שלומוב ואח' נ' שטרן

זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 28.2.18 המורה על פינוי המושכר על ידי המערערים, במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין ועל ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטולו.

ביום 24.7.18 החליטה השופטת חן-ברק, כי המערערים מתבקשים להתייחס לאופציה להארכת השכירות הנטענת בסעיף 68 להודעת הערעור בצירוף אסמכתאות, נוכח העובדה כי הסכם השכירות, שמכוחו מחזיקים המערערים במושכר, הסתיים ביום 30.6.18.

ביום 26.7.18 הגישו המערערים הודעה שבה טענו שקודם לחתימת ההסכם עם המשיב, רכשו זכות דיירות מוגנת, מכוח אחזקתם במושכר שנים רבות ללא הסכם שכירות. לענין האופציה טענו, כי בשיחה עם המשיב בעל פה טרם חתימת הסכם השכירות, הבטיח להם שהם יכולים להשאר כשוכרים במושכר שכן כוונתו להשכיר את הדירה ממילא. טענות אלה נתמכו בתצהירים חדשים שהוצגו.

המשיב ביקש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, הן משום שהטענות בדבר אופציה ודיירות מוגנת חורגות מגדר המחלוקת שנפרשה בין הצדדים בהליך בבית המשפט קמא, והן משום שאינן נכונות לגופן.

לענין הדיירות המוגנת, אף אם נניח שמותר למערערים לצרף ראיות חדשות במסגרת בקשה לעיכוב הליכים, הרי הן בחוזה נשוא הדיון עם המשיב, והן בחוזה הקודם עם בעל הבית הקודם, אישרו המבקשים שאין בדירה דיירים מוגנים, וכי הם אינם דיירים מוגנים, בתנאים שעל פי חוק הגנת הדייר קובעים שהשכירות אינה דיירות מוגנת, וכי השכירות שלהם אינה מוגנת. אמנם, הם טוענים כעת שלא ידעו על מה הם חותמים, ונעזרו בבתם, אך הם אנשים בוגרים, ומחוייבים בחתימתם. ככל שלא ידעו על מה הם חותמים ולא התכוונו להתחייב בהסכם, לא היה עליהם לחתום על ההסכם כל עוד לא באה בתם ותרגמה להם אותו והסבירה להם (ע"א 67/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד י"ט (2) 4). זאת, מבלי לדון כלל בכך שמעולם לא טענו שהם דיירים מוגנים, עד לאחר שנתנה להם השופטת חן-ברק אפשרות לפרט לענין האופציה. על כן, לצורך ההכרעה בעיכוב הפינוי, אני קובע שהמערערים לא היו דיירים מוגנים קודם לחתימת הסכם השכירות.

אשר לאופציה, טענת המערערים היא שקודם לחתימת ההסכם דובר על רצון להשכיר לזמן נוסף. אף אם היתה נכונה טענה זו, שגם היא לא עלתה מעולם מפי המערערים, הטענה היא על התחייבות קודם לעריכת ההסכם, שלא מצאה ביטוי בהסכם. זו טענה בעל פה נגד הסכם בכתב, שדינה להידחות. המסרים הקודמים לכריתת ההסכם, שלא נכללו בהסכם, אינם מחייבים את הצדדים. מכל מקום, אף אילו היתה כוונה להשכיר את הדירה למערערים לשנה נוספת, אין ספק שלא היתה כוונה להשכיר את הדירה שנה נוספת למי שאינו מקיים את תנאי ההסכם, ולא לשיטתו של בעל הדירה.

על כן, הטענות החדשות של המערערים בדבר אופציה ודיירות מוגנת דינן להידחות. הסכם השכירות שבגינו החזיקו דירה הסתיים ביום 30.6.18, ולכן אף אם הם צודקים בערעורם על החלטות בית משפט השלום, אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הפינוי.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ומבטל את הצו הארעי שניתן. הוצאות הבקשה יחושבו כחלק מהוצאות הערעור.

ניתנה היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.