ע"א 2912/16

1. בקשה להטלת עיקול זמני לתקופת הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה י' שנלר) בת"א 1973-09.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

2. המבקשות הן שתי חברות בע"מ העוסקות בייבוא ושיווק של מוצרים שונים. שתי החברות מצויות בשליטת חברת ד. אלשיך אחזקות בע"מ, אשר מניותיה מוחזקות בידי דני אלשיך, מנהלן של שתי החברות. המשיב 1, יהודה קורין, עבד אצל החברות במשך כעשר שנים בתחום הנהלת החשבונות. המבקשות הגישו תביעה נגד קורין ונגד המשיבים הנוספים, בטענה כי הללו שלחו ידם, איש איש בדרכו, בכספי המבקשות ובסחורה שלהן.

3. הטענות שהעלו המבקשות נגד כל אחד מהמשיבים שונות ומפורטות, כמו גם פסק הדין, המשתרע על פני 115 עמודים. הטענות הנוגעות ליהודה והרלבנטיות לענייננו הן שהגיעו לידיו סכומי כסף במזומן, המצטברים לכדי מיליוני ₪, ובמקום להפקיד סכומים אלו בחשבון המבקשות הוא שלשל אותם לכיסו וטרח להעלים את עקבותיהם. בנוסף, נטען כי נגזלו המחאות רבות שאת פדיונן שלשל יהודה לכיסו. הסכום הכולל שנתבע על-ידי המבקשות בגין המעילות הנטענות של יהודה, לאחר תיקונו, עמד על סך של 8,919,033 ₪. יהודה, כמו יתר הנתבעים, הכחיש את קיומן של מעילות כלשהן, וטען כי דווקא דני אלשיך נהג להשתמש בכספי החברה ובנכסיה באופן לא מבוקר.

4. אעיר, כי הצדדים ניהלו הליכים גם בבית הדין לעבודה, שכן המבקשות פיטרו את המשיבים (מי מהם שהיה עובד אצלה) וסרבו לשלם להם פיצויי פיטורין ותשלומים נוספים. תביעתם של המשיבים הללו התקבלה במלואה בבית הדין לעבודה, למעט תביעתו של יהודה שבמסגרתה התקבלה טענת קיזוז בנוגע לכספים שהודה כי נטלם (תוך דחיית הסברו לקבלת אותם כספים).

5. בית המשפט המחוזי פרש בהרחבה את טענות וראיות כלל הצדדים. בבואו להכריע בין הגרסאות, ציין בית המשפט כי אף שבמשפט האזרחי נטל השכנוע הוא ברף של מאזן הסתברויות, הרי שכאשר נטענת טענת מרמה, שהיא בעלת היבט פלילי, הרף הוא גבוה יותר ובית המשפט מחויב לבחון את הראיות בזהירות יתרה. נקודת מוצא זו נכונה הן כשהתובע טוען למרמה של הנתבע, הן כשהנתבע טוען כי התובע הוא זה שנהג במרמה. בנוסף, ציין בית המשפט כהערה מקדמית כי פסקי הדין שניתנו בבית הדין לעבודה עשויים להיחשב כמעשה בית דין, בהתאם לכללים של דיני השתק הפלוגתא. משכך, יש לבחון בנוגע לכל אחד מן הנתבעים אם פסק הדין שניתן בעניינו בבית הדין לעבודה משפיע על ההכרעה.

6. בית המשפט המחוזי מצא קשיים לא מבוטלים בראיות שהגישו המבקשות ובחוות הדעת שהוגשו מטעמן; כמו כן נמצא כי התנהלותו של דני בחברות אכן אינה נקיה מספקות. עם זאת, בבואו להכריע בשאלת חבותו של יהודה קבע בית המשפט כי הוכח שיהודה נטל מזומנים והמחאות של החברה והפקידן בחשבונות בנק שלו. הסכום שהוכח עמד על סך כולל של 60,152 ₪ בהמחאות, ועוד 28,500 ₪ במזומן. משכך, על יהודה מוטל הנטל לשכנע כי אין מדובר במעילה בכספים, אלא בכספים שניתן לו אישור לנטלם, כפי שטען. יהודה לא עמד בנטל השכנוע בעניין זה, ונקבע כי מעל בכספים הללו. נוסף על סכום זה, הוכח כי יהודה החזיק בכספת בבנק סכום של 90,000 ₪, מבלי שהסביר את מקורו באופן מספק, ובית המשפט שוכנע כי מקורו בכספי מעילה גם כן. את הסכום הכולל קיזז בית המשפט בסכום שכבר קוזז על-ידי בית הדין לעבודה בסך 16,000 ₪; סך הכל, חויב יהודה לשלם למבקשות 162,652 ₪.

הערעור ובקשת הסעד הזמני

7. המבקשות, שתביעתן התקבלה אך במקצת שבמקצת, הגישו ערעור על פסק הדין המכוון נגד הקביעות השיפוטיות בעניינו של יהודה, ובעניינה של נתבעת נוספת. במקביל להגשת הערעור הוגשה הבקשה שלפני, להטיל עיקול על נכסיו של יהודה בסך של 7,521,579 ₪. במסגרת הבקשה התבקש להטיל את העיקול במעמד צד אחד, אולם לא נעתרתי לכך וביקשתי את תשובתו של יהודה לבקשה.