לזכור כי המועדים ביחס אליהם הוכחה אותה התנהגות מדאיגה, היו לאחר חתימת הצוואה וספק אם די בהם, לבדם, כדי לקבוע שהאם חתמה על צוואתה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד בנה.

     

31. באשר לנסיבות עריכת הצוואה כאמור, לא מצאתי דופי בעדותו של עו"ד ימין שערך את הצוואה. אינני סבורה כי הוא התרשם שהמנוחה אינה מבינה או שהייתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת.

    עם זאת, עו"ד ימין אישר בהגינותו, כי לא היה מודע לכך שמספר חודשים קודם לכן ערכה המנוחה צוואה שאף הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה על ידי המנוחה עצמה (פרוטוקול עמ' 56 שורה 24).

     

32. עו"ד ימין הבהיר כי המנוחה הסבירה בצוואתה את ההחלטה שהבית יועבר לבנה בלבד ונימקה זאת בכך שהוא בנה היחיד ואף הוסיפה כי זו הוראה שקבלה גם מבעלה המנוח "שאמר לי תמיד לדאוג שא' יגור בבית" (סעיף 3 לצוואה).

    טענה זו לא רק שלא קיבלה ביטוי בכתב על ידי המנוח, אלא אף אין בה כדי להצדיק העברת הבית לבן (וניתן היה לכאורה להסתפק במתן הוראה שתאפשר לבן מגורים בבית, ללא תמורה).

    יותר מכך, מעדותו של עו"ד טייב, שערך את הצוואה המוקדמת, עולה כי האב המנוח בקש ממנו לערוך בשנת 2010 צוואה שמחלקת את רכושו בין כל ילדיו בחלוקה שווה, אלא שבסופו של דבר, המנוח לא חתם על הצוואה (ויתכן שהבן הוא שמנע חתימה זאת).

    עדות זו הייתה אמינה בעיניי וטענות הבן על קשר כביכול בין עו"ד טייב לאחד מגיסיו, מוטב היה כי לא יועלו כלל.

    עו"ד טייב הציג את טיוטת הצוואה שערך (נ/9) וגם בכך יש כדי לסתור גרסת הבן כי אביו בקש שהוא יקבל יותר מאחיותיו.

    האב המנוח לא רק שלא ערך צוואה שבה קבע את הנטען על ידי הבן, אלא אף שקל עריכת צוואה אחרת, על פיה יחולק כל עיזבונו בין ילדיו, בחלקים שווים.

     

33. זאת ועוד, מעיון בהמשך סעיף 3 לצוואה, עולה כי המנוחה העלתה טענות באשר ליחס של בנותיה וציינה כי נאלצה לפנות לבית המשפט בעקבות "התנהגות לא טובה של הבנות... בפרט כשהם יודעים כי כל חיי עבדתי בעסק ודאגתי לגידולם, גם לבית וגם לטיפול בבעלי ז"ל" אלא שכאמור לעיל, בתביעה שהגישה לבית המשפט, לא עלו מצד האם המנוחה טענות כלשהן באשר ל'התנהגות לא טובה' מצד בנותיה, כלפיה וכל טענתה הייתה כי היא זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות הרשומות על שם בעלה המנוח. עתירה לה הבנות הסכימו. מעיון בכתבי הטענות שם, עולה כי הבנות פירטו את טענותיהן כלפי התובע בלבד ולא כלפי אמן.

    משאלה הם פני הדברים, לא ברור מדוע בקשה המנוחה להורות על חלוקה לא שוויונית של רכושה והאם קבעה את שקבעה, על סמך מידע מוטעה שקבלה מבנה, שבקש להשפיע עליה ולמנוע ממנה להעניק לבנותיה חלק שווה מעיזבונה.

     

34. צירוף הנסיבות שפורטו לעיל, יכול ללמד על השפעתו הפסולה של התובע על אמו המנוחה, בוודאי בעת ניהול ההליכים המאוחרים יותר למועד חתימת הצוואה.

    יחד עם זאת, גם בעניין זה, ניתן לומר, בזהירות המתבקשת שלוּ היה זה העניין היחיד העומד לבחינה, ספק אם הייתי קובעת שהוכחה השפעה בלתי הוגנת מצידו של הבן, במועד עריכת הצוואה, לא כל שכן ברמה הנדרשת לשם בטלות הצוואה.

     

    סיכום

35. הנה כי כן, לא עלה בידי המתנגדות להוכיח קיומה העצמאי של אף אחת מהעילות האפשריות לצורך ההתנגדות, ברמה המספקת לבטלות הצוואה.

    ואולם, שילוב הטענות כולן, בצירוף ההשפעה שהייתה לבן א' על אמו המנוחה, כפי שהוכח גם ביחס לתקופה שלאחר עריכת הצוואה, מחזקות מסקנתי כי יש לדחות את בקשתו לקיום הצוואה.

     

36. אוסיף לאמור כי התרשמתי שהתובע ניסה להתחמק ממתן תשובות לשאלות שנשאל, שינה גרסאות ועדותו לא הותירה רושם אמין.

    כך למשל בכל הנוגע להתעלמותו מהוראות האפוטרופוס לרכוש והטענה התמוהה כי לא העביר לאפוטרופוס את הכספים שגבה מהשכרת נכסי האם, היות ואימו "לא רצתה": "אמא שלי לא רצתה לתת לעו"ד זבולון, אמרה שהיא בעלת הבית ולא רוצה לתת לו את הכסף.." (פרוטוקול עמ' 83 שורה 26 וכן עמ' 84 שורה 1 "מה שקרה זה שאמא לא רצתה לתת לו את הכסף").

    טענה נוספת שלא מצאתי לקבל, ואף היא תמוהה, לא פחות מהקודמת, הייתה כי אימו הייתה כל כך עצמאית, עד כי בדקה את זכויותיה המשפטיות בעצמה או בסיוע בנה:

    "ש. .....אולי בטעות חשבת שהן מנסות לנשל אותה...

    ת. בחיים לא אמרתי לה דבר כזה, היה לה את ד"ר גוגל ואם היא רצתה היא הייתה בודקת דברים בעצמה והייתי יושב לידה, היא אמרה לי מה לעשות ואני הייתי בודק בשבילה. אם יש לה שאלה, אני בודק. " (פרוטוקול עמ' 67 שורה 25 ואילך).

     

37. גם מההליכים הקודמים שהתנהלו בבית המשפט, עוד בטרם הלכה האם לעולמה, ניתן ללמוד על ההתנהלות הפסולה שהייתה בין המנוחה לבנה א'.

    37.1אם זה בעניין הכסף שגבה, לכאורה עבורה, כסף שלא הועבר לחשבון האפוטרופסות וספק אם הועבר לאמו (שסיפרה כי הגיעה למצב של חוסר כל).

    37.2כך עולה גם מהתרשמות האפוטרופוס לרכוש שמונה על ידי בית משפט. זה הבהיר

    כי התובע לא איפשר לו לגבות את דמי השכירות המגיעים למנוחה מהנכסים המושכרים (פרוטוקול עמ' 47-48 ובדיון שהתקיים בעניין האפוטרופסות מוצג נ/28 עמ' 3).

    ובעניין זה, טענת הבן כי קיבל את אישור בית המשפט לא להעביר את כספי השכירות שגבה עבור נכסי אימו, לא רק שלא נתמכה בראיה כלשהי אלא אף הוכחשה על ידי האפוטרופוס לרכוש (פרוטוקול עמ' 50 שורה 27 ואילך).

    37.3גם העו"ס שמונתה במסגרת הליך האפוטרופסות התרשמה כי המנוחה מושפעת

    מבנה ו"צובעת בשחור" את כל מי שלא חושב כמוהו (עמ' 4 לתסקיר שהוגש לתיק האפוטרופסות, פיסקה אחרונה לפני פרק הדיון).

     

38. אמנם, כאמור, מדובר באירועים שהתקיימו לאחר המועד הרלוונטי לצוואה ואולם לא מצאתי כי ניתן להתעלם מהם.

    ניתן בהחלט ללמוד מהאירועים המפורטים על דפוס ההתנהגות הפסול של הבן ועל הלחץ שנהג להפעיל על אימו, עד כי נקטה בביטויים קשים כמו "אני שייכת לבן שלי", או "רק אני והבן" כמו גם דבריה כי לא תדבר עם בנותיה, "עד שיחתמו לה שהכסף שלה חוזר אליה ועובר לבנה" (תסקיר העו"ס עמ' 4).

     

    39. גם עדותו של ד"ר קוגלר, שטיפל במנוחה במהלך חייה, מחזקת מסקנתי.

    אמנם, לא מדובר בעדות מומחה, לא כל שכן ביחס למצבה הקוגניטיבי של המנוחה ולא במועד עריכת הצוואה, אולם התרשמותו הישירה ממנה, כמי שהכיר אותה שנים וטיפל בה, מלמדת על היותה חלשה ועל כך שמצבה הקוגניטיבי הלך והתדרדר במשך השנים, גם אם לא הגיע לרמת חומרה שעולה כדי היעדר כשירות וזאת, כך ניתן לשער, משום שהדבר לא נבדק (פרוטוקול עמ' 93 שורה 21).

    גם נתון זה מחזק מסקנתי כי המנוחה הייתה נתונה להשפעות שהשליכו על שיקול דעתה.

    ד"ר קוגלר הבהיר כי לא ערך למנוחה "טסטים פסיכולוגיים כדי לראות אם היא דמנטית ועד כמה היא דמנטית" אבל ציין כי היא בקרה אצלו "עשרות פעמים" וכי התרשם ממצבה, על סמך ניסיונו (פרוטוקול עמ' 93 שורות 30-31).

     

    40. מצאתי כי ההליכים שהתנהלו לאחר עריכת הצוואה, מטילים צל כבד על התנהגותו של התובע כלפי אמו המנוחה.

        1. מהתמלולים שהציגו הבנות ניתן ללמוד על דפוס התנהגות מדאיג שמרמז על חשש

           של המנוחה מפני בנה, או לכל הפחות על כך שהוא עצמו הסית את אימו כנגד בנותיה, גרם לה לחשוש מהן ולהאמין כי הן מבקשות להוציא אותה מביתה ולקחת את כספה.

        2. לא קבלתי את טענותיו בתגובה להתנגדות, כי האם חששה מבנותיה ולכן בקשה

           לשנות את צוואתה, שכן האמור אינו מתיישב עם הראיות שהוצגו, בפרט כאשר הבנות הסבירו את התנהלותן, הן בכל הנוגע לתביעה שהאם המנוחה כביכול הגישה נגדן והן ביחס לתביעה שהבת ד' נאלצה להגיש כנגד האם, בהיותה המעסיק הרשום שלה, אולם בפועל, מבחינתה, מדובר היה בתביעה כנגד אחיה, שבקש להשתלט על העסק ומנע ממנה לקבל את זכויותיה )פרוטוקול עמ' 9 שורה 28 ואילך).

        3. זאת ועוד, לא הוצגה כל ראיה לכך שהבנות ניסו להביא לסגירת העסק שניהלה

           המנוחה והאמנתי לדברי הבת ד' כי כל שבקשה הוא להפסיק לעבוד בעצמה, "אמרתי שאני לא יכולה לעבוד יותר ואני קורסת" (פרוטוקול עמ' 11 שורה 10).

           40.4העובדה שהאם המנוחה האמינה שבנותיה בקשו לסלקה מהבית ומהעסק, בצירוף אמירות כי אין לה בנות ורק הבן דואג לה, אותו בן שסירב להעביר כספים שגבה עבורה, לידי האפוטרופוס לרכוש שמונה לה על ידי בית המשפט ואף הותיר אותה ללא כסף, כל אלו מעידים על דפוס התנהגות בעייתי ביותר מצידו של הבן, התובע, דפוס התנהגות שיש בו כדי להתווסף למכלול הנסיבות הרלוונטיות, שהביאו את האם לחתום על הצוואה.

            

    41. לאחר שצרפתי את כלל הנתונים שפורטו לעיל ובהתחשב בכלל הנסיבות, מצאתי כי אין לתת תוקף לצוואה שנחתמה ביום 15.1.15 ואני מורה על דחיית תביעתו של הבן א' בעניין זה וקבלת התנגדות הבנות.  

         

         

    42. הנתבעות יגישו את הצוואה המוקדמת לקיום, לרשם לענייני ירושה וככל שלא תוגש התנגדות לקיומה, יינתן צו מתאים.

        לא תוגש הצוואה המוקדמת לקיום, בתוך 20 יום, יינתן צו ירושה.

         

    43. לאור הימשכות ההליכים, קיומם של ארבעה דיוני הוכחות והתוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובע, א.ע, לשאת בהוצאות שלוש מאחיותיו - הנתבעות, ד.פ, ר.ה ומ.ב, בסכום כולל של 75,000 ₪.

        היות והבת ז' (הנתבעת 4) לא הגיעה לדיונים ולא נחקרה על תצהירה, ראיתי בה כמי שוויתרה על ההליך ולא פסקתי לטובתה הוצאות משפט.

         

        פסק הדין מותר לפרסום, בהשמטת פרטים מזהים.

         

         

        ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ב, 07 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.